משנה יומא ח ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת יומא · פרק ח · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

מי שאחזו בלמוס, מאכילין אותו אפלו דברים טמאים טו עד שיאורו עיניו.

מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ורבי מתיא בן חרש מתיר.

ועוד אמר רבי מתיא בן חרש, החושש בגרונו, מטילין לו סם בתוך פיו בשבת, מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק יז נפשות דוחה את השבת.

משנה מנוקדת

[עריכה]

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שייאורו עיניו מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו רבי מתיה בן חרש מתיר ועוד אמר רבי מתיה בן חרש החושש בפיו מטילין לתוכו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת.


פירוש הרמב"ם

[עריכה]

מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי' דברים כו': בולמוס מין ממיני החולאים שנופל בו האדם ואינו מרגיש כלל וזה החולה הוא מין ממיני החלאים הנקראים בלשון חכמים נכפין ויארע לאלו הנזכרים בכאן כמו נשיכה בפי האסטומכא וכשיאכלו יקל מעליהם ויאירו עיניהם: ודברים טמאים הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם. ולאלו ולכיוצא בהם אין נותנין להם בתחילה האיסור החמור אבל נותנים להם איסור הקל יותר אם נתישבה דעתם מוטב ואם לאו נותנין להם מה שהוא אסור יותר ממנו. וחושש בפיו הוא שיתעכלו החניכים שאם יניחוהו יתעכל החיך. וסם שם העיקר איזה עיקר שיהיה. ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם הכבד של כלב שוטה כשנשך כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאין בטבע והוא דבר אמתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כוחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטועה. וזה העיקר דעהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול. ואמרם כל ספק נפשות דוחה את השבת להזהירך ולזרז אותך להקדים ולהתחיל בזה הענין ושלא לאחרו ואפי' בשבת הראשונה מן החולי שהחולה סובל חוליו ושלא נאמר אין ספק החולי יתמיד עד לשבת האחרת ונצטרך לחלל עליו השבת על כן נניחהו היום עד למחר כדי שלא נחלל עליו שתי שבתות:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

בולמוס - חולי האוחז מחמת רעבון ומסוכן למות, וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא:

כלב שוטה - רוח רעה שורה עליו. וסימנים שלו, פיו פתוח רירו נוטף אזניו סרוחות וזנבו מונחת לו בין ירכותיו ומהלך על צדי רשות הרבים, ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע:

אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו - ואע"פ שנהגו הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך טז:

ור' מתיא בן חרש מתיר - קסבר רפואה גמורה היא. ואין הלכה כר' מתיא בן חרש:

החושש בשניו - שמתחיל בשר החניכים להתאכל ומשם הולך לחיך ולגרון:

מטילין לו סם - שורש עשב לרפואה:

וכל ספק נפשות דוחה את השבת - כל, לאתויי כגון דפשיטא לן דבשבת זו לא ימות, אלא ספק שאם לא יעשו לו היום, שמא ימות לשבת הבאה. וכגון דאמדוהו לשתות סם זה לתמניא יומי, ויומא קמא שבתא, מהו דתימא לעכבינהו עד לאורתא כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבתא, קמ"ל:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

דברים טמאים. הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם הרמב"ם בפירושו. וכתב בכסף משנה פי"ד מהמ"א. דאע"ג דתנא ביה"כ עסיק קמ"ל אפילו דברים טמאים. לומר דא"צ לחזר אחר דברים המותרים וכו':

עד שיאורו עיניו. ולשון הר"ב וכשמראיתו חוזרת. וכן לשון רש"י והר"ן ומצאנו למראה עיניו ישעיה י"א ג' לכך אין להגיה ראותו:

אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. פירש הר"ב שאינה רפואה גמורה. וכ"כ רש"י. וז"ל הרמב"ם כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה ואין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאין בסגולתן אסור כי כחם חלש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטוען:

החושש בגרונו. ול' הר"ב החושש בשיניו ופי' שמתחיל בשר החניכים כו'. כן פי' רש"י בעובדא דרבי יוחנן חש בצפידנא דמייתי בגמרא אהך מתניתין. והרי"ף והרא"ש כתבו ל' המשנה החש בפיו. ול' הטור החושש בשיניו. בסי' שכ"ח:

וכל ספק נפשות דוחה את השבת. דכתיב (ויקרא י"ח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם פי' רש"י אשר יעשה אותם האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שייכא בעשייתם [לבא] לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק. הכי מסיק בגמרא דף פ"ה ע"ב:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(טו) (על המשנה) דברים טמאים. הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם. הר"מ:

(טז) (על הברטנורא) זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה ואין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד. ר"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמתי הוציאו מדעת והנסיון הקרוב לאמת אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כחם חלש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטוען:

(יז) (על המשנה) ספק כו'. דכתיב (ויקרא י"ח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ולא שימות בהם. ופירש"י אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שייכא בעשייתו לבא לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק. גמרא דף פ"ה:


פירושים נוספים