לדלג לתוכן

רמב"ם על נידה ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< · רמב"ם · על נידה · ח · >>

ראו גם נוסח המשנה נידה ח רמבם

נדה פרק ח

[עריכה]

אמר יתברך "והדוה בנדתה"(ויקרא טו, לג), ובאה הקבלה מדוה כמוה, רוצה לומר שדמה יטמא כמו שתטמא היא, והוא אב הטומאה כמו שבארנו בפתיחת זה הסדר.

ואמר "דם יהיה זובה"(ויקרא טו, יט), ובאה הקבלה בהוייתו יהא ואפילו יבש. ולמה שמצאנו הפסוק כבר דן על עצם המת בטומאה, והוא באמרו "או בעצם אדם"(במדבר יט, טז), ממנו בשרו יטמא אפילו יבש תכלית היובש כעצם.

ובא בזב "רר בשרו"(ויקרא טו, ב), עד שיהיה לח בעת שיזול ואז יטמא.

ונועי - הריר.

והרוק - הוא הרוק, שלא יטמא אלא לח לאמרו "וכי ירוק"(ויקרא טו, ח), ובעת שירוק אמנם יהיה לח.

ובשרץ אמר "כל הנוגע מהם במותם"(ויקרא יא, לא), ובאה הקבלה כעין מותם, רוצה לומר כמו שהם לחים בעת מותם.

ובנבלה אמר "וכי ימות מן הבהמה"(ויקרא יא, לט), כעין מותם.

ושכבת זרע, אמרו בראויה להזריע.

ואם נתיבש השרץ תכלית היובש, אם שדרתו נראית והעצמות מחוברות בחוליות שדרתו הנה הוא גם כן מטמא לקיום צורת תבניתו.

ואין הלכה כרבי יוסי:

(עד שעה שיכול להיות לח).

עד שעת הכבוד - עד העת אשר כנס בו זה העפר ולא נמצא בו שרץ.

אמרו מפני שחזקת בני ישראל שבודקין מבואותיהן בשעת כיבודם, וחזקת בנות ישראל שבודקות חלוקותיהם בשעת כיבוסן.

וזה ההבדל אשר שם רבי שמעון בין לח בין יבש הוא בשרץ, לפי שאם ימצאנו לח, אז נאמר על דרך משל אפשר שיהיה לח זה השרץ מעת שמת שני ימים, ויהיה מטמא שני ימים למפרע לבד, ואמנם הכתם אפילו לח מטמא למפרע ואפילו לאחר ימים, לפי שאנחנו נאמר אם היה יבש, הנה יש לו ימים רבים שהוא בזה הבגד ונגעו בעור שהיה מטפיח ולח.

וכבר התבאר בטהרות שמבוי כרשות היחיד וספקו טמא, ולכן היו הטהרות שנעשו במבוי זה טמאים למפרע מפני זה השרץ.

ואין הלכה כרבי שמעון:

כבר הודעתיך פעמים רבות שהגוים אינם מטמאים בזוב ולא בנדה, ואמנם גזרו עליהם אך לא גזרו על כתמיהם, לפי שאמיתת דם נדה שלהם מטמא מדרבנן ואיך יטמאו ספק.

רקם - מקום בצד ארץ ישראל, והוא "קדש" הנזכר בתורה, ויהיה בזה המקום גוים ובשכונתם ישראל, והלכו ברוב דרכיהם כמו שיעשו הגרים הבלתי תוריים אם יהיה שכן לו גר תוריי.

ותצטרך זאת המשנה אל תיקון, ותיקונה הוא זה "מבין ישראל ומבין הכותים טמאים, הנמצאים בערי ישראל טהורים שלא נחשדו על כתמיהם ומצניעין אותן, הנמצאים בערי הכותים, רבי מאיר מטמא מפני שאין מצניעין את כתמיהן, [וחכמים מטהרים שלא נחשדו על כתמיהם] והצנע מצניעין אותן", רוצה לומר שהם בלתי מורגלים מלהשליך בשווקים בגדים אם יש בהם כתם אבל יגנזוהו ויצניעוהו עד שירחץ, וזה הכתם הנמצא אמנם הוא דם חיה ודם בהמה וכיוצא בהם ולכן הניחוהו שם.

ואין הלכה כרבי מאיר. וזה כפי זה הזמן, אמנם היום כותים כגוים וכתמיהם טהורים כמו שבארנו פעמים רבות:

כבר ביארנו שהכתמים הנמצאים ואפילו בערי ישראל טהורים לפי שהם לא ישליכו כתם טמא, ואם נמצא זה הבגד אשר עליו הדם בערי ישראל בחדרים ובקרוב ממקומות הטומאה, הנה נדון עליהם שהם כתמי נדה ואמנם הצניעוהו שם, כמו שקדם שישראל אצנועי מצנעי להו.

והיו הכותים מחשבים שהנפל אחר שאין לו חלק ונחלה בארץ מותר לקוברו בכל מקום, ואין זה נכון, ולכן המקומות אשר בהם טומאה מארצם יטמאו באוהל לפי שהם בחזקת בית הקברות.

ואין הלכה כרבי יהודה. וזה מאז, אמנם היום הנה הכותי עצמו אם מת לא יטמא באוהל, לפי שהם גוים ואין מטמאין באוהל:

מה שהם נאמנים באמרם לא קברנו, עד שיהיה כהן עומד בזה המקום ותרומה בידו ואוכלה, והנה אי אפשר שנאמר אולי היא תרומה טמאה להיותו אוכלה. וכן מה שהם נאמנים באמרם שזאת הבהמה ביכרה, עד שיהיה מותרין ולדותיה או יעבוד בה, אשר בא בו הפסוק אילו היה בכור "לא תעבוד בבכור שורך, ולא תגוז בכור צאנך"(דברים טז, יט).

וכן נאמנים במקום שהוא טהור מאחר שאין בו ציון, לפי שהם היו עושין ציון על הקברות.

אמנם אם היה אילן מיסך על הארץ, או אבנים פרועות יוצאות מן הגדר, ואמרו שתחתיהן טהור אין נאמנים, לפי שלפעמים תחתיהם טומאה והם לא יאמינו שזה אוהל ושלא יטמא מה שבתחת זה הצל. וכן בית הפרס אין נאמנים באמרם שזה הוא טהור. וכבר יתבאר באהלות משפטי בית הפרס ואיך יטהר.

ואמרו זה הכלל - להביא תחומין ויין נסך שאינן נאמנין עליהם, לפי שהם אינן מאמינין איסור תחומים ולא איסור יין נסך.

ולא אצטרך להשיב שמשפטם היום כגוים לכל דבריהם: