משנה נידה ו ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נידה · פרק ו · משנה ג | >>

כל המיטמא מדרס, מיטמא טמא מת.

ויש שמיטמא טמא מת ואינו מיטמא מדרס.

נוסח הרמב"ם

כל הטמא מדרס - מיטמא טמא מת,

ויש שהוא מיטמא טמא מת - ואינו מיטמא מדרס.

אמר השם יתברך בזב "והיושב על הכלי אשר ישב עליו"(ויקרא טו, ו) וגו', ובאה הקבלה "יכול כפה סאה וישב עליה, כפה תרקב וישב עליה, יהא טמא, תלמוד לומר והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב, מי שמיוחד לישיבה, יצא זה שאינו מיוחד לישיבה, שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו". כבר התבאר שהכלים אשר לא יאותו למשכב ומושב לא יטמאו במדרס הזב והם מטמאין טומאת מת, וזהו כוונת אמרם בזב "עמוד ונעשה מלאכתינו", ואין אומרים בטמא מת "עמוד ונעשה מלאכתינו". וכבר התבאר זאת הכוונה בפרק עשרים מכלים, וכן בארנו עניין המדרס בשמונה עשר מכלים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

כל המיטמא במדרס הזב, כל כלי הראוי להיות אב הטומאה! (ג)

במדרס הזב, כגון כלי המיוחד למשכב ומושב, ראוי להיות אב הטומאה אם נגע במת או נטמא באוהל המת - ויש שהוא כלי גמור לקבל כל טומאות ונעשה אב הטומאה על ידי מת, ואינו נעשה אב הטומאה ע"י הזב במדרס, כגון אם כפה הזב סאה וישב עליה, או תרקב וישב עליה, אין אותו כלי טמא מדרס להיות נעשה אב הטומאה, אלא ראשון לטומאה במגעו של זב, דכתיב (ויקרא טו) אשר ישב עליו הזב, מי שמיוחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. אבל אם נגע במת, נעשה אב הטומאה, שאין אומרים בטמא מת ^ד עמוד ונעשה מלאכתנו ^ה:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת. כתב הר"ב כל כלי הראוי להיות אב הטומאה. וכן לשון רש"י. שאין לך כלי הראוי למושב הזב שאין שם כלי עליו וראוי לקבל כל טומאות. והאי דנקט טמא מת. משום דומיא דמדרס הזב דאב הטומאה הוא. וה"ק כל הראוי כו' [ועיין [מ"ש] פכ"ד דכלים מ"ד]:

ויש שמיטמא טמא מת ואינו מיטמא מדרס. פי' הר"ב כגון אם כפה הזב סאה וכו' דכתיב אשר ישב כו'. עיין מ"ש בזה במשנה ג פ"כ דכלים [ד"ה מפני]. ומ"ש אבל אם נגע במת נעשה אב כו'. כלומר דע"י מת מתטמא בנגיעה בעלמא להיות אב הטומאה ולפיכך אין אומר בטמא מת עמוד כו' כלומר דלא נ"מ. דהרי אפי' אינו יושב עליו אלא נוגע שאין צריך שיעמוד הרי הוא מטמאו להיות אב הטומאה ומשום דבמת עצמו אין שייך לומר עמוד לכך נקט טמא מת. וטמא מת עושה לכלי אב הטומאה כדתנן במ"ג פ"ק דאהלות. ועיין שם בפירוש הר"ב. ובמ"ב:

הבאים מרקם. פי' הר"ב שהן נכרים. ר"ת גריס (רקת) דאילו ברקם היו ישראל. כדתנן בריש מסכת גיטין אף המביא מן הרקם ומן החגר. ולא קשה מידי דטובא רקם הוה כדפרישית שם. ועוד אע"ג דברקם ישראל הוו. קאמר הכא דכתמן טהורים. דישראל מצניעין כתמיהם. אלא של נכרים הן וטהורים. ורבי יהודה מטמא משום שיש שם גרים. א"נ הכא איירי בידוע שהן של עכו"ם הדרים שם. תוס':

מבין ישראל. עיין במשנה דלקמן:

שלא נחשדו על כתמיהן. ואע"ג דכתמים דרבנן. הך טומאה אית להו. דסברי דמגופה אתא. תוס' [ומכיון דכתמים מדבריהם לפיכך ז"ש הר"ב שעשאום כנכרים כו' וכתמיהן טהורים. אע"ג דלעיל פי' דגירי אמת הן. ולחשבו ישראלים. דאע"ג דחטא. ישראל הוא.

[לא] אבל הם אמרו דכתם לטמו והם אמרו דבכותים של עכשיו לא מטמו. ועיין לקמן].

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ג) (על ה) וכן לשון רש"י, שאין לך כלי הראוי למושב הזב שאין שם כלי עליו וראוי לקבל כל טומאות. והאי דנקט טמא מת, משום דומיא דמדרס הזב דאב הטומאה הוא. והכי קאמר, כל הראוי כו'. ועיין מה שכתב פרק כ"ד דכלים משנה ד':

(ד) (על הברטנורא) משום דבמת עצמו אין שייך לומר עמוד, נקט טמא מת. וטמא מת עושה לכלי אב הטומאה

(ה) (על הברטנורא) דכיון דעל ידי מת מתטמא בנגיעה להיות אב הטומאה, לא נפקא מינה בישיבה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

כל המיטמא מדרס וכו': ובערוך בערך דרס כל מקום שבמשנה טמא מדרס הוא משכב ומושב מטמא אחרים וכל מקום שאומר טמא מת שמיטמא ואינו מטמא אחרים ומנין שכן הוא דתנן כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת ויש שמיטמא טמא מת ואינו מיטמא מדרס ואמרי' עלה לאתויי סאה ותרקב ואלו דברים מיטמאין הן בטומאת מת ואינם מטמאין אחרים כדין טומאת מדרס שהוא משכב ומושב ע"כ ועיין עוד שם יהנה לך יערב לך. ורש"י ז"ל דשבת פ' ר' עקיבא וגם תוס' ז"ל שם ודפ' כיצד הרגל ב"ק דף כ"ה כתבו דמקל וחומר דאיכא התם בברייתא אית לן בכל דוכתא כל המטמא מדרס וכו' והכי תניא התם מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורים בזב בכל טומאותיו דכלי חרס אינו מטמא אלא מאוירו ומתוך שפיהן של אלו צר אין יכול להכניס אצבעו לתוכו ולמדרס נמי לא חזו ובהיסט נמי להכי אפקיה רחמנא להיסט כלי חרס בזב בלשון מגע כדכתיב וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב למימרא דכל שאינו ראוי ליטמא במגעו אינו מיטמא בהיסטו ואפ"ה מיטמא באהל המת כדכתיב וכל כלי פתוח איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס וכתיב טמא הוא ואפי' פיו צר ראוי הוא להאהיל עליו מפץ שמיטמא בזב דהא ראוי למשכב אינו דין שיטמא במת. ומסיק התם דהאי ק"ו למפץ שמיטמא בשרץ הוא דאמרי' ליה וה"ק ומה פכין קטנים שטהורים בזב טמאים בשרץ מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא בשרץ אלא מפץ במת מנין נאמר בגד ועור בשרץ ונאמר בגד ועור במת מה בגד ועור האמור בשרץ מפץ טמא בו אף בגד ועור האמור במת מפץ טמא בו וג"ש מופנה משני צדדין היא כדאיתא התם. ופירש"י ז"ל מטמא טמא מת ראוי לקבל כל הטומאות קאמר והאי דנקט טמא מת משום דומיא דמדרס הזב דאב הטומאה הוא ע"כ: