רמב"ם על יומא ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על יומא · ח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה כו': לא בארה התורה מניעה מאלו הדברים ביום צום כפור אבל אמר הכתוב לשון עינוי חמש פעמים. אמר (ויקרא כג) שבת שבתון ואמר (שם טז) שבת שבתון ואמר (במדבר כט) ובעשור לחדש ואמר (ויקרא כג) אך בעשור לחדש ואמר (שם טז) והיתה זאת לכם ובאה הקבלה כי באו לאסור חמשה דברים מהנאת הגוף והם האכילה והשתיה והרחיצה במים וסיכה בשמן ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. ובא בכל אחת מאלו המלות בספרים מלת עינוי לפי שהם רמזים ואסמכתות ועיקר איסורם קבלה וכולן יתחייב העושה אחת מהן מכת מרדות. וזהו ענין אמרם אסור. מלבד האכילה והשתיה שהוא חייב כרת כשאכל שיעור הנזכר. ואם אכל פחות מכשיעור הוא אסור וחייב מכת מרדות אמר הש"י בעונש העינוי (שם כג) והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה ובאה הקבלה דבר שהנפש תלויה בו זו אכילה ושתיה. ואמרו המלך והכלה המלך צריך שיהיה עמו הנוי אמר (ישעיה לג) מלך ביפיו תחזינה עיניך. וכן הכלה כדי שלא תתגנה על בעלה ולפיכך התרנו להם רחיצת פניהם. וכותבת גסה תמרה גדולה אמרו כותבת הגסה שאמרו חסירה מכביצה. ופירוש גרעינתה ידוע. ומלא לוגמא הוא שישתה כל כך שכשמסלק אותו לצד אחד מפיו יהיה אותו הצד בולט ונראה. וממה שאתה חייב לזכרו תמיד כי כל השיעורים שהם בכל התורה הם הלכה למשה מסיני. והלכה כרבי אליעזר:

משנה ב[עריכה]

(ראו פירוש רבינו למשנה א')

משנה ג[עריכה]

אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת כו': התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים כו': ציר הוא מה ששותת מן הדג כששורין. אותו במלח. מורייס ידוע. מחנכין אותן כלומר מלמדין אותן מגזרת חנוך לנער (משלי כב) ומרגילין אותן להתענות קודם שיהיו חייבין בתענית בב' שנים לבריאים ובשנה אחת לחולים. ודע כי הזכרים מי"ג שנים שלימים והנקבות מי"ב שנים שלימים הם חייבין להתענות מדאורייתא אם הביאו שתי שערות כי הנקבות סובלות התענית יותר מהזכרים לפי שמזג הזכרים חם והנמס מגוף יותר והזכרים והנקבות מאחת עשרה שנה מתענים כל היום כולו מדרבנן כדי לחנכן במצות. ומתשע שנים ומעשר שנים מתענין לשעות מן היום בין זכרים בין נקבות בשוה כדי שיתחנכו במצות ואין מאכילין אותם עד שיצערם הרעב:

משנה ד[עריכה]

( ראו פירוש רבינו למשנה ג' )

משנה ה[עריכה]

עוברה שהדיחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה כו': וכן עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר ונתעורר טבעה ותאותה לאכול מאכילין אותה ממנו עד שיתישב נפשה. ובקיאים הם המהירים במלאכתן ורצה בו בכאן הבקיאים מן הרופאים. ובזה הענין משפטם אבארם לך והוא כי החולה כששאל לאכול אפילו כל הרופאים אומרים אינו צריך מאכילין אותו על פי עצמו עד שישבע. ואם הורה רופא בקי שהוא צריך לאכול והוא אומר איני צריך מאכילין אותו על פי רופא ואין שומעין לחולה. ואם נחלקו הרופאים ואמרו מקצתם צריך ומקצתן אין צריך שומעין לרובם. ואם הם בשוה במנין ובחכמה כפי סברתנו מאכילין אותו כי העיקר אצלנו ספק נפשות להקל:

משנה ו[עריכה]

מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי' דברים כו': בולמוס מין ממיני החולאים שנופל בו האדם ואינו מרגיש כלל וזה החולה הוא מין ממיני החלאים הנקראים בלשון חכמים נכפין ויארע לאלו הנזכרים בכאן כמו נשיכה בפי האסטומכא וכשיאכלו יקל מעליהם ויאירו עיניהם: ודברים טמאים הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם. ולאלו ולכיוצא בהם אין נותנין להם בתחילה האיסור החמור אבל נותנים להם איסור הקל יותר אם נתישבה דעתם מוטב ואם לאו נותנין להם מה שהוא אסור יותר ממנו. וחושש בפיו הוא שיתעכלו החניכים שאם יניחוהו יתעכל החיך. וסם שם העיקר איזה עיקר שיהיה. ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם הכבד של כלב שוטה כשנשך כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאין בטבע והוא דבר אמתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כוחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטועה. וזה העיקר דעהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול. ואמרם כל ספק נפשות דוחה את השבת להזהירך ולזרז אותך להקדים ולהתחיל בזה הענין ושלא לאחרו ואפי' בשבת הראשונה מן החולי שהחולה סובל חוליו ושלא נאמר אין ספק החולי יתמיד עד לשבת האחרת ונצטרך לחלל עליו השבת על כן נניחהו היום עד למחר כדי שלא נחלל עליו שתי שבתות:

משנה ז[עריכה]

מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק כו': מפקחין פירוש שחופרין ומחפשין אותו וכשמגיע לחוטמו ולא נמצא בו נשמה אז אסור לו לחפור יותר לפי שבודאי הוא מת. ואם מצאו חי אע"פ שהוא בענין שאינו יכול לחיות אלא זמן מועט וימות לפי שעה חופרין עליו ומוציאין אותו וזהו ענין אמרם מצאוהו חי מפקחין עליו. ואמרם אם מת יניחוהו כי יש מן החכמים שסובר מצילין את המת מפני הדליקה והודיענו בכאן שמניחין אותו תחת המפולת ואין על זה חולק:

משנה ח[עריכה]

חטאת ואשם ודאי מכפרין מיתה ויום הכפורים מכפרין כו': שמור אלו העיקרים וסמוך עליהם והוא כשהאדם שוגג בעשה ולא תעשה או מזיד בעשה ועשה תשובה מכפרים לו לאלתר. והתשובה הוא שיתודה אדם על עונותיו לפני השם ויתנחם על מה שחטא ויקבל עליו שלא ישוב לאותו עון לעולם אמר בוידוי והפרישה מן העון (משלי כח) ומודה ועוזב ירוחם ואמר בחרטה על העון (ירמיה לא) כי אחרי שובי נחמתי. וכשהזיד בלאו ועשה תשובה תשובה תולה ויוה"כ מכפר. וכששגג בכריתות ובמיתות בית דין במה שהוא חייב עליו חטאת או שחטא חטא שהוא חייב עליו אשם ודאי והביא אשמו וחטאתו ועשה תשובה נתכפר לו במקומו לאלתר ולשון הכתוב הוא כי מביא חטאתו צריך תשובה שנאמר (ויקרא ה) והתודה אשר חטא עליה וכשהזיד בכריתות ובמיתות בית דין ועשה תשובה תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין אז וכשימות נגמרה כפרתו הוא שנאמר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון (ישעיה כב). וכל זה כשעבר ברצונו אבל באונס פטור וכל זה כשאין עבודת יוה"כ אבל בזמן שהיתה העבודה כבר ידעת כי בשעיר המשתלח היו מתכפרין על כל העונות כמו שנבאר בתחילת שבועות:

משנה ט[עריכה]

האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב כו': האומר אחטא ויום הכפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר כמו אמרם אין מספיקין בידו לעשות תשובה ולפיכך לא יעזרהו השם שיעשה בצום כיפור מה שראוי לו לעשות כדי שיתכפרו לו עונותיו באותו היום ושעיר המשתלח אינו מכפר עבירות שבין אדם לחבירו.