תפארת ישראל על מנחות יא

משנה מנחות, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שתי הלחם: שבאות בעצרת:

נילושות אחת אחת: כל לחם נילוש בפ"ע מעשרון סולת:

ונאפות אחת אחת: שאין אופין בתנור בבת אחת שתי הלחם. רק כל לחם בפעם א'. מגזירת הכתוב:

שנים: שמושיב ב' לחמים בפעם אחת בתנור. וגם זה מגזירת הכתוב. וכל לחם מב' עשרונים:

ובטפוס: פארם:

וכשהוא רדן: כשמוציאן מהתנור:

כדי שלא יתקלקלו: ר"ל שלא ישתברו ויתקלקל צורתן. מפני שכל לחם שלהם עשוי כמין תיבה בלי כסוי. שנפרצו ב' מדפנותיה. שלא נשאר בה רק השולים וב' דפנות זו כנגד זו. ולכן נעשות בדפוס שיהיה מכוון יפה תאר הדפנות. וכשמוציאה מהתנור חוזר ונותנו בדפוס. כדי שלא יתעקמו הדפנות ביני ביני קודם שיכניסום על השולחן.:

משנה ב

ואחד לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ: דמדת היבש שנמדדת בו בפנים. לא נתקדש [לעיל פ"ט מ"ה]. דאי נתקדשה הוה מגניא מלתא כשיוציא הקמח לחוץ ללושו. אבל משום יוצא לא מפסלו. דדוקא מנחה שכולה כליל מפסלה ביוצא אחר שנתקדש בכלי. אבל ב' הלחם לא מפסלו ביוצא עד שנשחטו הכבשים. וכ"כ שאר מנחות הנקמצות לא מפסלו ביוצא רק אחר קמיצה [תוס' לעיל ד"ט א']:

ואפייתן בפנים: דתנור מקדש. ומגניא מלתא להוציא התנור לחוץ. א"נ מגניא מלתא להוציא מנחה שכבר נתקדשה. אבל אינה נפסלת ביוצא עד אחר קמיצה [ועי' תוס' מנחות ד"ט ע"א ד"ה ריש]:

ואינן דוחות את השבת: דאסור לאפותן בשבת. ובש"ס מקשינן דאי נתקדש הלחם בהתנור הרי אפסול בלינה. והול"ל דדוחה השבת. וכתבו תוס' דלמסקנא אמרינן תברא. ובאמת למ"ד אפייתן בפנים. דחי שבת. אבל הרמב"ם [פ"ה מתמידין ה"ז] כתב כלישנא דמתניתין [ועי' מ"ש בבועז אות ג' בס"פ דלעיל בד"ה ובהא. במה שיש לישב דברי הרמב"ם]:

וכשרות בבית פאגי: היינו חוץ לחומת עזרה [ועיין מ"ש פ"ז סי' כ"א]. ומדלא היה לו סמך מקרא לדין זה אלא כך קיבל מרבותיו. לכן הזהיר להרגיל א"ע לומר כך בע"פ. כעניין שאמרו תנא מני' מ' זמנין ודמי כמאן דמנח בכיסי' [מגילה ד"ז ב'] ועי' עוד [מנחות צ"ו א']:

משנה ג

חביתי כהן גדול: הם י"ב חלות שמקריבין משלו בכל יום מחציתן בבקר ומחציתן בערב:

לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים: דהרי אותו חצי עשרון שחולק בו העשרון שמביא הכה"ג בכל יום. לכ"ע מקדש המנחה [כפ"ט סי' ל"ט]. ותו מדנילוש בשמן. הרי מדת הלח נתקדש. ומפסל ביוצא. מדכולה כליל [עיי' לעיל סי' ח']. וה"ה שאר מנחות מאפה הנקמצות. נילושות ונאפות מבפנים מדנתקדש שמנן. אף דמדאין כולן כליל אין נפסלות ביוצא רק אחר קמיצה. עכ"פ מגניא מלתא להוציאן לחוץ אחר שנתקדשו בכלי כלעיל. והא דלא נקט להו. ה"ט משום דבעי למימר דדוחות השבת. והא אינו רק בחביתין ולא בשאר מנחות [אב"י בהא מתורץ קושית תוספות פסחים דל"ו ד"ה במקום. וע"ש]:

ודוחות את השבת: דכשיאפו מאתמול אתקדשו בתנור ואפסלו בלינה. [ר"ל אף למ"ש רש"י ור"ב לעיל [פ"ז מ"ד] בנסכים. דאף שקדשו בכלי אפ"ה לא מפסלו בלינה. היינו מדעיקר קדושתייהו בשחיטת הזבח. משא"כ חביתין מדאינן נקמצות אין בהן קדושה אחרת. להכי וודאי קדשו בכלי קדושה גמורה. אמנם תוספ' [דע"ט א' ד"ה אין]. ס"ל דאף נסכים משקדשן בכלי נפסלו בלינה. וכך כתב גם הרמב"ם [בפ"ב ממעהק"ר הי"ב]:

משנה ד

יש בהן מעשה כלי בפנים: מדתנא לעיל [מ"ב] דב' לחם ולחה"פ רק אפייתן בפנים. אבל לישתן ועריכתן בחוץ. ותנא נמי [מ"ג]. דחביתי כה"ג [וה"ה כל שאר המנחות]. גם לישתן ועריכתן בפנים. ורק טחינה והרקדה בחוץ. להכי תנא הכא לפרש כל מלת בפנים ובחוץ דתנא בפרקן. וה"ק. כל מעשה שנעשה בכל המנחות בפנים. צריך שיעשו בכלי קודש דוקא:

ואין בהן מעשה כלי בחוץ: ר"ל אבל כל מעשה שנעשה בכל המנחות בחוץ אין נעשין בכלי קודש:

שתי הלחם: ר"ל כיצד נעשות הב' לחם:

ארכן שבעה: טפחים וקרנותיהן ארבע אצבעות: שהיה מדביק בכל א' מד' זוית הלחם. חתיכת בצק מרובע גובה ד' אצבעות. כקרנות המזבח [רש"י. ולרמב"ם [פ"ח מתמידין ה"ח] משמע לכאורה שלא היה ללחם קרנות. וקרנות דקאמר תנא היינו קצוות הלחם. ששם היה עביו ד' אצבעות. וכ"כ לכאורה פליגי רש"י ורמב"ם בקרנות של לחם הפנים לקמן. מיהו א"א לומר כן דהרי בפירוש לימוד ערוך הוא בידינו. דלחם הפנים עביין טפח [כפסחים דל"ו א']. והרי זה א"א שיהיה עביו כ"כ בכל התפשטות הלחם. וכאשר ביררנו בס"ד בפתיחה פ"ב סי' נ"א ע"ש]:

רבי יהודה אומר שלא תטעה זד"ד יה"ז: דב' לחם ארכן ז' טפחים. ורחבן ד' טפחים. וגובה הקרנות ד' אצבעות. ולחה"פ ארכן י' טפחים ורחבן ה' טפחים וגובה הקרנות ז' אצבעות:

שיהא לו פנים: בן זומא לא פליג את"ק. רק קאמר שיהיה גם להלחם פנים. דהיינו שיהיה בקצוותיו עביו טפח [כפסחים דל"ז א'] דאין פנים פחות מטפח [כסוכה ד"ה א']. ואפשר עוד דבן זומא אמשנה ה' קאי. ותנא והדר מפרש. שיכפוף הלחם מכאן ומכאן. ועי"ז יהיה לו פנים. דהיינו תוך הכפיפה [ובש"ס משנה ג' ד' ה' הכל משנה א']:

משנה ה

ארכו עשרה: טפחים. כדכתיב אמתיים ארכו. ור"י לטעמיה דס"ל כל אמות כלים בת ה' טפחים [כלים פי"ז מ"י]. והכי קיי"ל:

נותן ארכו: של לחם:

וכופל: ר"ל שבעודה עיסה. כופף העוגה מכאן ומכאן שיהיה לה כעין ב' דפנות. דמדכתיב לחם הפנים משמע שיהיה לו פנים רבים. ומדלא פירש לנו הכתוב כמה פנים יהיה לו. יגיד עליו ריעו. מה לחם י"ב אף הפנים שבכל לחם. יהיו י"ב. לכן כופף הלחם מכאן ומכאן. שיהיה עי"ז י"ב פנים לכל לחם. דהרי העוגה יש לה ד' שטחים. למעלה ולמטה וב' צדדים. [ולא חשיב לב' ראשי העוגה. משום דהוה כייף להו לראשי העוגה לגוויה דלחם [כש"ס צ"ו א']. נמצא ששפת ראשי העוגה היה עגול למעלה ואין כאן פנים]. וע"י שכופף העוגה מכאן ומכאן יהיה בכל כפיפה ד' עברים. נמצא שיהיה י"ב עברים. בכל לחם:

ארכו ממלא כל רחבו של שלחן: דרחבו של לחם מחזיק חצי ארכו של שולחן. וכשמסדר ב' סדרים לחם בצד לחם. נמצא שולחן כולו מלא:

השלחן ארכו שנים עשר: דס"ל כל אמות בת ו' טפחים. חוץ ממזבח הזהב וקרנות מזבח החיצון ויסוד וסובב שלו. וקיי"ל בלחה"פ כר"מ. משום דאבא שאול מודה לו:

וטפחיים ריוח באמצע: בין ב' הסדרים:

כדי שתהא הרוח מנשבת ביניהן: שלא יתעפש. דאין סומכין על הנס שהיה בלחה"פ שנשארים חם כשיקחם מהשולחן כבשעת סדורן [כיומא כ"א ב']:

אבא שאול אומר שם: ר"ל באותו רווח שבין ב' הסדרים:

ונתת על המערכת לבונה זכה: דמשמע עליו ממש:

ועליו מטה מנשה: דמשמע בצדו. וה"נ הכא. והכי קיי"ל [רמב"ם פ"ה מתמידין ה"ב] וכ"כ בלחם וכבשים של עצרת קיי"ל דמניחן זה בצד זה. מדכתיב בהו והניף על הלחם [כש"ס ס"ב א'] קיי"ל נמי דעל היינו בסמוך [כרמב"ם פ"ח מתמידין הי"א] וק' בש"ס סוכה [ד"ז ב'] ס"ל לרבנן דעל היינו על ממש והא דכתיב וסכות על הארון הפרוכת. היינו דניכוף ביה פורתא. י"ל דכתיב וסכות. משמע טפי על ממש]:

משנה ו

ארבע סניפין של זהב: שטיטצען של זהב:

מופצלין: געצווייגט. שהיו כמין ענפים יוצאין מהן:

מראשיהן: ר"ל משום דהסניפין עומדים בארץ. ב' לארכו של שולחן מזה. וב' לארכו השני של שולחן. להכי קאמר שמפוצלין בראשיהן. ר"ל שהפצולין היו בהסניפין באותו חלק של סניפין שממעל לשולחן:

ושנים לסדר זה: שהיה בכל סניף ה' פצולין כזה? ומעמיד ב' הסניפין שבאורך זה של השולחן. נגד ב' הסניפין שהעמיד באורך השני. כדי להתמיך כל קנה וקנה שמניח בין הלחמין כלקמן בפצולי הסניפין שמכאן ומכאן. ראש א' מהקנה בפיצול שבסניף זה. וראשו השני של הקנה נתמך בפיצול שבסניף שכנגדו באורך השני של השולחן:

ועשרים ושמנה קנים: כל א' היה כחצי וכו':

וארבעה עשר לסדר זה: שהיה מניח לחם א' על טהרו של שולחן. ועליו מניח ג' קנים. שנסמכין ראשיהן בפיצולי הסניפין שעומדין מכאן ומכאן לשולחן. וחוזר ומניח לחם א' על הג' הקנים הנ"ל. וג' קנים על הלחם כלעיל. וכן בין כל לחם ולחם ג' קנים. ומדהיה ו' לחמין בכל סדר מונחים זע"ז. שנמצא שהיה בין הו' לחמין ה' רווחים. ובכל רווח הניח ג' קנים. חוץ מהרווח שתחת הלחם העליון. שלא הניח שם רק ב'. קנים. מדאין עליו משא. נמצא בין הכל י"ד קנים בסדר זה. וי"ד בסדר השני:

לא סדור קנים: כשמניחן בין הלחמין בכל שבת:

ולא נטילתן: כשחוזר ושולפן מביניהן בשבת האחרת:

אלא נכנס מערב שבת ושומטן: שולפן מבין הלחמין:

ונותנן לארכו של שלחן: בהרווח שבין ב' הסדרים שהיה באורך של שולחן. כלעיל [מ"ה] ולתוס' מניח הקנים ברצפת ההיכל סמוך לשולחן. לאורך הבית ממש. ולא לרוחב הבית. כדי שלא יכשלו בהן רגלי הכהנים הנכנסין להקטיר ולהיטב הנרות. [ואף דטלטול הקנים אסור רק שחשש מוקצה אפ"ה אסרוה במקדש. כדאסרו שם כמה מיני מוקצה שאין בהן צורך עבודה [כרתוי"ט סוף עירובין]. מיהו בת"כ משמע לכאורה דסידור קנים מדאורייתא אסור בשבת. דיליף מדכתיב יערכנו ולא שיעריך הקנים עמן בשבת. ואפשר דרק אסמכתא בעלמא הוא]:

ארכן לארכו של בית: מיהו בלפני ולפנים לא מיירי. דהרי ארון מונח לרוחב הבית. וי"א דתנא ושייר ארון. וגם מנורה. דהרי סדר נרותיה זה בצד זה דהיינו ארכה. עומד לרוחב הבית [רמב"ם פ"ג מבחירה]. ולראב"ד שם בין מזרח למערב מונחים הנרות:

משנה ז

על פתח הבית: באולם אצל פתח ההיכל:

על של שיש נותנים לחם הפנים בכניסתו: אחר שנאפו וקודם שיסדרום על השולחן. נותנן על של שיש. כדי שיתקררו מחום הטבעי של האפייה. ולא יתעפשו:

ועל של זהב ביציאתו: כשיסלקום מהשולחן שבפנים בשבת. מניחן על השולחן זהב שבאולם. עד שיקטירו הבזיכין:

שמעלין בקדש ולא מורידין: ולהכי מדהיו מונחים על של זהב בפנים. אינו בדין שיניחנו אח"כ על של שיש או של כסף:

ארבעה כהנים נכנסין: בכל שבת:

המכניסים עומדים בצפון: מפני שההכנסה היא עבודה. להכי מן הראוי שיהיו המכניסין בצד צפון. שחשוב טפי. לשחיטת קדשי קדשים:

אלו מושכין: הלחם מהשולחן מעט מעט. ובתוך כך ואלו וכו':

ואלו מניחין: מערכת הלחם החדשה מעט מעט על השולחן:

לפני תמיד: לכן לא יסלקו המערכה. הישנה. עד שיונחו שם מיד אל יד המערכה החדשה:

אף זו היתה תמיד: דתמיד. ר"ל שלא ילין השולחן ליל ח' בלי לחם. וקיי"ל כת"ק:

הקטירו הבזיכין והחלות מתחלקות לכהנים: בין משמר היוצא והנכנס שוה בשוה:

חל יום הכפורים להיות בשבת החלות מתחלקות לערב: שלחה"פ נאכלין רק ביום סלוקן ובלילה שלאחריו:

שעיר של יום הכפורים: של מוסף יו"כ שהוא חטאת:

הבבליים: כהנים שעלו לרגל מבבל:

אוכלין אותו: בערב:

כשהוא חי: מדאסור לבשלו בשבת:

מפני שדעתן יפה: ואינן קצין מלאכול בשר חי. ושרי אחר שהדיחו הבשר ונקרו חוטי הדם. אף שלא מלחוהו [כי"ד סי' ס"ז ב'].:

משנה ח

ואת הבזיכים לאחר שבת: והרי הדין הוא שיסדר שניהן יחד בשבת:

והקטיר את הבזיכים בשבת פסולה: נפסל הלחם.. דהרי לא שהו הבזיכין על השולחן רק ו' ימים. ואין להן תיקון שיניח הלחם והבזיכין עד שבת הבאה. דהרי הלחם נסדר כדינו. וכשיעבור שבת שנייה נפסל בלינה ונאסר לגמרי:

ואין חייבין עליהן משום פגול: אם הקטיר הבזיכין על מנת לאכול הלחמין למחר:

נותר: כשאכל הלחם אחר שנתותרו עד יום א':

וטמא: כשאכלן בטומאת הגוף שהוא בכרת. וטעמא דפטור בהני. משום דכל הקטרה שאינו כדינו. לא מצי משווי פיגול על ידה. וגם איסור נותר וטמא לא חיילי על הלחם. מדבל"ז לא חזי לאכילה ואין איסור חל על איסור:

סדר את הלחם ואת הבזיכין בשבת והקטיר את הבזיכין לאחר שבת פסול ואין חייבין עליהן משום פגול ונותר וטמא: מדנפסלו הבזיכין בלינה. הרי לא הוקטר המתיר כמצותו [כפ"א דמנחות מ"ג]:

כיצד יעשה: אם סידר הלחם והבזיכין לאחר שבת:

יניחנה: מלסלק הלחם והבזיכין:

לשבת הבאה: ואז יסלקם:

שאפילו היא על השלחן ימים רבים: לאו דוקא. אלא ר"ל טפי מז' ימים. אבל בשהו על השלחן טפי מב' שבתות. ודאי נפסלו. דהרי בשבת ראשונה נתקדשו:

אין בכך כלום: דלא נפסלו בשבת הראשונה כלעיל סי' ס"א. י"ל דהכא דלא נסדרו כמצוותן. לא קדשן השולחן עד שבת הראשון. ויקטירם כדין בשבת הב':

משנה ט

שתי הלחם נאכלות אין פחות משנים: ביום ב' משנאפה:

חל יום טוב להיות אחר השבת: שחל עצרת ביום א':

נאכלות לשלשה: מדאפאום בע"ש:

לחם הפנים נאכל אין פחות מט' ולא יתר על אחד עשר: ואע"ג דמשכח"ל דנאכל לי"ג ויותר והיינו כשלא נסדר כדינו וכמשנה ח'. י"ל דהכא רק בנסדר כדינו מיירי:

נאפה בערב שבת ונאכל בשבת: הב':

שני ימים טובים של ראש השנה: שחלו ביום ה' ו':

נאכל לאחד עשר: דהרי אפאום ביום ד'. ונאכלין בשבת שנייה. ואף דאז הוא יו"כ. היו יכולין להאכילן לזכרי כהונה קטנים שאינן מתענין. ותו דאף גדולים יכולין לאכלן בלילה שלאחריו. דבקדשים הלילה הולך אחר יום שעבר:

ואינו דוחה: אפייתן:

ולא את יום טוב: דאין אופין ומבשלין ליו"ט רק מה שצריך לאותו יום. דכתיב לכם:

את יום טוב: דס"ל דהאי לכם ר"ל ולא לעכומ"ז [פסחים דמ"ז]:

בועז

הלכתא גבירתא