ביאור:חנף
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
חנף = המנסה למצוא חן על-ידי ייפוי המציאות
[עריכה]זהו מאמר הגדרה, מאמר שמטרתו להגדיר במדוייק שורש, מילה או ביטוי בלשון המקרא. חלק ממיזם המילון המקראי החופשי.
חָנֵף הוא אדם שמנסה למצוא חן על-ידי ייפוי המציאות. לדוגמה, אדם האומר לרשע שהוא צדיק כדי למצוא חן בעיניו, או אדם שמציג את עצמו כצדיק כדי למצוא חן בעיני הבריות:
- (איוב יג טז): "גַּם הוּא לִי לִישׁוּעָה, כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא"- איוב רומז שרעיו מתחנפים לה' - מנסים למצוא חן בעיניו על-ידי טענות לא נכונות לגבי שכר ועונש, שמנסות כביכול להצדיק את ה' ולהרשיע את איוב. איוב בוטח בה' שיושיע אותו מההאשמות של רעיו, כי ה' אינו סובל חנפנים (ראו הויכוח על החנופה בספר איוב ).
- (משלי יא ט): "בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ, וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ"- אדם חנף מנסה למצוא חן בעיני הזולת בכך שהוא מיפה את המציאות ומסתיר מהזולת את הפגמים שיש בו, וכך גורם לזולת להיות מושחת - להישאר עם הפגמים ואף לפתח גאוה שאין לה כיסוי ( פירוט ).
- (ירמיהו כג יא): "כִּי גַּם נָבִיא גַם כֹּהֵן חָנֵפוּ, גַם בְּבֵיתִי מָצָאֶתִי רָעָתָם נְאֻם ה'... לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עַל הַנְּבִאִים הִנְנִי מאכִּיל אוֹתָם לַעֲנָה וְהִשְׁקִתִים מֵי רֹאשׁ כִּי מֵאֵת נָבִיאי יְרוּשָׁלִַם יָצְאָה חֲנֻפָּה לְכָל הָאָרֶץ"- הטענה העיקרית של ירמיהו נגד נביאי השקר היתה שהם מייפים את המציאות כדי למצוא חן בעיני בני ישראל, אינם מוכיחים אותם על פשעיהם ואינם מזהירים אותם מהאסון המתקרב: (ירמיהו כג כב): "וְאִם עָמְדוּ בְּסוֹדִי - וְיַשְׁמִעוּ דְבָרַי אֶת עַמִּי, וִישִׁבוּם מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם"( פירוט ).
- (דניאל יא לב): "וּמַרְשִׁיעֵי בְרִית יַחֲנִיף בַּחֲלַקּוֹת, וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו יַחֲזִקוּ וְעָשׂוּ"- דברי חלקות הם דברי שבח מוגזמים ; דניאל מדבר על אדם רשע שיצליח למצוא חן בעיני מרשיעי ברית על-ידי דברי שבח מוגזמים וצבועים.
מקורות ופירושים נוספים
[עריכה]1. פירושנו מתאים להגדרה של הרב חיים קנייבסקי: " "כל המרמים את האנשים כדי למצוא חן בעיניהם נקראים חנפים" " (מכתב ח,ט; הובא בספר "לרעך כמוך" כרך א עמ' 87) . הנוסח שונה במקצת כדי להדגיש את הקשר בין המילה לבין ההגדרה - "מנסים למצוא חן על-ידי ייפוי ".
חכמים אחרים הגדירו את המושג באופן דומה, למשל: " "הצדקת הרשע במעשיו או כיבודו, כדי למצוא חן בעיניו" " (הרב דוד אריאב, "לרעך כמוך" א עמ' 83) , " "הנותן דבר אל הבלתי ראוי לו, כדי שיחזור ויתן לו גם הוא דבר מה" " (שם עמ' 85, בשם כלי יקר) , " "עשיית איסור כדי למצוא חן בעיני בני אדם" " (שם עמ' 85, על-פי דעת בעלי התוספות על סוטה מא:) .
והרב יונה גירונדי ( שערי תשובה ג קפז-קצט ) כתב שיש תשעה סוגי חנפים, מהחמור אל הקל:
- א. היודע שרעהו עשה מעשה רע, ואומר לו שהמעשה אינו רע: " "אשר הכיר או ראה או ידע כי יש עוול בכף חברו וכי החזיק בתרמית, או כי יחטא איש לאיש בלשון הרע או באונאת דברים, ויחליק לו לשון הרע לאמור "לא פעלת אוון"" ", ע"פ דברי חז"ל ( סוטה מא א ) : " "באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, שחינפו לו לאגריפס" ".
- ב. האומר על אדם רשע שהוא איש טוב, ואינו מזכיר את מעשיו הרעים: " "אשר יהלל רשע לפני בני אדם, אם בפניו אם שלא בפניו, אף על פי שלא יצדיקנו על חמסו ולא יכזב על משפטו, אבל יאמר עליו כי איש טוב הוא... כי בהזכירו את הטוב ואת הרע לא יזכיר, ועל כל פשעיו יכסה, צדיק ייחשב אצל השומעים, ויתנו לו יקר, וירים ידו וגבר" ".
- ג. האומר לאדם רשע שהוא איש טוב בפניו בלבד: " "המשבח את הרשע רק בפניו, אף חכמתו עמדה לו כי לא ישבחנו בפני בני אדם פן יהיה להם למוקש. גם זה החנף גדול עוונו, כי החליק אליו בעיניו, ולא ישוב מדרכו הרעה, ולא ידאג לעוונותיו, כי צדיק הוא בעיניו." ", ע"פ הפסוק (משלי יא ט): "בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ, וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ".
- ד. המתיידד עם רשע: " "המתחבר לרשע, ולא דיו אשר לא יוכיחהו בשבט פיו והרחק לא ירחיקהו, אבל כמו חבר יקרבהו" ".
- ה. האומר דברי שבח שקריים על אדם אחר על-מנת לעזור לו לזכות במשרה מסויימת, כאשר למעשה אינו ראוי למשרה זו: " "איש כי יאמינו בני אדם בדבריו, וסמכו כל השומעים על מאמריו, ויתכוון לנשא אחד העם או גואלו הקרוב אליו באהבתו אותו, ויאמר עליו כי הוא איש חכם, והוא בן לא חכם, והיה לפוקה וצור מכשול, כי יסמכו על הוראותיו, ועל פיו יהיה כל ריב, ויעוות משפט, ואת העולם יחריב" ".
- ו. מי שיכול למחות על מעשה רע ואינו מוחה: " "מי שיש בידו למחות, ואינו מוחה, ואין בפיו תוכחות, ועל מעשה החטאים לא ילטוש עין ולא ישגיח, ולא יהיה להם לאיש מוכיח" ",
- ז. מי שאינו יודע אם יקשיבו למחאתו או לא, ואינו מנסה בכל-זאת למחות: " "הרואה את אנשי מקומו עם קשה עורף, ואומר בליבו "אולי לא יקשיבו אם אדבר להם נכוחות ופי אמלא תוכחות", על כן יחשוך פיו. והנה, עוונו יישא, כי לא ניסה להוכיח ולהזהיר, אולי אם רוחם העיר, ייעורו משנת איוולתם, ולא תלין איתם משוגתם." "
- ח. מי שיודע שלא יקשיבו למחאתו, ובכל-זאת נשאר לשבת ביניהם ושותק: " "איש אשר ישמע את דברי בני אדם מדברים לשון הרע, או כי ישמע כל פה דובר נבלה... ויודע כי... אם יוכיחם לא יקשיבו אל דבריו, על כן ישים יד על פה. גם זה ייענש, כי לא יענה כסילים כאיוולתם, פן יאמרו כי הוא כמו הם וכי הודה על דבריהם, אף כי יתחייב לענות ולגעור בהם, לתת גודל לתורה ולמצוות אשר בזו לעגו להם, ויקנא לכבוד נקי וצדיק אשר ישיחו בו." "
- ט. הנותן כבוד לרשע: " "המכבד את הרשעים מדרך שלום, אמנם לא ידבר טוב על הרשע, ולא יתנהג בכבודו על דרך אשר יחשבו בני אדם כי יכבדנו מאשר יקר בעיניו נכבד, כי לא יחלוק לו כבוד זולתי בדרך שמכבדים בני האדם את העשירים, מדרך סלסול ולתקוות תועלת, בעבור כי צלחה דרכם ולא מפני חין ערכם. ואף גם זאת, יש חטא ואשמה בדבר הזה, כי, אם הותר לכבד העשירים, לא כן הרשעים... אך החלק הזה הותר מדאגה מדבר, פן יזיק הרשע ויגרום הפסד, בזמן שיד הרשע תקיפה ושעתו חצופה... על כן הותר לכבדו, כדרך שמכבדים בני-האדם אנשי זרוע רמה מפחד ואימה, בקימה והידור והדומה להם, אך לא ישבחנו ולא ידבר טוב עליו לבני אדם." " ע"פ דברי חז"ל ( סוטה מא ב ) : " "מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה" ".
ראו גם ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה .
2. אולם, ישנם פסוקים שקשה לפרש לפי משמעות זו, למשל:
- (במדבר לה לג): "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ, וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ, כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ"
לפיכך, יש מפרשים שפירשו, שבלשון המקרא יש לשורש חנף משמעות שונה מאשר בלשון חז"ל: " "לא תחייבון" " ( אונקלוס ) , " "ולא תרשיעו" " (רש"י) " "שורש חנף ענינו השחתה וקילקול, ותואר חנף ענינו בלשון מקרא איש נשחת ורע מעללים... ורק בדורות האחרונים נשתנה שימוש שורש חנף ואמרו יחניף בחלקות... וגזניוס אומר כי "חנף" נגזר מלשון "טנף", וקרובים לזה דברי ר"ש פרחון שכתב... לשון טומאה... לשון טינוף. ומנחם בן סרוק פירש מחניף, יחייב" " ( שד"ל על במדבר לה , ודומה לזה דעת מקרא על איוב ח) .
אולם, חז"ל בבירור חשבו שמשמעות השורש בלשון המקרא זהה למשמעותו בלשון התלמוד, שהרי הם הביאו פסוקים הכוללים את השורש "חנף" בלשון המקרא כראיה לטענות לגבי "חנופה" בלשון התלמוד: " "תנא משמיה דרבי נתן: באותה שעה - נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס (שאמרו לו "אחינו אתה" למרות שהיה צאצא של הורדוס) ... דרש ר' יהודה בר מערבא, ואיתימא ר' שמעון בן פזי: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה, שנאמר: "" "לא יקרא עוד לנבל: 'נדיב' ולכילי לא יאמר: 'שוע'" "" - מכלל דבעולם הזה שרי. ר' שמעון בן לקיש אמר מהכא: "כראות פני אלהים ותרצני "... אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם, שנאמר וחנפי לב ישימו אף... ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה, אפילו עוּבָּרִין שבמעי אמן מקללין אותו, שנאמר אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים... ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה - נופל בגיהנם, שנאמר הוי האומרים לרע 'טוב', ולטוב 'רע'... לכן כאכל קש לשון אש, וחשש-להבה ירפה... ואמר רבי אלעזר: כל המחניף לחבירו - סוף נופל... ביד בן בנו. שנאמר: ויאמר ירמיה לחנניה אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך... וכתיב ושם בעל פקידות ושמו יראיה בן שלמיה בן חנניה. ויתפש את ירמיהו הנביא... ואמר רבי אלעזר: כל עדה שיש בה חנופה - מאוסה כנדה, שנאמר כי עדת חנף גלמוד... אמר רבי ירמיה בר אבא: ארבע כיתות - אין מקבלות פני שכינה... כת חניפים - דכתיב כי לא לפניו חנף יבא..." " ( סוטה מא ב ) .
לכן יש מפרשים שניסו לפרש את כל הפסוקים לפי המשמעות המקובלת בלשון חז"ל; ראו הדם יחניף את הארץ .
3. וייתכן ששתי המשמעויות קשורות זו לזו: ייתכן שהמשמעות המקורית היתה משמעות 2 (השחתה וקלקול), ובתקופה מאוחרת יותר השתמשו במושג כדי לציין סוג מיוחד של השחתה וקלקול; וייתכן גם להיפך: " "חנף - כן יקרא הרשע, על כי מחניף ליצרו וממלא פתויו" " ( מצודת ציון על איוב ח יג ) .
רוב הפסוקים יכולים להתאים לשתי המשמעויות - משמעות 1 (מציאת חן על-ידי שקר) ומשמעות 2 (השחתה וקלקול):
- (ישעיהו ט טז): "כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע, וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה"- 1 הפסוק מדגיש את החטאים הקשורים לדיבור - צביעות, לשון הרע וניבול פה. 2 אנשים מושחתים גם במעשה (חנף ומרע) וגם בדיבור (דבר נבלה).
- ישעיהו י ו: " "בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ, לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז ולשימו מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת" " - 1 גוי צבוע, רשע המציג עצמו כצדיק. 2 גוי רע ומושחת.
- (ישעיהו לב ו): "כִּי נָבָל נְבָלָה יְדַבֵּר, וְלִבּוֹ יַעֲשֶׂה אָוֶן, לַעֲשׂוֹת חֹנֶף וּלְדַבֵּר אֶל ה' תּוֹעָה, לְהָרִיק נֶפֶשׁ רָעֵב וּמַשְׁקֶה צָמֵא יַחְסִיר"- 1 הנבל מתנהג בצביעות, מבטיח לעשות דברים טובים ואינו מקיים. 2 הנבל עושה מעשי רשע ושחיתות.
- (ישעיהו לג יד): "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים, אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים..."- 1 העונש מאיים על החוטאים וגם על הצבועים שמצדיקים את החוטאים. 2 העונש מאיים על החוטאים בשוגג וגם על המושחתים במזיד.
- (מיכה ד יא): "וְעַתָּה נֶאֶסְפוּ עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים, הָאֹמְרִים תֶּחֱנָף וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ"1 הגויים טוענים שהעוצמה של ציון היא רק כלפי חוץ, ולמעשה היא חלשה כמו "נמר של נייר" (כמו שאומרים אויבינו גם היום). 2 הגויים מחכים שציון תישחת והם יוכלו ללכוד אותה.
- ואת הפסוקים הבאים נשאיר כשיעורי בית לקוראים:
- (ישעיהו כד ה): "וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ כִּי עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם"
- (תהלים לה טז): "בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ"
- (איוב לו יג): "וְחַנְפֵי לֵב יָשִׂימוּ אָף, לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם"( פירוט ).
תגובות
[עריכה]מאת: אביתר כהן
במדרש עתיק כתוב שהכבשה חונבת..
אני פירשתי שהכונה לחנוב (כבש במצרית) שהיום מכנים אותו חנום
(כמו שהכלב נובח, ונובח זה למעשה גם כינוי לכלב, כמו שכתבתי פה )
ועכשיו עלה בדעתי שאולי במקרא הוא כונה חנוף (אותיות בומ"ף מתחלפות)
יוצא ששורש "חנף" פירושו "כבש"
לשורש כבש יש כמה משמעויות שקשורות אחד בשני, בין השאר:
כבש - איל
כבש - מין מדרגה / משטח משופע
"{{{1}}}" – השתלטות , כביש - כיבוש האדמה וסלילת דרך
כבש (פניו בקרקע..) - "כסה" / "הסתיר" (את פניו.. מבושה / צער..)
"(דברי) כיבושין" – "חנופה " (+ "שיחד" אותו בדברים..?)
כשמתחנפים למישהו זה לא דווקא עניין שלילי..
אם עובד רוצה קידום ומחניף לבוס..זה לא חייב בצורה שיקרית..
בכל מקרה לא סתם אין בעברית מלה לפרגון..
(במקום לפרגן, אנחנו מחניפים רק כאשר יש לנו תועלת מזה..סתם.. J )
עברתי על הפעמים שחנף מופיע וזה נראה לי די מתאים לחלק מהפעמים..
צריך עוד עיון ובדיקה..(אולי בהמשך אני אחזור בי..)
- [נכתב ב: 06:24:27 14.06.2006]
- מאת: מוטי אהרוני
- יש מילה עברית ל"פרגון". המילה היא - ריתוי, ו"לפרגן" - לרתות. כך לפי אבן שושן.
- מאת: אביתר כהן
- ממה שהבנתי זה חידוש מהיידיש..
- אצלי זה לא מופיע (במילון אבן שושן)
- אף אחד לא משתמש בה ..והיא גם לא יפה בעיני..
- (בכל מקרה לגבי חוסר הפרגון זה נאמר בהומור..)
- מאת: מוטי אהרוני
- השורש "רתה" מופיע בבראשית רבה. לפני כשבעים שנה החלו סופרים, כמו אביגדור המאירי, להשתמש בשורש זה במובן "לפרגן". לא ברורה לי התגובה "אצלי זה לא מופיע (במילון אבן שושן)". אצלי דווקא זה כן מופיע.
- נוסף על כך - האם כל מילה שאין משתמשים בה, דינה להימחק מן המילון?
- מאת: אביתר כהן
- אצלי במילון (המלון החדש , הוצאת קרית ספר - תשכ"ט) ריתוי / לרתות ..לא מופיע..
- אז לא יכולתי לבדוק היבטים והקשרים..
- עכשיו בדקתי שוב בערכים :
- רתה = חס , ריחם
- רתוי = טוב וראוי , נוח
- רתוי (ריתוי) = 1) ויתור יחס רצון וסלחנות , 2) היסוס..
- ומחיפוש קודם שעשיתי באינטרנט הבנתי שריתוי זאת מלה מחודשת מיידיש
- והוספתי דרך אגב שהמלה לא תפסה , ושאני באופן אישי לא מתחבר אליה..
- מאת: מוטי אהרוני
- לא חיפשתי מלה "יפה" או מלה "שתמצא חן". אתה כתבת "בכל מקרה לא סתם אין בעברית מלה לפרגון", ואני עניתי לך שאכן ישנה מלה בעברית, אולי לא יפה במיוחד, אבל בעברית.
הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:חנף - המנסה למצוא חן על-ידי ייפוי המציאות
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-06-14.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/kma/qjrim1/xnp