""" שוע" - ל' אדון שהכל שועין ופונין אליו " ( רש"י )

" לא יקרא ", לא תהיה חנופה עוד לאמר לרע טוב ולטוב רע, כי זה מורה פחיתת הדור, והנה הנבל הוא הרע בנגלהו ובמצפונו, לשמים ולבריות, אבל הכילי הוא הנוכל בערמה ורעתו צפון בלב אבל ישמרהו מגלותו, וכן הנדיב גדול מן השוע, אומר כי תחת שעד עתה היו חונפים לקרוא לנבל נדיב, מעתה לא לבד " שלא יקרא לנבל נדיב ", כי גם " לכילי " שאינו רע כ"כ כמו הנבל לא לבד שלא יקרא לו נדיב, אף גם " לא יאמר לו שוע " שהיא מדרגה קטנה מן הנדיב:

"" לא יקרא" - לא ימצא בהם חונף לקרוא לנבל בשם נדיב ועל כילי לא יאמר שהוא שוע

" לנבל" - כן נקרא אדם פחות ונבזה

" נדיב" - אדם ישר ובעל מתן

" שוע" - ענינו כמו נדיב וכן היערוך שועך לא בצר ( איוב לו )" ( מצודות )

"" נבלה ידבר" - מדבר ל' הוה הוא " יעשה און" - יקבץ מחשבות און כמו (דברי' ח) עשה לי החיל הזה " לעשות חונף" - חושב מחשבות איך יוכל לעשות חנופה חונף שם דבר לכך טעמו למעלה ונקוד פתח " ומשקה צמא יחסיר" - לפי פשוטו שגוזלין העניים ותרגומו פתגמי אורייתא דאינון כמיא לצחייא מדמן לבטלא " ( רש"י )

" כי נבל ", חושב פחיתת הנבל בשני ענינים,

• א) שהוא רע בנגלהו ובמצפונו, כי בנגלהו " נבלה ידבר " בפרהסיא בלא בושה, ובמצפונו " ולבו יעשה און ", שיגמור מעשה האון גם בלבבו ומצפונו.
• ב) שרעתו מתפשטת על שלשה ענינים שבהם תלוי שלמות האדם,
• א) באמונות,
• ב) במעשים שבין אדם למקום,
• ג) במעשים שבין אדם לחברו, נגד המעשה בין אדם למקום אומר " לעשות חנף ", המצות שעושה הם בחנופה להתגאות בהם או מפני תועלת אחרת לא לשם ה', נגד האמונות אומר " לדבר אל ה' תועה " שאמונתו כוזבת ומוטעת, ונגד המעשים בין אדם לחברו, "להריק נפש רעב " ולגזול את של חברו: " ( מלבי"ם )

"" ומשקה צמא יחסיר" - ר"ל ולמען יחסיר המשקה מן הצמא כי חפצו לקחת ממונו בעושק וזה חוזר למעלה לומר אם כל אלה המדות הרעות נמצאו בנבל איך א"כ ראוי לקראו נדיב שהוא ההפך

" להריק" - ר"ל יחשב כזאת למען לעשוק תאכל הרעב וכאלו יריק נפשו ממנו ולא ירא מה' בחושבו שאינו משגיח

" נבלה ידבר" - בכל עת מדבר דברים מגונים וכעורים ומחשבות לבו לקבץ און לחשוב מחשבות לעשות חנופה ולדבר על ה' דברי תועה הפך האמת כי יאמר שאינו משגיח

" נבלה" - דברי כעור וגנות וכן לבלתי עשות עמכם נבלה (שם מב)

" יעשה" - ענין קבוץ וכן ישראל עושה חיל ( במדבר כד )

" און" - דברי רשע

" אל ה'" - על ה'

" תועה" - ענינו הפך האמת והוא שאול מהתועה בדרך שהולך בהפך

" להריק" - מלשון רקות

" ( מצודות )

"" על נדיבות יקום" - בשביל נדיבותיו תהיה לו תקומה " ( רש"י )

"" ונדיב ", הוא בהפך, "כי נדיבות יעץ ", עצת לבו ומצפונו הוא מלא נדיבות לותר משלו.

" והוא על נדיבות יקום ", מבאר במ"ש החוקר כי גדר הנדיב שלא תהיה הנדיבות ענין מקרי בלתי נדרש לעצמו רק בעבור איזה תכלית חוץ מן הנדיבות בעבור אהבת עצמו, לשם ותפארת או בעבור ענין אחר מדומה, עד שהוא עצמו הוא תכלית הנדיבות, והנדיבות רק אמצעי אליו להגיע אל ידו אל הדבר הטוב בעיניו, באופן שהנדיבות קיים ונצב עליו, והוא היסוד אליו, רק שצריך שתהיה הנדיבות ענין עצמי נדרש לעצמו, יבוז בעבורו אהבת עצמו וכל תועליות וערבות המדומים, כולם לא יהיו רק אמצעים אל הנדיבות שהיא התכלית להם והיסוד אשר עליו ישענו באופן שהוא עצמו על נדיבות יקום, לא שהנדיבות יקום עליו:  " ( מלבי"ם )

"" ונדיב" - אבל הנדיב מתייעץ בנפשו לעשות נדיבות והוא עומד על נדיבות רצה לומר לא בלבד יחשוב אלא עומד הוא על נדיבות ולא יעבור ממנו ואם כן אינו דומה לנבל וכילי לא במחשבה ולא במעשה ואיך א"כ יהיו נקראים בשם נדיב ושוע

" נדיבות" - נתינת המתן

" יקום" - ענין עמידה והוא הפוך ההעברה

" ( מצודות )

נבל ונדיב נזכרו כהפכים גם ב (משלי יז ז): "לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר, אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר"( פירוט ).

"העושה טובת חנם יקרא נדיב, ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל, והוא שאמר לא יקרא עוד לנבל נדיב, כי הוא הפכו" ( רמב"ן על דברים לב ו ) .

ייתכן שהפסוק רומז לנבל הכרמלי, (שמואל א כה כה): "אֶל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אַל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא - נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ".