תוספות יום טוב על נדה ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על נדה · ו · >>

משנה א[עריכה]

אף על פי שא"א. פי' הר"ב לרבנן כו' אע"ג דבדקו כו'. ומש"ה הוא דקתני אע"פ שא"א דה"מ למתני בא העליון ר"מ אומר וכו' גמרא:

רבי מאיר אומר לא חולצת ולא מתיבמת. כ' הר"ב דר"מ ס"ל אפשר לבא סימן עליון בלא תחתון ואנן אתחתון סמכינן. [וכתבו התוס'] וא"ת ולר"מ למה הוזכר סימן העליון כיון דלא סמכינן עליה וי"ל דאיצטריך לענין עונשין וקידושין ומילי טובא. דרוב פעמים תחתון אתי ברישא כדאמר בגמרא. וא"כ אי חזינא עליון מסתמא כבר בא התחתון וגדולה היא וצריכה גט לקדושיה. וגם אסור באחותה:

משנה ב[עריכה]

כל כלי חרס שהוא מכניס מוציא. כתב הר"ב נ"מ להא דקי"ל דכלי חרס שלם שניק' אינו פסול לקדש כו' [ועיין במ"ה פ"ה דפרה] עד שינקב נקב גדול בכונס משקה. גמ' ופירש"י דרחמנא אמר (במדבר יט) מים חיים אל כלי. והאי לאו כלי הוא. ע"כ. והוי מצי נמי לאוקמא לענין טהרת טומאה. דהא תנן רפ"ג דכלים העשוי למשקה שיעורו במשקים. ופירש הר"ב בכונם משקה. אלא דניחא ליה לאוקמא בעשוי אף לאוכלים דהא כל כלי חרס תנן. וכיוצא בזה מצאתי בפרק י דשבת דף צ"ה אדאמר רבא ניקב בכונס משקה טהור [כמו טהר יומא [דברכות דף ב] כלומר בטל לו כו'] מלקדש בו מי חטאת שכתבו התוספות וכ"ש דטהור מלקבל טומאה אם היה מיוחד למשקין:

כל אבר שיש בו צפורן. פי' הר"ב כגון אצבע יתירה כו'. דקי"ל האברים אין להם שיעור במ"ז פ"ק דאהלות. ועיין מ"ש בריש מסכתא טהרות:

או עד שעת כבוד. פי' הר"ב מפני שחזקת בני ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כבודיהן. ואין חזקתו מתכבד. והא דתנן (בפ"ז דשקלים משנה ב') מעות שנמצאו בירושלים בשאר ימות השנה חולין. לפי ששוקי ירושלים עשוים להתכבד בכל יום [כמ"ש שם הר"ב] לא שחזקתן מתכבדין. אלא בשעת כבוד רגילין לעיין ולחפש אם יש שם מעות. א"נ כשבודקין השוקים שלא יהא שם עצם כשעורה או כעדשה מן השרץ אם היו שם מעות היו נמצאות. תוס' [ד"ה ש"מ] [ותירוץ] השני כתבו בפ"ב דמציעא (דף כ"ז). אבל בפ"ק דפסחים (דף ז') תירצו דשרץ שהוא בכעדשה אין חזקתו כל כך מתכבד כמו במעות:

או עד שעת הכבוס. כתב הר"ב אבל אותן של קודם כבוס לא מפני שחזקת בנות ישראל בודקות כו' ואין חזקתו מתכבס. ולאחר הכבוס בודקות. והיינו כשהכתם בסיטרא או בזוית. דהא חזינן דע"י כבוס טוב הולך הכתם בלא סממכים. והא דתנן בפ"ט משנה ו' מעבירין עליו ז' סממנים ה"ה דאזיל ליה ע"י כבוס טוב. א"נ ע"י כבוס סתם לא אזיל. ובודקות חלוקיהן. היינו לפני כבוס. ואי מצאה הכתם מעבירה עליו ז' סממנים או תעשה כבוס גמור וטוב. כ"כ התוס':

רבי שמעון אומר היבש מטמא למפרע. כתב הר"ב דוקא בשרץ כו' הכי מפרש רבי אלעזר למלתיה. ומש"ה פסק הרמב"ם בחבורו פי"ח מה' אבות הטומאות כר"ש הואיל ור"א מפ' למלתי' בגמ'. אבל בפירושו כתב דאין הלכה כר"ש כמ"ש הר"ב. ומ"ש הר"ב אמרטוטי אמרטוט. פי' בערוך ענין לחלוחית. ונ"ל שהוא כלשון דמתרגמינן במשלי כ"ה מעדה בגד. מרטוט. וענינו בכאן שהיה מרוצץ ומרוסס. כמו המרטוט ונקרא בל' חכמים ג"כ סמרטוט:

שהוא יכול לחזור ולהיות לח. סירכא דלישנא דמתני' דלעיל נקט. אבל הכא לא שייך ענין חזרה. שהרי לא נתייבש. דאי נתייבש. או נפל מיא עליה. וחזר לכמות שהיה. הוה מתמרט (לחוץ). ולשון הר"ב עדיין הוא יכול להיות עכשיו לח. וכן לשון הרמב"ם בפי"ח מהא"ה [הל' ד] בדפוס ישן. ויהיה עתה לח כעת שנמצא:

משנה ג[עריכה]

כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת. כתב הר"ב כל כלי הראוי להיות אב הטומאה. וכן לשון רש"י. שאין לך כלי הראוי למושב הזב שאין שם כלי עליו וראוי לקבל כל טומאות. והאי דנקט טמא מת. משום דומיא דמדרס הזב דאב הטומאה הוא. וה"ק כל הראוי כו' [ועיין [מ"ש] פכ"ד דכלים מ"ד]:

ויש שמיטמא טמא מת ואינו מיטמא מדרס. פי' הר"ב כגון אם כפה הזב סאה וכו' דכתיב אשר ישב כו'. עיין מ"ש בזה במשנה ג פ"כ דכלים [ד"ה מפני]. ומ"ש אבל אם נגע במת נעשה אב כו'. כלומר דע"י מת מתטמא בנגיעה בעלמא להיות אב הטומאה ולפיכך אין אומר בטמא מת עמוד כו' כלומר דלא נ"מ. דהרי אפי' אינו יושב עליו אלא נוגע שאין צריך שיעמוד הרי הוא מטמאו להיות אב הטומאה ומשום דבמת עצמו אין שייך לומר עמוד לכך נקט טמא מת. וטמא מת עושה לכלי אב הטומאה כדתנן במ"ג פ"ק דאהלות. ועיין שם בפירוש הר"ב. ובמ"ב:

הבאים מרקם. פי' הר"ב שהן נכרים. ר"ת גריס (רקת) דאילו ברקם היו ישראל. כדתנן בריש מסכת גיטין אף המביא מן הרקם ומן החגר. ולא קשה מידי דטובא רקם הוה כדפרישית שם. ועוד אע"ג דברקם ישראל הוו. קאמר הכא דכתמן טהורים. דישראל מצניעין כתמיהם. אלא של נכרים הן וטהורים. ורבי יהודה מטמא משום שיש שם גרים. א"נ הכא איירי בידוע שהן של עכו"ם הדרים שם. תוס':

מבין ישראל. עיין במשנה דלקמן:

שלא נחשדו על כתמיהן. ואע"ג דכתמים דרבנן. הך טומאה אית להו. דסברי דמגופה אתא. תוס' [ומכיון דכתמים מדבריהם לפיכך ז"ש הר"ב שעשאום כנכרים כו' וכתמיהן טהורים. אע"ג דלעיל פי' דגירי אמת הן. ולחשבו ישראלים. דאע"ג דחטא. ישראל הוא.

[לא] אבל הם אמרו דכתם לטמו והם אמרו דבכותים של עכשיו לא מטמו. ועיין לקמן].

משנה ד[עריכה]

ויש שראוי לדון דיני ממונות. כתב הר"ב כגון ממזר כו'. עיין במ"ב פ"ד דסנהדרין:

כל הכשר לדון כשר להעיד. ואשה פסולה להעיד. כדתנן רפ"ד דשבועות וא"כ פסולה לדון. והקשו התוס' מדבורה דכתיב (שופטים ד) והיא שופטה את ישראל ותירצו די"ל דה"ק כל איש הכשר לדון כשר להעיד. א"נ היתה דנה ע"פ הדבור. א"נ לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים. ובירושלמי פוסל אשה לדון. אית דילפי מועמדו שני אנשים. שני. מעל פי שנים עדים. ואית דילפי מוישארו שני אנשים במחנה (במדבר יא) ע"כ והר"ן בשבועות תירץ דקבלוה שאני. כמו המקבל קרוב:

ויש שכשר להעיד כו'. פירש הר"ב כגון סומא באחת מעיניו. אבל בשתי עיניו אפי' לעדות פסול. דכתיב או ראה. רש"י. וכתב הר"ב ומתניתין ר"מ היא וכו'. גמ'. והקשו התוספות [אמאי פליג אסתמא דסנהדרין] דילמא לאתויי אוהב ושונא דכשרים להעיד ופסולים לדון. לרבנן דר' יהודה כדתנן במ"ד פ"ג דסנהדרין. ויש לומר דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרים. א"נ מתני' על כרחך לא מתוקמא כרבנן דהא קתני כל הכשר לדון כשר להעיד והרי סומא בשתי עיניו לרבנן דכשר לדון. דהא לא מקשינן ריבות לנגעים. ואילו להעיד פסול מאו ראה. ע"כ. והרמב"ם כתב דלהכי לא מוקמי למתני' באוהב ושונא. להיותו ענין נעתק במהרה. והוא שישוב השונא אוהב וישוב תכף על ענין האמצעית. ואין בכמו אלה שיאמר ויש שהוא כשר להעיד ואין כשר לדון. ע"כ. וכן בחבורו פ"ה מהלכות סנהדרין [הלכה ט] פסק דסומא בשתי עיניו פסול לדון. גם הטור ח"מ סי' ז' פסק כן. ולא הביא הב"י דברי התוס' דהכא. שכתבו בפשיטות דלרבנן אף בשתי עיניו כשר. ועיין לקמן. ומה שכתב הר"ב ואין הלכה כי האי סתמא כו'. כי היכי דאשכחן דגמר דין כשר בלילה כו' במשנה רפ"ד דסנהדרין. ומשום דההוא סתמא גבי הלכתא דדינא קתני לה. מש"ה עדיפא מהך סתמא דהכא. גמרא. ומה שכתב ה"נ סומא באחד מעיניו כשר לדון. דהא כולהו אינשי לא מצו למחזי בליליא כדחזי סומא בא' מעיניו ביום. וקתני דגומרין בלילה. וכיון דגומרין בלילה. דין הוא דסומא באחד מעיניו שידון ביום לכתחלה. הרי"ף סוף פ"ג דסנהדרין ומשום האי טעמא אין להכשיר בסומא משתי עיניו:

חוץ מן הנמצאים בחדרים. וכן העתיק הר"ב. גם הרמב"ם בפירושו אבל בחבורו פ"ד מה' משכב [הלכה י] העתיק בחורים:

מפני שהם קוברים שם את הנפלים. פי' הר"ב לפי שעה כדי שיסלקו אותן לאחר זמן כו' כ"כ התוס'. משום דאל"ה היאך משתמשים שם בימי טומאתן. והלא נזהרים הם מטומאת מת ונפלים. כדתניא לקמן נאמנים לומר לא קברנו שם הנפלים. ובפ' בנות כותים [דף לג] אמרינן דנשוי מטמא משום בועל נדה. אבל פנוי לא כמ"ש שם. וכתב הרמב"ם דהאידנא הנה הכותי עצמו אם מת לא יטמא באהל לפי שהם נכרים שאין מטמאין באהל. ועיין מ"ש במשנה ז' פ"ב דאהלות [ד"ה מדורות]. [וקשיא לי למה לא יטמא באהל דהואיל וגרי אמת הן כדלעיל. ישראל גמור הוא. אלא שחטא. וצ"ל דאנן ס"ל דגירי אריות הן]:

רבי יהודה אומר. לא היו קוברין אלא משליכין וחיה גוררתן. גמ' מאי דרוש לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך (ומוקמינן לה בספרי במוכר קברי אבות ו). כל שיש לו נתלה יש לו גבול. כל שאין לו נחלה אין לו גבול:

משנה ה[עריכה]

ויש שמיטמא טומאת אוכלים ואינו חייב במעשרות. כתב הר"ב כגון בשר ודגים וביצים. ה"ג בגמרא. ואין לקיים גי' הספר בשר דגים. ומשום דבהמה חייב במעשר דהא בשר עוף אינו חייב במעשר. אלא הכא במעשר דטביל איירינן ואף בשר בהמה מעשרו [אינו] טובלו. כדפירש הר"ב במ"ו פרק בתרא דבכורות. וכן לשון הרמב"ם שמיני הבשריים והדגים והביצים כו' ומ"ש הר"ב שאינן גדולי קרקע וכ"כ הרמב"ם. וקשה לי דבריש מס' מעשרות אדתנן וגדוליו מן הארץ פירשו דיצאו כמהין ופטריות. והכי איתא בגמרא אמתני' דלקמן. וקשה נמי דאמאי נקטינהו להני ולא כמהין ופטריות. וכן סטיס וקוצה. כדפירש הר"ב התם. ועוד קשה דבמ"ה פ"ק דמעשר שני פירשו. דבקר וצאן הם בכלל גדולי קרקע. וגמרא ערוך הוא בפ"ג דעירובין דף כד. ונ"ל דהא דנקטינן בשר ודגים וביצים. משום שהם אוכלים חשובים. וקמ"ל שאע"פ שהן מיטמאים טומאת אוכלים. והם אוכלין חשובים. אפילו הכי אינן חייבים במעשרות. ואתא שפיר דמצינו נמי פגים ובוסר כו' וכפניות במשנה ו ז פ"ג דעוקצים. דהוו אוכלים ופטור מן המעשר אלא שאינן אוכלים חשובים. והא דפטורים ממעשרות. א"צ לשום טעם. לפי שאינן דומין כלל לדגן תירוש ויצהר. וכן רש"י לא פי' שום טעם:

נאמנים לומר כו' או לא קברנו. כ' הר"ב וכגון שכהן כותי עומד שם ותרומה בידו ואוכלה (דהשתא ודאי. דלאו תרומה טמאה היא דהיא באזהרה לטהור. וכ"ש לטמא. א"ה מאי למימרא. מהו דתימא לא בקיאה ביצירה וכי קברי נפל לא ידעי דהוא בן מ' יום. וסברי מיא בעלמא הוא ואינו מטמא) קמ"ל. גמ'. וכהן כותי היינו מבניו של הכהן אשר שלח מלך אשור להורות משפט אלקי הארץ כמ"ש בסוף מלכים וידעו חכמינו ז"ל ששבו לדת אחת הני כהני עם הכותיים כך נ"ל:

נאמנים לומר על הבהמה אם בכרה כו'. כ' הר"ב והוא שראינוהו עובד וגוזז וכו'. א"ה מאי למימרא. מ"ד לא בקיאי בטינוף (בבהמה דקה ופטר את הבהמה מן הבכורה. ובבכורות מפרש (הר"ב ברפ"ג) מאי טינוף והני כותיים לא בקיאי בטינוף וזמנין דלא טנוף. ואמרי טינוף הוא ופוטרין את הבא אחריו) קמ"ל. גמרא:

נאמנים על ציון קברות. כתב הר"ב ציון דכתיבא זהירין. דכתיב וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון. במועד קטן (דף ה') מפיק מהכא ציון של בית הקברות וא"ת לר"ש (שכתבתי במשנה ז' פ' בתרא דאהלות) דאמר אין קברי נכרים מטמאים באהל היכי מפיק מהכא. [הא דאמר במ"ק דאין מציינין אלא על טומאת אהל] (וכ"כ הר"ב בריש מס' שקלים). י"ל מדמציינין לפי שעה (כלומר במלחמות גוג) ציון משום טומאת מגע ומשא א"כ לכל הפחות יש לציין בטומאת אהל תוס' [ומ"ש הר"ב וסומכים עליהם. מסיים רש"י ועבדינן טהרות היכא דלא ציינו]:

הסככות פי' הר"ב אילן המיסך כו' וידוע ודאי שיש קבר תחת אחת מהן כו'. הארכתי בזה בס"ד במשנה ב' פ"ה דאהלות וכן בפרעות עיין שם [וז"ש הר"ב גבי סככות והעיד על אחד כו' ובפרעות כתב והעיד על מקצתן כו' הוא לשון רש"י ואין לדקדק למה שינה הלשון]:

בית הפרס. פירש הר"ב לשון דבר הפרוס כו' ומפי אחרים שמעתי כו' ואני ראיתיו בתוספתא (דסוף פרקין ד"ה בית הפרס). ועוד להר"ב פי' שלישי בריש פ"י דאהלות. ומה שכתב הר"ב וכל מאה אמה של סביבות הקבר עיין גם זה שם:

זה הכלל. כתב הר"ב לאתויי תחומים כו' (פירש הר"ב) דתחומין דרבנן ועיין מה שכתבתי בזה במשנה א' פרק ד' דעירובין (ד"ה עגולות):

משנה ח[עריכה]

כל שיש לו ביעור. שהוא מצווה לבערו מן הבית בשביעית כשכל' לחיה מן השדה. יש לו שביעית. לענין שחייב להפקיר ואסור לעשותן סחורה. ומלוגמא. ואפקטויזין. רש"י:

משנה ט[עריכה]

כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. מכדי אנן אקשקשת סמכינן. סנפיר דכתב רחמנא למה לי כו' אמר רבי אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר. גמרא. וכתבו התוס' וא"ת ומנלן דבעינן תרוייהו אימא דטהור בחדא מנייהו. או בהא או בהא. עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו. וי"ל דומיא דסימני בהמה. בעינן מעלת גרה ומפרסת פרסה מדאסר רחמנא חזיר וגמל. ע"כ:

קשקשת. פי' הר"ב מלבוש של דג כו'. כדכתיב (ש"א יז) ושריון קשקשים הוא לבוש. גמרא:

[יש לו טלפים. פירש הר"ב שאין קרנים כו' כגון חזיר כו'. כל זה מפרש"י בגמ' ריש דף נב ושלא במקומו הוא דהא ודאי דמשנה זו סמוכה למשנת כל שיש לו קשקשת כו' וזה הפירוש הוא אחר משנת כל הטעון כו' לכן נראה בעיני דלא רש"י עצמו כתב לזה. וגם כדמות ראיה לזה שבפרק אלו טריפות דף נט ריש ע"ב מפרשינן. דקרנים דהכא היינו במפוצלות. או כרוכות. חדורות. וחרוקות כו' כדאי' התם. וה"ל לרש"י לפרש כן זו. אלא דמ"מ לא ניחא אמאי לא פירש"י כן לעיל במקומה של המשנה. וצ"ע על רש"י והר"ב דלא פירשו משנתינו כדאיתא בפא"ט. ומתוך זה הפירוש שעל משנתינו מתישב מ"ש הר"ן. והעתיקו ב"י טא"ח סי' תקפ"ו. דהא דתנן כל השופרות כשרים חוץ משל פרה. דאפשר דבטמאים לא. ע"כ. דהשתא יש קרנים לטמאים]:

ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים. פי' הר"ב כגון חזיר. וכן פי' רש"י א) דף נב. ואע"ג דלא נ"מ. דבלאו הכי שאין לו קרנים. הרי החזיר טמא לפי שאינו מעלה גרה. כמפורש בכתוב. יש לומר דכולה גווני נקט. דיש לו ויש לו ויש שיש לו. כו':

משנה י[עריכה]

ויש שטעון ברכה לפניו וכו'. פי' הר"ב כגון ציצית ותפילין וכו'. וכל המצות כולן. ובגמרא אמרי' סתם לאתויי מצות. והכי דייק הרמב"ם שכתב שהמצות כולן כו' כמו הציצית והתפילין כו'. ואע"ג דלברכה אחרונה צריך שיעור. כיון דלאו מלתא פסיקא היא. לא מוקמי' ב) בהכי. ותדע שכן הוא דבגמרא פריך ולבני מערבא דמברכי בתר דסליקו תפילייהו. ומאי קושיא לוקמא למתניתין בשאר מצות. אלא אי איתא דאיתא למצוה דמברכים לאחריה. לא מצי קתני ויש שטעון כו' דלאו [מלתא] פסיקא הוא. וטבילה דנהגו לברך אחר שטבלו. תירצו התוספות התם נמי דינא לפניה. אלא משום דגברא דלא חזי הוא. ופירשו בפ"ק דפסחים דף ז [ד"ה על הטבילה] דמיירי בגר. דלא [מצי] למימר וציונו. [ושוב לא חילקו בין טבילה לטבילה] ועוד פירשו דבכל טבילות [קאמר דגברא] לא חזי. דקודם שירד למים [אינו מברך]. דילמא משום ביעתותא דמיא. מימנע ולא טביל. ואחר שהוא יורד. אז הוא ערום. ואסור לברך. משום דלבו רואה את הערוה. ע"כ. ומנט"י לא קשיא כלל. כמ"ש התוס' התם בפסחים. דטעמא משום דלא חילקו בין נטילה לנטילה. כיון שבנטילה שאחר בה"כ לא מצי לברך קודם. ועוד יש טעם אחר לברך אחר נטילה קודם ניגוב. כדאמרינן [בסוטה דף ד] האוכל לחם בלא ניגוב ידים. כאילו אוכל לחם טמא. ע"כ. [והוי שפיר לפני מצוה]:

משנה יא[עריכה]

או חולצת כו'. והר"ב העתיק וחולצת כו'. דגירסתו כגירסת ס"א. חייבת בכל המצות האמורות בתורה. וחולצת או מתיבמת:

[או מתיבמת. עיין בפירוש הר"ב דריש פירקין]:

וכן תינוק כו'. למה לי. וכי תימא משום דקא בעי למתני וראוי להיות בן סורר ומורה תנינא חדא זימנא [ברפ"ח דסנהדרין] אימתי הוא בן סורר ומורה וכו'. אה"נ אלא איידי דפריש מילי דתינוקת קמפרש נמי מילי דתינוק. גמרא:

עד שיקיף זקן. כתב הר"ב ולאחר שהקיף זקן התחתון ראוי להוליד ורחמנא אמר בן ולא הראוי להיות אב. [אבל בריש פרק ח דסנהדרין קתני בן ולא איש ופי' הר"ב דמשהקיף קרוי איש גמור וכתיב בן אלא בן הסמוך לגבורתו של איש והיינו משיביא שתי שערות עד שיקיף שקרוי איש גמור. והרמב"ם שם בפירושו כתב להך דרשא דבן ולא אב. אבל לא תלוי בהקפת זקן אלא מכי מלו ליה ג' חדשים אחר שהביא שתי שערות לפי שמשהביא ב' שערות אפשר שתתעבר ממנו אשה ולג' חדשים יתפרסם ההריון. ולפי שבזמן הזה אפשר לו להיות אב לא יעשה בן סורר ומורה ואפי' לא הקיף תכף הבאת ב' שערות ע"כ. וברייתא היא שם בסוגיא. וכתבתיה ג"כ לעיל שם. ומסקינן עלה התם הקיף זקן אע"ג דלא מלו ג' חדשים מלו ג' חדשים אע"ג דלא הקיף ומצינו למדין דלא דק הר"ב במאי דתלי בן ולא אב בהקפת זקן אלא דההיא דרשא לאתויי אף קודם שהקיף מכי מלו ג' חדשים וגם לא דק במ"ש ראוי להוליד דבין שההולדה תהיה על תחלת ההריון וע"ש זריעת האיש וכמו שפירש"י בפי' החומש בפרשת בראשית בפסוק ועירד ילד ובין שתהיה על לידת האשה ביציאת הולד ממנה כמו שפירש"י גם זה שם בכאן אין גם שניהם אלא מלתא תליא בהיכר העובר ומיהו הך מלתא תיקן במאי דמסיים ולא הראוי להיות אב כלומר משניכר הולד ראוי הוא להקרא אב וידעינן שהוליד]:

עד שירבה השחור. ונ"א על הלבן. וכ' רש"י דל"ג ליה וכן בפירוש הרשב"ם בפ"ט דב"ב דף קנ"ו אבל התוס' אמתני' דלקמן בד"ה הלכה כדברי כלן העתיקו על הלבן וכן קיימו הגי' בספ"ק דחולין [דף כו] ופירשו הבשר לבן הוא ובפ"ג דכתובות דף לו כתבו בשם ר"ח שפי' על הלבן שהשערות סמוך לבשר הם שחורים ובראשם לבנים ע"כ. ומה שפי' הר"ב שישחיר אותו מקום משערות הרבה וכן ל' רש"י ובגמרא אמר רב חסדא אמר מר עוקבא לא שירבה השחור ממש אלא כדי שיהיו שתי שערות שוכבות. ונראות כמו שירבה השחור על הלבן. ומ"ש הר"ב ופסק הלכה שהבת ממאנת כו' [עד שתהא בת כ' שנה ויראה בה סימני אילונית קיצר במקום שה"ל להאריך ולפרש שאם לא נראה בה סימני אילונית והיא בת כ' מה תהא עליה. והיינו שממאנת עד שתהא בת ל"ה שנים ויום א' כדכתב בס"פ דלעיל. וגם הרמב"ם בפירושו קיצר בזה. אבל בחבורו פ"א מה"ג [הלכה ד] כתב עד שתהיה נערה או עד שתתודע שהיא אילונית ע"כ]. [ומ"ש] אבל אם בא עליה לאחר זמן זה. שוב אינה יכולה למאן וכו' חיישינן שמא הביאה ב' שערות ונשרו. שהוא ספק דאורייתא שאם היה ידוע שהיו לה שערות קודם שבא עליה. הוו קדושים גמורים שודאי בעל לשם קדושין ואם קידשה אחר א"צ ממנו גט וכיון שהוא ספק דאורייתא חיישינן שמא הביאה סימנים קודם שבעל וצריכה גט מספק. טא"ה סי' קנ"ה:

משנה יג[עריכה]

הרואה כתם. עיין בסוף משנה ג' דפ"ח:

חוששת משום זוב. פי' הר"ב אם עברו כו' ומצאה עליו כתם גדול שיעור ג' גריסין ועוד. לישנא דברייתא בגמרא הכי הוא. אם יש בו כדי לחלוק שלשה גריסין שהן כגריס ועוד. ופירש"י כלומר שלש גריסין גסין. דאיכא בכל חד וחד כגריס ועוד. דהכי הוי שיעור כתם. לקמן בפרק הרואה כתם [דף נט]:

משנה יד[עריכה]

ובנגעים. פי' הר"ב קי"ל בת"כ מיעוט שער שנים. עיין מ"ש בזה רפ"ד דנגעים:

רבי עקיבא אומר כדי שיהיו ניטלות בזוג. כתב הר"ב והוי שיעורא רבא. ונקרצת בציפורן הוי שיעורא זוטא ול' רש"י עד דאיכא שיעורא רבא דכולהו. אבל בפירושו של הר"ב במשנה ד' פ"ד דנגעים מוכח. דניטלות בזוג הוה שיעורא זוטא דכולהו וכ"כ הרמב"ם שהוא הפחות שבשיעורים ודשיעורא רבא דכולהו כדי לכוף ראשן לעיקרן. ובספ"ג דיבמות כתב הר"ן בשם הרי"ף משנקרצת בצפורן לא תמאן ולא תחלוץ עד שיהא בהן שיעור לכוף ראשן לעיקרן. עכ"ל [וגם הרא"ש כתב כאן משנקרצת בציפורן לא תמאן]. והכי מסתברא ודאי דלכוף ראשן לעיקרן שהוא השיעור הגדול שבכולן. אבל בעיני גם הדעת מכרעת דנטילה שבזוג יכולה להיות בשער היותר קצר ממה שראוי להיות נקרצת בציפורן. שיותר יוכל לאמן ידיו על ידי כלי ממה שיוכל לאמן בידיו בלא כלי. וא"כ נטילה דזוג הוא השיעור הפחות כדברי הרמב"ם וניחא השתא בסידורן של התנאים שכל אחד פוחת והולך. ועיין בספ"ב דפרה. ושוב מצאתי בספר חכמת שלמה שכתב על פירש"י ניטלות בזוג שיעורא רבא דל"ג רבא דכולהו. ע"כ [וכן דייק הר"ב דבאינו כתב דכולהו ואכתי בנטילת הזוג. נ"ל מ"ש]:

בין השמשות לכולן. לשון הר"ב כלומר באיזה מאלו שתראה כו' ואם תראה ב' ימים אחרים כו'. דברי תימה הן. דהיאך יכולה להיות זבה ואין כל אלו הימים אלא ימי נדה. אבל אגב ריהטיה כתב לשונו של הרמב"ם שכתב כן. ולא עיין. דדברי הרמב"ם אע"פ שכתובים הן אחר יום מ'. ויום פ'. מ"מ לא אמרן אלא לענין רישא דמתני'. יום י"א וכו' וזה כבר כתב הר"ב ברישא. ולפיכך מה שחזר וכתב בכאן לא דק. ולשון רש"י ואם תראה ליום שמיני. ספק נדה ספק שומרת יום כנגד יום. וכן לעולם עד שתפסוק כדי שיעור המפורש לה בערכין [פ"ב משנה ב'] [ועיין בפי' הר"ב ומ"ש שם ברפ"ב]:

הרי אלו טועות. ותקנתן כדמפורש בערכין (רפ"ב). רש"י.

בואו ותקנו את הפקחות. פי' הר"ב כגון הנך דמייתי בברייתא מי שרואה יום אחד וכו' הלכך משמשת שמיני שלם לילה ויום. ולילה שלאחריו שהוא נגהי ט'. ומשמשת ד' לילות מתוך י"ח יום וכו'. לבד שמיני ולילו. וכן לשון רש"י אבל בברייתא משמשת שמיני ולילו עמו. וד' לילות מתוך י"ח יום נמצא עכשיו דסוף דברי רש"י והר"ב מכוונים עם לשון הברייתא. אבל ודאי דאה"נ דמותרת לשמש בליל תשיעי שכיון שאינו רואה מבערב הרי היא מותרת ולפיכך על כרחנו צריכין לפרש לישנא דברייתא. דלילו עמו. לאו דוקא הלילה שלפניו. שהוא ליל ח' דבר תורה כמו שנאמר ויהי ערב ויהי בקר. אלא גם הלילה שלאחריו הוא בכאן בכלל. ומכיון דמלתא דפשיטא דגם לילה שלאחריו מותרת. סמכה הברייתא דליכא למטעי. אבל לשון הרמב"ם בפ"ז מהא"ב [הלכה י"ד] משמשת בליל שמיני וביום שמיני. שהוא יום אחד אחר ימי נדתה. ומשמשת בכל י"ח ד' לילות בלבד. נראה מלשונו שמפרש. ולילו עמו. לילו שלפניו בלבד. וכן נראה מדברי המגיד שכך כוונת הרמב"ם. אבל הסכים לפי' רש"י. ובכ"מ (שם) שנשאל ה"ר יהושע הנגיד מבני בניו של הרמב"ם. למה לא מנה ליל ט' מהכלל והיא טהורה בו. והשיב אלו הד' לילות זולת ליל ח' וליל ט' ג"כ. להיותם סמוכה לה. כי כוונת אמרו בכל י"ח יום ד' לילות. הוא חוץ מליל ח' וליל ט'. לפי שרבינו העתיק זה המאמר מגמ' דנדה כלשונו ופי' בו ר' שמעון (צ"ל ר' שלמה) כך. ד' לילות הוא חוץ מליל ח' וליל ט'. וכשתקח (מאמרם) ז"ל יקשה לפי שהיה ראוי שנאמר ונמצאת משמשת בכל י"ח יום ו' לילות וכמו שדחקנו להוציא ליל ח' עם היותה בכלל הי"ח יום. כך נדחק ולהוציא ליל ט' להיותו סמוך לליל ח'. עכ"ל: ונעשה יבש. יבש מעיקרו מנין ותו הא דתנן (כלומר והתנן א"נ ותו יבש משונה כו' תוס') [ד"ה ותו] המפלת כמין קליפה כמין עפר כמין שערה כמין יבחושים אדומים תטיל למים אם נמוחו טמא. (פ"ג משנה ב') מנלן. יהיה רבויא הוא. גמ':

אבל הזוב והניע וכו'. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ק דכלים:

והניע. פי' הר"ב רוק רך כו' עיין פירש"י שכתבתי בריש מסכת ב"ק [ד"ה והבור]. ובגמרא מייתי ליה מוי"ו דוכי ירוק וכתבו התוס' תימה דתנן ניעו מקמי רוק דעיקר. דכתיב בהדיא. וי"ל דהך דאתיא מדרשא חביבא ליה. ע"כ. ועוד אני אומר דכיון דמוי"ו דרשינן. הוה כאילו כתיב ניע קודם רוק. דהכי הוה דרשא דוי"ו הנוספת:

והשרץ. כתב הרב כ"ז שהשדרה קיימת כו' כלח הוא נחשב. ואנן תנן מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. א"ר זירא ל"ק הא בכולן הא במקצתן. דתניא א"ר יצחק בר ביסנא ארשב"י בהם (בשרצים כתיב (ויקרא יא) כל הנוגע בהם) יכול בכולן. ת"ל מהם (וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא) (שם). אי מהם יכול במקצתן. ת"ל בהם. הא כיצד כאן בלח כאן ביבש [גמ']. והקשו התוס' דמהאי בהם ומהם. דרשינן בפ"ק דחגיגה (דף יא) (כמו שהעתקתי שם בסופו) ששיעורו בכעדשה. ותירצו דהתם אסמכתא הוא. דשיעורין הל"מ. ע"כ. ושם בחגיגה כתבו דשמא תרתי שמעינן מיניה. ולמורי נראה תרי קראי כתיבי. כל הנוגע בהם במותם. מהם במותם. אשר יפול מהם אל תוכו. ואל תטמאו בהם. ע"כ. ומדברי הרמב"ם נראה דהך דהכא אסמכתא שכתב בפ"ד מהא"ה [הל' י"ב] שקרוב בעיניו שטומאה זו מדבריהם: