תיקון מידות הנפש/חלק חמישי

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ספר תיקון מידות הנפש
לר' שלמה אבן גבירול
הקדמת המחבר
החלק הראשון
חוש העין
החלק השני
חוש השמע
החלק השלישי
חוש הטעם
החלק הרביעי
חוש הריח
החלק החמישי
חוש המישוש
א. הגאווה והגבהות
ב. השפלות והענווה
ג. הבושת
ד. העזות
א. האהבה
ב. השנאה
ג. הרחמים והחנינה
ד. האכזריות
א. השמחה
ב. הדאגה
ג. הבטחון והשלווה
ד. החרטה
א. הכעס והחרון
ב. הרצון והסברת הפנים
ג. הקנאה והחמדה
ד. החריצות והזריזות
א. הנדיבות וגמילות חסד
ב. הציקנות והכילות
ג. הגבורה
ד. המורך והעצלות
מידע על מהדורה זו
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.


השער הראשון (מידת הנדיבות וגמילות החסד)[עריכה]

המדה הזאת כשמנהיגין אותה על דרך השוה הנכונה שלא יגיעו בה אל הפיזור וההפקר, היא משובחת למאוד. וצריך האדם שיגביר המדה הזאת על אשר כנגדה, רצה לומר מדת הציקנות, מפני שאין הגדולים בבני אדם המפורסמים בחשיבות, רואים שמרת הציקנות משובחת. והלא תראה המקום יצליחך בכמה מקומות שיבח החכם הנדיב, במקום אחד אמר, כי הנדיב הגיעו נדיבותו אל מעלות רבות מן הגדולה בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שאמר: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ (משלי יח טז), בעולם הזה מפני קרבתו אל המלכים, בעבור שהוא נותן להם מתנות ושולח להם מנחות, ובעוקם הבא מי שיגיע אליו מן הגמול הטוב והנועם מפני עבודתו אלהיו בממונו, במעשר, ובצדקה ובמעשים טובים, וכמו שאמר: לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים (ישעיה נג יב) ומפני שהם מדות אברהם אבינו עליו השלום הנדיבות, והחסד נודע בהם. ונתייחסו אליו, וכבר נזכר לו בספר התורה בנמה מקומות, וכן הוא עניין פירוש: נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם (תהלים מז י), וזאת המדה משובחת מפני שמחייבת לנהוג הכבוד וכמו שאמר: רַבִּים יְחַלּוּ פְנֵי נָדִיב וְכָל הָרֵעַ לְאִישׁ מַתָּן (משלי יט ו) ובה יהיה ראוי לשבח בני אדם, כשהוא נותן ומשבחים אותו על כך. אך העניין המגונה שבמדה הזאת הוא, שיפקיר האדם את ממנו בדבר שאין צריך אליו ומתנהג בו מנהג שאינו טוב כפי שמפזר בעניין התאות ומתמכר בהשגות ההנאות, וזה הוא ההפקר, ואינו ממעלות המשכילים ולא מגדולתם, וממה שצריך לדעתן, כי המתן במקום הראוי לו מממון ספון, אינו אובד עם אריכות הזמן, אך הוא עומד כל הימים. וזו היא כוונת שלמה החכם עליו השלום כשאמר: שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ (קהלת יא א), ופשט הפסוק מצוה על הנדיבות שיהיה מתנדב ועושה חסד, כי מי שזורע החסד, יקצור תבואתו, ומי שהוא נוהג במדה החשובה הזאת לא יחסר כל לעולם, אך הולך ומוסיף כפליים רבים, וכמו שאמר: נוֹתֵן לָרָשׁ אֵין מַחְסוֹר (משלי כח כז), ואמר דוד עליו השלום באנשי הנדיבות והחסד: פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד (תהלים קיב ט). ומה תאמר על מדה חשובה כזאת שהיא הלוואה אצל הנורא יתעלה שמו, כמו שנאמר: מַלְוֵה יְהוָה חוֹנֵן דָּל (משלי יט יז), ואמרו: עשה החסד במי שהוא ראוי לו ובמי שאינו ראוי לו, למי שראוי לו יהיה במקומו, ולמי שאין ראוי לו תהיה אתה ראוי לעשותו. ואמרו בנדיבות, מן המדות החשובות לתת לשואל. ובספר הקוטי: דע כי הזריזות להתיישב בכל העניינים והטוב שכמו שתעיין בו עת שתתן ותמנע, ועת שתעשה ותאמר: כי המתנה אחר המניעה, טוב מן המניעה אחר המתנה והנדבה, וטוב שתתאחר לעשות, וכשתחל תעשה מיד משתקדים לעשות ותאחר להשלים. ודע כי יותר אתה קרוב לעשות מה שלא תאמר משאתה קרוב לומר מה שאינך עושה, על כן הזהר שלא תמהר בדבריך בדבר שאתה ירא שלא תוכל לעשותו, ויפה דבריך ומעשיך בצדק.

השער השני (מידת הציקנות והכילות)[עריכה]

דע כי המדה הזאת מדה מגונה למאד, אין בכל המדות המגונות, מגונה ממנה, מפני שהמפקיר את ממנו אף על פי שהוא מגונה, יהיה נהנה מהנאותיו ושבח בני אדם, וזה אין עולה בו אלא הגנות והשם רע ואיננו מגיע אל שום הנאה, ואין הציקנות ממדות החשובים. וראוי למי שהוא מן החשובים, שיתרחק מן המדה הזאת, ולא יתנהג בה בשום עניין. ועל דעת כל החכמים, כי אין חשיבות עם הכילות, ולא אמונה עם הבצע. ומי שהוא במדה הזאת כבר נואש משם טוב ומזכר טוב כמו שנאמר: לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ (ישעיה לב ה), וזה דומה למה שאמר נבל: וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי (שמואל א כה יא). וכבר ידעת מה היתה אחרית של נבל. ואין במדה הזאת שום טובה, אלא שישמור אדם את אשר לו אם מעט ואם הרבה, ולא יפקירהו, ויתנהג בה המדה הבינונית ולא יהיה בה ברוב שמירתו לידי הבצע, כי איננו ממדות החשובים, ואמר החכם במדות הכילי: מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם (משלי יא כו) ובהפך זה נאמר: וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר (משלי יא כו). פשט המאמר והעניין הנסתר לו בחכמה. ואין ראוי למשכיל שיהיה כילי בחכמתו, כי אין החכמה חסירה בעבור לימודה. כמו שהאש אינה נכבית בעבור שמדליקין ממנה הנר. ומן המוסר הטוב בתקנת המדה הזאת, שירגיל את עצמו להתנדב על הקרובים עד שידלג לאט עם הרחוקים עד שירגיל במדת הנדיבות בעזרת הבורא.

השער השלישי (מידת הגבורה)[עריכה]

מי שגבר על מזגו מבני אדם טבע הדם, -- יש לו לב גדול וגידיו מלאים וזרועותיו ארוכים, ברוב העניינים תמצאהו בעל גבורה, כל שכן אם יהיה רגיל עם זה במלחמות. והמדה הזאת משובחות כשהיא במקומה ובעתה, וכפי מה שהוא משער הצלתו ממה שיכנס בו. ואם הוא יוצא מן הדרך השוה הנכונה עד שישליך עצמו למקום הסכנה הגמורה והמיתה זו מדת השגעון והיא מדה מגונה. ובאלה השתי מדות אמר החכם: אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה (משלי כח יד). אך האנשים הגדולים הנזכרים במדה הזאת היו להם מדות עליונות הראוי להם הכח ההוא כיהושע, ושמשון, וגדעון, ושאול, ודוד, ויהונתן, ויואב, ואבנר והדומה להם, מאשר היו כמותם אשר נראתה מהם מדת הגבורה, והיו משובחים בעבורה, ובהפך זה מי שנראתה בהם מדת המורך והעצלה ולא נשתבחו עליה כאשר אני עתיד לזכור בשער הסמוך לזה.

וראוי להתנהג במדה הזאת בעבודת האלהים, כאשר ידעת ממשה רבינו עליו השלום כשפרע מן העם באמרו: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ (שמות לב כז), וכאשר ידעת מפנחס בעניין קנאתו כמו שנאמר: וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ (במדבר כה ז) ובכל עת היתה המדה הזאת רצה לומר מדת הגבורה ניכרת מנפשות האנשים הגדולים האלופים והגבורים. וממה שאמר אחד מן הפילוסופים: בחר במות יוסיפו לך חיים, והיו אנשי הערב קורין לגבור מוקה וצריך המשכיל שיתנהג במדה הזאת המנהג השוה כדי שלא יקרא משוגע, ויתנהג בה על דרך הטובה וישרה. ואמר: אין הגבורה נודעת אלא בעת הקורות. ואמר הפילוסוף: גדר הגבורה, האומץ והיישוב כפי מה שמחייבת החכמה והאמת ושתסבול מה שתאהב ומה שתשנא. ואין הגבורה העיקשות בדבר שקר וההתמדה על השוא וסבל היגיעה, כי זה ממדות החיות הרעות, אך הגבורה שיסבול האדם על האמת, ושימשול בתאותו עד שיהיה אצלו המות על הדרך הטובה אשר ימצאנה אחר כן טוב מן החיים, על שכנגדה מן הרע אשר גילה אותו בין החכמה. ובספר הקוטי בגבורה: הגבורה מטבע הנפש החשובה לעומת כח הגוף.

השער הרביעי (מידת המורך והעצלות)[עריכה]

המדה הזאת יותר מה שתמצא בנפשות הפחותות הדלות הנמבזות והיא מדה מגונה וצריך המשכיל להזהר ממנה ולא ירגיל בה וישתדל להרחיקה מנפשו ולהסירה מעליו מפני שאינה מביאה שום תועלת, אבל היא מביאה הגנות והשם רע וגורמת לפחיתות ולגריעות והאנשים החשובים אנשי הלבבות הם מואסים אותה וגועלים בה אחר שמשתמשין בה בכח הכרתם ותבונתם בדרכי הנהגתה במקומות אשר תהיה בהם גורמת להצלה מן הסכנות הגדולות. ומסעיפי המדה הזאת העצלה אשר זכרנו כבר. וכבר ידעת מה שנאמר בה מן הגנות והחרפה ומה שאמר שלמה עליו השלום: טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו (משלי כו טו). וזה תכלית החרפהו הגנות והדבר ידוע מן העצל ורך הלבב, שהוא אומר לא אלך מעיר אל עיר מפני פחד הליסטים והחיות כמו שנאמר: אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת (משלי כו יג) ולא אתעסק בסחורות שלא אפסיד, ולא אתענה ושלא אחלה, ולא אתן צדקה שלא איורש והדומה לזה מן הדברים שהן מביאין לידי הבטלה, עד שלא יתכן לו שום מעשה ולא שום דבר, אך הוא שוקט ויושב במקומו ואינו זז ממיטתו כמו שנאמר: הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ (משלי כו יד). ואין האדם המשכיל צריך להגביר המדה הזאת ולא להתנהג בה, שלא יהיה נודע ויהיה כמי שחישב בלבו שיהרג קודם שימלאו ימיו, ודומה לזה. אך בעניין שאי אפשר להנצל ממנו, או ישים בו את עצמו, הדין הוא שייראה בו מדת המורך והעצלה, כמו שאמרו על אדם אחד שרצה המלך לשלחו במקום הסכנה ומאן ללכת, וחירפו המלך, אמר לו: טוב שתחרפוני ואני חי, משתתפלל בעדי ואני מת. ואני רואה המדה הזאת מתנהגים בו אנשי התענוג והמנוחה בעולם משאר בני אדם, ולא יבינו כי המנוחה עצמה לא תגמור להם אלא לאחר טורח גדול ותיקון העסקים והעניינים שהם צריכין אליהם וכמו שנאמר: הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ (משלי כד כז). אך המנוחה הבודדת כלל עניינה העצלה והמורך וכבר ידעת מה שיקרה האדם עצל עד שיהיה חסר מכל תקנותיו ותועלותיו כאשר יפגעהו הריש כמו שנאמר: מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב (משלי כד לג) וּבָא מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ וּמַחְסֹרֶיךָ כְּאִישׁ מָגֵן (משלי כד לד). ועוד כי המדה הזאת גורמת בגוף חלאים ומדוים גדולים ורבים כמו הכובד והנפח בגיד הנשה, וחולי הפודגרא וחולי הפיל והדומה לאלה מן החלאים המשונים אשר יקרו ממיעוט כח המעכל עד שתהיה לו המדה הזאת כטבע שלא יוכל להעתיק ממנו. ויחשב שכנגדה מגונה כל שכן אם יזדמן לעצל מזג הליחה עם ימי הזקנה, הם יוסיפו לו כבוד ועצלה. המקום יצילנו מן המדות המגונות וידריכנו הדרך הטובה והישרה אמן, ואמן סלה. ויקיים עלינו מקרא שכתוב: וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים (ישעיה מ לא) יתרועעו אז ירננו יחדיו למשפט נקרבה וירבו דעת וחכמה.

סליקו להו הארבעה ועשרים שערים מן ספר תיקון מדות הנפש, אשר חיבר החכם הגדול המופלא, הפילוסוף המובהק, ר' שלמה בר' יהודה זצוק"ל, הידוע בן גבירול הספרדי.