לדלג לתוכן

רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/יומא/פרק ח

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן א

[עריכה]

[דף עג,ב] יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי רבי אליעזר וחכמים אוסרים:

גמ' [עד,ב] ת"ר תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער. ת"ל לא תעשה כל מלאכה מה מלאכה שב ואל תעשה אף עינוי שב ואל תעשה:

[עו,א] הני חמשה עינוין כנגד מי א"ר חסדא כנגד חמשה עינוין שבתורה שבת שבתון ושבת שבתון ובעשור אך בעשור והיתה זאת לכם לחקת עולם. קראי חמשה הוו ואנן שיתא תנן? שתיה בכלל אכילה דאמר רבי שמעון בן לקיש מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' תירוש חמרא הוא וקרי ליה אכילה וכתיב ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר וגו' ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' יין ושכר משתייא הוא וקא קרי ליה ואכלת. אכילה ושתיה מנא לן דכתיב תענו את נפשותיכם ונאמר להלן ויענך וירעיבך מה להלן עינוי דרעבון אף כאן דרעבון. [עו,ב] סיכה דאיקרי עינוי מנא ליה דכתיב לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי ואיקרי עינוי דכתיב מיום אשר נתת את לבך להבין ולהתענות וגו' [עז,א] רחיצה דאיקרי עינוי מנא לן דכתיב ולאביתר אמר המלך ענתות לך על שדך וגו' וכתיב כי התענית בכל אשר התענה אבי וכתיב כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר רעב מלחם וצמא ממים. עיף ממאי לאו מרחיצה. ודלמא מנעילת הסנדל אר"נ בר יצחק מהכא מים קרים על נפש עיפה. ואימא שתיה. מי כתיב בנפש על נפש כתיב אלמא עיף מרחיצה הוא וכתיב התענית בכל אשר התענה אבי. נעילת הסנדל מנא לן דכתיב ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף וכתיב כי התענית וגו'. תשמיש המטה מנא לן דכתיב אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי [עז,ב] אם תענה מתשמיש ואם תקח מצרות. פירש ר"י דהני דרשות אסמכתא בעלמא נינהו וכל הני עינוין מדרבנן חוץ מאכילה ושתיה. דהכי משמע לישנא דגמרא דקאמר הני עינוין כנגד מי ולא קאמר מנא לן או מהיכא נפקא אבל כנגד מי משמע ששואל אם יש להן שום רמז מן התורה. ועוד דדרש מחמשה עינוין דקרא גם אכילה ושתיה וההוא דרשה רמז בעלמא הוא דהא אכילה ושתיה דריש ליה מקרא ומגזירה שוה ומדהך אסמכתא אינך נמי אסמכתא נינהו. וכן משמע נמי הא דתניא (דף עד,א) בשאר סיפרי דבי רב תלמוד לומר שבתון שבות. משמע דהוה מדרבנן כמו גבי שבת דאסמיך כל איסורי דרבנן אשבתון שבות. ועוד מדהקילו חכמים בהו והתירו למלך ולכלה לרחוץ את פניהם ומי שיש לו חטטין בראשו לסוך ומי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה לרוחצם ועוד מדתנן החיה תנעול את הסנדל דברי ר' אליעזר וחכמים אוסרים ע"כ מיירי בדליכא סכנה מדאסרי רבנן ואי נעילת הסנדל דאורייתא היכי שרי ר' אליעזר. וכן הביא ראיה ריב"א מן הירושלמי (הלכה א') דתניא סיכה כשתיה לאיסור ולתשלומין אבל לא לעונש וליום הכפורים לא לאסור ולא לענוש:

סימן ב

[עריכה]

ת"ר אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו. ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. ואסור לסוך מקצת גופו ככל גופו:

סימן ג

[עריכה]

ואם היה חולה או שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. תנא דבי מנשה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אשה מדיחה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו להאכיל בשתי ידיו. מאי טעמא? אמר אביי: משום שיבתא. פירוש: רוח רעה. פרש"י: ששורה על הידים שלא נטל בשחרית. ורבינו תם היה אומר דאפילו שלא להאכיל את התינוק מותר ליטול שחרית כדאמרינן הכא היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואין לך מלוכלך יותר מבבוקר קודם נטילה כדאמרינן בפרק שמנה שרצים (שבת קח,ב) כל זמן שלא נטל ידיו שחרית יד לפה תקצץ יד לעין תקצץ יד לחוטם תקצץ. ואמרינן נמי התם (קט,א ע"ש) בת מלך היא ומקפדת עד שלשה פעמים ואם כן סכנה היא שאי אפשר שלא יגע באחת מאלה ואפי' חולה שאין בו סכנה אמר דסך כדרכו ואינו חושש. הלכך מותר לרחוץ ידיו ואינו חושש. וכן כל היום אחר שעשה צרכיו או שהטיל מים ושפשף הוי כמו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה דאי אפשר לו להתפלל בלא נטילה. ויזהר שלא יטול אלא במקום שצריך כגון האצבעות ולא כל היד. דהא דאמרינן בשמעתין שורה מפה במים לאו לנטילת ידים שחרית קאמר אלא להעבירה על גבי עיניו. והא דקאמר הכא משום שיבתא לאו בשחרית קאמר אלא כל היום אחר שנטל שחרית כמו שפירש בערוך שהיה מצוי ביניהם רוח רעה שחונקת את התינוק כשנותנין לו לחם בלא נטילת ידים אפילו כל היום לאחר שנטל שחרית. וכן כתב בעל העיטור שחרית יטול ידיו כדרכו ואינו חושש ומברך על נטילת ידים ואינו חושש. על פניו אסור. ואיכא מאן דאמר דאינו מברך על נטילה ביום הכפורים ותשעה באב. ואינו מברך שעשה לי כל צרכי מפני שאסור בנעילת הסנדל. ומסתברא כיון דבידו וברשותו הן לעולם כגון מפני סכנת עקרב מותר לברך כסדר כל השנה כולה. ולאו דוקא כי סיים מסאני כי היכי דכי לא שמע קול תרנגול מברך שבידו הוא:

סימן ד

[עריכה]

ת"ר ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שהוא גדול ממנו עובר עד צוארו במים ואינו חושש. והא דלא חיישינן לסחיטה כי היכי דאמרינן בפרק אלו קשרים (דף קיג:) גבי היה מהלך בדרך ופגע באמת המים וכו' היכי ליעבד ניחות במים קא מיתווסן מאני ואתי לידי סחיטה. דשאני הכא כיון שלא התירו לו אלא כדרך שהוא לבוש כדאמר לקמן ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חיפת חלוקו מינכרא מלתא ולא אתי לידי סחיטה. ומיהו קשה נהי דלא גזרינן משום סחיטה הא איכא כיבוס וליבון כדאמרינן בזבחים פרק דם חטאת (דף צד:) דשרייתו זו היא כבוסו. ויש לומר דדוקא כי התם שיש עליו דם או דבר מלוכלך אמרינן שרייתו זו היא כבוסו. אבל אם הבגד הושחר מחמת לבישה או תשמיש וכל שכן לבן לגמרי ואין עליו טינוף אלא שרוצה ללבנו יותר לא אמרי' שרייתו זו היא כבוסו. ורבינו תם הגיה בספר הישר דלא אמרינן שרייתו זו היא כבוסו היכא שהוא דרך לכלוך כמו ספוג ואלונטית וקינוח ידים במפה. וכן כשעבר בנהר בבגדיו ואין זה דרך נקיון וליבון אלא רוב פעמים מתלכלכין במים. ותינוק שליכלך בגדי אמו במי רגלים התיר ר"ת שתטול ידיה ותקנחם באותו מקום שאין זה דרך ליבון אלא לכלוך הוא ואינה מתכוונת אלא לבטל מי רגלים כדי שתוכל להתפלל:

סימן ה

[עריכה]

איבעיא להו הרב אצל התלמיד מאי. ולא איפשיטא ובתוספתא (דיומא פ"ד) תניא ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני (מי שגדול ממנו) עובר כדרכו עד צוארו במים ואינו חושש. וכתב הרי"ץ גיאות ז"ל דמשבשתא היא מדלא הביא אותה הגמרא לפשוט הבעיא ואין עליה לסמוך. ובעל העיטור כתב דתוספתא פני רבו או פני ת"ח גדול ממנו קאמר. רבא שרא להו לבני עוברי ימינא למיעבר לנטורי פרי. אמר ליה אביי לרבא תניא דמסייע לך שומרי פירות עוברין עד צוארן במים ואינן חוששין. רב יוסף שרא להו לבני בי תרבו למיעבר במיא למיתי בפירקא. ולמיזל לא שרא להו. אמר ליה אביי אם כן נמצאת מכשילן לעתיד לבא. רב יהודה ורב שמואל בר רב יהודה הוו קיימי אגורא דנהר פפא אמעברא דחצדד. הוי קאי רמי בר פפא באידך גיסא רמא להו קלא מהו למיעבר למיתי קמי רבנן למישאל שמעתא. א"ל רב יהודה רב ושמואל דאמרי תרוייהו עובר ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת חיפת חלוקו. איכא דאמרי אמר (ליה) [להו] רב שמואל תנינא ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת חיפת חלוקו [דף עח ע"א] תינח ביוה"כ דליכא מנעל ברגלו מצי למיעבר במיא. בשבתא דאיכא מנעל מאי. תא שמע דאמר ר' נחמיה חתניה דבי נשיאה אנא חזיתא לרבי אמי ורבי אסי דעברי דרך מלבוש. תינח מנעל סנדל מאי. ואסיקנא סנדל לכתחלא לא:

סימן ו

[עריכה]

תני ר' יהודה אוסר לישב על גבי הטיט ביום הכפורים. אמר ריב"ל ובטיט המטפחת. אמר אביי ובטופח על מנת להטפיח אמר רב מותר להצטנן בפירות. רב יהודה מצטנן בקרא. רבה מצטנן בינוקא. רבא מצטנן בכסא דכספא. אמר רב כסא דכספא מליא אסור. חסר שריא. דפחרא בין מליא בין חסירא אסור. מ"ט מישחל שחיל. רב אשי אמר אפי' כסא דכספא חסר נמי אסור מאי טעמא? אתי לאזדרובי. פירוש שמא יתנענעו המים שבתוכו וינתזו על בשרו:

סימן ז

[עריכה]

זעירי בר חמא אושפיזכניה דריב"ל ודרב אמי ודרב אסי ודכולהו רבנן דקיסרי הוה. אמר ליה ליוסף בריה דריב"ל: בר אוריא תא אימא לך מילתא מעלייתא דהוה עביד אבוך: ערב תשעה באב מביאין לו מטפחת ומקנח בה ידיו ורגליו למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש. עיוה"כ שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש. וכן כי אתא רבה בר מרי אמר מטפחת אחת היתה לו לריב"ל עיוה"כ שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש. אמר גאון מי שמבקש לקנח פניו ביוה"כ אם איסטניס הוא ואין דעתו מיושבת עליו כל השנה עד שיקנח במים וכל שכן ביום הכפורים שצריך לטהר עצמו ולקנח יקנח אבל שאר כל אדם אסור. כדאמר אסור לו לאדם שיושיט אצבעו קטנה במים בתשעה באב כדרך שאסור ביוה"כ אבל אם נצוצות של מי רגלים נתזו על רגליו חייב לרחוץ רגליו ולשפשף אותן ביד. כדרך ששנינו (לעיל כח,א) זה הכלל היה במקדש: כל המסיך רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש ידיו ורגליו. (שם כט,ב) בשלמא רגליו - משום נצוצות, אלא ידיו למה? אמר רבא זאת אומרת מצוה לשפשף. וה"ר יצחק גיאות ז"ל כתב אם היה לכלוך על פניו או לפלוף על גבי עיניו מותר להעבירו במים. איבעיא להו מהו לצאת בסנדל של [דף עח,ב] שעם ביום הכפורים. עמד ר' יצחק בר נחמני על רגליו ואמר אני ראיתי את ריב"ל שיצא במנעל של שעם ביום הכפורים. אמינא ליה: בתענית צבור מאי? אמר לי לא שנא. אמר רבה בר בר חנה אני ראיתי את ר' אלעזר שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור. אמינא ליה ביום הכפורים מאי? אמר לי לא שנא. רב יהודה נפיק בדהיטני. מין גמי. ויש מפרשים בקש של חטים. אביי נפיק בדהוצי עשוי מכפות התמרים. רבא נפיק בדיבלי עשוי מעשבים. רבה בר בר חנה הוה כרך סודרא אכרעיה ונפיק:

ת"ר התינוקות מותרין בכולן באכילה ובשתיה וברחיצה וסיכה חוץ ממנעל וסנדל. גרסי' בפרק מצות חליצה (יבמות קב,ב) תניא אחד מנעל וסנדל ואנפליא לא יטייל בהן לא מבית לבית ולא ממטה למטה. ופריך מהא דתניא לא יטייל אדם בקורדקיסין בתוך ביתו אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו. ומשני כאן באנפליא של עור כאן באנפליא של בגד. וגרסינן נמי בירושלמי (הלכה א') אית תנויי תני יוצאין באנפליא ביום הכפורים. אית תנויי תני אין יוצאין. אמר רב חסדא מאן דאמר יוצאין בשל בגד. ומאן דאמר אין יוצאין בשל עור. יש שרוצים לדקדק מההיא דיבמות מדקאמר אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו מדקאמר בתוך ביתו משמע דאסור לצאת באנפליא של בגד ומסתייע מהא דתוספתא [פ"ד] דיום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואפילו באנפליא של בגד. ולא מיסתברא כלל לחלק בין בית לרשות הרבים באיסור נעילת הסנדל. ועוד מדקתני בירושלמי יוצאין משמע אפילו ברשות הרבים. ואגב דתנא גבי איסורא קורדקיסין בתוך ביתו לאשמועינן דאפי' טיול בבית אסור נקט נמי היתר גבי אנפליא בתוך ביתו. ועוד דשל בגד רך הוא ואינו מגין טפי מכל הני דשעם ודהיטני דנפקי בהו לרה"ר:

סימן ח

[עריכה]

[דף פא,ב] ת"ר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש יכול בתשעה תלמוד לומר בערב אי בערב יכול משתחשך תלמוד לומר בתשעה. הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום. מכאן שמוסיפין מן חול על הקדש. אין לי אלא לפניו לאחריו מנין תלמוד לומר מערב עד ערב. ואין לי אלא יום הכפורים שבת בראשית מנין? תלמוד לומר תשבתו. יום טוב מנין? תלמוד לומר שבתכם. כל שבת שאתה שובת אתה מוסיף לה בין מלפניה בין מלאחריה. יכול יהא חייב כרת על התוספת תלמוד לומר והנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי על עיצומו של יום ענוש כרת אבל אינו ענוש כרת על התוספת. יכול לא יהא ענוש כרת על התוספת מלאכה, אבל יהא ענוש כרת על התוספת עינוי? תלמוד לומר: כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה. על עיצומו של יום ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על התוספת של יום. ותוספת זה צריך שיהא קודם בין השמשות. דאילו בין השמשות ספק יום ספק לילה הוא ואם עשה מלאכה בשני בין השמשות בשוגג חייב חטאת (שבת לה,ב) ואינה נקראת תוספת דבלאו ריבוי דקרא צריך לפרוש מספק וגם ספק כרת יש בו אלא קודם בין השמשות שהוא מהלך אלף וחמש מאות אמה קודם הלילה צריך להוסיף מן החול על הקדש. ותוספת זה לא נתברר שיעורו אלא על כרחך לאו תוספת כל דהו קאמר מדאמרינן במסכת יום טוב בריש פרק המביא (ביצה ל,א) ובשבת פרק שואל (קמח,ב) דהא תוספת דיום הכפורים דאורייתא הוא. והא נשי דידן דאכלו ושתו עד אורתא ולא מחינן בהו. ומסתמא לא היו אוכלות לגמרי עד חשיכה שאינן יכולות לצמצם. אלא פירשו קודם עיצומו של יום וגם מספיקו אלא שבתוספת היו מזלזלות. אלמא לאו בתוספת כל דהו אמרינן אלא שלא נתברר שיעורו וצריך לפרוש קודם בין השמשות מעט. וכן מוצאי יוה"כ אחר צאת הכוכבים צריך להוסיף מעט:

סימן ט

[עריכה]

[דף עח,ב] המלך והכלה ירחצו פניהם. מלך מאי טעמא. אמר רבי אבא בר זבדא דכתיב במלך ביפיו תחזינה עיניך. כלה מאי טעמא. אמר רבה כדי שלא תתגנה על בעלה. אמר ליה רב לרבי חייא עד כמה. אמר ליה כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. ומיבעיא ליה לאיניש ליקורי ליומא דכפורי בכסות נקיה. דאמר ליה ריש גלותא לרב המנונא (שבת קיט,א) מאי דכתיב ולקדוש ה' מכובד וכבדתו? אמר ליה זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה. ונהגו להדליק ריבוי נרות בבתי כנסיות משום דכתיב באורים כבדו ה' ומתרגמינן בפנסיא יקרוך. וכיון דאין בו לא אכילה ולא שתיה יש לכבדו בכל דבר שמצינו שנקרא כבוד. והחיה תנעול את הסנדל. מאי טעמא? משום צינה. אמר שמואל כל מחמת עקרב מותר במקום שמצוין עקרבים וסכנה הוא לילך יחפים מותר לנעול סנדל או מנעל:

סימן י

[עריכה]

גרסי' בפ' מקום שנהגו (דף נד,ב) עוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביוה"כ. ובשאלתות דרב אחאי (פ' הברכה ס"ס קמ"ז) אבל חיה אסורה להתענות עד ל' יום. ונחלקו עליו כל המחברים וכתבו דאסורה באכילה ומיסתברא כוותייהו. ועל כן לא שרי לחיה אלא נעילת הסנדל דאינו אלא מדרבנן אבל אכילה ושתיה לא. ועוד דלא דמי דאם לא תנעול בקל מזיקתה הצינה ואינה מרגשת בו אבל לענין אכילה היא כעוברה וחולה, ואם תאמר שהיא צריכה יאכילוה, ואם מרגשת בעצמה שהיא בריאה וחזקה למה יאכילוה? ועוד דבפרק מפנין (שבת קכט,א) קאמר שמואל לחיה שלשים יום ואמרינן עלה למאי הלכתא? וקאמר לטבילה. ואם איתא - לימא לתענית? וכתב הרמב"ן ז"ל: דתוך שלשה אין לה להתענות. משלשה ועד שבעה אמרה צריכה אני מאכילין אותה. מכאן ואילך הרי היא כשאר כל האדם:

סימן יא

[עריכה]

האוכל ביוה"כ ככותבת גסה [דף עט,א] כמוה וכגרעינתה והשותה מלא לוגמיו חייב. והני שיעורי לכרת ולקרבן אבל לאיסור קי"ל כרבי יוחנן דאמר (עג,ב) חצי שיעור אסור מן התורה:

מתני': כל האוכלין מצטרפין לככותבת וכל המשקים מצטרפין לכמלא לוגמיו. והאוכל והשותה אינן מצטרפין. [פא,א] אכל ושתה בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת. אכל ועשה מלאכה חייב שתים. אכל אוכלין שאינם ראוין לאכילה ושתה משקין שאינם ראוין לשתיה פטור. שתה ציר או מורייס פטור:

[פא,ב] גמ' תניא: ר' אומר: חומץ משיב הדעת. דרש גידל בר מנשי דמן נרש בבירי: אין הלכה כרבי. למחר אתו כולי עלמא מזיגו חלא ושתו. שמע גידל בר מנשי ואיקפד. אמר להו: אימר דאמרי אנא חי - מזוג מי אמרי? אימר דאמרי אנא פורתא - טובא מי אמרי? אימר דאמרי אנא דיעבד - לכתחלה מי אמרי:

סימן יב

[עריכה]

[פב,א] מתני' התינוקות אין מענין אותן ביוה"כ אבל מחנכין אותן קודם לשנה קודם לשתים. פירוש קודם שנה שאחריה יתחיל זמן חיובו דהיינו שנת י"ג שהרי כשהוא בן י"ג ויום אחד מתחיל חיובו. וקודם לשנה היינו שנת שתים עשרה וקודם לשתים היינו שנת אחד עשר:

