תיקון מידות הנפש/חלק שלישי
 |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
השער הראשון (מידת השמחה)
[עריכה]זאת המדה תמצא אותה בקצת בני אדם נחלקים, יש ממנה שתהיה טבעית וזה יהיה במי שטבעו חם ולח כטבע הדם, וכל שכן לאדם שתאותיו מזדמנות לו תדיר, ולא עברה עליו דאגה מזמן ארוך, וניצל מן הדברים המעציבים. ודין הוא למי שנזדמנו לו כל הדברים האלה, שתראינה בטבעו אותות המדה הזאת, ותהיה גיהתו טובה, וגופו בריא, ואין הזקנה ממהרת לבוא עליו וכמו שנאמר: לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה (משלי יז כב). ומן המדה הזאת שתהיה מקרית עם השגת תאוה והגעת משאל, וממנה שיהיה שוחק תדיר ללא ענין, ואפשר שיצטרך זה לדעת קלה כמו שנאמר: כִּי כְקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר כֵּן שְׂחֹק הַכְּסִיל (קהלת ז ו) וכבר נאמר כי מאותות השוטה, שחקו במקום שאינו ראוי בו השחוק, ואני אומר כי המדה הזאת ראוי שתמצא בנפשות הנמלטות מן החונף, הזכות הברות המתייחסות אל המלכות, העולות אל מעלות הרוחניות יותר משאר בני אדם, רוצה לומר נפשות הצדיקים, שהם בנועם שלם בעניין עבודתם, ובשמחה גדולה בפרישותם, כמו שאמר: שִׂמְחוּ בַיהוָה וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב (תהלים לב יא). ואין ראוי למי שיש לו מוסר, להתנהג בשחוק במושבות ובמעמדות, מפני שאמרו: מי שרב שחקו, מתמעט מוראו, והשחוק מסיר הדר פנים, וכמו כשהדאגה, כשהיא גוברת גורמת הבכי, כך השמחה, כשהיא גוברת, מראה השחוק. וממה שראוי לדעתן שידעהו, כי המדה הזאת וזולתה איננה בטבע הנפש המדברת על דעת גאלינוס אך היא בנפש הבהמית, והראייה על זה, שאתה רואה בשחוק יארע עם העניינים המשחקים, ואיפשר שלא יוכל האדם למשול בעצמו שלא ישחק. וכן נאמר על הכעס ושאר מדות הדומים לאילו, ועל כן צריך האדם שישתדל עד שתסכית נפשו הבהמית לנפשו המדברת, ורוצה לומר שינהיג שכלו את טבעו, וכשיהיה כן, אז יהי נמנה עם גדולי בני אדם. וממה שאמר סקראט האלהי: הדבר שהשמחה בו, שהאבל עליו. ובמוסרי אריגעניוס [דיוגנס?] בעניין השמחה: השמחה ללב חיים ומעלה, והדאגה דוחק ואבדון.
השער השני (מידת הדאגה)
[עריכה]זאת המדה היא נמצאת בנפש עם המנע את תאוותיה ושמה תביאנו אל שערי המות כשתפקוד מה שהיא אוהבת. וכמה קשה המדה הזאת, כשהיא ניכרת, וכמה רע עניינה כשהיא גוברת. וכבר אמרו: כי הדאגה היא המיתה טבעית. ואני רואה מדרך הזריזות שנתעכב מעט בכאן בשער הזה, אולי האלהים יחונינו וישים בפינו מן הדברים המנחמים והמשעשעים והמשמחים מיגונות האדם, עד שיהיה המאמר הזה ממציא לו רפואה. אף על פי שאי אפשר שתימצא רפואה לחולי הנפש, אלא ברפואה הרוחנית, וכמו שזה הענין מגיע יותר אל כנפש מכל עניין, כן רפואתה יותר קשה להמציא, ומאלהים נשאל להצילינו ממנה ברחמיו הרבים. ואומר: כי טבע המדה הזאת קר ויבש כטבע המרה שחורה, אין איש נמלט ממנה. ויש שמגיעים אל דבר גדול עד שיחלו חולי הנפש כמו שנאמר: דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה (משלי יב כה).
ודע כי המדה הזאת היא נראית הרבה על הפנים כמו שידעת שאמר יוסף לסריסי פרעה כשראה את פניהם זועפים, כמו שנאמר: וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים (בראשית מ ו). וכמו שאמר ארתחשסתא לנחמיה: מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה (נחמיה ב ב) וכבר נתבאר כי המדה הזאת נראית על הפנים וניכרת בה הכרה גמורה. וצריך שתדע, כי כשיהיה האדם שיכור באהבת העולם הזה שהוא עולם ההוייה וההפסד, איננו ניצול מבקשת הקיניינים הנוסעים תמיד מיד אל יד. וכשיגיע אותם ויפקדם, אז תקראהו הדאגה. ובהפך זה, כשיפנה לבו מן העולם הזה ומקביל את העולם השכל, איפשר שינצל מן החלאים הנפשיים, אשר המה לקניינים העולמים, כשיפנה מן העסקים ההבלים, ויטה נפשו אל החכמות המוסריות ואל החוקות התורייות. וראוי למשכיל להניח מנהגי קטני הפתאים, ויתנהג במנהגי גדולי המלכים. וכשלא יהיה לאדם מה שהוא חפץ שיחפוץ מה שיהיה, ואל יבחר בהתמדת הדאגה. וראוי לנו שנשתדל לרפא נפשותינו מן המקרה הזה, כיון שאנחנו רואים, שנסבול קשות בעבור רפואות גופים, כסבל האש והברזל והדומה להן. וכל שכן שנרגיל לתקן נפשותינו בכח העצה ונסבול מכל מעט, כדי שינהיגה המנהג הטוב. ועוד נדע כי כאשר נעלה על דעתינו שלא ישיגנו מקרה כאילו היינו רוצים שלא נהיה כלל מפני שהמקרים יהיו בהפסד ההוויות, ואם לא יהיה הפסד, לא יהיה ההוייה, ואם נרצה שלא תהיינה הקורות כאילו רצינו שלא נהיה, וההוויה בטבע, וההפסד בטבע. ואם נרצה שלא יהיה מה שיש בטבע, נרצה דבר הנמנע, ומי שרוצה דבר הנמנע, ימנע רצונו, ומי שימנע רצונו, נקרא עני. וראוי לנו שנתבייש מהגביר עלינו המדה הזאת, רוצה לומר העניות, ונשתדל לעלות אל מעלות טובות. ומי שרוצה שלא יאבל, ידמה נפשו מן הדברים המביאים לידי האבל, כאילו הוא חושב שקניינו עתיד שיאבד, ויאבל עליו, ויחשבהו כאילו אבד או שפקד אוהבו. ואיננו מוצא כלל אל הנפשות העליונות והמזימות הנכבדות היקרות סימן הדאגה. וכבר שאלו סקראט האלהי: מה זה שלא ראינו עליך סימן דאגה לעולם? אמר: מפני שלא קניתי דבר שאפקדנו ואדאג עליו! וממה שראוי למשכיל שיחשוב בו, כי אין בכל העולם מן הדברים הגדולים שלא יהיה קטון בתחילתו ואחר כך יגדיל, אלא הדאגה, כי הגדולה שתהיה בעת פגיעתה, וכל אשר היא הולכת ודלה ומתמעטת עד שתכלה לגמרי.
והזריז החכם אשר יתאמץ בעת מקרהו כפי גדולתו, ומצאנו אלכסנדר שכתב אל אמו לנחמה על מותו, ואמר לה בכתבו: אמי צוי לבנות מדינה גדולה ובצורה בעת שיגיעך שמע מות אלכסנדר, וזמני בה מן המאכל והמשתה, וקבצי עליה בני אדם מכל הארצות ליום ידוע לאכול ולשתות, וכאשר יהיה הכל מזומן ויהיו כל העולם נכונים ומזומנים להיכנס אל הסעודה אשר זימנה המלכה, כריזו בעם: שלא יכנס אל המלכה אדם שעבר עליו מקרה או שמצאהו יגון, ועשתה כן בעת שהגיע הכתב אחר מותו. וכיון שצותה שלא יכנס אל ביתה מי שקרהו פגע, ראתה, שלא נכנס שם שום אדם בביתה, מיד הבינה היא וידעה, כי לא כיון בנה אלא לנחמה על עצמו. ושמע אלכסנדר מאריסטוטוליס רבו: כי הדאגה ממעטת את הלב של אדם ומכלתו. ורצה לעמוד על אמיתת הדבר ולקח מקצת מיני בהמה מה שהיא דומה אל האדם בטבעו ואסר אותה במשמר ימים רבים במחשכים, וצוה לתת לה מן המזון כדי חיותה ואחר כך הוציאוה ושחטוה ומצאו לבה שכלה ונמס, וידע כי אריסטוטוליס רבו אמר האמת. ומדברי גאלינוס בדאגה אמר: כי הדאגה כלות הלב, והיגון חולי הלב. ואחר כך פירש ואמר: כי היגון על מה שהיה, והדאגה על מה שיהיה, ובמקום אחר: היגון על מה שעבר, והדאגה על מה שעתיד, על כן הזהר והשמר מדאגה, כי הדאגה חולי המות, ואמרו קצת החכמים: שתיית סם המות קלה יותר מן הדאגה. ואם ישאל השואל: מה תועלת יש בהגברת המדה הזאת בעת פגיעת המקרה והראותה? נשיבהו כי יש תועלת כדי להוציא הליחה אשר היא עיקר הדמע, אשר נפסדה כבר ונלאה בו היטב להוציאה כאשר מוציאים הליחות המעופשות מן הגופות ברפואות המכריחות להקיא וכאשר מנקים שאר הליחות במה שדרכם לנקותם, וכמו שהוא ידוע, כי קצת הילדים רכים הקטנים לא תתנקה הליחה המופסדת שבהם לא בבכי, וזאת היא הנפש הטבעית לבכי. וממה שאמר סקרטא באבל: האבל מדוה הלבבות כמו שהחלאים מדוים הגופות. ומדברי בטלמיוס: מי שרוצה להאריך ימים, יקדים למקרים לב אמיץ.
השער השלישי (מידת הבטחון והשלווה)
[עריכה]המדה הזאת משובחת כשינהג בה האדם בבטחונו באלהיו והשענו עליו, כמו שאמר: לִהְיוֹת בַּיהוָה מִבְטַחֶךָ (משלי כב יט) וזה טבע משובח ובעליו ראוי לטובה גדולה ולחסד גדול מאלהים כמו שנאמר: וְהַבּוֹטֵחַ בַּיהוָה חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ (תהלים לב י) וראוי לברך מי שהוא במדה הזאת, כמו שנאמר: בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ (ירמיה יז ז) והמדה הזאת יותר היא נמצאת בצדיקים יראי אלהים, וכמו שאמר בהם: יִרְאֵי יְהוָה בִּטְחוּ בַיהוָה (תהלים קטו יא). וממעלת המדה הזאת ויתרונה, כי בה ייעד בית יעקב בעת הגאולה, כמו שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְהֹוָה (ירמיה ל י) וכמו שנאמר במי שבוטח בה׳ ומאמין בו: מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּיהוָה (תהלים קיב ז).
השער הרביעי (מידת החרטה)
[עריכה]המדה הזאת תהיה כשהאדם שב מחטאו כשיראה ממנו עניין החרטה, אז תהיה תשובתו שלימה עם הקדמת השלשה הדברים: שהם התשובה ובקשת המחילה, ושיקבל עליו שלא ישנה. וכמו שביאר אותו רבינו סעדיה ז״ל בכמה מקומות ואחד מן החסידים היה אומר: מי שמתחרט על מה שעבר, כאילו לא חטא. וזאת המדה משובחת על הדרך הזאת, אך העניין המגונה שבה, כגון שיאמר היום הן על שום דבר ואחר כך יתחרט, או יאמר וידור להתענות או לתת בצדקה, ויתחרט אחר כן, במדה הזאת היא מגונה. ודרך השכל בעיניי שיזהר האדם מהביא את עצמו בדבר שיתחרט בו, אף על פי שאין בכח בני אדם למשול בנפשה מהגברת מדותם, אך צריך להם שיישתדלו להרגיל עצמם לדלג מן המנהגים הרעים אל הטובים ומן המדות המגונות אל המשובחות. וזה תכלית הטוב שיוכל האדם למשול ברוחו ולבלום את נפשו ולהנהיגה המנהג הטוב, ומי שטבעו נמשך אחר שכלו גבר.
נשלם החלק השלישי, ואתחיל החלק הרביעי.