רמב"ם על נידה ו
ראו גם נוסח המשנה נידה ו רמבם
נדה פרק ו
[עריכה]עד שלא בא התחתון, אמרו אף על פי שאי אפשר הוא סברת חכמים. אמנם לרבי מאיר אפשר שיבא העליון ולא יבא התחתון, ולכן לא חולצת לפי שהסמיכה היא על הסימן התחתון.
וכבר ידעת, שהאשה לא תחלוץ עד שתביא שתי שערות. ומותר היבום בקטנה, זולת לרבי מאיר שהוא מקיש אשה לאיש ולא יהיה אצלו יבום כשר אלא לגדולה, ולכן אמר פה לא חולצת ולא מתיבמת.
ואצל החכמים האומרים שלא יתראה סימן העליון אלא אחר שנראה הסימן התחתון, ואפילו בדקנו ולא מצאנו נאמר הנה נפל.
וסימן התחתון הוא הבאת שתי שערות. וסימן העליון סימני השדים אשר קדמו.
וכבר התבאר לך שלדברי הכל על סימן תחתון סמכינן, ולזה אמרו "כיון שבא תחתון, שוב אין משגיחים על העליון". ומבואר שאין אצלינו סימן עליון אלא באשה לבד, כי אין לאיש סימן עליון.
ואין הלכה כרבי מאיר:
מכניס - הוא שיהיה נקוב נקב אפשר שיכנס המים ממנו לכלי אם תשים זה הכלי על פני המים. ובלי ספק שכל נקב הוא בזה השיעור אם מלא זה הכלי במים יזול ממנו, וזה אשר יקראהו מוציא משקה, וכבר בארנו זה במסכת כלים. וכל כלי חרס ינקב בכונס משקה אשר יפסל ולא יאות שיהיה גיסטרא, רוצה לומר יושב לקבול ההטפחה, ואז לא יקבל טומאה, כן גם כן אם ינקב כמוציא משקה הנה הוא פסול לגסטרא ולא יאות אליה ולכן לא יקבל טומאה. וסיבת זה מה שזכרנו, לפי שאין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא, לפי שגיסטרא עצמה אמנם נעשתה לקבל ההטפחה, ואם תהיה מטפחת נצטרך אליה לנושא אחר.
ואמרו ויש שהוא מוציא ואינו מכניס - רוצה לומר שיש קצת כלי חרס לקצת העניינים שאם ינקב במוציא משקה לבד ואינו מכניס משקה יהיה כשר, וזה לקדש בו מי חטאת, לפי שמכניס ואינו מוציא כשר למי חטאת. ויהיה לשון המאמר ממה שבארנו "כל כלי חרס שפסול למי חטאת פסול לגיסטרא, ויש שפסול לגיסטרא ואינו פסול למי חטאת".
וכבר התבאר בשני מאוהלות שאבר שיש בו עצם מטמא במגע [ובמשא] ובאוהל, ואם לא יהיה בו עצם אינו מטמא באוהל, וזאת היא התועלת בידיעתינו מזה האבר אם יש לו עצם אם לא. וכבר התבאר בתלמוד שאלה הפרקים אשר בהם הצפורנים, אם נעדר הציפורן, אף על פי שהאבר נשאר בגדלו ובבשרו הנה הוא מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל:
אמר השם יתברך בזב "והיושב על הכלי אשר ישב עליו"(ויקרא טו, ו) וגו', ובאה הקבלה "יכול כפה סאה וישב עליה, כפה תרקב וישב עליה, יהא טמא, תלמוד לומר והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב, מי שמיוחד לישיבה, יצא זה שאינו מיוחד לישיבה, שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו". כבר התבאר שהכלים אשר לא יאותו למשכב ומושב לא יטמאו במדרס הזב והם מטמאין טומאת מת, וזהו כוונת אמרם בזב "עמוד ונעשה מלאכתינו", ואין אומרים בטמא מת "עמוד ונעשה מלאכתינו". וכבר התבאר זאת הכוונה בפרק עשרים מכלים, וכן בארנו עניין המדרס בשמונה עשר מכלים:
משנה ד [נוסח הרמבם]
[עריכה][גר וממזר כשרים לדון דיני ממונות ואינם כשרים לדון דיני נפשות, כמו שביארנו בסנהדרין וקידושין].
כמו שמבואר בסנהדרין זאת המשנה לרבי מאיר שמחשב שסומא באחת מעיניו פסול לדון, ויקבל מופת מאמרו יתברך "על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע"(דברים כה, ה), מקיש ריבים לנגעים, מה נגעים שלא בסומין דכתיב "לכל מראה עיני הכהן"(ויקרא יב, יב), אף ריבים שלא בסומין. ולכן סומא באחד מעיניו פסול לדון וכשר להעיד אצל רבי מאיר. אמנם אצל חכמים הנה הוא כשר לדון, מאחר שהעיקר אצלינו שגמר דין כשר בלילה כמו שהתבאר בסנהדרין, ואף על פי שראית נגעים לא תהיה בלילה כמו שבארנו בנגעים, כן גם כן סומא באחד מעיניו ידין ואף על פי שיהיה פסול לראות נגעים.
ואין הלכה כרבי מאיר.
ואשר חייב שלא שם התלמוד זאת המשנה באוהב ושונא, אשר הוא כשר להעיד כפי סברת חכמים ופסול לדין כמו שהתבאר במקומות מן התלמוד, להיותו עניין נעתק במהרה, והוא שישוב השונא אוהב וישוב תכף על עניין האמצעית, ואין בכמו אלה שיאמר ויש שהוא כשר להעיד ואינו כשר לדון:
מבואר הוא שמיני הבשריים והדגים והביצים כולן טמאין טומאת אוכלין, ואין בהם מעשרות לפי שהם אינם מגידולי קרקע:
גדר הדברים אשר יחייבו במעשר אינם מגדר הדברים אשר יחייבו בפיאה. שבגדר הפיאה נאמר, "כלל אמרו בפיאה, כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ, ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום, חייב בפיאה". ואמר בגדר המעשר, "כלל אמרו במעשר, כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ, חייב במעשר". וכבר בארנו אלו הכללות במקומם, והצורך אליהם מהם כבר הובן:
כבר בארנו באחד עשר מחולין שראשית הגז יחוייב למין הצאן לבד. והמתנות, והם הזרוע והלחיים והקיבה, יחוייב לצאן ולבקר ולעזים, זכריהן ונקביהן:
אמר השם יתברך בשביעית "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך"(ויקרא כה, ז) וגו', ואמרו בספרי "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית". וזה הוא כוונת הביעור, רוצה לומר שיסיר אלה הצמחים מביתו אם כלו מן השדה. וכבר התבאר זה כולו ונתאמת במסכת שביעית.
ושם דברים לא יעקר שורשם בשום פנים מן הארץ, כמו עלי הלוף השוטה ועלי הדנדנה, והם עלי הלוף והנענע שקורין "מינטה", ואלה וכיוצא בהם יחוייב להם משפט השביעית, ולא יחייבו בם הביעור לפי שהיא לא תכלה מן השדה:
קשקשת - הם הקשקשים.
וסנפיר - הם הכנפים.
וזה מגיע לידיעת מיני בעלי חיים. ותועלתו בידיעת הטמא והטהור מן הדג, ולידיעת הבהמה מן החיה, כפי מה שיתבאר בחולין:
ידוע הוא שהמצות כולם מברך עליהם עובר לעשייתן, כמו הציצית והתפילין והמזוזה והסוכה והלולב וזולתם, ואין חיוב ברכה אחרי העשותם:
כבר בארנו פעמים רבות שאלה השתי שערות לא יועילו ולא יהיו סימני הבגרות אלא אם ימצאו בפגישת זמן המורגל, והוא שתים עשרה שנה ויום אחד לתינוקת ושלוש עשרה שנה ויום אחד לתינוק, וכל עוד שיהיה פחות מאלה השנים וימצא להם השתי שערות הנה הוא שומא ואינם סימני הבגרות.
ולשון נקיה - הוא בקראן לשער גב הערוה זקן.
ופסק ההלכה:
- הבת ממאנת, עד שתביא שתי שערות.
- ואם תביא שתי שערות והיה לה שתים עשרה שנים ויום אחד, אינה ממאנת.
- ואם לא נמצאו לה שתי שערות, תמאן ואפילו היתה מעשרים שנה. אלא אם יתאמת שהיא אילונית כפי מה שהתנינו, כי היא אז לא תמאן. וזה אם לא בא עליה אחר שתים עשרה שנה ויום אחד.
- אמנם אם בא עליה בזמן הזה, היתה מקודשת בביאה שהיא דאורייתא, ואינה יכולה למאן ואף על פי שלא נמצאו לה שתי שערות, כי אנחנו נאמר שמא נשרו מאחר שהגיעה לכלל שנותיה.
וזהו המשל המבואר בזה הדין, וכבר זכרנו זה ביבמות, וזו היא הסברא האמתית אשר יתראה מעיון התלמוד:
אמרו בתלמוד "הלכה כדברי כולן להחמיר".
ויהיה כפי מה שאספר, אם יהיו שתי שערות כדי שיהיו נטלות בזוג, אשר הוא הפחות שבשיעורים, אינה ממאנת ואינה חולצת, עד שיהיו כדי לכוף ראשן לעיקרן:
מבואר הוא שזה הכתם הוא שתמצא טיפת דם בבגדה כפי מה שיתבאר, אמנם מצאתה בלא עת נדתה.
וכוונת אמרו מקולקלת, אם נפסד העת הידוע לנדתה ונתקלקל וסתה.
וחוששת משום זוב - אמנם שתהיה ספק זבה ותביא קרבן זבה אינו נאכל, כמו שבארנו בערכין.
וכבר התבאר בתלמוד, שאם יהיה הכתם שיעור שלושה גריסין, ושיעור כגריס כבר בארנו בנגעים, הנה היא חוששת משום זוב, ונאמר כגריס בא בכל יום וזה הכתם מראות שלושה ימים ולכך תחוש לזוב, וזו היא סברת חכמים. ורבי חנינא בן אנטיגנוס הוא האומר פה שאין בכתמים משום זוב. וכן אוקים התלמוד זה הדיבור ביחיד ואמר "מאן חכמים, רבי חנינא בן אנטיגנוס", שאמר שכתם אחד לא תחוש לו משום זוב ואפילו היה בתכלית הגודל, אלא אם לבשה שלושה בגדים בדוקים ונמצא כתם על כל בגד מהם, או שנמצאו שלושה כתמים בבגד אחד בתנאי שיעמוד עליה זה הבגד שני ימים ותמצא ביום השלישי שלושה כתמים, ואז תהיה ספק זבה ותחוש לזבה.
והלכה כחכמים, שאומרים חוששת משום זוב ואפילו בכתם אחד אם יהיה גדול השיעור, כמו שבארנו:
זה האחד עשר יום, כבר קדם לנו ביאורו.
ולשון זאת המשנה כמו שביאר התלמוד הוא כן, הרואה יום אחד עשר בין השמשות תחילת נדה וסוף זיבה, ובשביעי לנדתה סוף נדה ותחילת זיבה. וכן יום ארבעים לזכר, יום שמונים לנקבה, בין השמשות.
וביאור זה,
- שאם ראתה דם יום ארבעים או יום שמונים בין השמשות, וזה ספק אם ביום היתה הראיה ויהיה דם טהור, או בלילה ויהיה דם טמא.
- ואם ראתה שתי ימים רצופים, והם התשיעי והעשירי מן אחד עשר אשר הם ימים הראוים לזיבה כמו שבארנו, ויום האחד עשר יום ראתה דם בין השמשות, הנה זה ספק אם ראתה הדם ביום ותהיה הראיה סוף זיבה לפי שהיא ראתה שלושה ימים רצופים, או תהיה זאת הראיה בלילה בליל שתים עשרה ותהיה זאת הראיה תחילת נדה ולא תהיה זבה.
- או אם ראתה דם יום שביעי לנדתה בין השמשות, וזה ספק גם כן אם ביום היתה הראיה ותהיה הראיה סוף נדה בהיותה שבעת הימים כולם בנדתה כמו שבארנו, או ליל השמיני היתה הראיה ותהיה זאת הראיה תחילת זיבה, ואם ראתה אחר זה יום התשיעי והעשירי מתחילת הנדה [שהם השני והשלישי מן האחד עשר יום] אשר הם ימי זיבה, ותהיה זבה.
הנה אלה כולן טועות, והזיבה שלהן ספק, ומביאות קרבן ואינו נאכל, כמו שבארנו בערכין שכל הטועות מביאות קרבן ואינו נאכל.
ואמרו רבי יהושע שוטות, אמרו "תני טועות". וכוונת מאמר רבי יהושע, אשר אמר להמיר דברינו והעירנו בטועות, הערה בבלתי טועות איך משפטן, כי אילו ירמוז אל זה המין מן ההערה אשר אנחנו בשבילה אשר היא קשה מאד ורבת משפטים, ואני איני יכול להאריך בתכלית לבאר הפרצות הרבות הנופלות קרובות האפשרות, וכל שכן שיפרצו פרצות רחוקות האפשרות כמו אלה שתראינה בין השמשות לבד וביום ידוע עוזר וזה רחוק הנפילה, ואם לקחנו בהערה כפי מה שיחוייב מזה ירחיב עלינו המאמר והשתדלנו באמיתיים:
משנה נידה, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב