תיקון מידות הנפש/הקדמה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ספר תיקון מידות הנפש
לר' שלמה אבן גבירול
הקדמת המחבר
החלק הראשון
חוש העין
החלק השני
חוש השמע
החלק השלישי
חוש הטעם
החלק הרביעי
חוש הריח
החלק החמישי
חוש המישוש
א. הגאווה והגבהות
ב. השפלות והענווה
ג. הבושת
ד. העזות
א. האהבה
ב. השנאה
ג. הרחמים והחנינה
ד. האכזריות
א. השמחה
ב. הדאגה
ג. הבטחון והשלווה
ד. החרטה
א. הכעס והחרון
ב. הרצון והסברת הפנים
ג. הקנאה והחמדה
ד. החריצות והזריזות
א. הנדיבות וגמילות חסד
ב. הציקנות והכילות
ג. הגבורה
ד. המורך והעצלות
מידע על מהדורה זו
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.


[מעלת האדם][עריכה]

יתברך האל האחד העיזוז הגיבור והנורא, הקרוב העונה בעת צרה, הקדמון הראשון הבורא, יתעלה לאין קץ.

ואחר כן נאמר כי מפני שראינו את האדם מבחר ברואי יתברך שמו, ידענו שהוא עניין הכוונה בבריאת כל הגופות וההוויות. ועוד כי הוא שווה ומכוון במזגו מכל בעלי חיים, והוא שנברא מתוקן בצורתו, ושווה במלאכתו מכולם, בעל נפש מדברת ענייני החכמה, קיימת לא תפסד. ולִמדו על זה המופתים הנראים, שמורה עליהם השכל והכתוב, אשר אינן נסתרין מכל חכם לב. ואומר מבלי הטות, כי הוא הגדול שבדברים המצריכים להודות, כי הוא מבחר כל הברואים, שמצאנו אותו משתתף עם המלאכים בדיבור ובשכל. ואלה השתי מידות המה אלהיות רוחניות. ועם זה אנחנו רואין שהמלאכים משתמשים בצרכי האדם הצדיק, כמו שידענו מאברהם אבינו עליו השלום בְּבַשְּׂרָם וְהַזְהָרָתָם אותו, וכן יצחק. ויעקב אמר בתפילתו: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע (בראשית מח טז). והכתוב אומר: וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל (הושע יב ה). ודניאל אמר: אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ (דניאל ו כג). ובעזרת הצדיקים ונגיפת שונאיהם: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר (מלכים ב יט לה); ורבים בעניינים האלה, לא אאריך לזכרם.

וכבר ידענו שיש אדם שיש לו יתרון על אדם אחר מבלי ספק, עד שאדם אחד שווה מניין רב בני אדם, אף על פי שהם מיסוד אחד והרכבה אחד. אלא שנפש זה עלתה אל המעלה האנושית עם עזרת הגרמים הַפְּלָכִיִּים [=הַשְּׁמֵימִיִּים, אסטרולוגיים] אותו, ובחרוֹ במוסר. ושהחלק השפל אשר בו נמשך אחרי החלק העליון, רוצה לומר שמשל שכלו בטבעו. וכשתהיה נפשו שפלה *וממדה, אין מעלתו ראויה להשיג אל המעלה ההיא – לא יוכל לעלות אל מה שלא זימנוהו גַּרְמֵי אותותיו, ולא יעזרהו המוסר.

על כן צריך לאדם החכם הנלבב שישתדל בכל כוחו אל התכלית אשר יוכל להשיגה מן המעלות, ויהיה כמו *שייאמר אחד מן החכמים: עִזרו הדברים הַפְּלָכִיִּים [=הַשְּׁמֵימִיִּים, אסטרולוגיים] בנפשותיכם, כאשר תעזור החרישה וההשקאה את הזרע בגידולו. והוא מטבעו במיצוע הארץ, ושיטרח להיות מעדת החסידים, ולהתנהג במנהגם בכל יכולתו. ועוד צריך שיתחכם במידותיו עד שיתקנו לו. ואל ישתמש בחושיו אלא בדבר הצריך, עד שיהיה מן הידועים בחשיבות והמפורסמים בחסידות. כי זאת היא התכלית הטובה העולמית, אשר אם יגיע אדם אליה תִכלה עינו תמיד להגיע אל מה שלמעלה ממנה, והיא הטובה התמידה אשר היא התכלית אשר יגיע בעולם השכל, *והיא לעולם הבא. והיא טובת האלהים שהטיב בה לעבדיו, אחרי הטובה הכוללת אותם בהמציאם ברואים. וכבר שאל דוד עליו השלום להגיע אל טובת העולם באמרו: עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה (תהלים פו יז). והתאווה עוד שיהיה מזומן להגיע אל טוב העולם הבא, באמרו: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ (תהלים לא כ), יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ (תהלים לו ט). והמעלה הזאת לא יגיע אליה אלא הראוי לה, כמו שאמר: מִזְמוֹר לְדָוִד, ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ, הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ (תהלים טו א-ב) ושאר הענין.

ומכבר* שהגענו בדברינו עד הנה, *מזוכר יתרון מעלת האדם, נשיב דברינו לזכור ענין דברינו וספריני זה, ואיך תהיה השגת תועלת*. ואומר: כי זה יהיה אחר שנסַדר דברינו בכל עניינו כראוי, ואחר כן נגיע אל תועלתו. ודומה למה שאמר שלמה: רְאֵה זֶה מָצָאתִי אָמְרָה קֹהֶלֶת, אַחַת לְאַחַת לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן (קהלת ז כז). רצה לומר: כי בהתחברות הדברים יהיו ראויים שיפול עליהם המניין, וכן בסדור עניינים יובן *עניינים.

[ארבעה טבעים וחמישה חושים][עריכה]

ואומר כי האלהים ברא את רוב העולם ההולך על ארבעה טבעים להיות הוית תחלתו מארבע יסודות הידועים ולעומת זה ברא את האדם על ארבעה טבעים שיש בו הדם לעומת האויר והלחה הלבנה לעומת המים והמרה האדומה לעומת האש, והמרה השחורה לעומת העפר, ובראו יתעלה שלם בצורתו ובכל כליו לא יחסר דבר, וברא בו חמשה חושים כמו שאני עתיד לזכרם, וכבר רמז אותו שלמה עליו השלום באמרו: שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן (קהלת ט יא) מה שאמר: שַׁבְתִּי וְרָאֹה הוא ענין בחינתו והוא כלל שהוציאו בענין הפרט מפני שמה שאמר: תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ רצה לומר כל מה שהוא תחת הגלגל הסובב, ומה שאמר: כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ רמז בו אל חוש הריח אשר הוא באף מפני שהפרוץ יהיה בשאיפת האויר מחוץ לנופף על תחום הטבעי אשר בתוך נוף האדם, והשאיפה תהיה בחוש האף. ולולי האף לא היתה הנשימה שהיא מביאה לידי התנועה. ומה שאמר: וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה רצה לזכור חוש השמע כאשר אנו רואין שהמלחמה לא תהיה כי אם בשמע והמיית קול כמו שאמר: קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה (שמות לב יז) ומה שאמר: לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם רצה לומר על חוש הטעם והדבר כפשוטו ומה שאמר: לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר רצה לומר על חוש המישוש, אשר הוא ממין הבינה והוא ממין החושים הצפונים אשר בטבע הנפש כמו ההרגשה והמחשבה והבינה, ומה שאמר: וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן רצה לומר על חוש הראות שלא תהיה דעה כי אם בהארכת עייון בספרים והתמדת הלימוד והגירסא בהם, ולולי שאין אנו רוצים להאריך הייתי מביא על אלה הרמזים ראייות גלוייות מן הסברא השכלית וחכמת הקבלה עד שתהיה הבנתם קלה והשגתם קרובה, ומי שהוא מאנשי הלבבות הזכים והנפשות היקרות, המזער הזה יספיק לו למופת כי שלמה עליו השלום לא רמז בפסוק זה כי אם לחושים הגלויים והניח זיכרון החושים הצפונים, וכשיהיה האדם חכם ישמש בענייניהם וימנעם ממה שאין ראוי להם.

אבל יהיה כרופא הבקי, אשר הוא חושב על הנוסחה ומשים מכל סם שיעור ידוע, ויהיו הסממנים חלוקים במשקליהם כמו שישים מזה משקל גרה ומשקל מזה כאיסר, והדומה לזה כשיעורו מעשה כחם מן החם והקר והיבש הוא מספיק ביניהם בשערו כמותם ואינו מספיק לו עד שישים ביניהם מסכים מבדילים להציל מרעתם וכל זה במחשבת החכמה, וכיון שהוא כן צריך האדם שישער מדותיו אשר הם חושים ולא ישמש בהם אלא בדבר הצריך, מפני שהאלהים הרכיבם באדם על כן צריך לתקן הנהגתם מפני שבהן מתקן חיותן כי בהנה רואה את המראות ושומע את הקולות וטועם את המטעמים ומבחין בין הקשה ובין הרך והדומה לו ממה שהוא מגיעו אל החיים כל ימי חייו, והרבה יש בהן מדרכי התועלת אשר אני עתיד לזוכרם. ואני מזכיר עתה החושים ואופני תועלתם ומזהיר מהשתמש בהן בדרכי הרע.

[חמישה חושים שבאדם][עריכה]

ואומר כי ראש כל החושים והחשוב שבהן הוא חוש העין מפני שמעלתה מן הגוף כמעלת השמש בעולם. והחוש הזה אינו פוסק מחושו תמיד מבלי זמן, ואני רוצה לומר בזה שהוא משיג הקרוב אליו והרחוק ממנו בעת אחד ואין בין השגתו הקרוב והשגתו הרחוק זמן כמו שאר החושים. והעין נופלת על מחושה בעודה פתוחה ועל כן לא תתכן השינה עד שתהיה סתומה. ומה נמלאו דברי הפילוסופין בחוש העין באמרם לנפש צבעיים רוחניים והם נראים בתנועת עפעפי העין. ואמרו: השמר מחוש העין, כי הוא מביא אל מיני רהבים, והיא מעידה עליך בקצת התנועות בגאון וגובה ובמקצתם בענוה ושפלות. על כן הדבק אליה מבחר התנועות והרחק ממנה המגונה שבהן. ואמרו אין החברה להנאת העין כי אם להנאת הבינה ותחת הדברים האלו פירוש אינו נעלם מאיש מבין, ומה טובה הספקת הדבר הזה שאמר הכתוב: לֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם (במדבר טו לט)

וסמך לו חוש השמע ביקר מעלתו ואם החוש הזה פעולתו בנפש קרובה לפעולת העין, אין האדם מסכית לה כאשר הוא מסכית אל העין. ומן המנהג הטוב בחוש הזה להטותו מן הדברים המגונים ולא יגזור על מה שהוא שומע מנועם הקול במה שהוא דומה לו, אך במה שהוא דומה לעניין ולכוונה, ואל יהי ניצוד בשומעו כעוף אשר ליבו נוטה אל הקול הערב. וצריך שידע המוקמות אשר ראוי בהן להאזין ולשמוע. ואשר אין ראוי בהן להאזין כלל ודומה למה שנאמר עליו: אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים (ישעיה לג טו).

וחוש הריח הוא סמוך לחוש השמע מפני שזה מחושו, הקול ההוה באויר ומחוש זה האיד המתמיד באויר, ומעלתו פחותה מחוש השמע, ועל כן הנהגת שימושו מעוטה ממנו מפני שאין בו עבודת מצוה ולא עבירה.

אך חוש הטעם ואם הוא במעלה פחות מכל החושים דרך הנהנת השימוש בו גדולה מכולם מפני שלא יוכל הגוף לעמוד זולתו, כמו שיוכל לעמוד זולתם, ודרך הנהגת שימושו שיחסום אותו מן האמור ויתירהו למותר ויגביר בכל השכל על התאוה, ותחילת מה שיראה בו ממשלת שכלך על תאותך במאכל ובמשתה כמו שהוא תחילת מה שחטא בו האדם.

וחוש המישוש סמוך לחוש הטעם והוא ממינו ותאותו ממדות האיברים השוים במזגם, ואין צורך לנפש המופתים בו חוץ מהנהגת הגוף, ודרך הנהגת שימושו שתידע כי התאוות חלאים בגוף ומדוים, שאתה צריך לרפאותם, ולא תחשוב שהם ממידות הנפש המשכלת, ואל יעלה בלבך כי השגתם היא השגת הטובה השלימה, כי השגת המעלות הטובות אשר בהנה יהיה האדם ראוי לכבוד כדין השכל.

[החושים והמידות][עריכה]

ואחר שהשלמנו לדבר על החושים נאמר כי שמנו אותם כמו הסוג, ונזכיר אחריהם מה שתחתיהם מן המינים אשר הם מדות האדם ונזכיר אחריהן שם כלל איש מן המינים ונספר אופני תועלותיהן והזיקן והאיך נגיע אל אופני תקונם.

ונאמר כי כאשר יחסנו המדות אל החושים על דרך המספר עלה מהם לכל חוש ארבע מדות וייחסנו בתחילה לחוש הראות ארבע מדות וכן לשאר החושים, והגיע המספר עשרים מדה.

מהם לעין: הגאוה, והשפלות, והבושת, והעזות, ומה שאנו מייחסים הגאוה לחוש העין הוא דבר גלוי וכמו שהקדמנו לדבר בו, ועוד כי אתה רואה גבהות עיני הגאים, ואשר נפשותם גבוהות ובהפך זה בשפלי נפש ובענוים, ואמר הכתוב: עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל (ישעיה ב יא) ועוד: וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה (ישעיה ה טו) והדומה לו. ומה שאמר: וְעֵינֵי , הוא מורה כי מדת הגיאות מיוחסת אל חוש העין, ובענוה אומר: טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע (חבקוק א יג) והדומה לו. ומי שהוא עז פנים תראה אותו ברוב העניינים מסקר העינים לא יחרד לבושת, כמו שאמור בהם: הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם (ישעיה ג ט). וכן תראה עיני הרשעים אנשי העזות הומיות ואינן נחות ודומה למה שנאמר בהם: וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה (איוב יא כ) ואמר בעזים: חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע (ירמיה ה ג). ובהפך זה תראה הביישן כופף את עיניו כדי שימצא חן בעיני אלהים ואדם, כמה שנאמר: וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן (משלי ג לד), כאשר אני עתיד לבאר את הכל באר היטב בעזרת שדי. והמעלה הזאת מגיעים אליה במיצוע הראות מן המביט והמובט כמו שנאמר במשה רבינו עליו השלום: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם (במדבר יב ג) והקדים לעומת זה: גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם (שמות יא ג).

וחוש השמע הוא סוג שיש תחתיו ארבע המינין שהן ארבע מדות, והן השנאה והאהבה והרחמים והאכזריות. ואומר כי צריך לדקדק העיון כדי לייחס אלה ארבע מדות לחוש השמע, ואם לא נראה דברינו מבואר באר היטב אנשי לבב יספיקו להם הרמזים, ואין צריך להאשים מי שהביא קצת הדברים הנכונים מפני שלא הגיע עד תכליתם. ואולי המעיין בספר ידינני לזכות מפני שלא יכולתי להביא המופתים השכליים ואשר הם מחכמת הדבר וההקשות אשר מן הכתוב במה ששמנו ידינו בו, כי כח הבשרי חלש כל שכן לאיש כמוני מפני מה שאני בז מרוב ההקטנה ומיעוט השגת החפץ.

ואומר כי במקומות בא השמע בכתוב וסמך לו האהבה כמה שנאמר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל (דברים ו ד) וסמך לו: וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (דברים ו ה) ועוד נאמר: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ (בראשית כט יג) וסמך לו: וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ (בראשית כט יג), ועוד: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַיהוָה (בראשית כד נב).

ויבוא עוד השמע על הקיבול והרצון אשר המה יסוד האהבה כמו שנאמר: נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כד ז) ועשיית הדבר יהיה באהבת האדם את הדבר ודומה למה שנאמר: וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי (בראשית כז ד).

ועוד תבא הטבת הלב על נשמע כמה שנאמר: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו (ויקרא י כ) כמו שיבוא הקצף בהעדר הקיבול והשמע כמה שנאמר: וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה ... וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה (שמות טז כ) ותהיה סמוכה לשמע השנאה כאשר ידעת מענין עשו, כמו שהוא אומר: כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו (בראשית כז לד) וסמך לו: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב (בראשית כז מא) והרחמנות ידוע שהיא גם היא אחר השמע כמה שנאמר: וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי (שמות כב כו) ונאמר בצדיקים החוננים: וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח (משלי א לג) ובהפך זה נאמר ברשעים: קוֹל פְּחָדִים בְּאָזְנָיו (איוב טו כא) והדומה לו, והאכזריות הוא ממיעוט הקיבול כמו שנאמר: וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם (שמות ז יג) ונאמר בגוי האכזרי: גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן (דברים כח נ) ונאמר: גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ (דברים כח מט) ולא תשמע מה ידבר.

וחוש הריח יש לו המדות ארבעה: החרון, והרצון, והקנאה, והחריצות, החרון מיוחס אל חוש הריח כמו שאמר: וַיִּחַר אַפּוֹ (שמואל א יא ו) ויותר ממה שנראה החרון הכעס והחימה באף שנאמר: בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר הִתְמְלִי חֱמָא וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אֶשְׁתַּנִּי (דניאל ג יט) והרצון יהיה בכח הרעיונים אשר המה במוח כשלא ישנה אותה מקרה מחוש הריח אשר הוא קרוב אליו מכל החושים הפועלים בו, וברצון נאמר: בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ (משלי טז טו) והקנאה והחריצות יש שיהיו בחוש האף והקנאה בסעיף מן החרון ודומה למה שנאמר: כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם (משלי ו לד) וכבר נתברר בזה השתתפות החימה עם הקנאה בענין החוש, והחריצות היא תנועת האדם ותהיה כל הנשימה אשר הם קוטב חוש הריח כאשר אמר קודם לזה בפרק: כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ (קהלת ט יא).

וחוש הרביעי אשר הוא בטעם ארבעה מינין שהן ארבע מדות והן השמחה, והדאגה, והחרטה, והשלוה, הלא תראה כי השמחה הגדולה היא במאכל ומשתה אשר יגיעו אליה במיצוע חוש הטעם כמו שנאמר: הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי (בראשית כז כה) ונאמר עוד: וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ (רות ג ז) ויש שמשמחין את הדברים אשר הם כמלות אשר הם מעין הטעם כמו שנאמר: שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו (משלי טו כג) ובהפך זה כשיעדר פועל החוש הזה תהיה הדאגה כמו שנאמר: וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל (שמואל א א ז) וכמו שנאמר ביהונתן: וְלֹא אָכַל בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד (שמואל א כ לד) והרבה כאלה בא בדוד ובזולתו. ומדת החרטה הדרך אשר בה יוכל האדם לייחסה אל חוש הטעם, היא התשובה בהתחרט על מה שעבר ומנוע הנפש ממיני ההנאות אשר תהיינה בטעם כמו שאמר: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (הושע יד ב) ונאמר: וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (הושע יד ג) והדומה לזה וייחס מדת השלוה אל הטעם כמו שאמר סנחריב: וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ (מלכים ב יח לא) ונאמר: וַיִּרְאוּ אֶת הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח (שופטים יח ז).

והמישוש אשר הוא החוש החמישי יש לו ארבע מדות, והם הנדיבות, והקמצנות, והגבורה, והמורך. וייחס הנדיבות אל המישוש ממני שהמישוש לא יהיה כי אם ביד והנדיבות לא יהיה כי אם בפתיחת היד כמו שהקמצנות תהיה בקפיצתו, ואמר בנדיבות: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ (משלי יח טז) ובקמצנות נאמר: וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה (משלי יג יא) וייחס הגבורה אל היד ויתבאר ממה שאנו בו כי הפגיעה תהיה ביד כמה שנאמר: יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה (שופטים ה כו) ובהפך זה נאמר על המורך: חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת (ישעיה לה ג) ונאמר על כן: כָּל יָדַיִם תִּרְפֶּינָה (ישעיה יג ז) והדומה לו.

[חיבור על המידות ותיקונם][עריכה]

וכמו שהתבאר כי כל מדות הנפש הם מיוחסים אל החמשה חושים, נשוב אל מאמרינו הראשון אשר אמר שהוא עניין הספר ונאמר כי מפני שראינו רוב בני האדם שאינם יודעים להנהיג את מדותם לשמש בהן על דרך המוסר והשכל, ראיתי מדרך הזריזות שאחבר בהם דברים מספיקים כוללים הרבה מסיפור המדות ואופני שימושם והאיך תהיה ההגעה בתיקונם עם מה שפגעו בי קצת אוהבי ופצרו בי על הדבר הזה להיות לי ולהם למזכרת לעת התחלפות העניינים והשתנות הזמנים והמקומות והשנים, ופייסו אותו להיות מה שאחבר להם על דרך ייחס המדות אל החושים. וקודם שאחל לפרש ענייניהם אבאר אותם בדרך הצורה השעורית המופתית הנראית לעין, על כן ראיתי לרשום בתחילה צורת הטבעים הארבעה אשר זכרנו קורם וחקקתי אותם בתחילת ספרי זה על תכונת ציוריה כדי שיהיו קרובים להבין ושיהיו הרעיונים ממהרים לזכור אותם בלי טורח וחקקתי בכל טבע מה שיש לו מן היסודות וייחסנו אל כל טבע מהם ארבע מדות כפי שמחייב המספר וייחסנו אותן אל מה שיש לו מן המדות מעשה אחד אשר הקדמנו לחלק מיניהם כפי מחלקותם להביא בכל צורה מה שיש מהם חם ומה שיש מהם קר ומה שיש בהם רטוב ומה שיש מהם יבש והתחברותם והפרדם כל זה על דרך הצורה, ואלהים אשאל להצילני מטענות הטוענים עלינו בסכלותם ולחסום פי מקנאינו באיולתם כי אינני בוטח שלא תביאם קנאתם לדבר עלי, ועם כל זה לא אשוב מפניהם ולא אמנע בעבורם, ובאלהים אעזור ועליו אבטח והוא מגן לחוסים בו כמו שנאמר: טוֹב יְהוָה לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ (איכה ג כה). ואני נקי מטענותם אם ידברו וממלחמותן אם יתגברו, כי אין בידי עול אסבול גאותם בעבורי אלא אני אומר: יִשְׂטְנוּנִי תַּחַת רָדְפִי טוֹב (תהלים לח כא) והאלהים יודע כי לא נעזרתי בחיבור הספר הזה בזולתי רעייוני וכתיבתי ולא נסתייעתי בו בבלתי מחשבתי. ומי שהוא מאנשי הנפשות היקרות והמזימות הנכבדות יבין מרמז דברינו מה שיורה על מה שיש בלבנו ואם יראה בו שגיאה או טעות ידינני לזכות בחסדו. וכבר התנינו לייחס כל טבע אל יסודו וכל מדה אל טבעה כפי אשר יורה עליו המופת וכמו שאבאר אותם בזולתי המקום הזה בעזרת הבורא.

[כאן צריך לבוא ציור!]

[מידות טובות ורעות][עריכה]

ואחרי אשר חקרנו הצורה הזאת על הביאור הזה נאמר כי כל אשר ספרנו ממדות האדם עשרים, מהן טובות בפני עצמן ומהן רעות בפני עצמן, וצריך שנדבר על תיקון מדותיו, כדי שינהג בעצמו המנהג הטוב עד שיהיו לו המדות טובות כמזון ידבק בהם ולא יפרד מהם מימי נעוריו וירגיל בהם לאט קו לקו ועניין אחרי עניין וכמו שאמר החכם: חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה (משלי כב ו) וכבר אמר הפילוסוף אפלטון: "השכל מתנה והמוסר קניין, וההרגל על כל דבר שלטון". ודע כי כל מדות האדם אשר תראנה בו בימי הבחרות והזקנה הם בימי הילדות והנערות, ואם בו כח להראותם אלא בכח ולא בפועל וכמו שאתה רואה מקצת הנערים נראה בהם מדת הבושת ומקצתם העזות ומקצתם מהם נוסים אחר התאוה ומקצתם אל המעלות הטובות ומקצתם אל הרעות, ואלה והדומה להם ממדות הנפש הבהמית. וכאשר יגיעו לימי הבחרות תגבר ותראה חזקת הנפש הדברנית וכחה בפעולה ותשיב כל פעליה אל העצה הנכונה והמחשבה הטובה בתיקון המדות, מפני שאין ממנהג הנפש הבהמית לתקנם.

ודברינו זה אף על פי שהוא מדרך המופת כבר נחלטהו מן הקבלה מדברי שלמה עליו השלום שאמר: גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ (משלי כ יא)

[חינוך למידות טובות][עריכה]

אך הנערים אשר גברה עליהם הנבלות איפשר להעתיקם אל הדרך הטובה, וכמו שהביאו משל מתיקון הסעיף קודם שיגדל, וכשישוב אילן יקשה לתקנו ולהעתיקו, ועל כן אתה רואה רוב בני אדם בעת זקנתם אינם נעתקים ממה שהיו בימי בחרותם, כאשר הם נעתקים רוב בני אדם מעת הנערות אל עת הבחרות אל המנהג הטוב, וזה כי: חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: בן עשרים בה ימות. ואומר כי מן הנמנע שיהיה פועל הרע בטבע נפשות המדברים מפני שאין זה החכמה, אך האלהים ברא את הנפש התמימה זכה ונקייה וכמו שאמר החכם: לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר (קהלת ז כט) ומה שיהיה ממנו זולתי הטוב היא ממהרת הצומחת, רצה לומר פועל הטבע, ואמרו מקצת הפילוסופים: "מי שלא החזיק במדות הטובות אלא להשיג בהם הנאות הרגשותיו וצרכי גופו אינו יודע אמיתתם", אבל אשר ידרשם לרעתו מעלתם וטובתם ושיכיר כי טוב לו שימות בהם מן החיים בשכנגדם, ומי שמסלק מחשבתו מן המדות הרעות המקום יעליהו אל המדות הטובות. וכפי רוחק האדם מן המדות הרעות תהיה קרבתו אל האלהים וכפי קרבתו אליהם יהיה רחקו ממנו.

[פירוש מזמור ל"ז לפי המידות][עריכה]

ואתה דע לך, ועוד נאמר במדות האדם העשרים בו דוד עליו השלום רמז אותם וכל ענייניהם במזמור אחד באמרו: אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה (תהלים לז א). מהם שהזכירם על פשט הפסוק, ומהם אשר רמז אליהם בלבד ומהם שצוה בהם בעבודת המקום יתברך כמיצוע המדות הטובות ומהם מה שהזהיר שלא לעשותם מן המדות הרעות, ומהם שסיפר בהם גנות אנשים אשר נטו סידורם ותיקונם ומהם מה ששיבח בהם אנשים אשר הלכו על דרך נכוחה בהרגילם אל המנהג הטוב, ומה שאמר בתחילה: אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים להזהיר ושלא לאשר המריעים. וכיון שאינו מאשר אותם ראוי לו לשנוא אותם, ואחר כך הזהיר שלא לחמוד ולא לקנא בהם, והוא מה שאמר: אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה ואחר כך צוה שיהיה שליו ובוטח ביהוה. והוא מה שאמר: בְּטַח בַּיהוָה וַעֲשֵׂה טוֹב (תהלים לז ג), ואחר כך רמז להתנהג במרות הבושת והענוה, והוא מה שאמר: שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה (תהילים לז ג) ומה שאמר תחילה שְׁכָן אֶרֶץ ואחריו וּרְעֵה אֱמוּנָה, מורה כי פרי הענוה אריכות ימים על הארץ כראוי למדת הבושת והענוה אשר ייתכנו. כמו שידעת מה שנאמר במשה רבינו עליו השלום: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב ז) ומה שקדם לזה מסיפור ענוותנותו ומה שאמרנו כי ראויה אריכות ימים למדת הבושת והענוה, ומה שאמר: וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם (תהלים לז יא), ומה שאמר: וְהִתְעַנַּג עַל יְהוָה וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ (תהלים לז יד) רמז על מדת השמחה אשר ישתמש הצדיק בעבודתו אל אלוהיו כשהוא נהנה בה. וכמו שאמר: שִׂמְחוּ בַיהוָה וְגִילוּ צַדִּיקִים (תהלים לב יא). ונאמר בבשורת הישועה: שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי (ישעיה סא י). ומה שאמר: וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ (תהלים לז ד). רמז אל מדת התאוה אשר היא מידת האהבה, כי הבורא מפיק תאות הצדיקים כמו שייעדם באמרו: וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ. ומה שאמר: הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹב חֵמָה (תהלים לז ח) מלמד האחת על ההנחה והשני על החרטה על מה שעבר, ומה שאמר: וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ (תהלים לז יא) כפשוטו, ומה שאמר: זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו (תהלים לז יב) רמז אל מה שמתנהג בו הרשע מן העזות והגבהות ומה שאמר: אֲדֹנָי יִשְׂחַק לוֹ (תהלים לז יג) רוצה לומר שמאבד אותו, וישמח הצדיק באבדו כמו שאמר: יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם (תהלים נח יא) ומה שאמר: חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים (תהלים לז יד) רמז אל מה שמראים הרשעים עם הגבורה והיכולת, ומה שאמר: לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ (תהלים לז יד) רמז אל מדת האכזריות שהיא הקשה שבמידותם, ומה שאמר: וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה (תהלים לז טו) רמז אל מדת הגאוה ודומה לה, שנאמר בגוי עז פנים: קֶשֶׁת וְכִידוֹן יַחֲזִיקוּ (ירמיה ו כג) ומה שאמר: כִּי זְרוֹעוֹת רְשָׁעִים תִּשָּׁבַרְנָה (תהלים לז יז) רוצה לומר שיגע אליו שיבטל גבורתם ויחלוש בהם מעניין המורך עד שלא יוכלו להגביה זרועות, ומה שאמר: לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם (תהלים לז כא) רמז אל מדת הכילות והציקנות ומה שאמר: וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן (תהלים לז כא) זכר שני מדות אשר בנפש הצדיק והם הרחמים והנדיבות. וכאשר כילה לזוכרם חתם אותם כזוכר הרצון יהיה האדם נוהג המנהג בעשרים המדות כמו שזכרנו, בהתנהגו בטובות מהם ועזבו את הרעות ואז ירצהו האלהים כמו שאמר: מֵיְהוָה מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ (תהלים לז כג) ואל יעלה בלב אדם כי מה שאמר: מֵיְהוָה מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ (תהלים לז כג) הוא מראה ההכרח בעבודת המקום אבל הוא על הטובה הצפונה לו או על הרעה מן הגמול והעונש. ומה שאמר: מֵיְהוָה מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ (תהלים לז כג) רוצה לומר כי המקום ברא את הנפש שלימה לא תחסר כל וכשהוא נוטה אל המעלות החשובות והמנהג הטוב, והוא מה שאמר: כּוֹנָנוּ, אז יהיה רצוי לרצון הבורא, והוא מה שאמר: וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ (תהלים לז כג).

[נבאר את מהותן של המידות המסתעפות מהחושים][עריכה]

וכבר נתברר ממה שזכרנו כי דוד המלך עליו השלום היתה כונתו במזמור הזה לספר תיקון מדות האדם והנהגתם המנהג הטוב חוץ ממה שזכרם שלמה עליו השלום בספרו והזהיר עליהם בכל עניין שיוכל האדם, כאשר אני עתיד להביאם בכל שער משעריהם בעזרת הבורא, ואחרי כן נבא מדברינו אלה אל סיפור הצורה אשר עשינו לחושים ולמדות ולבאר בה איך יבאו סעיפיהם משרשי החושים ואחבר כל איש אל מינו וכל מין אל זוגו, ואני רוצה לומר ושאבאר מהות המדות המסתעפים מחוש הראות וכמותם, מחוש השמע ושאר החושים על הסדר הזה ותהיה הצורה מגדלת כדי שתהיה קלה להבין וקרובה למתחילים ללמוד הענין הזה, וחרוצים להגיע אל תועלתו הנעזרים באלהים על השגתם תועלתם מן החכמות המוסריות והתוריות.

וזאת הצורה המגדלת להוציא העשרים מדות מחמשה חושים בעזרת אלהים.

[כאן צריכה לבוא טבלה!]

[ספר "תיקון מידות הנפש" וחלקיו][עריכה]

וכיון שהגענו אל מה שרצינו מחקיקת דמות הצורות נחתום עתה ספרינו זה בזכרון פרקיו ושעריו, כי קראנו ספרינו זה: "תיקון המדות" בעבור אשר כווננו בו להשיב טבעי בני אדם מעין השכלות אל אהבת המוסר ושנאתם לרוב הפתאים עד אשר ישתדלו לדעת טבעי החכמים ויבינו אותם מן העניינים רבים מן הדברים, והבאנו מן הטענות השכליות והמופתיות מה שנזדמן לנו והבאנו עוד מן הכתוב בספרים וראינו שנביא אחר כן מעט מזער מדברי החכמים ומיליהם ולחבר אליהם ממה שחיברו אנשי המוסר בחרוזים ומה שיזדמן לנו ממדות החכמה כדי שיהיה ספרינו זה שלם בכל המעשים והעניינים והמעיין בספר הזה ידינני לזכות, מפני שלא הגעתי אל תכלית העניין ולא באתי עד סוף תכונתו, כי לא כיוונתי בחיבור זה להועיל מי שהוא גדול ממני בחכמה בדורינו זה, מפני שאני חושב שהגעתי אל דרך מדרכי החכמה. אבל אני יודע כי הפרי הגדול אשר אריתי מן החכמה הוא הכרתי שאיני חכם ושלא אמנע מלשאול חביריי, ושאודה להם שאני מקצר ואומר כמו שאמר המשורר: ומן הדברים שצריך בעבורם לדוניני לזכות על שלא הגעתי עד תכלית מה שאנחנו בו בזמן הזה מן הדוחק והגליות ותכיפת הצרות והשתנות העתים והעניינים ואינני כמתרעם, אבל עם כל זה אינני נמנע להודות לבוראי ולשבחו על מה שחננו מן הטובה ועל מה שהאיר עינינו להמציאנו הדרך להבין מעט מן החכמות.

והנה חלקנו מפרינו זה על חמשה חלקים וכל חלק מהם כולל ארבעה שערים עם השלמת עשרים השערים כמו שהתנינו בצורה, וחיברתי אל כל חלק מה שיש מן החושים ולכל חוש מה שיש לו מן המדות. ואלה חלקי הספר והם חמשה כנגד החמשה חושים אשר הקדמנו לזוכרם.

החלק הראשון: בחוש העין והוא כולל ארבעה שערים.

  1. השער הראשון: במדת הגאוה והגבהות.
  2. והשער השני: במדת השפלות ולהורות להתנהג בה.
  3. והשער השלישי: במדת הבושת והענוה.
  4. והשער הרביעי: במדת העזות ולהזהר ממנה.

והחלק השני: אשר הוא חוש השמע כולל ארבעה שערים.

  1. השער הראשון: במדת האהבה והאיך יתנהג בה האדם ושבח אנשיה ולהורות איך ידבק בה האדם.
  2. השער השני: במדת השנאה והאיך יתרחק האדם ממנה.
  3. והשער השלישי: במדת החנינה והרחמים.
  4. והשער הרביעי: במדת האכזריות.

והחלק השלישי: בחוש הטעם והוא כולל ארבעה שערים.

  1. השער הראשון: במדת השמחה.
  2. השער השני: בדאגה ולדחות העצב.
  3. השער השלישי: בשלוה והבטחון.
  4. השער הרביעי: בחרטה.

והחלק הרביעי בחוש הריח והוא כולל ארבעה שערים.

  1. השער הראשון: הכעס והחרון.
  2. השער השני: הרצון והסברת פנים.
  3. השער השלישי: בקנאה ובחמדה.
  4. השער הרביעי: בחריצות והזריזות.

והחלק החמישי בחוש המישוש והוא כולל ארבעה שערים.

  1. השער הראשון: בנדיבות וגמילות חסד.
  2. השער השני: בכילות ובציקנות.
  3. השער השלישי: במדת הגבורה.
  4. השער הרביעי: במדת המורך והעצלות. והנה נשלמו עשרים המדות.

וכיון שהשלמנו לספר חלקי ספרינו ושעריו, נתחיל לבאר כל שעריו בע"ה, ואותו אשאל שידריכנו בדרך הישרה והנכוחה כאשר שאל אותו משיחו: הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם (תהלים כה ה).