גמ' השתא לפני שתים מחנכין לפני שנה מיבעיא? אמר רב חסדא: לא קשיא, כאן - בחולה, כאן - בבריא. אמר רב הונא: בן שמנה ובן תשע מחנכין אותו לשעות. בן עשר בן י"א משלימין מדרבנן. בן שנים עשר משלימין מדאורייתא בתינוקת. רב נחמן אמר: בן ט' בן י' מחנכין אותן לשעות בן י"א בן י"ב משלימין מדרבנן. בן שלש עשרה משלימין מדאורייתא בתינוק. ולא פליגי רב הונא ורב נחמן. ור' יוחנן אמר: השלמה מדבריהם ליכא. אלא בן י' בן י"א מחנכין אותו לשעות. בן י"ב משלימין מדאורייתא בתינוקת. בן י"ג משלימין בתינוק. תנן: התינוקות אין מענין אותן ביוה"כ אבל מחנכין אותן קודם לשנה קודם לשתים. בשלמא לרב הונא ולרב נחמן ניחא אלא לרבי יוחנן קשיא. ופרש"י אף על גב דלרב הונא ולר"נ הוי חינוך הבריא ד' שנים מצו לתרוצי למתניתין כולה בחולה והכי קאמר מחנכין אותן קודם שנה להשלמה דרבנן דהיינו קודם שתים להשלמה דאורייתא. וזה נראה לי דוחק דהשלמה דרבנן מאן דכר שמיה שיתן בה התנא סימן להקדים לה חינוך. ועוד קשה לי: מנא להו לרב הונא ולרב נחמן שיש חילוק בין בריא לחולה לענין חינוך כיון דבמתניתין לא הוזכר אלא שלש שנים לפני גדלות. הלכך נ"ל לפרש: מחנכין אותם קודם שנה וקודם שתים להשלמה דאורייתא דהיינו שלש שנים קודם גדלות. ומכל מקום שמעינן שיש חילוק בין חולה לבריא, מדלא הוה ליה למיתני אלא לפני שתים - בא להשמיענו שיש חילוק בשנים בין חולה ובין בריא. ומיהו מתניתין לא איירי אלא בחולה. זו היא גירסת רש"י. ופירוש הרב אלפס גורס: אמר רב הונא בן שמנה בן תשע מחנכין אותו לשעות בן עשר ובן אחת עשרה משלימין מדרבנן בן שתים עשרה משלימין מדאורייתא ורב נחמן אמר בן ט' בן עשר מחנכין אותו לשעות בן אחת עשרה משלימין מדרבנן בן שנים עשר משלימין מדאורייתא. והוה מצינו לפרש גירסתו דתרוייהו איירי בתינוקת ופליגי בהשלמה. דרב נחמן לית ליה השלמה מדרבנן אלא שנה אחת וחינוך שעות קודם לה שתי שנים. ורב הונא אית ליה השלמה שתי שנים. אלא שכתב: ואף על גב דקי"ל כר' יוחנן דאמר דתינוקת בת י"ב ותינוק בן י"ג משלימין מדאורייתא. קיימא לן כרב הונא ורב נחמן דבתראי אינון דמשלימין מדרבנן כדי לחנכן מבן אחת עשרה בין לתינוק בין לתינוקת. ובן תשע ובן עשר מחנכין אותן לשעות כרב נחמן. שאם היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו בשלש. בשלש מאכילין אותו בד'. ומדקאמר דקיימא לן כרבי יוחנן בהשלמה דאורייתא מכלל דרב הונא ורב נחמן פליגי עליה בהא. אם כן צ"ל הא דקאמר דבן שתים עשרה משלימין מדאורייתא היינו אפילו בתינוק משום דסברי דתוך הפרק כלאחר הפרק. ומיירי כשהביא סימנים ופסק כר' יוחנן דהכי פסיק רבא בפרק יוצא דופן (נדה מו,א) דתוך הפרק כלפני הפרק. וקשה לי מה שפסק דתינוק בן אחת עשרה משלימין מדרבנן, ואמאי משלימין אכתי הוי ב' שנים לפני גדלות? דשמא לא יביא סימנים אחר י"ב שנה, אפילו אם יש לו עתה סימנים - שומא נינהו! וגם קשה לי מה שהזכיר בכאן חיוב דאורייתא בבן י"ב שנים שהביא סימנים טפי מבכל המצות. ועוד קשה דר' יוחנן גופיה סבר בפ' יוצא דופן (מה,ב) דתוך הפ' כלאחר הפרק. הלכך נראה כגירסת רש"י ובן ט' ובן י' מחנכין לשעות בן י"א ובן י"ב משלימין מדרבנן:

סימן יג

[עריכה]

מתני': עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. חולה מאכילין אותו על פי בקיאין. ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו. עד שיאמר די: גמ' עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר - תוחבין לה כוש, פירוש: פלך, בלע"ז שפינדי"ל, ברוטב ומכניסים לתוך פיה, אם נתיישבה דעתה - מוטב, ואם לאו מביאין לה רוטב עצמה. אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מביאין שומן עצמו. שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. ולאו דוקא עוברה אלא הוא הדין כל אדם שהריח מאכל ומתאוה ופניו משתנין מסוכן הוא ומאכילין אותו על פי עצמו או על פי בקי. כדאמרינן בפרק אף על פי (כתובות סא,ב) אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי אפתחא דבי דונגר מלכא חליף ואזיל אדונגר דמלכא חזא רב אשי לאמימר דחוורא אפיה שקל באצבעתיה ואנח ליה בפומיה וכו'. ואמרו ליה רבנן מאי טעמא סמכת אניסא אמר חזינא לרוח צרעת דקא פרחה עילויה. שמע מינה דכי חיוור אפיה חיישינן לסכנתא. וקאמר התם (שם א) הכל משהין בפני שמש חוץ מיין ובשר. אמר רב אשי הוה קאימנא קמי דרב כהנא ואייתו ליה גרגלידי דליפתא בחלא ואי לאו דיהבו לי מינה איסתכנית. רב פפא אמר אפילו תמרא דהינוניתא. כללא דמילתא כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא. וכן כתב הרמב"ן ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל: מסתברא הא דתוחבין לה כוש הני מילי בעוברה שאין לנו אומד ביישוב דעתה פעמים מתיישבת בכוש ברוטב ופעמים צריכה לשומן עצמו. אבל חולה שמאכילין אותו על פי בקיאין - מאכילין אותו דבר הצריך לו וכדי הצריך לו, כמו שאמרו הרופאים, ואין מדקדקין עליו על ידי כוש ורוטב אלא להאכילו הקל הקל. וגרסינן בכריתות בפרק אמרו לו (יג,א) התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור מפני הסכנה. ופריך מפני הסכנה ואפילו טובא נמי תיכול. אמר רב פפי הכי קאמר התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור כדי שלא יצטרף לכזית בכדי אכילת פרס וכן כתב בעל הלכות. ונראה שאף בחולה עושין כך כדי להקל מעליו מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד. ע"כ. ונראה לי דבחולה אין עושין כן אלא על פי רופא אם אומר שיספיק לו להאכילו ממנו מעט מעט וכן בעוברה נמי אם אין דעתה מיושבת בכך צריך להאכילה כשיעור. כתב בעל הלכות אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר וולדה אף על גב דספק בן קיימא הוא ספק נפל שפיר דמי ליתן לה. והרי"ץ גיאות ז"ל כתב: דלאו בידיעה דידן תליא מילתא אלא בידיעה דידה ובדעתה תליא מילתא דמשהריחה נותנים לה וכחולה דמי. וכתב הרמב"ן ז"ל משמע מתוך דברי בעל הלכות דמשום סכנת וולד לחודיה מחללין אפילו ליכא למיחש לדידה. דהיינו דגרסינן בשילהי פרק קמא דערכין (ז,א) האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין כריסה ומוציאין את הוולד. פשיטא! מאי עביד? מחתך בבשר בעלמא הוא! אמר רבא: לא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבים. מאי קא משמע לן, דעל ספיקא מחללין שבת - תנינא: ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל - מפקחין! מהו דתימא: התם הוא דהוה ליה חזקה דחיותא, אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא - אימא לא? קא משמע לן. ואיכא דסבירא ליה דאין מחללין משום נפלים אלא עוברה שהריחה חששא דמיתה דידה היא שכל המפלת בחזקת סכנה היא. וטעמא דיושבת על המשבר שמתה טעמא אחרינא הוא הרי הוא כילוד דתו לאו ירך אמו הוא דלאו בדידה תליא אלא חי הוא ודלת נעולה בפניו וליכא חששא אלא דלא הויא ליה חזקה דחיותא וספק נפשות להקל. ולא ידעתי מה צורך לכל אלו הדקדוקים דלא משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה ולא סכנת עוברה בלא סכנת עובר. דהמפלת בחזקת הסכנה היא. וכן פרש"י: דאם אינה אוכלת שניהם מסוכנים:

[פב,ב] ההיא עוברה דארחה אתיא לקמיה דרבי אמר להו זילו לחישו לה יום הכפורים האידנא הוא. לחישו לה ואילחשה. קרא עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' נפיק מינה רבי יוחנן. ההיא עוברה דארחה אתיא לקמיה דרבי יוחנן אמר להו זילו לחישו לה. לחשו לה ולא אילחשה. קרא עליה זורו רשעים מרחם [פג,א] נפיק מינה שבתאי אוצר פירי:

חולה מאכילין אותו על פי בקיאין וכו'. אמרי דבי ר' ינאי חולה אומר צריך אני ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה. פשיטא ספק נפשות להקל! מהו דתימא הא דקאמר חולה צריך אני בעותי הוא דקא מבעית סבר אי לא אכילנא מיתנא קא משמע לן לב יודע מרת נפשו. חולה אומר איני צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא לב יודע מרת נפשו קא משמע לן שומעין לרופא. והאי דקאמר חולה לא צריכנא - תונבא, פירוש טירדא בעלמא נקיט ליה. ורש"י פי' שטות אשדירדשו"ן הוא דנקיט ליה. כתבו התוספות: הא דקאמר הש"ס: חולה אומר צריך אני היינו שאומר שהוא ירא שאם לא יאכל שיכביד ויהיה מסוכן למות. ויש ספרים שכתוב בהן מילתא דרבי ינאי פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא האי דקאמר חולה צריך אני בעותי הוא דקא מבעית סבר אי לא אכילנא מיתנא קא משמע לן. אלמא דוקא משום ספק מיתה מאכילין אותו. עד כאן. ונראה לי דחומרא גדולה היא זאת בספק דאין לך רופא שיאמר אם לא יאכל שמא ימות, אלא הרופא דרכו לומר: אם לא יאכל אפשר שיכביד חליו ויסתכן. ואפי' לספרים שכתוב בהן אי לא אכילנא מיתנא אין ללמוד מזה דדוקא על ספק מיתה מאכילין דלישנא דמיתנא לאו דוקא אלא שדרך החולה לומר כן מחמת פחד המיתה. ואי אמר איהו ואחרינא בהדיה לא צריכנא ואומר חד רופא צריך אין דבריו של אחד במקום שנים. ואי אמר איהו ואחרינא בהדיה צריכנא ושני רופאים ואפי' הן מאה אומרים לא צריך - תרי כמאה ומאכילין אותו. ואף על גב דאמר רב ספרא הא דאמרי תרי כמאה ומאה כתרי ה"מ לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר רוב דעות אזלינן? הני מילי אומדנא דממונא אבל הכא ספק נפשות להקל. אמר איהו צריך ושני בקיאין אומרים אינו צריך אין דבריו כלום במקום שנים. דהכי מיפרשא מתניתין חולה מאכילין אותו על פי בקיאין. במה דברים אמורים? דאמר לא צריך אבל אמר צריך אם אין שם שני בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו מאי טעמא לב יודע מרת נפשו ומהימן כלפי חד כלפי תרי לא מהימן. מר בר רב אשי אמר היכא דאמר צריך אני אפי' אי איכא מאה דאמרי לא צריך עליה דידיה סמכינן דכתיב לב יודע מרת נפשו. והלכתא כמר בר רב אשי דבתראה הוא ועוד דבתשובת הגאונים כתב דבכולי הש"ס הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא. ובשאלתות דרב אחאי כתוב דאזלינן בתר רוב דעות וכן דעת רש"י שהרי פירש לקמן (פד,ב) אבל מצטרפין לדעת אחרת כגון שנים אומרים צריך ושלשה אומרים אינו צריך ואשה או נכרי אומרים צריך מצטרפין למהוי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל. וכתב הרמב"ן ז"ל: ואף על גב דאמרינן בהדיא כי אזלינן בתר דעות באומדנא הני מילי בממונא. הני רבוותא סברי דהך אוקימתא ליתא. דהא משום דאקשינן על פי בקיאין תרי פשיטא תרי ותרי נינהו הוא דאתוקם הכי וכיון דאתא מר בר רב אשי ואמר דכל היכא דאמר חולה צריך אני אפילו איכא מאה דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן קמה לה מתניתין כדמעיקרא דאיכא אחרינא בהדי חולה דאמר לא צריך מאכילין אותו על פי בקיאין תרי סלקא דעתך אמינא כשם שהחולה אומר צריך אני שומעין לו ואפילו כנגד מאה בקיאין. כך כשהוא אומר איני צריך נשמע ליה דהכא והכא לב יודע מרת נפשו הוא קא משמע לן דלהקל אמרי' אבל להחמיר כחד בקי בעלמא הוא ולא כתרי. הלכך היכא דאיכא אחרינא בהדיה לתרי דאמרי צריך לדידהו שמעינן הא לחד לא שמעינן. ולא אמרי' תונבא בעלמא הוא דנקט ליה אלא חד מנינן ליה תרי לא מנינן ליה. ומיהו כיון דאיתמר בהדיא בגמרא דלא אזלינן בתר רוב דעות לא דחינן סוגיא בפירכא ותפסינן סברא בעלמא. ע"כ. וכן נראה לי - כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא בספק נפשות. ירושלמי (הל' ד) חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע רבי אבהו בשם רבי יוחנן נעשה ספק נפשות וספק נפשות להקל. כתב הרמב"ן: ומסתברא הני מילי בחולה דאמר יכולני דשכיח ביה תונבא אבל רופא אומר יכול וחולה אומר איני יודע שומעין לרופא, דאיני יודע דחולה לאו כלום הוא. דאיהו מנא ידע? רובן של חולין אינן יודעין ובקיאין בחולי שלהם הלכך לרופא שומעין שאומר יודע אני:

סימן יד

[עריכה]

מתני' מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו ואפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו: גמ' ת"ר מנין יודעים שיאורו עיניו משיבחין בין טוב לרע. אמר אביי ובטעמו. ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל. טבל ונבילה - מאכילין אותו נבילה. נבילה ושביעית - מאכילין אותו שביעית. שאלו את הראב"ד ז"ל: חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר. אם יש לפניו נבילה ואין שחוט, אם לא שנשחט בשבת. כי יש אומרים מוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה משיעברו אחרים על איסור סקילה? והשיב דברי יש אומרים מכוונים הם אבל יש לומר כי איסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה ובבישול ובמחמין לו חמין. אי נמי שאי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם. אבל אם היה החולה צריך לאכילה לאלתר, והנבילה מוכנת לו מיד, והשחוט מתאחר לו ודאי מאכילין אותו הנבילה ואין ממתינין לשחיטה והפשט ובישול. ורבינו מאיר השיב בתשובה על זה, והביא דמיון מאוכל נפש ביום טוב דשוחטין ביום טוב דאיכא עשה ולא תעשה באיסור מלאכה ומאכל נבילה דאין בה אלא לאו או לומר לנכרי לנחור עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מן התורה אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביום טוב הוה לדידן כל אוכל נפש ביום טוב כמו בחול. והכי נמי כיון שהתירה תורה פיקוח נפש הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה - כאילו עשאה בחול. והיכא דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל. ושחוטה המאכל מותר אבל הנבילה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עלה עד כאן. ואני שמעתי משום דחיישי' שמא יהא החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן:

מתני' מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו ורבי מתיא בן חרש מתיר. ועוד אמר ר' מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת. והלכה כרבי מתיא בן חרש דאמר החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות דלא פליגי רבנן עליה דרבי מתיא אלא בכלב שוטה אבל בחושש בפיו לא פליגי עליה. ורבי יוחנן נמי חש בצפידנא שהוא כאב שינים ועבד ליה סם בשבת דמכה של חלל הוא. [פד,א] דאמר רב נחמן בר יצחק שאני צפידנא הואיל ומתחלת בפה וגומרת בני מעיים היא. מאי סימניה? כי רמי מידי בככי - אתי דמא מדריה, פי' מעל הבשר שעל השינים:

[פד,ב] וכל ספק נפשות דוחה את השבת - לאיתויי מאי? אמר רב יהודה אמר שמואל לאיתויי אפי' ספק בשבת אחרת. היכי דמי. כגון דאמדוהו לתמני יומי ויומא קמא שבתא מהו דתימא ליעכביה עד אורתא כי היכי דלא ניחל עליה תרי שבי קא משמע לן. תניא נמי הכי מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו ואין אומרין נמתין לו שמא יבריא אלא מחמין לו חמין מיד וספיקו דוחה את השבת ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל ואפילו יש שם קטנים לעשותן מיד - חיישינן זימנין דליתנייהו ואתי לאהדורי בתרייהו. ואין אומרים יעשו דברים הללו על ידי נשים ועל פי נכרים אבל מצטרפות לדעת אחרת. כך כתבו בספרי והלכות גדולות ובתוספתא (פט"ז דשבת). והיה קשה לריב"א למה לא יעשו על פי נשים חכמות בקיאות בספק נפשות כמו על פי אנשים? וגבי יולדות נמי מחללין שבת על פי נשים! והיה ריב"א גורס: אין עושים דברים אלו על פי נשים ולא על פי נכרים, אבל - מצטרפין לדעת אחרת. כלומר: אין אומרים בסכנת נפשות שלא יהו נאמנות, אלא אף מצטרפין לדעת אחרת להכחיש את האנשים כנגדן. ולישנא דאבל דחוק קצת. והרב אלפס ז"ל גורס אין אומרים לעשות דברים הללו לא על ידי נשים ולא על ידי נכרים מפני שמצטרפין לדעת אחרת פי' שהנכרי יאמר: אין חוששין שנעשה עבירה. וכן תאמרנה הנשים. והיינו מצטרפין לדעת אחרת - כלומר: לטעות. שאין חוששין שעושה עבירה, ואתי לידי סכנה:

סימן טו

[עריכה]

תנו רבנן מפקחין פיקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח וא"צ ליטול רשות מבית דין. כיצד? נפל תינוק לים - פורש מצודה ומעלהו ואף על גב דקא צייד כוורי. ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליא ומעלהו והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין ואף על גב דקא מתקן דרגא לחול. ננעלה דלת בפני תינוק שובר את הדלת ומוציאו והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין. ואף על גב דקא מתבר לה שיבי שיבי. מכבין ומפסיקין מפני הדליקה והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין ואף על גב דקא ממכיך מכוכי. וצריכא דאי אשמעינן ים משום דאי לא מסיק ליה מיית אבל בור אפשר דיתיב אפומא דבירא אימא לא צריכא. ואי אשמעינן בור - משום דקא מיבעית אבל דלת אפשר דיתיב בהאי גיסא ומשבש ליה באמגוזי אימא לא צריכא. מכבין ומפסיקין למה לי? אמר רבי אליעזר לא נצרכה אלא לחצר אחרת. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב. היכי דמי אילימא דאיכא תשעה ישראל וחד נכרי הא רובא ישראל נינהו. אי נמי מחצה על מחצה? ספק נפשות להקל. אלא דאיכא תשעה נכרים וחד ישראל הא נמי פשיטא דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. לא צריכא: דפריש חד מינייהו, ואזיל לחצר אחרת, ונפלה בה דליקה - מהו דתימא: כל דפריש מרובא פריש, ולא מפקחין? קא משמע לן: דאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב. איני והאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן תשעה נכרים ואחד ישראל באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין?! לא קשיא: הא - דפריש כולהו, הא - דפריש מקצתייהו. פירוש הא דפריש כולהו מאותה חצר שהיו שם בשעת עקירתן נכנס אחד מהן לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת אין מפקחין דכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל דפריש מרובא פריש. והא דפריש מקצתייהו שפירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין דכיון שנשארו אחרים קבועים במקומן כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל:

סימן טז

[עריכה]

מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין עליו. מצאוהו חי מפקחין עליו ואם מת יניחוהו. [דף פה,א] מצאוהו חי פשיטא דמפקחין לא נצרכה אלא אפילו לחיי שעה. תנו רבנן: עד היכן הוא בודק? עד טיבורו. ויש אומרים: עד חוטמו. בדק ומצא עליונים מתים לא יאמר כבר מתו התחתונים מעשה היה ונמצאו עליונים מתים ותחתונים חיים. אמר רב פפא מחלוקת מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה כיון דבדיק עד חוטמו שוב אינו צריך. דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. ומנא ליה דפיקוח נפש דחי שבת [פה,ב] אמר רב יהודה אמר שמואל: אמר קרא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהן:

סימן יז

[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סימן יח

[עריכה]

ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה ואלו הן. רכילות. לשון הרע בעל חמה. ובעל מחשבה רעה. והמתחבר לרשע. והמרגיל בסעודה שאינה מספקת לבעליה. והמסתכל בעריות. והחולק עם גנב. והאומר אחטא ואשוב. והמתכבד בקלון חבירו. והפורש מדרכי צבור. והמבזה אבותיו. והמעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה. והמטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה. והמשתמש בעבוטו של עני. והמקבל שוחד להטות דין עני. והמוצא אבידה ואינו מחזירה לרבו. והרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו. והאוכל שוד עניים ויתומים ואלמנות. והחולק על דברי חכמים. והשונא את התוכחות. והמלעיג על המצות:

סימן יט

[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יט [דף פז ע״נ] תנו רבנן מצוח וידוי ערב יום הכפוריס עם חשיכה לברי רבי מאיר. וחכמים אומרים צריך שיחולה קולם שיאכל וישחה שמא יארע לבר קלקול בסעודה. ואף על פי שהתודה קולס אכילה ושמיה מתולה לאחר אכילה. ואע״פ שהחולה ערביח מהולה שתרית. בשחרית ימולה במוסף. במוסף יתודה במנתה. במנתה יתודה בנעילה. ח והיכן אומרה. יתיז אתר תפלתו. מאי אמר. אמר רב אתה יולע רזי עולם. ושמואל אמר אתה מבין תעלומות לב. לוי אמר בתורתך כתוב לאמר כי ביום הזה יכפר עליכם. רבי יותנן אמר רבון העולמים רבו עונותינו מלמנות ואשמומינו עצמו מספר. רב הונא אמר אלהי על שלא נוצרתי איני כלאי וכו׳. אמר רב המלולי לא שנו אלא שלא אמר אבל חטאנו. אבל אם אמר אבל חטאנו לא צריך. ואמר רב המלולי הוה קאימנא קמיה לשמואל והוה יתיב כל מטי שליח ציבור למימר אבל חטאנו קם אכרעיה. שמע מינה עיקר וילד מעומל הוא. (לעיל לף לו:) תנו רבנן חכיצד מתודה אומר עויתי פשעתי חטאחי. וכן בשעיר המשתלת הוא אומר והתולה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל תטאתם. וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה לברי רבי מאיר. ותכמים אומרים עונות אלו הזלונות שנאמר ט הכרת תכרת וגו׳ ופשעים אלו המרלים שנאמר מלך מואב פשע בי וכן הוא אומר אז תפשע לבנה. חטאים אלו השגגות שנאמר ונפש כי תחטא בשגגה. וכי מאתר שהתודה על הזדונות ועל המרלים ״וכי תוזר ומתולה על השגגות. אלא אומר אנא שא נא לפטאים ולעונות ולפשעים שתטאתי ושערתי ושפשעתי. וכן בלוד הוא אומר חטאנו עם אבותינו הערנו והרשענו. וכן בדניאל חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו. [א] אלא מה שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה ונקה. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם בשעה שחוטאים ישראל ועושין חשובה עשה להם זדונות כשגגות. אמר רבה בר שילא אמר רב הלכה כדברי חכמים. ההוא דנחת קמיה דרבא ועבד כרבי מאיר אמר ליה שבקת רבנן ועבדת כרבי מאיר. אמר ליה כרבי מאיר סבירא לי כדכתיב. m בספר אורייתא. והרב אלפסי פסק כרבנן וכן בעל ההלכות ורב פלטויא ולנינו חננאל ז״ל ובתורת כהנים נמי תניא כרבנן. ורב סעדיה פסק כרבא. וכן פסק הרי״ץ גיאות ז״ל ובעל העיטור. והביאו ראיה מדשתק ליה רבא לההוא לנתת קמיה שמע מינה קבלה והלכה כרבא דהוא בתראה ונהיגי עמא כרבנן: תנו רבנן (לעיל לז.) מנין שוידויו של יוס הכסוריס באנא. נאמר כאן כפרה וכפר בעלו ונאמר בתורב כפרה אולי אכפרה בעל חטאתבם מה להלן באנא אף כאן גאנא. ומנין שבשם נאמר כאן כפרה ונאמר בעגלה ערופה כפרה מה להלן בשם לכתיב כפר לעמך ישראל אשר פלית ה׳ אף כאן בשם. ותניא בפרק שני נג] י בתוספתא אנא ה׳ עוימי וכו׳ אנא ה׳ כפר נא וכו׳ וכן בתורת כהניס. ני] וכן יש במקצת ספרים. ובירושלמי (פ״ג ה״ז) גרסינן אמר רבי תגי נה] בראשונה היה אומר אנא השם ובשניה אנא בשם. וכתב רבינו חננאל ז״ל לא משגיחין לרבי׳ תגי ני] לגבי מתניתין. ני] ובסלר לבינו יא הבבלי יסל שניהם אנא השם ובסלר אתה כוננת בראשינה אנא השס ובשניה אנא בשם. וכפב ראט״ה כיון שפירש רט תגי טרושלמי לבראשונה אנא השם ובשניה אנא בשם הכי עבלינן לאמיראי בקיאים בגירסא טפי מינן. וסבור אני לאנא השם א היה אומר ובשניה אנא בשם אלא שהמשנה נישנימ בלשון העולם.

ורב האי אמר לא בלשון הזה היה אומר כ״ג אנא השם אלא שם בן שנים וארבעים אותיות ועדיין מצוי בישיבה בקבלה וידוע לחכמים. ואין נראה לי לברי רב האי בזה דכיון דילפינן בגזרה שוה מעגלה ערופה הזכרת השם של ארבע אותיות אין לשנות אלא כמו שנכתב בפסוק הוא מזכירו אלא שמזכירו ככתבו והוא נקרא שם המפורש. והוא מקור לכל השמות כי כולן נאצלין ממנו ועליו אמר (סנהדרין צ.) ההוגה את השם באותיותיו נעקר מן העולם לאין להזכירו בגבולין. נמצא בתשובת הגאונים מנהג של ישיבה. בשחרית שבעה פעמים ויעבור. במוסף שבעה במנחה ששה בנעילה שלשה:

סימן כ

[עריכה]

כ וראבי"ה כתב ראיתי שבתפלת יוצר יש לומר שלש עשרה ויעבור כנגד שלש עשרה מדות. ורב נטרונאי כתב מנהג של ישיבות בשחרית אומר שבעה סליחות ובמוסף אומר חמשה ובמנחה אומר שלשה. יש פנאי אומר חמשה: תנן (תענית כו.) שלשה פרקים בשנה הכהנים נושאים את כפיהם ד' פעמים ביום שחרית ומוסף ובמנחה ובנעילת שערים. בתעניות ומעמדות וביוה"כ. תניא [שם] שחרית מוסף מנחה ונעילה יש בהן נשיאות כפים דברי רבי מאיר. ורבי יהודה אומר מנחה ונעילה אין בהן נשיאות כפים ורבי יוסי אומר מנחה אין בה נשיאות כפים נעילה יש בה נשיאות כפים במאי קמיפלגי רבי מאיר סבר כל יומא מאי טעמא לא משום שכרות האידנא ליכא שכרות. ורבי יהודה סבר שחרית ומוסף דכל יומא לא שכיחא שכרות לא גזרינן מנחה ונעילה דכל יומא שכיחא שכרות גזרינן. ורבי יוסי סבר מנחה דאיתא כל יומא גזרינן. נעילה דליתא כל יומא לא גזרינן. אמר רב נחמן הלכה כרבי יוסי. אלא האידנא אמאי פרסי כהני ידייהו במנחא בתעניתא. כיון דסמוך לשקיעת החמה פרסי ידייהו כתפילת נעילה דמי. כתב בעל ההלכות דהא דפרסי כהני ידייהו במנחה ביום הכפורים משום דהוי כמנחה של שאר תענית שהיא סמוכה לשקיעת החמה. ובאשכנז נהגו שלא לשאת כפיהם במנחה אלא בנעילה: [דף פז ע"ב] ובנעילת שערים מאי נעילת שערים רב אמר צלותא יתירא. ושמואל אמר מה אנו ומה חיינו. והלכתא כרב דאמרינן [שם] עולא בר רב יצחק נחית קמיה דרבא פתח באתה בחרתנו וסיים במה אנו ומה חיינו ושבחיה. רב נתן אבוה דרב הונא בר נתן נחית קמיה דרב פפא פתח באתה בחרתנו וסיים במה אנו ומה חיינו ושבחיה. אמר רב אחא בריה דרבא ויחיד אומרה אחר תפלתו. פירוש מה אנו ומה חיינו. אמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית רב לטעמיה דאמר צלותא יתירתא היא וכיון דצלי תו לא צריך. והאידנא נהוג עלמא לצלויי ערבית אחר נעילה. ורבינו מאיר פסק דלית הלכתא כרב ותפלת נעילה אינה פוטרת של ערבית וצריך להתפלל אותה ביום. מדגרסינן בירושלמי בפרקתפלת השחר נעילה מהו שתפטור של ערבית רבי בא ורב הונא בשם רב נעילה פוטרת של ערב. אמר ליה רבי בא לרב הונא היאך הוא מזכיר הבדלה פירוש אם לא יתפלל ערבית אינו מבדיל בתפלה ומצוה להבדיל בתפלה אף על פי שחוזר ומבדיל על הכוס. אמר ליה רבי יונה לרבי בא היאך שבע פוטרת שמונה עשרה פירוש גם הוא הקשה על דברי רב שאמר תפלת נעילה פוטרת של ערבית. אמר ליה והלא כבר איתותב פירוש מה שהקשה על דבריו ואיתותב אמר ליה בגין דאיתותבת יבטל וכי משום דאיתותב תיבטל מילתא לגמרי ולא נדחוק לישבה. אמר רבי יוסי מה דמקשי רבי בא קשיא יאות מה דאקשי רבי יונה לא קשיא. קל הקלו עליו מפני תעניתו שיהא שבע פוטרת שמונה עשרה פירוש למהר אכילתו בשביל התענית הקלו עליו אבל מה דמקשי רבי בא ודאי קשה דבשביל למהר אכילתו אין לבטל הבדלה שבתפלתו. רבי אבא בר ממל אמר לחבריא מאריי מכולכן שמעית דאין תפלת נעילה פוטרת של ערבית. פי' מדרבי בא ורבי יונה שהקשו על דברי רב ומדרב הונא שקבל קושית רבי בא ולא תירץ לו ומדרבי אסי דאמר מאי דאקשי רבי בא קשה יאות שמעינן דכולהו לית להו דרב. אמר רבי אסי בר בון ותני רבי חייא בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה במוצאי שבת ובמוצאי יום הכפורים ובמוצאי דתענית צבור. אלמא משמע בהדיא דלית הילכתא כוותיה דרב. ועוד שכבר נהגו העולם להתפלל תפלת ערבית אף על פי שהתפללו נעילה והיינו דלא כרב אלא כברייתא דאור יום הכפורים דבין לתנא קמא ובין לרבי חנינא בן גמליאל שאמר משום אבותיו לא סבירא להו הא דרב. וההיא ברייתא של אור יום הכפורים ברייתא של עיקר היא. דהא לענין הבדלה בחונן הדעת קיימא לן כרבי חנינא בן גמליאל שאמר משום אבותיו שכוללה בחונן הדעת. ודלא כרבי עקיבא דאמר אומרה ברכה רביעית בפני עצמה ודלא כרבי אליעזר דאמר אומרה בהודאה אלמא ברייתא של עיקר היא וסמכינן עליה וכיילינן הבדלה בחונן הדעת. הכי נמי סמכינן עלה למיפסק דלא כרב דבין לתנא קמא ובין לרבי חנינא בן גמליאל אין תפלת נעילה פוטרת של ערבית. וכן בירושלמי דפרק תפלת השחר ובריש פרק בתרא דתענית (הלכה פליג רבי יוחנן על רב דאמר אין תפלת נעילה אלא ביום ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. והכי איתא התם אימתי היא נעילה רבנן דקסרין אמרין אתפלגין רבי יוחנן ורב רב אמר נעילת שערי שמים אפילו בלילה. ורבי יוחנן אמר נעילת שערי היכל דהיינו ביום אחר הדלקת הנרות. אמר רבי יודן ענתונדריא מתניתין מסייע ליה לרבי יוחנן בשלשה פרקים הכהנים נושאים את כפיהם ארבעה פעמים ביום בשחרית במוסף במנחה ובנעילה בתעניות ובמעמדות ויום הכפורים ולית לן למימר נעילת שערי שמים דהא איתקש נשיאות כפים לשירות דכתיב לשרתו ולברך בשמו עד היום מה שירות ביום אף נשיאות כפים ביום. אחוה דאימא דרב אדא הוה סייר גולתיה דרב ביום צומא רבה אמר ליה כי תיחזי שמשא בריש דקלא הב לי גולתאי דליצלי נעילת שערים. מתחלפא שיטתיה דרב תמן הוא אומר נעילת שערי שמים והכא אומר בנעילת שערי היכל מדצלי בעוד היום. אמר רב מתנה על ידי דהוה רב מאריך בצלותא סגיא הוה מגיע לנעילת שערי שמים פירוש תפלתו היתה נמשכת עד נעילת שערי שמים. אלמא רבי יוחנן פליג עליה דרב וגם רבי יודן מייתי סייעתא לרבי יוחנן ממתניתין וגם רב גופיה היה מתפלל ביום אלא שהיתה תפלתו נמשכת עד הלילה הלכך אין להתפלל תפלת נעילה אלא ביום עד כאן:

סימן כא

[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סימן כב

[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סימן כג

[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סימן כד

[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סימן כה

[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סימן כו

[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סימן כז

[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סימן כח

[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.