רמב"ם על יומא ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על יומא · ח

יומא פרק ח[עריכה]

משנה א[עריכה]

לא בארה התורה מניעה מאלו הדברים ביום צום כפור, אבל אמר הכתוב לשון עינוי חמש פעמים. אמר "שבת שבתון"(ויקרא כג, לב), ואמר "שבת שבתון"(ויקרא טז, לא), ואמר "ובעשור לחדש"(במדבר כט, ז), ואמר "אך בעשור לחדש"(ויקרא כג, כז), ואמר "והיתה זאת לכם"(ויקרא טז, לד), ובאה הקבלה כי באו לאסור חמשה דברים מהנאת הגוף, והם האכילה והשתיה והרחיצה במים וסיכה בשמן ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ובא בכל אחת מאלו המלות בספרים מלת עינוי לפי שהם רמזים ואסמכתות, ועיקר איסורם קבלה.

וכולן יתחייב העושה אחת מהן מכת מרדות, וזהו עניין אמרם אסור, מלבד האכילה והשתיה שהוא חייב כרת כשאכל שיעור הנזכר, ואם אכל פחות מכשיעור הוא אסור וחייב מכת מרדות. אמר השם יתברך בעונש העינוי "והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה"(ויקרא כג, ל), ובאה הקבלה דבר שהנפש תלויה בו זו אכילה ושתיה.

ואמרו המלך והכלה - המלך צריך שיהיה עמו הנוי, אמר "מלך ביפיו תחזינה עיניך"(ישעיה לג, יז), וכן הכלה כדי שלא תתגנה על בעלה, ולפיכך התרנו להם רחיצת פניהם.

וכותבת גסה - תמרה גדולה, אמרו "כותבת הגסה שאמרו, חסירה מכביצה".

ופירוש גרעינתה - ידוע.

ומלא לוגמיו - הוא שישתה כל כך, שכשמסלק אותו לצד אחד מפיו, יהיה אותו הצד בולט ונראה.

וממה שאתה חייב לזכרו תמיד, כי כל השיעורים שהם בכל התורה הם הלכה למשה מסיני.

והלכה כרבי אליעזר:

משנה ב[עריכה]


משנה ג[עריכה]

ציר - הוא מה ששותת מן הדג כששורין אותו במלח.

מורייס - ידוע.

מחנכין אותן - כלומר מלמדין אותן, מגזרת "חנוך לנער"(משלי כב, ו), ומרגילין אותן להתענות קודם שיהיו חייבין בתענית בשתי שנים לבריאים ובשנה אחת לחולים.

ודע כי הזכרים משלש עשרה [שנה] שלמים חייבים, והנקבות משתים עשרה שנה שלימים הם חייבות להתענות מדאורייתא אם הביאו שתי שערות, כי הנקבות סובלות התענית יותר מהזכרים לפי שמזג הזכרים חם והנמס מגופן יותר.

והזכרים והנקבות מאחת עשרה שנה מתענין כל היום כולו מדרבנן, כדי לחנכן במצוות. ומתשע שנים ומעשר שנים מתענין לשעות מן היום, בין זכרים בין נקבות בשווה, כדי שיתחנכו במצות, ואין מאכילין אותם עד שיצערם הרעב:

משנה ד[עריכה]


משנה ה[עריכה]

וכן עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר ונתעורר טבעה ותאותה לאכול, מאכילין אותה ממנו עד שיתישב נפשה.

ובקיאין - הם המהירים במלאכתן, ורוצה בו בכאן הבקיאים מן הרופאים.

ובזה העניין משפטים אבארם לך, והוא כי החולה כששאל לאכול, אפילו כל הרופאים אומרים אינו צריך, מאכילין אותו על פי עצמו עד שישבע. ואם הורה רופא בקי שהוא צריך לאכול, והוא אומר איני צריך, מאכילין אותו על פי רופא ואין שומעין לחולה. ואם נחלקו הרופאים, ואמרו מקצתם צריך ומקצתן אין צריך, שומעין לרובם. ואם הם בשווה במנין ובחכמה כפי סברתנו, מאכילין אותו, כי העיקר אצלנו "ספק נפשות להקל":

משנה ו[עריכה]

בולמוס - מין ממיני החולאים שנופל בו האדם ואינו מרגיש כלל, וזה החולה הוא מין ממיני החלאים הנקראים בלשון חכמים "נכפין".

ויארע לאלו הנזכרים בכאן כמו נשיכה בפי האסטומכא, וכשיאכלו יקל מעליהם ויאירו עיניהם.

ודברים טמאים - הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם.

ולאלו ולכיוצא בהם, אין נותנין להם בתחילה האיסור החמור, אבל נותנים להם איסור הקל יותר, אם נתישבה דעתם מוטב, ואם לאו נותנין להם מה שהוא אסור יותר ממנו.

וחושש בפיו - הוא שיתעכלו החניכים, שאם יניחוהו יתעכל החיך.

וסם - שם העיקר, איזה עיקר שיהיה.

ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש, בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם ביום צום כפור הכבד של כלב שוטה כשנשך, כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה.

וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד, רוצה לומר בדברים המרפאין בטבע. והוא דבר אמתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת, אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור, כי כוחם חלוש, אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטוען. וזה העיקר דעהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול.

ואמרם כל ספק נפשות דוחה את השבת - להזהירך ולזרז אותך להקדים ולהתחיל בזה העניין, ושלא לאחרו ואפילו בשבת הראשונה מן החולי שהחולה סובל חוליו, ושלא נאמר אין ספק החולי יתמיד עד לשבת האחרת ונצטרך לחלל עליו השבת, על כן נניחהו היום עד למחר כדי שלא נחלל עליו שתי שבתות:

משנה ז[עריכה]

מפקחין - פירוש שחופרין ומחפשין אותו.

וכשמגיע לחוטמו ולא נמצא בו נשמה, אז אסור לו לחפור יותר לפי שבודאי הוא מת.

ואם מצאו חי, אף על פי שהוא בעניין שאינו יכול לחיות אלא זמן מועט וימות, לפי שעה חופרין עליו ומוציאין אותו, וזהו עניין אמרם מצאוהו חי מפקחין עליו.

ואמרם אם מת יניחוהו - כי יש מן החכמים שסובר מצילין את המת מפני הדליקה, והודיענו בכאן שמניחין אותו תחת המפולת, ואין על זה חולק:

משנה ח[עריכה]

שמור אלו העיקרים וסמוך עליהם.

והוא כשהאדם שוגג בעשה ולא תעשה או מזיד בעשה, ועשה תשובה, מכפרים לו לאלתר.

והתשובה - הוא שיתודה אדם על עונותיו לפני השם, ויתנחם על מה שחטא, ויקבל עליו שלא ישוב לאותו עוון לעולם. אמר בוידוי והפרישה מן העוון "ומודה ועוזב, ירוחם"(משלי כח, יג), ואמר בחרטה על העוון "כי אחרי שובי, נחמתי"(ירמיה לא, יח).

וכשהזיד בלאו ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר.

וכששגג בכריתות ובמיתות בית דין במה שהוא חייב עליו חטאת, או שחטא חטא שהוא חייב עליו אשם ודאי, והביא אשמו וחטאתו ועשה תשובה, נתכפר לו במקומו לאלתר. ולשון הכתוב הוא כי מביא חטאתו צריך תשובה, שנאמר "והתודה אשר חטא עליה"(ויקרא ה, ה).

וכשהזיד בכריתות ובמיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין, אז וכשימות נגמרה כפרתו, הוא שנאמר "אם יכופר העון הזה לכם, עד תמותון"(ישעיה כב, יד). וכל זה כשעבר ברצונו, אבל באונס פטור. וכל זה כשאין עבודת יום הכפורים, אבל בזמן שהיתה העבודה כבר ידעת כי בשעיר המשתלח היו מתכפרין על כל העוונות, כמו שנבאר בתחילת שבועות:

משנה ט[עריכה]

האומר אחטא ויום הכפורים מכפר, אין יום הכפורים מכפר, כמו אמרם אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ולפיכך לא יעזרהו השם שיעשה בצום כיפור מה שראוי לו לעשות כדי שיתכפרו לו עונותיו באותו היום.

ושעיר המשתלח אינו מכפר עבירות שבין אדם לחבירו.