תיקון מידות הנפש/חלק רביעי
 |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
השער הראשון (מידת הכעס והחרון)[עריכה]
המדה הזאת אף על פי שהיא באה מכח הנפש, שמנו אותה מדה ממדת האדם, מפני הפקדתה למדותיו ואנחנו מדברים בו עתה בתועלותיה ובנזקיה. אף על פי שתועלותיה אינן נחשבות כנגד נזקיה, ואם כל מדה מגונה יש בה תועלת בקצת העתים. וכבר ידעת כי השתיקות מדה נחמדה באדם, וכאשר מתנהג בה בשמוע הכזב תשוב מגונה, וכאשר משתמש בו להוכיח או לייסר, או מפני קנאתו בעבור העבירות תשוב משובחת. וראוי לאיש המשכיל הנלבב השלם להניח השתי הקצוות וינהג במדה הבינונית אל הנכון. וגאלינוס אמר בספר מדות הנפש: כי הכעס והרוגז, הם שני שמות לעניין אחד, ונראה על פני הכעסן כאילו הוא עמוס ומתחמם גופו הרבה ומתנדנד לבו נדנוד גדול ודופק דופקו בחזקה ובמהירות. ואמר בו: מי שכעסו במחשבה, ייראה עליו היישוב וההדר, ומי שכעסו שלא במחשבה תראה עליו השטות. ועוד אמר: מי שכעסו חזק ורוגזו אמיץ, איננו רחוק מן המשוגעים הנכפים. ובספר הקוטי: אין הכעסן נמצא שמח. ונאמר, כי שמנו לנפש הכועסת ארבע מעלות. הממהר לכעוס וממהר לרצות עניין שוה, ויותר מה שימצא על זה המנהג בעל מזג מרה צהובה. ומי שהוא מאחר לכעוס ומאחר לרצות גם זה עניין שוה, וזה המנהג למי שיש לו מרה שחורה. ומי שהוא ממהר לכעוס ומאחר לרצות הוא עניין מגונה, מפני שהוא יוצא מגדר המדה השוה. אך המאחר לכעוס וממהר לרצות משובח למאד. והמעלה הזאת ממעלות האנשים הגדולים והחסידים, אשר לא נראתה במדתם מדת הכעס, ומי שהם מן המושלים בנפשם הכועסת ומכריחים את טבעם לסבול אותם כבר נזכרו לטובה כמו שאמר החכם: טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר (משלי טז לב) וארך אפים מן הי"ג מדות הנאמרות בבורא יתעלה שמו בפרשת: וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל פָּנָיו (שמות לד ו). ואמר: כאשר הגרב מחולי הגוף כן הכעס מחולי הנפש, ואין ראוי לאיש בעל מוסר שיהיה רגיל לכעוס, מפני שהוא מביא עצמו לידי חטא, כמו שאמר חכם: גְּדָל חֵמָה נֹשֵׂא עֹנֶשׁ (משלי יט יט) וכבר הזהיר החכם מן הכעס באמרו: אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ (קהלת ז ט) וראוי למי שהוא כעסן שיקראוהו כסיל. ודבר שאי איפשר הוא שיינצל הכעסן מן החטא הגדול כמו שאמר החכם: וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע (משלי כט כב). ואתה רואה רוב בני אדם כשהוא כועס ומתחזק בכעסו, אינו משים על לב מה שהוא עושה ברוב כעסו, וכמו שנאמר בו: כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל (משלי כט יא), ובהפך זה נאמר: וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה (משלי כט יא) וממה שהזהירו רבותינו זכרונם לברכה מהרבות במדה הזאת: כל המקרע בגדיו בחמתו כאילו עובד עבודה זרה (שבת קה ב) ולפי המאמר הזה אין ראוי לאדם שיהיה גדול חימה כטיבעת חיות רעות והצבעים, ולא שיהיה בלתי כעס, כי זה ממדות הפתאים והפחותים, ודרך הזריזות שינהג במדה בינונית, וממה שאתה צריך לדעתו, כי גמר שכל האדם. מושלו בכעסו, וכמו שאמר החכם: שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ (משלי יט יא) וממה שאמר בטלמיוס בכעס: כשתכעוס, מחול, כי אין עזבך הנקמה חולשה.
השער השני (מידת הרצון והסברת הפנים)[עריכה]
זאת המדה מן המדה המשובחות, מפני שאינה נמצאת ברוב העניינים, אלא במי שיש לו נפש נדיבה ויקרה, אשר היא מקבלת העניינים כפי אשר יזדמנו, ואיננו מצפה את הגדולות. ומן המדה הזאת הסתפקות האדם, במה שיש לו ושמחתו בחלקו, וכבר ידעת מעלת המדה הזאת וגדולתה. וכבר הקדמנו לזוכרה ולשבחה לך בשער השני מן החלק הראשון במדה הענוה. וכשהאדם הצדיק רוצה בבני האדם ובני האדם רוצים בו, בידוע המקום רוצהו. ועוד ששונאיו משלימין עמו, וכמו שאמר החכם: בִּרְצוֹת יְהוָה דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ (משלי טז ז). וכמו שידעת מרצות אבימלך באברהם ומהשלימו עמו, וכמו שאמר רבינו הקדוש לרבי חייא זכרונו לברכה. ומי שדומה לזה וממעלת הרצון ויתרונו ומייחסתו אל החיים אשר מוצא הטוב ומקור החסד, כמו שנאמר: בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ (משלי טז טו) וזה באדם, כמו שרצה פרעה ביוסף עד שהעלהו אל מעלת המלכות, וכמו שרצה אחשורוש במרדכי, וכאשר מה שהגיע אליו. כל שכן מי שרוצה בו הבורא יתעלה שמו, ודומה למה שנאמר: אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵך (ישעיה מח יז). ואמר החכם: כל רוצה עשיר, וכל מסכית שליו, וכל מימר משתומם, והיה אומר: מי שאינו רוצה בעניינו לרצונו, רוצה בו כל כורחו. ומן המדה הזאת מסתעפת הסליחה והמחילה, והמה ממדות הבורא יתעלה שמו, ואמר: שמלך אחד קצף על עדת אנשים וצוה להורגם, אמר אחד מהם. אם אנחנו הרענו לחטוא, הלא תיטיב שאת, ומחל להם ולא הרגם.
השער השלישי (מידת הקנאה והחמדה)[עריכה]
המדה הזאת היא כסעיף מן הכעס, ורוב נפשות מן המדברים אינן נמלטות ממנה, אבל היא בכולן, כי אנחנו רואים כל בני אדם הם נמשכין איש אחר רעהו ורצוני לומר, כי כאשר הוא רואה אחר שקנה מן הקיניינים, הוא משתדל שיקנה גם הוא כמותם, והיה יכול לעמוד בלעדיהם, או שיעמיד דברים אחרים תחתם ויקנה עיניינים אחרים במקומם, ולא יטרח את עצמו להשיג בקיניינים ההם. והדבר הזה הוא אשר רמז אליו החכם שלמה עליו השלום באמרו: וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ (קהלת ד ד). ומי שהמדה הזאת גוברת על טבעיו הוא מגונה, כי היא מביאתו לחמוד, ואין הנדיב חמדן. וכבר נמלאו הספרים בגנות החומד, ואינו נעלם מאנשי לבב, ומה שנאמר עליו מן הגנות, וראוי שיתרחק מעליו, ושמא יגיע עניין החמדן שיגזול, כמו שנאמר: וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ (מיכה ב ב), והחומד מדה מגונה. וראוי למשכיל שירחיק נפשו ממנה בכל יכולתו, מפני שאינה מביאה שום תועלת אך רוב יגיעת הנפש בתאוות, ושנאת בני אדם תמיד, ומיעוט המנוחה, וטירדת המחשבה, ועונש המקום, מפני שהוא עובר על מה שהזיר ממנו בתורתו הקדושה. ואין ראוי למשכיל שיקנא בחטאים, מפני שרואה אותם משתדלים להגיע אל התאוה ולהשיג את ההנאות. אך תהיה כל קנאתו בעבודת האלהים כמו שידעת מפנחס שנאמר בו: בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם (במדבר כה יא) וממה שהיה גמולו על כך מן האחרית הטובה, כמו שנאמר: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר כה יב), וממה שנאמר במקנא וחמדן אמרו: תראה החמדן אהבתו רבה, כשהוא רואה אותך, ותראה שנאתו כשאינו רואה אותך, ותראה ותרבה שנאתו, כשאינו רואה אותך ושמו אוהב ועניינו שונא. ואמרו כאילו לא נברא החומד אלא לכעס. ואמר: דיי לחומד שיהא דואג בעת שמחתך, וראוי לאדם שיעלה אל המעלה העליונה כדי שיקנאו בו עליה אם יעזרוהו מלמעלה. וזאת תהיה תפארתו כמו שאמר המשורר. חסר השיר
השער הרביעי (מידת החריצות והזריזות)[עריכה]
צריך לקדם בדברי המדה הזאת מאי זה טבע היא באה. ואמר כי היא מטבע המרה האדומה, והמדה הזאת תראה יותר, כשהנפש פנויה מן המדות המגונות ואין מבלבל אותה שום דאגה. ויותר מה שהיא בנפשות הזנות החשובות. וראוי לאדם שיתנהג בה בכל מעשיהו, ובכל מה שמתעסק בו ממלאכות החכמה והמחשבה, הלא תראה מה שנאמר בה: וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ (משלי יב כז), רצה לומר כי היקר שבהון האדם, החריצות שהוא הזריזות, והוא שיהיה חרוץ בשני העולמות, בעולם ההויה וההפסד, שישתדל בבקשו החכמה עם האמונה ובעבודה, וישתדל להגיע אל עולם השכל. ובהפך מדה הזאת שהיא העצלה מהתעסק בקנינים ומשתדל בהצלות הנפשות אמר: הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה (משלי כד י) ועוד אמר: לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ (משלי יב כז). ואף על פי שהזכרנוהו בעניין הפכפך במדת השנאה, ומי שהוא מן האנשים החשובים והתנהג בענייניו בחריצות ובזריזות יצליח בהם, וכמו שאמר: יַד חָרוּצִים תִּמְשׁוֹל וּרְמִיָּה תִּהְיֶה לָמַס (משלי יב כד). וכבר הזהיר שלמה החכם על החריצות בענייני העולם ובענייני השכל כמו שאמר: עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה (משלי יט טו). והמאמר הזה נראה והוא מופתי, כי על כל פנים מפלת העצלה תרדמה, כי האיד אשר הוא מתפשט מנקבי הגוף בתנועת החריצות, כשתנוח ואינה מתפשטת אותו יעלה אל המוח לידי נומה תדירה. ומספר הקוטי בחריצות: מי שישביע אדמתו בעבודה משביעתו לחם, ודרך המוסר אל המדה הזאת שלא יראנה אדם בתאותו ולא יהיה קל בכעסו, כי הקלות מגונה, מפני שאינה ממדתה דעתנים, ואין החסידים מתנהגים בה. אך צריך שיתנהג בחריצות בענייני התורה והמצוה והיראה. והראייה הגדולה על הצלחת האדם, חריצותו במה שהוא מתעסק במעשיו. ומן האותות הגדולות על רוע מזלו, עצלתו בהם. אך החריצות שהיא מביאה אל המהירות והקלות מגונה. וצריך המשכיל להזהר ממנה, כי תכלית הרעה במהירות, ומי שממהר מתחרט, ומי ושרוכב במהירות, אינו מאמין שלא יכשל. ואין צריך האדם למהר ענייניו, כי לא יתכן מן המהירות מעשה מתוקן. וממתון יתקנו העניינים ויזדמנו הבקשות. אבל מדת החריצות טובה כשתהיה בכח הנפש, ולא תראה בפועל מהרה, כי אז תהיה ראויה שתקרא מהירות.
נשלם החלק הרביעי, ואתחיל החלק החמישי.