ברטנורא על נדה ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

בא סימן התחתון - שתי שערות שהוא סימן נערות:

עד שלא בא העליון - סימן של דדין, והוא בוחל:

או חולצת או מתיבמת - משום דגדולה היא. שהשערות סימן מובהק, ועלייהו סמכינן:

אע"פ שאי אפשר לרבנן לבוא סימן העליון בלא התחתון - ומכי אתא סימן העליון, אע"ג דבדקו ולא אשכחו תחתון, מימר אמרינן סימן התחתון ודאי אתא אלא שנשר, מכל מקום לר' מאיר לא חולצת ולא מתיבמת. דר' מאיר סבירא ליה אפשר לבוא סימן עליון בלא תחתון, ואנן אתחתון סמכינן , הלכך עדיין קטנה היא ולא חולצת ולא מתיבמת. ור"מ לטעמיה דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מתיבמין. קטן, שמא ימצא סריס. וקטנה, שמא תמצא אילונית:

או חולצת או מתיבמת - ואפילו היא קטנה מתיבמת לרבנן, דלא חיישי למיעוטא שמא תמצא אילונית, דרוב נשים אינן אילוניות. מיהו לחליצה בעינן שתהא גדולה אפילו לרבנן, דאיש כתיב בפרשה [דברים כ"ה], ומקשינן אשה לאיש. והלכה כחכמים:

מפני שאמרו אפשר לתחתון לבוא וכו' - אע"ג דתנא ליה ברישא הדר תניא זימנא אחריתי, משום דבעי למסמך ליה כיוצא בו וכו' דדמי ליה:

(ב)

כל כלי חרס שהוא מכניס משקה - כשמניחו על המים, יש בו נקב גדול שהמים נכנסים לתוכו, כל שכן שאם נותן המים לתוכו יוצא המשקה לחוץ אבל יש נקב קטן שמוציא ואינו מכניס. ונפקא מינה להא דקיימא לן דכלי חרס שלם שניקב, אינו פסול לקדש בו מי חטאת, דהיינו לתת בתוכו מים של אפר פרה , עד שינקב נקב גדול בכונס משקה. אבל ניקב נקב קטן כמוציא משקה, לא נפיק מתורת כלי ולא מפסיל בהכי. ולעולם אין נקב קטן במוציא משקה מוציא מתורת כלי אלא הגסטרא בלבד, דהיינו שבר כלי שיחדו למלאות בו מים ולהשתמש בו, אם ניקב במוציא משקה, בטל מתורת כלי, שאין אומרים הבא גסטרא אחרת ונשים תחת גסטרא זו לקבל המשקה היוצא. אבל כלי שלם שניקב במוציא משקה, לא בטל מכלום, לפי שאדם חס עליו ואינו שוברו, ומשתמש בו, ומביא שבר כלי ומניח תחתיו לקבל המשקה היוצא ממנו. ומעתה הכי פירושא דמתניתין, כל כלי חרס הפסול למי חטאת פסול לגסטרא, ויש פסול לגסטרא וכשר למי חטאת:

כל אבר שיש בו צפורן - כגון אצבע יתירה שבאצבעות היד, אם יש בה צפורן, חשובה אבר, ומטמא במגע ובמשא ובאוהל, כאבר שיש בו עצם שמטמא באוהל ואפילו אי ליכא כזית בשר, דקיי"ל האברים אין להם שיעור:

ויש שיש בו עצם - ולא חשובה אבר אם יותרת היא, כיון שאין בו צפורן, ומטמאה במגע ובמשא, ואינה מטמאה באוהל כל זמן שאין בה כזית בשר. ואי לאו יתרת היא, ודאי מטמאה באוהל משום אבר, אע"ג דאין בה צפורן ואע"ג דליכא כזית בשר:

(ג)

כל המיטמא במדרס הזב, כל כלי הראוי להיות אב הטומאה! (ג)

במדרס הזב, כגון כלי המיוחד למשכב ומושב, ראוי להיות אב הטומאה אם נגע במת או נטמא באוהל המת - ויש שהוא כלי גמור לקבל כל טומאות ונעשה אב הטומאה על ידי מת, ואינו נעשה אב הטומאה ע"י הזב במדרס, כגון אם כפה הזב סאה וישב עליה, או תרקב וישב עליה, אין אותו כלי טמא מדרס להיות נעשה אב הטומאה, אלא ראשון לטומאה במגעו של זב, דכתיב (ויקרא טו) אשר ישב עליו הזב, מי שמיוחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. אבל אם נגע במת, נעשה אב הטומאה, שאין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו :

(ד)

כל הראוי לדון דיני נפשות - כל שכן שראוי לדון דיני ממונות:

ויש שראוי לדון דיני ממונות - כגון ממזר, דכשר לדיני ממונות, ופסול לדיני נפשות:

ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון - כגון סומא באחת מעיניו . ומתניתין ר' מאיר היא דדריש קרא דכתיב (דברים כא) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, מקיש ריב לנגע. מה נגע שלא בסומא דכתיב (ויקרא יג) לכל מראה עיני הכהן, אף ריב שלא בסומא. ואין הלכה כהאי סתמא, דחכמים פליגי עליה דר' מאיר ואמרי דכי היכי דאשכחן דגמר דין כשר בלילה אע"פ שאין רואים נגעים בלילה, הכי נמי סומא באחת מעיניו כשר לדון אע"פ שאינו כשר לראות נגעים:

(ה)

כל שחייב במעשרות מיטמא טומאת אוכלים - דאין לך דבר חייב במעשר שאינו אוכל:

ויש שמיטמא טומאת אוכלים ואינו חייב במעשרות - כגון בשר ודגים וביצים, שאינן גידולי קרקע :

(ו)

כל שחייב בפאה חייב במעשרות - דגבי פאה תנן, כלל אמרו בפאה, כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ומכניסו לקיום ולקיטתו כאחת, חייב בפאה. ואילו גבי מעשר תנן, כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ חייב במעשר. ומכניסו לקיום ולקיטתו כאחת לא קתני. נמצא ירק שאין מכניסו לקיום, ותאנה וכיוצא בהם שאין לקיטתם כאחת, חייבין במעשרות ופטורים מן הפאה:

(ז)

כל שחייב בראשית הגז - רחלים ואילים בלבד: חייב במתנות הזרוע והלחיים והקיבה:

ויש שחייב במתנות - שחיוב המתנות לשור ועזים וכבשים:

(ח)

ויש שיש לו שביעית ואין לו ביעור - כגון הדברים ששרשם נשאר בקרקע בין בימות החמה בין בימות הגשמים, כמו הלוף שוטה והדנדנה, שקורים בערבי נענ"ע, ובלע"ז מינט"א, דכיון שאין כלין לעולם מן השדה, אין חייב לבערם מן הבית, דכתיב (ויקרא כה) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, כל זמן שחיה אוכלת בשדה, האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, וכל הנך דלא כלו לחיה מן השדה, אין צריך לבערם מן הבית :

(ט)

קשקשת - מלבוש של דג, הקבוע בו:

סנפיר - כנפים שפורח בהן. וכל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר ואין צריך לבדוק אחריו עוד, שדג טהור הוא:

ויש שיש לו סנפיר - והוא דג טמא, שאין לו קשקשת:

יש לו טלפים - פרסותיו סדוקות. שאין קרנים אלא לבהמה ולחיה טהורה:

ואין לו קרנים - כגון חזיר , שפרסותיו סדוקות, ואין לו קרנים:

(י)

ויש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו - כגון ציצית, ותפילין, ומזוזה, שופר, סוכה, ולולב , שמברכין עליהן עובר לעשייתן, ואין טעונין ברכה לאחריהן:

(יא)

תינוקת שהביאה שתי שערות - לאחר שתים עשרה שנה ויום אחד:

וחולצת או מתיבמת - אע"ג דתנא חייבת בכל מצות האמורות בתורה, איצטריך למתני חולצת או מתיבמת, דמהו דתימא איש כתיב בפרשה (דברים כה), ואם לא יחפוץ האיש, הלכך קטן לא חליץ. אבל אשה דלא כתיב בפרשה אלא יבמתו, בין גדולה בין קטנה חולצת או מתיבמת, קמ"ל דאי אייתיאת שתי שערות, אין. אי לא, לא. מאי טעמא, דמקשינן אשה לאיש:

וכן התינוק שהביא שתי שערות - לאחר שלש עשרה שנה ויום אחד. וקמי שתים עשרה לנקבה ושלש עשרה לזכר, אינו סימן אלא שומא: וראוי להיות בן סורר ומורה משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון. אבל קודם שיביא שתי שערות עונשים הוא. ולאחר שהקיף זקן התחתון, ראוי להוליד , ורחמנא אמר בן ולא הראוי להיות אב:

התחתון ולא העליון - כלומר, באיזו הקפת זקן אמרו, בתחתון של מטה, ולא בעליון:

עד שירבה השחור - שישחיר אותו מקום שערות הרבה . ופסק הלכה, שהבת ממאנת עד שתהא בת שתים עשרה שנה ויום אחד. ולאחר זמן זה, אם הביאה סימנים, אינה יכולה למאן. ואם לא הביאה סימנים, ממאנת והולכת ואפילו עד שתהא בת עשרים שנה ויראו בה סימני אילונית . והני מילי, כשלא בא עליה לאחר שהיו לה שתים עשרה שנה ויום אחד. אבל אם בא עליה לאחר זמן זה, שוב אינה יכולה למאן. ואע"פ שלא נראו בה סימנים, חיישינן שמא הביאה שתי שערות ונשרו:

(יב)

שתי שערות האמורות בפרה - דקי"ל (פרה פרק ב) שתי שערות שחורות פוסלות בה:

ובנגעים - שער לבן, קיי"ל בתורת כהנים מיעוט שער שתים:

והאמורות בכל מקום - בתינוק ובתינוקת:

לקרוץ - לאחוז מעט:

שיהו ניטלות בזוג - של מספרים, והוי שיעורא רבא . והלכה כדברי כולן להחמיר, ומשנקרצת בצפורן דהוי שיעורא זוטא מכולהו, לא ממאנת שמא גדולה היא. ולענין חליצה, אינה חולצת, עד דאיכא שיעורא רבא דכולהו:

(יג)

הרואה כתם - שמצאה טפת דם בחלוקה:

הרי זו מקולקלת - אינה יודעת פתח נדותיה לידע מתי יתחילו אחד עשר יום שבין נדה לנדה, דהא לא ידעה אימת חזאי:

וחוששת משום זוב - אם עברו עליה שלשה ימי זיבה משלבשה חלוק זה, ומצאה עליו כתם גדול שיעור שלשה גריסין ועוד , כלומר מעט יותר משלשה גריסין, מספקינן להו דילמא כל חדא וחדא בחד יומא, והויא זבה גדולה מספק, ואע"ג דבמקום אחד נמצאו:

וחכמים אומרים אין בכתמים משום זוב - בגמרא מוקי מלתייהו דחכמים דהכא, כיחידאה, ואמר דרבי חנינא בן אנטיגנוס היא. ומודה ר' חנינא בן אנטיגנוס שאם לבשה ג' חלוקות לבנות בשלשה ימים בימי זיבה, חלוק ליום, ומצאה בכל אחת מהן כתם, דחוששת לזיבות ; ואין צריך לומר אם ראתה שני ימים דם מגופה, ובשלישי לבשה חלוק הבדוק לה ומצאה בו כתם, דפשיטא דחוששת לזיבות. ולא נחלק ר' חנינא בן אנטיגנוס דהוא חכמים דמתניתין, אלא על הלובשת חלוק אחד בשלשה ימים מימי זיבתה ולבסוף מצאה כתם גדול שיעור שלשה גריסין ועוד במקום אחד, או אפילו בשלשה מקומות, דאיהו סבר בכהאי גוונא אינה חוששת לזיבות, הואיל ולא היו הכתמים בשלשה חלוקות. ור' מאיר ורבנן דאפליגו עליה סברי, כשמצאה שיעור שלשה גריסין ועוד בחלוק אחד, בין במקום אחד בין בשלשה מקומות, חוששת לזיבות. ואין הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס:

(יד)

הרואה יום אחד עשר - שהוא סוף ימי זיבה. ולמחר מתחילין ימי נדה:

בין השמשות - ספק יום הוא והוי דם זיבה, ספק לילה ותחילת נדה:

תחלת נדה וסוף נדה - בגמרא מפרש דהכי קתני, תחלת נדה וסוף זיבה. ובשביעי לנדתה, סוף נדה ותחלת זיבה. כלומר, בין השמשות של אחד עשר, אם לילה הוא, הרי ראייתה תחלת נדה. ואם יום, הרי הדם דם של סוף זיבה. ואם ראתה שני ימים קודם לכן, חוששת משום זיבה. וכן אם ראתה בשביעי לנדתה בין השמשות, מספקינן נמי, אם לילה הוא, הרי הדם דם של תחלת זיבה, ואם תראה שני ימים אחרי כן, חוששת משום זיבה. ואם יום הוא, הרי ראייתה סוף ימי נדה, ואף על פי שתראה שני ימים אח"כ אינה זבה:

יום ארבעים לזכר ויום שמונים לנקבה בין השמשות לכולן - כלומר באיזו מאלו שתראה בין השמשות, ספק דם טמא ספק דם טהור. ואם תראה שני ימים אחרים חוץ מזו, הרי היא זבה מספק, ומביאה קרבן ואינו נאכל, שכל הטועות מביאות קרבן ואינו נאכל:

השוטות - לטועות שאינן יודעות מתי ימי נדה וימי זיבה, קרי שוטות:

עד שאתם מתקנים את השוטות - את הטועות הללו שראו בשעת הספק:

בואו ותקנו את הפקחות - שרואות בשעה ודאית והן צריכות תיקון ולפרש ימי שימורן ותשמישן. כגון הנך דמייתי בברייתא, מי שרואה יום אחד טמא ויום אחד טהור כל ימיה, ותמיד היא רואה ביום ולא בלילה, משמשת שמיני ליום שראתה בו ראיה ראשונה, שהרי טהורה היא, שהרי בשבעה לערב טבלה ולא תראה עד תשיעי, הלכך, משמשת שמיני שלם לילה ויום, ולילה שלאחריו שהוא נגהי תשיעי. ומשמשת ארבעה לילות מתוך שמונה עשר יום לראיה ראשונה, שהרי אשה זו לא תהא זבה לעולם, שאינה רואה שלשה רצופים. וכשהיא רואה תשיעי, תהא שומרת עשירי ותשמש בלילה. ותראה באחד עשר. ותשמור שנים עשר ותשמש בלילה. הרי שנים. ותראה בשלשה עשר, ותשמור ארבעה עשר ותשמש בלילה, הרי שלשה. ותראה חמשה עשר, ותשמור ששה עשר ותשמש בערב, הרי ארבעה. ובשבעה עשר תראה, ותשמור שמונה עשר. הרי כלו שמונה עשר ולא שמשה אלא ארבעה לילות. לבד שמיני ולילו. ותשמיש אחרון אינו בתוך שמונה עשר. ולמחר בתשעה עשר כשתראה, תהא תחילת נדה, שהרי שלמו אחד עשר שבין נדה לנדה, וחוזרת למנינה שאמרנו. והכי איכא טובא שצריכות תיקון לימי תשמישן. וכולהו מייתי לה בברייתא בגמרא בפרקין: