ברכות מה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דחנקתיה אומצא:
רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן:
אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי ואמרי לה לרב יוסף הלכתא מאי אמר ליה אפוק חזי מאי עמא דבר:
בשלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן אכל גדמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו מעשר שני והקדש שנפדו דוהשמש שאכל כזית הוהכותי מזמנין עליו ואכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית זוהנכרי אין מזמנין עליו חנשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן עד כמה מזמנין טעד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה:
גמרא
מה"מ אמר רב אסי דאמר קרא (תהלים לד, ד) גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו רבי אבהו אמר מהכא (דברים לב, ג) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו אמר רב חנן בר אבא ימנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך שנאמר גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו אמר ר' שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר (שמות יט, יט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין תלמוד לומר בקול ומה תלמוד לומר בקול בקולו של משה תניא נמי הכי כאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא:
אתמר שנים שאכלו כאחת פליגי רב ורבי יוחנן חד אמר אם רצו לזמן מזמנין וחד אמר אם רצו לזמן אין מזמנין תנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן שלשה אין שנים לא התם חובה הכא רשות תא שמע לשלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק שלשה אין שנים לא שאני התם דקבעו להו בחובה מעיקרא תא שמע מהשמש שהיה משמש על השנים הרי זה אוכל עמהם אע"פ שלא נתנו לו רשות היה משמש על השלשה הרי זה אינו אוכל עמהם אלא אם כן נתנו לו רשות שאני התם
רש"י
[עריכה]
מאי עמא דבר - היאך נוהגים וכבר נהגו לברך בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא:
שלשה שאכלו וכו' לזמן - להזדמן יחד לצרוף ברכה בלשון רבים כגון נברך:
שנטלה תרומתו - קס"ד תרומת מעשר שלו שעל הלוי להפריש:
מעשר שני שנפדה - להתירו באכילה חוץ לירושלים ואת פדיונו יעלה לירושלים ויאכל:
והשמש - ששמשם בסעודה ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזמון ובכל הני אצטריך לאשמעינן אע"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה כדמפרש ואזיל בגמרא:
עד כמה מזמנין - כמה יאכל עמהם ויתחייב עמהם בזימון ונפקא מינה להוציאם ידי חובתן אם יתנו לו הכוס לברך:
גמרא
מה"מ - דשלשה ראוים לברכת צירוף:
גדלו לה' אתי - הרי שלשה וכן אקרא הבו גודל היחיד אומר לשנים:
אינן רשאין ליחלק - ולברך כל אחד לעצמו דמפקעי לה לתורת זמון:
שלשה אין שנים לא - ה"פ דמדקתני אין רשאין ליחלק שמע מינה דשלשה מזמנין שנים אין מזמנין ואפילו רצו דאי אמרת שנים נמי אם רצו מזמנין אמאי אין האחד רשאי ליחלק ליזיל הוא ולא מפקעת ברכת זמון בהכי ויזמנו השנים:
שאני התם דהוקבעו בחובה מעיקרא - ואי אזיל הוא מפקעת להו חובה וקמו להו ברשות וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה:
אוכל עמהם - אין כאן גאוה דניחא להו דמייתי להו לידי זמון ואי שנים מזמנין אמאי ניחא להו בלאו דידיה נמי אי בעו מזמני:
תוספות
[עריכה]
דחנקתיה אומצא. ודוקא מים שאין לו הנאה כי אם לשתות מים לצמאו והנאה דחנקתיה אומצא אין זה נחשב הנאה אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהן בכל ענין מברך ואפילו חנקתיה אומצא כדאמרינן לעיל (ברכות לו א) ואע"ג דלרפואה אתי בעי ברוכי ורב עמרם פירש דדוקא לפניו לא בעי ברוכי אבל לאחריו חייב ורבינו משה פירש דלא היא דהואיל ואינו נהנה אפילו לאחריו לא בעי ברכה:
רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וכו'. פירוש לפניו ופוק חזי מאי עמא דבר והנה נהגו העולם לברך לאחריו אבל לא מצינו לפרש דפליגי בלאחריו דתנא קמא סבר דמברך לפניו ולא לאחריו ורבי טרפון סבר אף לאחריו יברך בורא נפשות רבות דאם כן כי פריך לעיל מרב פפא דמברך (ליקשי) [לסייעיה] ממלתיה דרבי טרפון שהוא תנא:
שלשה שאכלו כאחת. בירושלמי פריך הכא את אמרת אין רשאין ליחלק והכא את אמרת חייבים לזמן ועתה לכאורה אין זה קשה וכן לקמן (ברכות נ א) פריך תנינא חדא זימנא שאין רשאין ליחלק היינו משום דחייבים לזמן ול"נ דהכי פריך הכא את אמרת דאין רשאין ליחלק דמשמע אם גמרו אכילתן יחד אינן רשאין ליחלק אבל האחד רשאי לגמור סעודתו ולברך קודם חברו וחייבין לזמן משמע דחובת זימון עליהם ואינן רשאין לגמור סעודתן זה בלא זה ומשני שמואל כאן בתחלה כאן בסוף איזהו בתחלה ואיזהו בסוף פליגי בה תרי אמוראי חד אמר נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף וחד אמר אכלו כזית זהו בתחלה נתנו דעתם לאכול זהו בסוף ורב אלפס תופס דרך ראשון עיקר וה"פ נתנו דעתם לאכול כלומר שהתחילו מתחלה לאכול ביחד זהו בתחלה אז ודאי חובת זימון עליהם אכלו כזית זהו בסוף כלומר אם האחד התחיל קודם חברו בכזית אז ודאי אם גמרו סעודתם יחד חייבים לזמן אבל רשאין לגמור זה בלא זה ולברך:
אכל טבל אין מזמנין עליו. תימה דאמר בערכין (ערכין ד א) הכל מצטרפין לזמון כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני לא צריכא אף על גב דכהן אוכל תרומה וישראל חולין אלמא אף על גב דתרומה אסורה לישראל אחרי שהכהן יכול לצרף עם ישראל לאכול בחולין מצטרפין לזמון והכא נמי נהי דחד מנייהו אכל טבל דאין ראוי לאחרים אמאי אינן מזמנין ויש לומר דאכילת טבל לאו שמה אכילה דלא חזיא אף לכהן אבל תרומה לכל הפחות ראויה לכהן האוכלה והוא הדין אם אכלו שלשתן טבל דאין חייבים לזמן כדאמרינן (בב"ק פ"ט דצ"ד) הרי שגזל סאה חטין וטחנה ואפאה ואכלה ומברך עליהן אינו מברך אלא מנאץ מכאן היה אומר רבינו יהודה דשלשה שאכלו והאחד היה מודר הנאה מן השנים והוא אוכל משלו יכול להצטרף עמהם לזימון דנהי דאינו ראוי לאכול עמהם הם ראוים לאכול עמו וכן לענין הנזהר מפת של נכרי אבל אם שלשתן מודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין אע"פ שיכולים לשאול על נדרם דהשתא מיהא לא אתשילו:
בקולו של משה. וא"ת היכי מייתי ראיה ממשה והא צריך לאתויי דמשה היה מתרגם ולא היה מרים קולו יותר מהקב"ה שהיה קורא והוא מביא שהקב"ה היה קורא ומשה היה מתרגם ופירש רב אלפס בקולו של משה מסתמא משה בכל כחו היה עונה כדי להשמיע קולו לכל העם אבל הקב"ה לא היה צריך להרים קולו שהרי לא היה מדבר אלא למשה לבד ואפילו הכי היה מגביה קולו כדי שלא יהא קולו של משה המתרגם רם יותר מקולו של הקב"ה שהיה קורא:
אם רצו לזמן אין מזמנין. פירש"י וכן לענין המוציא ושאר ברכות אין האחד מברך להוציא חברו לגבי הא דאמר אביי נקטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק ולברך כל אחד לעצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון לשון רש"י לקמן ולא נהירא דלעיל פרק כיצד מברכין (ברכות לט א) בעובדא דבר קפרא נתן בר קפרא רשות לאחד לברך ושנים הוו התם ועוד אי הוו שלשה התם לא היו שם אלא פירות וכן נמי אמרינן לקמן (ברכות נג א) דעל המאור אחד מברך לכולן ע"כ נ"ל דבברכה ראשונה מוציאין זה את זה שנים לכ"ע והטעם הואיל ויושבין לאכול יחד דעתן לצרף ואחד מברך להוציא חברו אבל בברכה של סוף סעודה שמסתלקין זה מזה צריך לברך כל אחד לעצמו ויש מתרצים דיש חלוק בין ברכת המוציא דלא הויא כי אם דרבנן ע"כ מוציאין זה את זה אבל בבהמ"ז שהיא מדאורייתא לשם החמירו:
שלשה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק. מפרש"י אמאי אין רשאין ליחלק האחד מפני השנים כיון דב' נמי מזמנין ליזיל הוא והא לא מיפק' ברכת זמון תימה דילמא טעמא דאין רשאין ליחלק משום דיפטרו לשלישי מברכת הזמון וגם הוא אין לו להפקיע ממנו ברכת הזמון וי"ל דעיקר פרכתו סמיך אסיפא דקתני ד' אין רשאין ליחלק אע"ג דאיכא שנים מכאן וב' מכאן והוי כמו וכו' וכה"ג תמצא בהרבה מקומות ותימה א"כ אמאי לא מקשי מן הסיפא בהדיא ע"כ פירש רבינו יהודה דודאי פריך מרישא וה"ק דליכא למימר דמשום היחיד קאמר דא"כ ה"ל למימר אין היחיד רשאי ליחלק א"נ אין אחד מהם רשאי ליחלק אבל מדקתני אין רשאין ליחלק משמע מכלהו פקע זמון אם נסתלק אחד מהם:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו (עריכה)
קנב א [מיי' שם], טור ושו"ע או"ח סי' ר"ד סעיף ז':
מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ז (עריכה)
א ב מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה ב', סמ"ג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ב סעיף א':
ב ג מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה כ', סמג שם:
ג ד טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ט סעיף א':
ד ה מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה ב':
ה ו מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה י"ט, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ו סעיף א':
ו ז מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה ז', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ט סעיף ד':
ז ח מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ט סעיף ו':
ח ט מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה ח', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קפ"ד סעיף ו' וטור ושו"ע או"ח סי' קצ"ו סעיף ד':
ט י מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה י"ד, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ד סעיף י"ב:
י כ מיי' פ"ד מהל' ת"ת הלכה ג', ומיי' פי"ב מהל' תפלה הלכה י"א, טור ושו"ע או"ח סי' קמ"ה סעיף א' וטור י"ד סי' רמו:
יא ל מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה י', סמ"ג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ג סעיף א':
יב מ טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ג סעיף א' ובטור ושו"ע או"ח סי' ק"ע סעיף כ"א:
ראשונים נוספים
זו ששנינו שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן אעפ"י שלא הסיבו הוא דחובת זמון קובעת אותם בחבורה דהא אינם רשאין ליחלק אבל משנתנו דכיצד מברכין (ברכות מב א) דבעי הסיבה א"נ ניכול נהמא בברכת המוציא ובורא פרי נשנית וכולה מתני' התם בברכה שלפני אכילה היא וכן כתב בהלכות רבי' ז"ל. ודקא אמרינן עלה נח נפשיה דרב ואפילו ברכת מזונא לא גמרינן כולהו ברכות דמזון כייל בה לומר שאינן בקיאים בהם כלל לפיכך אני אומר בשתי חבורות שהם בבית א' שאפילו רואין אלו את אלו או שיש שמש ביניהם אינן מצטרפים לברכה דהמוציא שחובת זימון קובעתן ואפילו יש בכל חבורה כדי זימון מתוך שאינן רשאין ליחלק קבועין הם אפילו מחבורה לחבורה שאם רצו לזמן ביחד מזמנין אבל להמוציא אינן קובעין חבורה אלא בשהסיבו במסיבה אחת.. וכן זו שאמרו שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קורין לו ומזמנין עליו כלומר כשהוא בשוק והוא דקרו ליה ועני דוקא לאחר האכילה משום דחובתן קובעתן אבל להמוציא אינו מצטרף כדאמרינן בפסחים מן האגף ולפנים כלפנים ואמר ר"י אמר רב וכן לתפלה ולא תימא התם לתפלה דוקא משום דבעיה (תהלים סח כז): "במקהלות ברכו אלהים" דאפי' הוי הם עשרה דמברכינן בשם איהו לא עני אמר ולא נפיק. אבל בהלכות גדולות מפרשי' לה כשהסיבו וכך כתוב שם והיכא דיתבו ואימלוך אימלוכי וכל חד מנהון איקרי אכל אומצא לא מחייבינן בברכת זמון ודאי קבעי סעודתייהו מזמנין דתנן היו יושבין כו' ואפילו הוו מסגי באורחא ואמר ניזיל נכרוך רפתא בדוכתא פלן אע"ג דכי מטו התם כל איניש ואיניש נכרוך לחודיה איקבעו להו בזימון וקשיא ליה עובדא (ברכות מז א) דשמואל ורב דרב שימי קא מסרהיב ואכיל ואע"ג דגמר לה סעודתייהו איצטריף בהדייהו משום דאלו מייתי גוזליא הוו אכלי והא הכא ליכא הסיבו וליכא בסל נהמא דרב שימי שלא מדעתן התחיל לאכול ואפ"ה מצטרף וכן השמש שעומד על שנים דאוכל ואעפ"י שלא נתנו לו רשות מטה ומכריע כדברינו :
למעוטי דחנקתיה אומצא: וכתבו בתוספות דדוקא ששותה מים בדחנקתיה אומצא לא יברך משום דלא מתהני בשתייתן אבל יין ושאר משקין דממילא מיהא אתהני בהו- מברך. ובודאי משמע כדבריהם מדקתני במנתינין "השותה מים לצמאו", ומאי שנא דנקט מים טפי מביין? והם הביאו ראיה מדאמרינן לעיל בפירקין "מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליבריך, קא משמע לן כיון דאית ליה הנאה מיני בעי ברוכי".
רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות: ואיכא למימר דאיהו לא הוה מברך אמים לבסוף כדר' יצחק דלעיל, כן כתבו בתוס' . ואינו מחוור בעיני דאם איתא לסתייע ר' יצחק מדר' טרפון! ואי משום רבנן דפליגי עליה, מדרבנן לא תשמע כלום מינה לברכה שבסוף ומדר' טרפון שמעת מינה דלא מברך אמיא לבסוף. אלא מסתברא דלא נשמע מדרבי טרפון לברכה שבסוף ולא כלום דדילמא בין בתחילה בין בסוף מברך אמיא הכי כדאשכחן לעיל דבריך "בריך יהא רחמנא מריה דהאי פיתא" מהני בין בתחלה בין בסוף. ומאן דלא ידע מברכא מברך הכי בין בתחלה בין בסוף.
מתני' אכל טבל: אוקימנא בגמרא בטבל טבול דרבנן כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב. וכתב הראב"ד ז"ל דמינה שמעינן דאלו שאין מפרישין חלת האור מעיסתן, אף על פי שאינהאלא מדרבנן, אין זימון ביניהן. וטעמא דמילתא דאין מזמנין על מי שאכל דברים האסורים מפני שאין חביריו רשאין להתחבר עמו בחבורה; ובני חבורה שכולן אכלו מדברים האסורים אלו- גם הם אין להן קבע שאין קבע וחבור לדברים האסורין. והילכך דוקא ברכת זימון הוא דאין כאן אבל האוכל מהם אף על פי שאינו רשאי חייב לברך עליהן המוציא וג' ברכות שלא אמרו אלא שאין "מזמנין עליהן". והרמב"ם ז"ל לא כתב כן. וזו היא אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל. ולי נראה כדברי הרמב"ם ז"ל מדתניא ומייתינן לה בשבת (דף כג.) "הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום בין השמשמות" - דאלמא דמאי הוא דמברכין עליו, הא טבל אין מברכין עליו. ודוחק הוא לומר ד-"מברכין" כדי נקטיה ואגב גררא דמזמנין.
וכתבו בתוספות רבותינו הצרפתים שאם יש בחבורת הזמון אחד נזהר מפת של נכרים והאחרים אינן נזהרים ואוכלין, דליכא אפילו איסורא דרבנן יחד ומזמנין יחד. ואף על גב דחד מינייהו אינו יכול לאכול מפתן מחמת שמחמיר על עצמו ונזהר בכך, כיון דאינהו מצי אכלי מדידיה, אף על גב דאיהו לא מצי אכיל מדידהו- מצטרפין לזימון. וראיה לדבר מדתנן בריש ערכין (דף ג:) "הכל חייבין בזימון כהנים ולוים וישראלים", ואמרינן עלה בגמ' "פשיטא. לא צריכא דכהנים אכלי תרומה וקדשים וזר אכלי חולין. מהו דתימא כיון דזר לא אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף, קמ"ל כיון דכהן מצי אכיל חולין, שפיר דמי". ועוד יש ללמוד מההיא דערכין שאם היה אחד מהן מודר מן השנים מצטרפין. אבל אם כולן מודרין הנייה זה מזה כיון דליכא חד מינייהו דמצי אכיל מדחבריה לא מצטרפין דהא התם טעמא דמצטרפין משום דכהני מצו אכלי חולין, הא לאו הכין אלא שאלו לא מצו אכלי תרומה וקדשים והנילא מצו אכלי חולין- לא מצטרפי.
גמ' תא שמע ג' שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק: ואם תאמר מאי ראיה? דילמא ג' אין רשאין ליחלק, הא שנים רשאין, ומיהו אם רצו לזמן מזמנין. פירש רש"י ז"ל אם איתא דשנים רשאין ליחלק אמאי אין אחד מהן רשאין ליחלק, ניזיל איהו ולא ליפקע בהכי זימון ויזמנו השנים. והקשו עליו בתוספות מאי ראיה, דילמא משום דחד גופיה -דלא ליפקע מיניה תורת זימון- דהא קתני "ארבעה אינן רשאין ליחלק" אף על גב דכי אזיל חד מינייהו אכתי איכא זימון בתלתא. ופירשו הם ז"ל שאם רצו לזמן מזמנין ליתני "ג' שאכלו כאחת אין היחיד רשאי ליחלק", אלא מדקתני "אינן רשאין ליחלק" משמע השנים שנחלקין לצד אחד אין זימון ביניהן. וגם זה אינו מחוור בעיני כלל דדילמא התם היינו טעמא משום חיובא דיחיד דלא ליפקעו מיניה דחד תורת זימון. אלא ודאי נראה דהכי גרסינן וכן היא בכל הספרים שלנו וכן נראה שהיא גרסתן של גאונים ז"ל: "תא שמע ג' שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק, וכן ארבעה וכן חמשה" - ומארבעה וחמשה קא מייתי ראיה דאלמא שנים שרצו לזמן אין מזמנין, דאי איתא- ארבעה וחמשאי אמאי אינן רשאין ליחלק? הא איכא זימון בכל כת וכת מינייהו! ומשני, "שאני הכא דקבעו בהו מעיקרא חובה" ולפיכך אינן רשאין לצאת מחובה לרשות.
הילכתא מאי: פירוש משום דמסתבר טעמיה במים דלא זייני כלל קא מיבעיא ליה, אי נמי דשמיע ליה מאן דאמר כותיה. פוק חזי מאי עמא דבר. וכך הוא שאומרים תחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות וכדרב פפא דלעיל:
שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן: פירוש שרוצים להתחבר יחד לסעודה וכגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן או כשהסבו דהויא קביעותא כדאמרינן לעיל חייבין להצטרף ולזמן יחד וחובת זימון הוא מפני כבוד הבורא כשהן מתחברין ומתרין זה לזה לברכו ומשום ברב עם הדרת מלך:
אכל טבל: פירוש תבואה שאינו מעושרת כלל.
ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית כו' אין מזמנין עליהם: פי' טעמא דמתניתין בכל הני דבכל מאכל שיש עבירה באכילתו לא מברכינן עליה כלל ולא תימא דוקא זימון הוא דלא מזמנינן בהו הא ברוכי מברכינן עלייהו דהא קתני בהדייהו והשמש שאכל פחות מכזית נמי וליכא למימר דבפחות מכזית זימון הוא דליכא הא ברכה לאחריו איכא אלא ודאי אינו מברך כלל והדין נותן דמכיון שיש עבירה באכילתו אין זה מברך אלא מנאץ וכן כתב הרמב"ם ז"ל תדע לך הרי שהיה אוכל חזיר ונבלה ואפילו בהיתר כגון מסוכן שצריך להם התאמר שיברך זה בודאי אין ראוי. וכן הדין אף באיסורין דרבנן באוכלן באיסור. אבל אוכלן בהיתר לא נחמיר כל כך וחייב לברך בהן כגון חולה במעשה שבת ע"י נכרי דודאי כיון שהתירוהו והוא טעון ברכה מן התורה ראוי לו שיברך שיום זה מותר באכילה הוא ומאכל זה ג"כ מותר הוא לו מחמת חוליו אעפ"י שנעשה בו מלאכת איסור דמעולם לא נאסר לגבי האי. אבל מי שהוצרך לאכול ביום הכפורים מחמת חולי אעפ"י שמותר נראה ודאי דאין לו לברך כלל בין לפניו בין לאחריו דלאו הנאה הוא לו אלא צערא. ואע"ג דלא איפשר דלא מתהני הו"ל כאשה דכיון דהוי תחלתה באונס אעפ"י שסופה ברצון חשבינן ליה אונס:
[גמרא] מנא הני מילי: פירוש דזימון בתלתא וכד הוו תלתא חייבין לזמן. דכתיב גדלו לה' אתי. פירוש גדלו לשון רבים ואי איפשר בפחות משנים ואתי דכתיב ביה הרי תלתא וכד הוו תלתא קאמר קרא גדלו להוסיף ברכה והיינו ברכת זימון ובודאי מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא:
מנין לעונה אמן וכו' שנאמר גדלו לה' אתי: פירוש עניית אמן היינו גדלו וקאמר אתי כלומר שוה לי והיינו שוה לקולו:
הרי הוא אוכל אעפ"י שלא נתנו לו רשות: פי' דמסתמא ניחא להו כדי שיצטרף לזימון עמהם ואם איתא דאפי' שנים יכולים לזמן אמאי אוכל בלא רשות דכי היכי דבג' אינו רשאי לאכול בלא רשות משום דאיכא זימון בהם בלא הוא הכי נמי בשנים:
דחנקתיה אומצא. ודוקא שותה מים לפי שאינו נהנה מן המים, אבל שאר משקין נהנה בשתייתו ובטעמו, ואפילו חנקתית אומצא צריך לברך הואיל ונהנה. כדאמר לעיל {דף לו:}, מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליבריך, קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי לברוכי. ובסדר רב עמרם כתב, היכא דחנקתיה אומצא דאמרינן לא בעי ברוכי, הכי שדר רב פלטוי בר אביי ראש ישיבה, מקמי דלישתי לא יברך שהכל משום דאניס, לבתר דשתי מברך בנ"ר. ולא נהירא, דטעמא הוי משום דלא מתהני, וא"כ מה לי לפניו מה לי לאחריו. אלא ודאי לא צריך לברוכי כלל, לא לפניו ולא לאחריו. וגם קשה לי, על דברי רב פלטוי מה הוצרך לשנות לצמאו למעוטי דחנקתיה אומצא, פשיטא הא אניס. אלא ודאי אתא למעוטי אף מברכה אחרונה.
ר' טרפון אומר בנ"ר. והוא לא היה מברך על המים לבסוף, כדאשכחן אמוראי לעיל. שהרי לא מצינו ברכה אחריה אלא זו בלבד.
שלשה שאכלו. והכותי, שמעינן דכותים גרי אמת הם.
אכל טבל. כתב ר"מ, שאינו מברך עליו כלל לא בתחלה ולא בסוף. והראב"ד השיג עליו וז"ל, טעה בזה טעות גדול, שלא אמרו אין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם. לומר, שאין להם קביעות לזימון, אבל ברכה [תחלה] וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו, ונ"ל כדבריו. וכן מוכח בההיא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין {דף ו:} ובפ' הגוזל {ב"ק דף צד:}, הרי שגזל סאה חטים מחברו טחנה אפאה והפריש ממנה חלה, אין זה מברך אלא מנאץ. משמע, שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ. כתב רשב"ם, שלשה שאכלו יחד, אחד מהם נזהר מפת של כותים ואחד אינו נזהר. אע"פ שאין אותו שנזהר יכול לאכול מפת של כותים, כיון שאותו שאין נזהר יכול לאכול מפתו מצטרפים זה עם זה לזימון. והביא ראיה מריש ערכין {דף ג.}, הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים. פשיטא, לא צריכא דכהנים אוכלין תרומה וקדשים (חד) [וזר] אוכל חולין. מהו דתימא, כיון (דחד) [דזר] לא מצי אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף, קמ"ל כיון דכהנים מצי אכלי חולין, שפיר דמי. ויש ללמוד משם, שאם יש [ג'] אנשים שמודרין הנאה זה מזה, אין מצטרפין לזימון. דנהי דמצו לאיתשלו (לי) [עליה], השתא מיהא לא איתשלו.
שלשה שאכלו כאחד אין רשאין לחלק. שלשה אין שנים לא. תימ[ה] מאי פריך, [דילמא] שנים רשאין ליחלק, הא אם רצו לזמן מזמנין. ופרש"י, דע"כ ר"ל אין מזמנין אפילו רצו. דאי אמרת שנים נמי אם רצו מזמנין, א"כ כשהם ג' אמאי אין האחד רשאי ליחלק, ליזיל איהו ולא פקע ברכת זימון מהני ויזמנו בשנים. ולא נהירא, כי חל עליו חובת זימון ואי אפשר לו לברך בלא זימון, כדקתני במתניתין ד' וה' אינן רשאין ליחלק אע"פ שנשארו שלשה. וה"ר יוסף פ' בשם רשב"ם, דאסיפא קא סמיך, דקתני וכן ארבעה וכן חמשה, ששה נחלקים. וה"פ, שלשה אין כלומר, כשהן נחלקין ג' לכל צד אז רשאין לחלק, אבל אי הוו שנים מצד אחד לא. ואי איכא זימון בשנים, אמאי אין חמשה נחלקין. וקצת דחוק פירושו, דמה לו לומר ג' אין שנים לא כיון דמפורש במשנה ד' וה' אינן נחלקין, ועיקר קושייתו מאותו משנה. הילכך נראה לפרש, דארישא דייק שפיר דשנים רשאים ליחלק ואם רצו לזמן אין מזמנין, דאם איתא [דיכולים] לזמן, היה לו לשנות ג' אין היחיד רשאי ליחלק. א"נ, אין אחד מהם רשאי ליחלק, דאז הוה משמע דאיסור החילוק הוא בשביל היחיד שחל עליו חובת זימון, אבל הנשארים לא איכפת להו בזימון שיכולין לזמן אם ירצו. ומדקתני אין רשאין ליחלק, משמע דאיסור החילוק הוא על כולם, שאם נחלק אחד מהם בטל הזימון מכלם. ומשני, שאני התם דאיקבעו חובה מעיקרא, הילכך אינן רשאין ליחלק להפקיע מהם חובת הזימון אע"פ שיכולין לזמן רשות.
השמש שעומד על שנים אוכל עמהם וכו'. מכאן משמע שמצוה [לחזור] אחר זימון בכל מה שיכולין משום ברכת זימון, דברוב עם הדרת מלך. וכן משמע נמי בפ' כל הבשר {חולין דף קו.}, דאמר רבה בר בר חנה הוה קאימנא קמיה ר' אמי ור' אסי ואייתי לקמייהו כלכלה דפירי ואכלי ולא יהבי לי. וקאמר, ש"מ אין מזמנין על הפירות, פי' דאם היו מזמנין היו נותנין לו.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ז (עריכה)
שלשה שאכלו וכו' זה הפרק יסוד הכוונה בו לבאר לנו דרך פרט ענין ברכת המזון וענין הזמון ותכונתו, ורובו יסוב על ה' ענינים, הראשון לבאר כמה בני אדם חייבין בזימון ובאיזה צד מצטרפין ובאיזה צד אין מצטרפין השני לבאר על איזה מאכל ראוי לזמן, השלישי לבאר על מי מזמנים, הרביעי לבאר תכונת הזימון האיך היא, החמישי לבאר בדברים הצריכים בכוס של ברכה ובתכונת הברכה, זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים כמו שיתבאר וכמו שהקדמנו:
והמשנה הראשונה תכוין לבאר לנו עד כמה חייבין בזימון שפחות מכן לא תהא חובת זמון חלה עליהם, ואמר על זה שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן, ויש מי שפי' דוקא בשהכינו להם מקום לסעודה או הסבו על השלחן כאחד וכוונו לאכול כאחד או שאמרו ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן, והוא הדין לדעת גדולי המפרשים בבעל הבית עם בני ביתו שאין צריכים להכרזת ניזיל וניכול ולא להסבה למקום אחד, אלא שבתלמוד המערב נראה שאף זה צריך הזמנה כמו שביארנו למעלה בסוגיית משנה ד' אלא שגדולי המפרשים פוסקים כלשון ראשון האמור שם, אבל אם באו ג' זה אחר זה במקרה ואכלו במקום אחד אין כאן זימון, ולדעתנו לא נאמר דין הסבו אלא לברכת המוציא אבל ברכת המזון אפילו בזה אחר זה ואפילו על דרך אקראי כמו שביארנו למעלה, ומה שאמרו למטה בשמואל ורב דהוו יתבי בסעודתא ואתא רב שימי ואצטרף בהדינו אע"פ שלא התחיל עמהם בהסבה כל שיש קביעות ביניהם ר"ל שבא בתוך סעודתם ומסב עמהם מצטרף עמהם על ידי מפה או שלחן וכן השמש מצטרף אע"פ שאינו מסב שמאחר שהוא עומד ומשמש עליהם בטל הוא אצלם והרי הוא כהסבה וענין הזמון הוא דרך אזהרה והתראה להתעורר בברכה מתוך כונה ומתוך כך לא הוזכרה בו כונה ולא מלכות הואיל ולא הותקנה אלא לאזהרה אלא שבעשרה הותקנה הזכרת השם כמו שיתבאר הואיל ומנינם דבר שבקדושה, ואע"פ שברכת המזון מן התורה אין הזימון מן התורה, ומ"מ דרשוהו דרך סמך ממה שנא' גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו שנמצא אחד מתרה את השנים להוועד עמו לרומם את האל, זהו ביאור המשנה ודינים שבאו עליה בגמ' כך הם:
השומע את הברכה מפי המברך כשעונה אמן אין לו להגביה קולו יותר מן המברך שנא' גדלו לה' אתי, וכן המתרגם אין לו להגביה קולו יותר מן הקורא, וכן הדין שלא יגביה הקורא קולו יותר מן המתרגם והוא שאמרו שאם אין המתרגם יכול להגביה קולו ימעך הקורא קולו ויקרא:
שנים שאכלו כאחד אפילו רצו לזמן אין מזמנין אלא חובה עליהם ליחלק ולברך כל אחד לעצמו ברכת המזון ויתבאר למטה שאם היו ג' אין רשאין ליחלק וכן ד' וכן ה' שהרי חובת זמון נפקעת מהם בכך ובשנים מיהא אם ברך האחד ושמע השני יצא בדיעבד שהשומע כעונה הואיל ונתכוון לכך, ואם היה האחד סופר והאחד בור סופר מברך ובור שומע ואפילו לכתחלה ואפילו היה יודע לברך שמכל מקום כונתו שברכת החבר רצויה יותר, ובברייתא אמרוה אפילו שניהם תלמידים ואחד גדול מחברו שגדול מברך וקטן שומע, אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה, ומ"מ כל שאחד מברך ואחד שומע צריך שיברך בקול רם בכדי שישמע הלה ויצא בברכתו וכן הדין בבעל הבית שאשתו ובניו יוצאים בברכתו ושאר מצות של ברכה כגון קדוש והבדלה והמוציא ודומיהם אחד מברך לכלן הן ברכות של תורה הן ברכתו שחיובן מדברי סופרים:
זהו שביארנו בברכת המוציא שאחד מברך לכלן דוקא בהסבה כמו שביארנו למעלה לא שישבו להם במקרה, הא קידוש והבדלה אינן צריכים הסבה שהרי ברכות חובה הם, וכל המצות אין ספק שאחד מוציא את הרבים:
גדולי הרבנים פירשו כנגד שיטתנו לומר שבשנים מצוה ליחלק אף בהמוציא ולברכו כל אחד לעצמו, ובמחילה מהם אינו כן שבהמוציא אין הענין תלוי בשנים או שלשה שלא בהסבה וכל שיש שם הסבה אחד מברך לכלן כמה שהם, וזה שבכאן לא נאמרה אלא בברכת המזון וכדקאמר שנים שאכלו וכן בפרק כל בשר [ק"ו ע"א] ר' אמי ור' אסי אייתו לקיימהו כלכלה דפירי ואכלו כי לא משו ידיהו ולא יהבו ליה לרבה בר בר חנא דקאים לקמייהו ובריך כל חד לנפשיה, ואמרו שם ש"מ תלת, ש"מ אין נטילת ידים לפירות וש"מ אין זימון לפירות, וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק, אלמא שבברכה אחרונה נאמרה, וכן גדולי הדורות תלו הטעם בדאורייתא שכל ברכה שהיא מן התורה אין האחד מוציא את חברו ומצוה ליחלק וכל שהיא מדרבנן אחד מברך לכלן, וקשה לי לדבריהם שהרי קדוש דאורייתא הוא וכן כלכלה דפירי דרבנן, אלא שהם פירשו זו של כלכלה בז המינים שברכתם מן התורה, וכן פרשו בקדוש שמאחר שהוא במקום סעודה הסבה איכא, ואף בהבדלה הואיל ואמרו [שבת קי"ט ע"א] לעולם יסדיר אדם שלחנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית מן הסתם על שלחנו הוא מבדיל או עם בני ביתו ואיכא הסבה, ולדעתי אין אנו צריכים לכך שקדוש והבדלה ברכת מצוה הן ואין ספק שבמצוה אחד מוציא את האחרים ואין אנו עסוקים אלא בברכת הנאה, ומה שאמרו בפרק אלו דברים [נ"ג ע"א] הביאו לפניהם אור בבית המדרש ב"ש אומרים כל אחד מברך לעצמו ואף ב"ה [הג"ה המו"ל ע' בספר דקדוקי סופרים שהביא הג' בש"א אחד מברך לכולם משום שנא' ברוב עם הדרת מלך ובה"א כל אחד ואחד מברך לעצמו מפני בטול בהמ"ד] לא נחלקו אלא משום בטול, אע"פ שהיא מדברי סופרים פירושו משום בטול מצוה להיות אחד מברך הא לאו הכי אם רצו כל אחד וכו' ועיקר הדברים כמו שכתבנו שכל ברכת חובה או מצוה הן מן התורה הן מדרבנן אחד מברך לכלן כמו שכתבנו:
השמש שעומד על שנים אוכל בלא רשות שהרי מתחדשת להם מצוה באכילתו והרי הוא מן הסתם כמורשה מהם בכך, היה עומד על ג' אין ראוי לו לאכול אלא אם כן נתנו לו רשות, ענין הזמון בנשים ועבדים וקטנים אע"פ שנתגלגל בכאן יתבאר דינו למטה בהמשנה השלישית, ומ"מ לענין ביאור מה שהקשו מנשים מזמנות לעצמן וכו' והא נשים מאה כתרי ודאי אין חובה עליהם אלא רשות ואם כן הוא הדין לשנים, ותירץ שאני התם דאיכא דעות וחובה קאמר הואיל ומתקיימת בהם התראה מאחד לשנים, והקשה נשים ועבדים אמאי לא ואין גורסים אי הכי דהא בלאו הכי קשיא אלא שיש גורסים כן ומפרשים בשלמא ברישא דרשות הואיל ורשות הוא ואין הדבר נאה לצרף נשים ועבדים ניחא, אלא אי חובה הויא אמאי לא, ותירץ משום פריצותה דאלימא טעמא דפריצותה להפקעו אף במקום חיוב [הג"ה חסר כאן, ונראה דקאי על מה דפרכינן מדתנן שלשה שאכלו כו' ליחלק, ומפרש קו' הש"ס דלא כפי' רש"י מרישא אלא מסיפא כפי' התוס' ד"ה שלשה ע"ש] וכן פריך שהרי מ"מ אף משום היחיד אסור אלא מסיפא שמא יש כאן שנים מצד אחד:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
דחנקתיה אומצא - ואמרו בתוספות דדוקא שותה מים בדחנקתו אומצא לא יברך משום שאינו נהנה בשתייתן כלל אבל יין ושאר משקין אפילו שתה אותן כדי לבלוע מה שבפיו כיון שממילא מיהא מיתהני מברך בהו. והביאו ראיה מדאמרינן לעיל בפרקין מהו דתימא כיון דלרפואה מיכוין לא ליבריך קא משמע לן כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי:
הילכתא מאי - פירוש משום דמסתבר טעמיה במים דלא זייני כלל קא מיבעיא ליה. אי נמי דשמיע ליה מאן דאמר כותיה:
פוק חזי מאי עמא דבר - וכך הוא שאומרים תחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות וכדרב פפא דלעיל:
סליק פרק כיצד מברכין בס"ד:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ז (עריכה)
שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן - פירוש שרוצים להתחבר יחד לסעודה וכגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן או כשהסבו דהויא קביעותא כדאמרינן לעיל. חייבין להצטרף ולזמן יחד וחובת זימון הוא מפני כבוד הבורא כשהן מתחברין ומתרין זה לזה לברכו משום ברב עם הדרת מלך:
אכל טבל - פירוש תבואה שאינו מעושרת כלל:
ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית וכו' אין מזמנין עליהם - פירוש טעמא דמתניתין בכל הני דבכל מאכל שיש עבירה באכילתו לא מברכינן עליה כלל. ולא תימא דוקא זימון הוא דלא מזמנינן בהו הא ברוכי מברכינן עלייהו דהא קתני בהדייהו והשמש שאכל פחות מכזית נמי וליכא למימר דבפחות מכזית זימון הוא דליכא הא ברכה לאחריו איכא. אלא ודאי אינו מברך כלל והדין נותן דמכיון שיש עבירה באכילתו אין זה מברך אלא מנאץ וכן כתב הרמב"ם ז"ל. תדע לך הרי שהיה אוכל חזיר ונבלה ואפילו בהיתר כגון מסוכן שצריך להם התאמר שיברך זה בודאי אין ראוי. וכן הדין אף באיסורין דרבנן באוכלן באיסור. אבל אוכלן בהיתר לא נחמיר כל כך וחייב לברך בהן כגון חולה במעשה שבת על ידי נכרי דודאי כיון שהתירוהו והוא טעון ברכה מן התורה ראוי לו שיברך שיום זה מותר באכילה הוא ומאכל זה גם כן מותר הוא לו מחמת חוליו אף על פי שנעשה בו מלאכת איסור דמעולם לא נאסר לגבי האי. אבל מי שהוצרך לאכול ביום הכפורים מחמת חולי אף על פי שמותר נראה ודאי דאין לו לברך כלל בין לפניו בין לאחריו דלאו הנאה הוא לו אלא צערא. ואף על גב דלא איפשר דלא מתהני הוה ליה כאשה דכיון דהוי תחלתה באונס אף על פי שסופה ברצון חשבינן ליה אונס:
ואיהו כמאן סברה - כלומר ר' אבהו כמאן סברה כר' יוחנן דאמר ר' יוחנן בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית. משמע כיון דתלי טעמא כדי שיברך בעל הבית אי אמר בעל הבית לא ניחא לן דליברכן ואנא מבריכנא הרשות בידו:
גמרא מנא הני מילי - פירוש דזימון בתלתא וכד הוו תלתא חייבין לזמן:
דכתיב גדלו לה' אתי - פירוש גדלו לשון רבים ואי איפשר בפחות משנים ואתי דכתיב ביה הרי תלתא. וכד הוו תלתא קאמר קרא גדלו להוסיף ברכה והיינו ברכת זימון. ובודאי מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא:
מנין לעונה אמן וכו' שנאמר גדלו לה' אתי - פירוש עניית אמן היינו גדלו וקאמר אתי כלומר שוה לי והיינו שוה לקולו:
הרי הוא אוכל אף על פי שלא נתנו לו רשות - פירוש דמסתמא ניחא להו כדי שיצטרף לזימון עמהם. ואם איתא דאפילו שנים יכולים לזמן אמאי אוכל בלא רשות דכי היכי דבשלושה אינו רשאי לאכול בלא רשות משום דאיכא זימון בהם בלא הוא הכי נמי בשנים:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה