משנה נידה ו ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נידה · פרק ו · משנה ב | >>
כיוצא בו, כל כלי חרס שהוא מכניס, מוציא.
ויש שמוציא ואינו מכניס.
כל אבר שיש בו צפורן, יש בו עצם, ויש שיש בו עצם ואין בו צפורן.
נוסח הרמב"ם
כיוצא בו -
- כל כלי חרס שמכניס - מוציא,
- ויש שהוא מוציא - ואינו מכניס.
- כל אבר שיש בו ציפורן - יש בו עצם,
- ויש שיש בו עצם - ואין בו ציפורן.
- כל כלי חרס שמכניס - מוציא,
פירוש הרמב"ם
מכניס - הוא שיהיה נקוב נקב אפשר שיכנס המים ממנו לכלי אם תשים זה הכלי על פני המים. ובלי ספק שכל נקב הוא בזה השיעור אם מלא זה הכלי במים יזול ממנו, וזה אשר יקראהו מוציא משקה, וכבר בארנו זה במסכת כלים. וכל כלי חרס ינקב בכונס משקה אשר יפסל ולא יאות שיהיה גיסטרא, רוצה לומר יושב לקבול ההטפחה, ואז לא יקבל טומאה, כן גם כן אם ינקב כמוציא משקה הנה הוא פסול לגסטרא ולא יאות אליה ולכן לא יקבל טומאה. וסיבת זה מה שזכרנו, לפי שאין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא, לפי שגיסטרא עצמה אמנם נעשתה לקבל ההטפחה, ואם תהיה מטפחת נצטרך אליה לנושא אחר.
ואמרו ויש שהוא מוציא ואינו מכניס - רוצה לומר שיש קצת כלי חרס לקצת העניינים שאם ינקב במוציא משקה לבד ואינו מכניס משקה יהיה כשר, וזה לקדש בו מי חטאת, לפי שמכניס ואינו מוציא כשר למי חטאת. ויהיה לשון המאמר ממה שבארנו "כל כלי חרס שפסול למי חטאת פסול לגיסטרא, ויש שפסול לגיסטרא ואינו פסול למי חטאת".
וכבר התבאר בשני מאוהלות שאבר שיש בו עצם מטמא במגע [ובמשא] ובאוהל, ואם לא יהיה בו עצם אינו מטמא באוהל, וזאת היא התועלת בידיעתינו מזה האבר אם יש לו עצם אם לא. וכבר התבאר בתלמוד שאלה הפרקים אשר בהם הצפורנים, אם נעדר הציפורן, אף על פי שהאבר נשאר בגדלו ובבשרו הנה הוא מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כל כלי חרס שהוא מכניס משקה - כשמניחו על המים, יש בו נקב גדול שהמים נכנסים לתוכו, כל שכן שאם נותן המים לתוכו יוצא המשקה לחוץ אבל יש נקב קטן שמוציא ואינו מכניס. ונפקא מינה להא דקיימא לן דכלי חרס שלם שניקב, אינו פסול לקדש בו מי חטאת, דהיינו לתת בתוכו מים של אפר פרה ב, עד שינקב נקב גדול בכונס משקה. אבל ניקב נקב קטן כמוציא משקה, לא נפיק מתורת כלי ולא מפסיל בהכי. ולעולם אין נקב קטן במוציא משקה מוציא מתורת כלי אלא הגסטרא בלבד, דהיינו שבר כלי שיחדו למלאות בו מים ולהשתמש בו, אם ניקב במוציא משקה, בטל מתורת כלי, שאין אומרים הבא גסטרא אחרת ונשים תחת גסטרא זו לקבל המשקה היוצא. אבל כלי שלם שניקב במוציא משקה, לא בטל מכלום, לפי שאדם חס עליו ואינו שוברו, ומשתמש בו, ומביא שבר כלי ומניח תחתיו לקבל המשקה היוצא ממנו. ומעתה הכי פירושא דמתניתין, כל כלי חרס הפסול למי חטאת פסול לגסטרא, ויש פסול לגסטרא וכשר למי חטאת:
כל אבר שיש בו צפורן - כגון אצבע יתירה שבאצבעות היד, אם יש בה צפורן, חשובה אבר, ומטמא במגע ובמשא ובאוהל, כאבר שיש בו עצם שמטמא באוהל ואפילו אי ליכא כזית בשר, דקיי"ל האברים אין להם שיעור:
ויש שיש בו עצם - ולא חשובה אבר אם יותרת היא, כיון שאין בו צפורן, ומטמאה במגע ובמשא, ואינה מטמאה באוהל כל זמן שאין בה כזית בשר. ואי לאו יתרת היא, ודאי מטמאה באוהל משום אבר, אע"ג דאין בה צפורן ואע"ג דליכא כזית בשר:
פירוש תוספות יום טוב
כל כלי חרס שהוא מכניס מוציא. כתב הר"ב נ"מ להא דקי"ל דכלי חרס שלם שניק' אינו פסול לקדש כו' [ועיין במ"ה פ"ה דפרה] עד שינקב נקב גדול בכונס משקה. גמ' ופירש"י דרחמנא אמר (במדבר יט) מים חיים אל כלי. והאי לאו כלי הוא. ע"כ. והוי מצי נמי לאוקמא לענין טהרת טומאה. דהא תנן רפ"ג דכלים העשוי למשקה שיעורו במשקים. ופירש הר"ב בכונם משקה. אלא דניחא ליה לאוקמא בעשוי אף לאוכלים דהא כל כלי חרס תנן. וכיוצא בזה מצאתי בפרק י דשבת דף צ"ה אדאמר רבא ניקב בכונס משקה טהור [כמו טהר יומא [דברכות דף ב] כלומר בטל לו כו'] מלקדש בו מי חטאת שכתבו התוספות וכ"ש דטהור מלקבל טומאה אם היה מיוחד למשקין:
כל אבר שיש בו צפורן. פי' הר"ב כגון אצבע יתירה כו'. דקי"ל האברים אין להם שיעור במ"ז פ"ק דאהלות. ועיין מ"ש בריש מסכתא טהרות:
או עד שעת כבוד. פי' הר"ב מפני שחזקת בני ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כבודיהן. ואין חזקתו מתכבד. והא דתנן (בפ"ז דשקלים משנה ב') מעות שנמצאו בירושלים בשאר ימות השנה חולין. לפי ששוקי ירושלים עשוים להתכבד בכל יום [כמ"ש שם הר"ב] לא שחזקתן מתכבדין. אלא בשעת כבוד רגילין לעיין ולחפש אם יש שם מעות. א"נ כשבודקין השוקים שלא יהא שם עצם כשעורה או כעדשה מן השרץ אם היו שם מעות היו נמצאות. תוס' [ד"ה ש"מ] [ותירוץ] השני כתבו בפ"ב דמציעא (דף כ"ז). אבל בפ"ק דפסחים (דף ז') תירצו דשרץ שהוא בכעדשה אין חזקתו כל כך מתכבד כמו במעות:
או עד שעת הכבוס. כתב הר"ב אבל אותן של קודם כבוס לא מפני שחזקת בנות ישראל בודקות כו' ואין חזקתו מתכבס. ולאחר הכבוס בודקות. והיינו כשהכתם בסיטרא או בזוית. דהא חזינן דע"י כבוס טוב הולך הכתם בלא סממכים. והא דתנן בפ"ט משנה ו' מעבירין עליו ז' סממנים ה"ה דאזיל ליה ע"י כבוס טוב. א"נ ע"י כבוס סתם לא אזיל. ובודקות חלוקיהן. היינו לפני כבוס. ואי מצאה הכתם מעבירה עליו ז' סממנים או תעשה כבוס גמור וטוב. כ"כ התוס':
רבי שמעון אומר היבש מטמא למפרע. כתב הר"ב דוקא בשרץ כו' הכי מפרש רבי אלעזר למלתיה. ומש"ה פסק הרמב"ם בחבורו פי"ח מה' אבות הטומאות כר"ש הואיל ור"א מפ' למלתי' בגמ'. אבל בפירושו כתב דאין הלכה כר"ש כמ"ש הר"ב. ומ"ש הר"ב אמרטוטי אמרטוט. פי' בערוך ענין לחלוחית. ונ"ל שהוא כלשון דמתרגמינן במשלי כ"ה מעדה בגד. מרטוט. וענינו בכאן שהיה מרוצץ ומרוסס. כמו המרטוט ונקרא בל' חכמים ג"כ סמרטוט:
שהוא יכול לחזור ולהיות לח. סירכא דלישנא דמתני' דלעיל נקט. אבל הכא לא שייך ענין חזרה. שהרי לא נתייבש. דאי נתייבש. או נפל מיא עליה. וחזר לכמות שהיה. הוה מתמרט (לחוץ). ולשון הר"ב עדיין הוא יכול להיות עכשיו לח. וכן לשון הרמב"ם בפי"ח מהא"ה [הל' ד] בדפוס ישן. ויהיה עתה לח כעת שנמצא:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ב) (על הברטנורא) והוה מצי נמי לאוקמא לענין טהרת טומאה. דכלי העשוי למשקה שיעורו בכונס משקה. אלא דניחא ליה לאוקמא בעשוי אף לאוכלים, דהא כל כלי חרס תנן:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
שהוא מכניס: משקה בגמ' בברייתא איכא פליגתא דתנאי כיצד בודקים לדעת אם כונס משקה. ורבינו עובדיה ז"ל הביא דעת ת"ק ור' יהודה אומר לא כן בודקים אותה דהא קולא היא דאיידי דדחיקי להו לשוליים עיילי מיא לגוייהו אלא כופה פי הקדרה לתוך העריבה קודם שיתן המים ואח"כ נותן המים בעריבה עד שיהא המים צפין על שוליה אם כנסה בידוע שכונס משקה ואם לאו בידוע שמוציא משקה או שופתה על גבי האור אם האור מעמידה בידוע שמוציא משקה לבד הוא ר' יוסי אומר אף לא שופתה ע"ג האור מפני שהאור מעמיד אפי' נקב גדול אלא שופתה על גבי רמץ חם אם רמץ מעמידה בידוע שמוציא משקה לבד הוא או ג"כ אם יראה שהוא טורד טיף אחר טיף בזה אחר זה בידוע שהוא כונס משקה:
תפארת ישראל
יכין
ואינו מכניס: דקיי"ל כ"ח שלם שניקב נקב גדול. שכשמניחו על המים. המים נכנסים בו. פסול למי חטאת. ובהי' מיוחד למשקין אמק"ט כרפ"ג דכלים. משא"כ בניקב רק בכמוציא משקה עדיין שם כלי עליו. דמשתמש בו ע"י גיסטרא שמעמיד תחת הנקב לקבל מה שיזוב מהנקב. משא"כ גיסטרא ור"ל שבר כ"ח שיש לו תוך אף דמק"ט. עכ"פ בניקב אפי' רק במוציא משקה. נתבטל מתורת כלי. דאין אומרים הבא גיסטרא להעמידה תחת גיסטרא. וה"פ דמתני' כל כ"ח שניקב בכונס משקה כ"ש שמוציא משקה. ופסול נמי כשנעשה גיסטרא. אבל בניקב רק במוציא משקה. אינו מכניס משקה. ולא נתבטל מתור' כלי רק כשנעשה גיסטרא ולא בעודו שלם:
יש בו עצם: ומחשב אבר לטמא באהל אפילו אין בו כזי' בשר:
ואין בו צפורן: ואין מטמ' באהל באין בו כזי' בשר ודוקא כשהוא יתרת אצבע. דאל"כ אפי' באין בו צפורן ולא כזית בשר מטמ' באהל כשיש בו בשר גיד ועצם:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו אשר |
רמב"ן |
הרשב"א |
מאירי |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות הרא"ש |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש