לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/יומא/פרק ח

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


תוספות יומא - פרק ח

[עריכה]


שלא כסדר - היה לו לשאול הירד שאול היסגירוני לפיכך השיבוהו על הראוי לשאול ראשון:

ואם הוצרך לשניהן - כגון שהיה הדבר נחוץ ואין שהות להמתין כגון הארדוף האשיגנו דצקלג:

גזירת נביא חוזרת - כגון של יונה בן אמיתי:

שנאמר במשפט - כדין שאינו חוזר:

שמאירין את דבריהם - מפרשי' את דבריהן:

משלימין את דבריהן - כדאמרן אין גזירתן חוזרת:

לא השלימו - שאמרו עליהן בשני ימים הראשונים עלו אליו ונפלו:

הם שלא ביחנו - אורים ותומים לא פירשו להם בשני ימים הראשונים עלו והצליחו אלא עלו אליו אם לנצח אם להנצח:

באחרונה - פירשו להם כי מחר אתננו בידך:

בולטות - האותיות בולטות כגון עי"ן משמעון למ"ד מלוי ה"י מיהודה לומר עלה וכל אחת אינה זזה ממקומה אלא בולטת במקומה והוא מצרפן:

והא לא כתב צד"י - בכל השבטים ואם צריך לה כגון והצל תציל מהיכן באה:

שהרי שאל צדוק - כשהיה דוד בורח מפני אבשלום:

שנאמר ויעל אביתר עד תום כל העם לעבור - ותניא בסדר עולם ושאל באורים ותומים ולא עלתה לו ונסתלק מן הכהונה שנאמר ויעל אביתר מדקתני דבעי כהן המדבר ברוח הקודש אלמא לא בולטות ולא מצטרפות היו דאם כן למה לי רוח הקודש:

סיועי הוה מסייע - כהן בהדי אורים ותומים הלכך אם כהן כשר היה וראוי לשרות שכינה עליו האותיות בולטות או מצטרפות על ידו כשנשאלין בו ואם לאו לא בולטות ולא מצטרפות:

הוא זה מלך - דהא ביהושע משתעי קרא:

וכל בני ישראל אתו - מי שכל בני ישראל אתו לצאת למלחמה אחריו:

פרק שביעי - בא לו כהן גדול


מתני' יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וכו' - מפרש בגמרא דכל הני איקרו עינוי וגבי יוה"כ ה' עינויי' כתיבי והני ה' הוו דשתיה בכלל אכילה:

מלך - דרכו ושבחו להיות נאה שנאמר (ישעיהו לג) מלך ביפיו תחזינה עיניך:

והכלה - צריכה נוי עד שתחבב על בעלה וכל שלשים יום לחופתה היא קרויה כלה:

והחיה - יולדת:

תנעול את הסנדל - שהצנה קשה לה:

דברי רבי אליעזר - אכולהו קאי מלך וכלה וחיה:

גמ' לחצי שיעור - כגון פחות מכותבת הגסה שהיא שיעור ליוה"כ כדתנן מתני' וכי לא שלים שיעורא כרת ליכא איסורא איכא:

חצי שיעור - כלומר פחות מכשיעור אסור מן התורה לקמן בשמעתא דריש ליה מכל חלב:

שאסור מדרבנן - ומתני' נמי מדרבנן קאמר:

אי הכי - דלריש לקיש אסור מיהא מדרבנן לא ניחייב עליה קרבן שבועה הנשבע שלא יאכל חצי שיעור מדבר אסור ואכל לא ניחייב עליה קרבן שבועת ביטוי דהא קיימא לן במסכת שבועות (דף כז.) נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור או נשבע לבטל ולא בטל פטור:

ורבי שמעון פוטר - מקרבן שבועה:

מושבע ועומד הוא - והוה ליה נשבע לקיים את המצוה:

בכולל - שבועה שלא אוכל לא בשר שחוטה ולא בשר נבילה דמגו דחיילא אהתירא חיילא נמי אאיסורא ורבי שמעון פוטר דלית ליה איסור כולל ולא אמרינן מגו:

וריש לקיש אמר אי אתה מוצא - שיהא חייב קרבן שבועה על הנבילה אם אכל כזית שהוא מושבע עליו מהר סיני אלא באוכל חצי שיעור שאינו מושבע עליו מסיני ובשבועתו נאסר עליו:

במפרש - שלא אוכל אפילו חצי שיעור:

ואליבא דרבנן - דאמרי בשבועות (דף יט:) דהנשבע שלא אוכל סתם אוסר עצמו בכשיעור:

או בסתם - מצית לאוקומה ומיהו כשאכל לא אכל אלא חצי שיעור שאינו מושבע עליו מסיני ועל ידי שבועה שלא אוכל סתם נאסר בו:



ואליבא דר' עקיבא דאמר - במס' שבועות (דף יט:) אדם הנשבע שלא אוכל סתם אוסר עצמו בכל שהוא דהכי תנן שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרים הלכך הא דקתני חייב אי כרבנן סבירא ליה מוקמינן ליה במפרש ואי כרבי עקיבא סבירא ליה מוקמינן ליה אפי' בסתם ורבי שמעון פוטר ר' שמעון לטעמיה דאמר בכל שהוא נמי מושבע מסיני הוא דתניא במסכת מכות (דף יז.) ר' שמעון אומר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ואי סבירא ליה לריש לקיש דחצי שיעור אסור מדרבנן היכי מוקי לה להא דתני חייב באוכל חצי שיעור והרי אף עליו מושבע משום לאו דלא תסור (דברים יז):

וכי תימא כיון דאית ליה היתר מן התורה - אין זה מושבע מסיני וכי משתבע עליה חיילא שבועה ומיחייב עלה:

שבועת העדות - שחייב הכתוב עליה קרבן שבועה שנאמר (ויקרא ה) ושמעה קול אלה:

והוינן בה למעוטי מאי - דלא תנן במתני' בהדיא הא תנא ליה רישא נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים בכשרין ולא בפסולין:

למעוטי מלך - דתנן ביה (סנהדרין דף יח.) לא מעיד ולא מעידין אותו:

למעוטי משחק בקוביא - בעירבון דהוי גזלן מדרבנן ופסול לעדות:

מדאורייתא מיחזא חזי - דלא הוי גזלן דאורייתא אלא שגזל מידו כמו ויגזל את החנית מיד המצרי (שמואל ב כג, כא) כך מפרש בב"ק (דף עט:):

אם לא יגיד - משמע מי שהגדה שלו מועלת לבעל הדין והאי לא מהניא הגדה דידיה הואיל ולא מקבלינן לה מדרבנן:

וכל היכא דענוש כרת לא תני אסור - דקשיא לך לעיל אסור ענוש כרת הוא:

איבעית אימא כי קתני - מתניתין אשארא משום רחיצה וסיכה דליכא כרת תנא אסור:

שאר סיפרי - דלאו תורת כהנים ספר וידבר ואלה הדברים:

שבתון - וגבי עינוי כתיב וכי היכי דשבתון האמור בשבת אסמכו ביה רבנן שאר מלאכות שלא היו במשכן ואינה מלאכה גמורה ה"נ שבתון דגבי עינוי דכתיב שבתון הוא לכם ועניתם להוסיף על עינוי אכילה ושתיה קאתי:

אין לי אלא שישנו בעונש ישנו באזהרה - גבי חלב קאי דעונשו ואזהרתו סמוכים זה לזה כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו הרי אזהרה וסמיך ליה כי כל אוכל חלב מן הבהמה הרי עונש אין לי שיהא מוזהר אלא על כשיעור שהוא ענוש עליו כרת דגבי עונש לא כתיב כל אחלב אלא אאוכל דכתיב כי כל אוכל חלב:

כוי - שהוא ספק ואין בו כרת וחצי שיעור שאינו בעונש מניין שהוא באזהרה:

תלמוד לומר כל חלב - לא תאכלו הכא כתיב כל אחלב כלומר אפילו כל שהוא:



אתא קרא לרבויי ספיקא - בתמיה אטו קמי שמיא ספיקא הוא אי בהמה הוי אי חיה הוי:

הא דאמר רב אידי בר אבין - בכריתות בפרק דם שחיטה (דף כא.) אף כל לאתויי כוי דקתני התם כל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדים וכו':

מה - מצות מלאכת שבת שב ואל תעשה הוא אף מצות עינוי שב ואל תעשה דבר המבטל ממך את העינוי הוא ואין זו אלא כגון הני דמתניתין לא יאכל ולא ישתה ולא ירחץ:

מה מלאכה לא חלקת בה - בכל צדדיה אסורה אף עינוי נמי שאיסורו בכל צדדיו קאמר יצאו חמה וצנה שאם ישב הרי הוא בעינוי ואם לא ישב אינו מצוה לישב:

מה מלאכה דבר שחייבין עליו במקום אחר - כרת כי הכא כגון בשבת אף עינוי בדבר אכילה קאמר שמצינו שחייב עליו במקום אחר כגון פיגול ונותר:

ואם נפשך לומר - ואם יש בידך להשיב על זה הרי ראיה אחרת דקרא של תענו את נפשותיכם עינוי שהוא אבידת הנפש בתוך חלל הגוף מיירי:

וכי תימא בעריות קמשתעי קרא - כלומר עינוי. דתשמיש קא משתעי קרא דתשמיש נמי אקרי עינוי כדלקמן (דף עז.) וחייבין עליו כרת במקום אחר כגון עריות: ונאמר להלן עינוי ויענך וירעיבך (דברים ח):

ונילף מואם תענה את בנותי - דמוקי ליה לקמן (שם.) אתשמיש:

עינוי דרבים - יוה"כ לכל ישראל ואכילת המן לכל ישראל:

עינוי בידי שמים - יום הכפורים מצות מלך היא וכן עינוי המן:

ה"ג המאכילך מן במדבר וגו' רבי אמי ורבי אסי וכו' - ולית הכא רומיא דקראי אלא קרא מפרש המאכילך למען ענותך אוכל ומעונה:

אין לו פת בסלו - אוכל היום ודואג על למחר:

אינו רואה ואוכל - אכילת המן טועם טעם כל המינים ואינו רואה אלא מן:



עינו בכוסו - אוהב שכרות:

כל העולם דומה עליו כמישור - ממון אחרים דומה לו היתר:

ישיחנה לאחרים - שמא ישיאוהו עצה:

דאגה - פחד שדואג על הפסד שום דבר פן יבואהו:

יורד עמו לחייו - בכל דבר שהוא יכול להקניטו ולהפסידו הוא יורד:

עריות - דנאסרו להם במדבר ודגה לשון תשמיש כמו וידגו לרוב (בראשית מח):

ומחתה פיה - מקנחת פיה של מטה כמו כאשר ימחה הצלחת (מלכים ב כא) כמי שמקנח את הקערה:

דאמר מר - במסכת סוטה בפרק קמא (דף א:):

לא פרצי בהו - לא היו פרוצים בעריות במצרים:

הנך דאסירין - אותן שהיו נאסרות לבני נח כגון הנך דאמרינן בסנהדרין (דף נז:) ערוה שב"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה והן בכו על הנוספות:

הללו לא טעמו - שהן קשין לעוברות ומיניקות כדאמרינן בספרי משל אומר לאשה לא תאכלי בצל מפני התינוק:

והוא כזרע גד לבן אמר רבי אסי - זרע הגד אינו לבן אבל עגול הוא והכי קאמר קרא והוא עגול כזרע גד ולבן כמרגלית:

כגידא - גרעין של אליינדרי:

שדומה לזרע פשתן - שגם הוא עגול:

שמלבין עונותיהן - מתוך שהיו דואגים שמא לא ירד מן למחר היו משעבדים לבם למקום:

אם בן תשעה וכו' - לפי שנאמר (שמות טז) וימודו בעומר בין שליקט הרבה בין שליקט מעט מוצא עומר לגולגולת ואם נמצא יתר בבית הראשון בידוע שבן תשעה לראשון הוא ואם בבית האחרון בידוע שבן האחרון הוא:

הוא סרח עלי - ותובעתו כתובתה:

ירד המן עליו - אלמא בתוך המחנה יורד וכתב ויצא העם ולקטו יציאה מחוץ למחנה משמע וכתיב שטו משמע למקום רחוק כמו משוט בארץ (איוב א):

לחם - משמע אפוי:

עוגות - משמע קודם אפייה:

תכשיטי נשים - בשמים שהן דוכות במדוכה ומתקשטות בהן להיות ריחן ערב לבעליהן:

ציקי קדירה - תבלין לתבשיל ערב ומבושם:

שירדו להן אבנים טובות - הביאו נדבה ממה שמוצאין בבקר בבקר כשיוצאין ללקוט את המן שנאמר וילקטו אותו בבקר בבקר:

נשיאים ממש - עננים היו:

שד זה תינוק מוצא בו כל מיני טעמים - שהאם אוכלת:



לחם ששאלו כהוגן - שאי אפשר להיות בלא לחם:

ניתן להם כהוגן - בבוקר שיש שהות להכינו:

בשר שאלו שלא כהוגן - מתוך כרס מלאה שהרי מקנה רב היה להם:

שלא כהוגן - ירד להם עם חשיכה שעה שאינה ראויה לתקן אותה עד שעת הסעודה:

כעין יממא - באור האבוקה:

וקבע להם זמן סעודה - בבקר ובערב:

שירד להם דבר שטעון שחיטה - ומלמד שהשליו דבר שטעון שחיטה היה:

וזבחת כאשר צויתיך - ולא מצינו בתורה ציווי הזביחה היאך מכאן אתה למד שנמסרו לו הלכות שחיטה על פה:

משטיחין - השליו היה עשוי לפניהן על הארץ משטיחין ליטריד"ש בלעז: לחם יפה לבחורים ושמן לזקנים ודבש לתינוקות כתיב שמן כטעם לשד השמן ואין זה לשון שומן אלא לשון שמן לפיכך טעמו נקוד למעלה ומ"ם שלו נקוד פתח קטן ולפי שהוא סוף פסוק נהפך השי"ן לינקד בקמץ גדול:

כסילוים - קוצים בלשון ארמי:

ומותבינן לה בתנורא - כך מנהגם לצלות שפודיהם בתנור:

ותפח - מרוב שומנו הוא נתפח ונעשה עב:

אתליסר ריפי - זו על זו ריפי ככרות:

ותחתונה אינה נאכלת - מרוב השומן הנבלע בה וכל שכן העליונות:

משתכח ליה - היו נמצאות לו בין חביותיו שהיו ממציאין לו מן השמים:

רב חסדא - חמוה דרבא הוה ורבו הוה:

ובדיל רבה - בזכות הרב היה אוכל התלמיד:

כתיב ותעל שכבת הטל - והנה על פני המדבר כשהיה הטל עולה מן הארץ לקראת החמה כדרכו היה נראה על פני המדבר דק מחספש למדנו שהיה הטל מכסה את המן עד שעה שהטל עולה לקראת החמה וכתיב ירד המן עליו אלמא טל מלמטה:

קופסא - אשקרו"ן בלעז:

נימח על פיסת היד - מחוספס נוטריקון:

נבלע באיברים - אינו יוצא מן המעיים:

לאחר שסרחו - שנתלוננו על כך שאמרו בלחם הקלוקל (במדבר כא):

לא לפניהם ולא לצידיהם - שאין יודעים לאיזה צד עננים הולכים:

אלא לאחוריהם - דיודעים הם שלא יחזרו לאחוריהן ואותן שלפנים צריכין לצאת לסוף המחנה מאחור:



זה יהושע - שעלה עם משה עד תחומי ההר שנאמר (שמות כד) ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר סיני והמתין לו יהושע שם כל מ' יום שנאמר וישמע יהושע את קול העם ברעה למדנו שלא היה עמהם ושם היה יורד לו מן כנגד כל ישראל:

עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו - מאין לך:

חמש עשרה אמה מלמעלה - אם תאמר מלמעלה לארץ ולא פירש בהר או בבקעה וכי חמש עשרה בהר וכו':

תיבה היכי סגיא - היאך עלתה לראשי ההרים אלא על כרחך מלמעל' דקרא מן השמים הוא והכי קאמר על ידי גשמים גברו ט"ו אמה ומן התהום יצאו תחלה למלאות הבקעות והשפלות עד שהשוו לראשי ההרים:

מרובה - רבה על חברתה מדה טובה מרובה על הרעה חמש מאות בה שבמדה טובה נאמר (שם לד) נוצר חסד לאלפים ובמדת פורענות הוא אומר על שלשים ועל רבעים אף כאן מדת הטוב של ירידת המן רבתה על ירידת המבול: במדת פורענות הוא אומר וארובות השמים לא ירד מבול אלא דרך שתי ארובות ובמדה טובה הוא אומר דלתי שמים פתח. ותנא כמה ארובות יש באורך דלת ארבע הרי לב' דלתות ח' ארובות ואחרי ששתי ארובות הורידו גשמים גובה ט"ו אמה ח' ארובות הורידו מן ששים אמות שהרי אמרת מדה טובה מרובה על של פורענות וכ"ש שאינה ממועטת הימנה:

הא לא דמיא - אדר' אלעזר המודעי קאי:

פתיחה פתיחה גמר - מה פתיחה האמורה בארובות המבול ט"ו לב' ארובות אף פתיחה האמורה בדלתות המן ט"ו אמה לכל ב' ארובות:

ובעשור - דחומש הפקודים ואך בעשור דשור או כשב שבת שבתון וגו' בכולהו כתיב תענו ועניתם:

אניגרון - מין מאכל שנותנין בו יין ובכמה מקומות שנינו בתוספ' אניגרון ואכסיגרון שנותנין בו יין ושמן:

מיא דסילקא - מים ששלקו בהן תרדין:

דכולהו שלקי - של שאר מיני ירקי:

מידי דמשכר - ואין שכרות דרך אכילה:

קעילית - שם מקום:



חייב - משום שכר אל תשת (ויקרא י):

אף כאן יין - וביין אין שכרות אלא בשתייתו:

אסור בכל מיני מתיקה - בפירות חדשים בתפוחים בענבים:

ומותר ביין - בן ארבעים:

ותירוש ינובב בתולות - זה יין טוב שהוא משכר את האדם לגלות סתרי לבו האטומים כבתולה:

הבא מן התירוש - מן הענבים והכי קאמר קרא הענבים יוציאו לכם דבר אשר ינובב בתולות:

ותירוש יקביך יפרוצו - וכל יקב שבמקרא הוא הבור שלפני הגת ושם אין הענבים נתונים אלא היין:

דבר הבא מתירוש וכו' - והכי קאמר קרא ענבים יהיו לך המפריצים יקביך ביין ולעולם אין היין נקרא תירוש אלא הענבים:

והכתיב יין ותירוש יקח לב - ואכילת ענבים אינה משכרת:

הלך אחר לשון בני אדם - ואין דרכן לקרות את היין תירוש לכך מותר ביין:

שמביא יללה - ע"י היין רב הניאוף ופורענות באה לעולם. יין לשון תאניה ויללה:

זכה - לשתות לפי מדה:

נעשה ראש - שמפקח לבו בחכמה:

כתיב ישמח - בשי"ן לשון שממה וקרינן יין ישמח לשון שמחה:

פקחין - פקחוני עשאוני פקח:

דחיטי דכייתא - חטים נאות ונקיות כדמתרגמינן את בגדי עשו החמודות (בראשית כז) דכייתא:

דומיא דשמן - מים בקרבו דכתיבי בקרא דומיא דכשמן בעצמותיו מה שמן מבחוץ סכין אותו ונבלע בעצמותיו אף מים בקרבו הנבלעות דרך החוץ על ידי רחיצה:

שהיא כשתיה - אלמא מים דקרא שתיה הוא ושמן הוא דיליף ממים ואת ילפת מים משמן:

אלא אמר רב אשי רחיצה מגופיה דקרא - דדניאל דגבי סיכה נפקא לן מריבויא דלישנא וסוך לא סכתי ומצי למכתב ולא סכתי:

ואני באתי בדבריך - סיפיה דההוא קרא דלעיל אל תירא דניאל וגו' ואני באתי בדבריך נכנסתי לתוך הפרגוד בשבילך:

מאי ואני באתי - מתי נגרש מתוכו שהוצרך ליכנס:



לבוש הבדים - הוא גבריאל בספר דניאל:

פולסא דנורא - מקלות של אור:

אי לא עבדת - כלל:

לא עבדת - והיינו מצדיקים אותך לומר דוחה הוא את הדבר אולי ישוב הקב"ה מחרונו ויתרצה להם:

כדפקדוך - שתהא אתה נוטל הגחלים מבינות לכרובים ואתה אמרת אל הכרוב לתתם לך:

בחריקיה - במקומו:

עומד לנגדי - גבריאל אמר כן לדניאל:

ופרוותא דמשמהיג - נמל שקורין פורט:

דמשמהיג - דבר מלכות בלשון פרסי לפי שהוא מעלה שם מרגליות כדאמרינן בר"ה:

אכרגא - כסף גולגלתא:

שוא לכם וכו' - כלומר כלום הגונים האומות להיות החכמים מסורים בידם והלא המקרא משבחן שאף נשותיהם מנדדות שינה מעיניהן שוא לכם בעלי אומנות המשכימים ומאחרים למלאכתם אוכלי לחם בעצב וביגיעה כן יתן הזן את העולם מזונות ופרנסה לידידו שנא למי שנדד שינה בשבילו:

באתי בדבריך - על שדברתי בך: אשכחיה לדוביאל דהוה נקט איגרתא:

ואני יוצא והנה שר יון בא - וכשהגיע זמן מלכות יון לבא אצא על כרחי שכבר נגזרה גזרה ושר יון יבא במקומי:

עוי עוי - צעק וצוח גבריאל על זאת שלא ימשלו מלכי יון בישראל:

ולאביתר הכהן וגו' כי נשאת את ארון ה' לפני דוד אבי - כשהיה בורח מפני אבשלום:

וכי התענית בכל אשר התענה אבי - למדנו שנקראת בריחתו של דוד מפני אבשלום עינוי וכתיב כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר:

מים קרים על נפש עיפה - אלמא מרחיצה מיקרי עיף ולא מנעילת הסנדל וקרי ליה עינוי דכתיב בכל אשר התענה אבי:

מרטקא - שוט הסוס:

ויעש כן - בישעיה כתיב ישעיה לא היה רגיל במרכבת סוסים ויחף דידיה בנעילת סנדל הוא והוא יגלה על יחוף דדוד נמי דמנעילת הסנדל הוא:

שלא יבוא רגלך לידי יחוף - בצאתך בגולה:



אם תענה מתשמיש - להשבית עונתן:

ואם תקח מצרות - השביעו כמשמעו שלא יוסיף להן צרות: ה"ג ואימא אידי ואידי מצרות מי כתיב אם תקח ואם תקח כתיב ואימא אידי ואידי מצרות חד לצרות דידיה וחד לצרות דאתיין ליה מעלמא דומיא דואם תקח מי כתיב אם תקח ואם תענה אם תענה ואם תקח כתיב. והכי פירושא ואימא אידי ואידי מצרות וה"ק אם תענה את בנותי ליקח נשים עליהן מי כתיב אם תענה אם תקח דליהוי אם תקא פי' דאם תענה ואם תקח כתיב מילתא אחריתי היא:

ואימא אידי ואידי מצרות חד לצרות דידים - שלא יעשה בלהה וזלפה גבירות שוות להן והדר אשבעיה אם תקח נשים דהיינו צרות דאתיין להו לבתר הכי מעלמא והכי מסתברא דומיא דואם תקח:

מי כתיב אם תקח ואם תענה - צרות דעלמא קשות להן מן הראשונות וברישא הוה ליה לאשבועיה אצרות דעלמא והדר הוה ליה לאשבועיה אצרות דידיה דלא מישתעי איניש הכי להזהירו תחילה על הקל ולבסוף על הקשה:

מביאות אחרות - שהיתה מתאוה לו ולא בא עליה בעונתה בימים שעמדה אצלו ואני שמעתי שעינה מביאות אחרות שבא עליה שלא כדרכה וקשיא לי א"כ אימא אם תענה את בנותי נמי הכי אשבעיה שלא יענה אותן מביאות אחרות ועוד שעינה בביאות אחרות מיבעי ליה:

מדיחה את ידה - לפי שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלן שחרית ושם השד שיבתא:

שלא רצה להאכיל בידו אחת - אפי' ידו אחת לא היה נוטל לתת פת לבנו קטן ביום הכפורים:

ואינו חושש - משום רחיצה:

לנטורי פירי - שהיו להם פרדסים בעבר הנהר:

בי תרבו - שם הכפר:

לפירקא - שהיו דורשין ביוה"כ:

לעתיד לבא - לשנה אחרת לא יבואו הואיל ולא התרת' לעבור את המים ולחזור:

אמברא דחצדד - מקום מעבר הנהר מול חצדד:

מתחת חפת - שפת חלוקו להגביה שולי חלוקו על זרועו דאינו נראה כמלבוש אלא כנושא על כתיפו ואמר מר (שבת דף קמז.) היוצא בטלית מקופלת על כתיפו בשבת חייב חטאת:

כי האי גוונא - דקתני לעיל עד צוארו במים והאיכא סכנה שלא ישטפוהו המים:

וימד אלף - המלאך הראה ליחזקאל נחל היוצא מבית קה"ק תחילתו כחוט והולך וגדל וכל אלף אמה אורך משיצא חוץ לירושלים לא היה עמוק אלא מי אפסים מי קרצולין:

וימד אלף - שניות והעמיקו עד ברכים:

מכאן ואילך - קרי ליה אשר לא אוכל לעבור אלמא אסור לעבור למעלה ממתנים:

שאני נחל - היוצא מבית קה"ק שהיו מימיו רודפים הולכים מהר ושוטפים:

בסיחוי - בשייט:

ת"ל כי גאו המים מי שחו - ראויות לשוט:

לפתח בית דוד - היא ציון חוץ לירושלים:



מפכין - כמין הפך הן כשמגיעין למפתן ההיכל:

מכאן רמז לנדה - מדלא קרי ליה ראוי לנדה עד שמתגבר כנחל שוטף שמגיע לפתח בית דוד רמז שצריכה לטבילת מים עמוקים שתשב בהן עד צוארה ואע"ג דלא רמיז קרא עד צוארה רמיז מיהא דניהוו עמוקים עומק הראוי וזה כראוי:

התינח יום הכפורים לא גרסינן וה"ג שבת דאיכא מנעל מאי - מי שרי לעבור במים או דילמא חיישינן דילמא נפקי מכרעיה ואתי לאיתויינהו:

ועברוה דרך מלבוש - בנעליהם עברו אותו:

סנדל מאי - שאינו יכול להדקו ולקשרו יפה ברגלו כמו מנעל:

איקלע להגרוניא - ושבת שם:

לפירקא - לדרשא דריש גלותא:

מדעתיה דריש גלותא - שלא ישנאהו:

איבעי לך למירמא סנדל - שהוא רחב:

על גבי טינא - שלחלוח הטיט הוי עונג קרוב לרחיצה:

מטפחת - מקיאה מים:

מלא אסור - שמא ישפכו מים על בשרו:

משחל שחיל - פולט מים שבולע טרישטריש"א בלע"ז:

דמזדריב - מחליק ונשמט מידו וישפכו המים עליו:

מטפחת - סודר כמין כלים נגובים ואני שמעתי דה"ג ערב יום הכפורים מביאין לו מטפחת ומקנח בה ידיו ולמחר פושטה ומעבירה על עיניו והיא לחה קצת מקינוח הידים דאתמול:

איפכא אמרת לן - בתשעה באב עושה אותן כמין כלים נגובים ובערב יוה"כ לא אמרת עושה אותן כמין כלים נגובים ואותיבנך סחיטה לשון ששמעתי הכי קאמר איפכא אמרת לן ערב תשעה באב מקנח בה ידיו ולמחר פושטה וכו' וערב יום הכפורים שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים ואותיבנך סחיטה דכמין כלים נגובים עדיין יש כדי לסחוט:

שאלו את רבי אלעזר - גרסינן והוא רבי אלעזר בן פדת:

זקן ויושב בישיבה וכו' - אמרינן בסנהדרין (דף ה.) שאין חכם מתיר את הבכור ביחיד לראות את מומו אלא אם כן נטל רשות מן הנשיא פעם אחת והכא מיבעיא להו דאם זקן יושב בישיבת סנהדרין הוא מי צריך רשות' או לא והא דנקט לה הכא משום דבעי למימר ותו קמבעיא להו מהו לצאת בסנדל של שעם ביוה"כ:

דבר זה - נטילת הרשות:

להתגדר - לשון גדולה:

למעלה מזקנו של זה - לפני זקינו של נשיא זה שבדורנו: כהנים חשודין על מומי הבכור להתיר את האסור ואף להטיל בו מום לפי שהבכור בזמן הזה אין לו תקנה אלא אם כן יש בו מום ועל הכהן ליטפל בו משנתנוהו לו לשומרו ולזונו דרבי מאיר ודרבן שמעון במסכת בכורות (דף לה.):

ותו קמבעיא להו - קמיה דרבי אלעזר:



שעם - מין גומא שקורין פוי"י:

בתענית צבור - הנגזר על הגשמים דתנן במסכת תענית (דף יב:) אסור בנעילת הסנדל:

בדהיטני - מין שעם:

בדהוצי - סנדל של כפות תמרים:

בדיבלי - של עשבים:

יוצא בקב שלו - בשבת קב אשקצ"א:

ורבי יוסי אוסר - קסבר לאו מנעל הוא הואיל ואינו שוה בכל ואפילו הכי שוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים אלמא אף על גב דלרבי יוסי לאו מנעל הוא אפי' הכי אסיר והוא הדין לשל שעם:

כתיתין - חתיכות בגדים קטנות שהם נוחות לו לסמוך שוקו עליהם:

טמא - מקבל טומאה דלאו פשוטי כלי עץ הוא:

מנעל הוא - הלכך ביוה"כ אסור אבל דהיטני ודהוצא לאו מנעל נינהו:

מותרין בכולן - בכל הני דמתניתין אכילה ושתיה ורחיצה וסיכה:

אינשי עבדו ליה - גדולים עשו לו והתורה הזהירה גדולים על הקטנים שלא יעשו להם בידים דבר האסור כדאמרינן במסכת יבמות (דף קיד.) לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים:

לא אפשר מאתמול - ויהא ישן כל הלילה והם ברגליו:

הא מותרין לכתחלה קתני - שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו ורחוץ אותו והאי שפיר ידע דהיום עשאו לו:

מיא חמימי - לרחיצה:

ומשחא - לסוך:

ביעתא בכותחא - ביצים בכותח:

תבורי מאני - להפקיר לו כלים לשבר ולמלאות תאותו:

מאני גזיזי דפחרא - כלים סדוקים של חרס בדמים קלים:

אין מונעין תכשיטין וכו' - ברייתא היא ומייתינן לה בריש בתולה נישאת בכתובות הרי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ואחר כך קוברין את המת ואין מונעין תכשיטין מן הכלה מחמת האבל כל שלשים יום אלמא כל שלשים בעי' נוי:

אם מחמת סכנת עקרב - מקום שיש לחוש לעקרבים מותר כל אדם לנעול:



בגרעינתה או שלא בגרעינתה - והא דקתני מתניתין וכגרעינתה מיבעיא ליה היכי קאמר כמוהו וכגרעינתה יחד או דלמא הכי קאמר כמוה כגרעינתה:

אושלא קרי לה - הלכך יבישה בקליפתה הוא דמקרי' שעורה:

קים להו לרבנן וכו' - ואע"ג דכל שיעור אכילת איסור בכזית היא הני מילי היכא דכתיב' אכילה אבל הכא אשר לא תעונה כתיב וכל כמה דלא מיתבא דעתיה ענוי הוא:

נטלו במפה ואכלו וכו' - שלשה קולין נהג בו אחת שלא נטל ידיו אלא במפה כרך ידיו משום אנינות הדעת וחוץ לסוכה אכלו ולא בירך אחריו:



הא כביצה בעי סוכה - אלמא שתי כותבות דאמרן לעיל לא שהלכה כן פחותות הן מכביצה:

שתי כותבות בלא גרעינן - שאכלן רבן גמליאל בסוכה ואמרו עלייהו לא שהלכה כן:

תרי קבי דתמרי - בגרעינהון הוו קבא דקשייתא:

וסריח - יש בהן קב גרעינין ויותר אלמא הגרעין יותר מן הכותבת וסריח לשון עודף כמו תסרח על אחורי המשכן (שמות כו):

אם השלים - י"ד סעודות שאדם חייב לאכול בסוכה לדברי רבי אליעזר במסכת סוכה:

תרגימא - ליפתן:

שאור בכזית - לענין בל יראה ובל ימצא:

שיעורו של זה לא כשיעורו של זה - על כרחך דחמץ נפיש מכזית ולהכי כתב שאור דאי לא כתביה וגמר מחמץ הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא מיחייב עליה אלא בשיעורא רבה להכי כתביה רחמנא לחיוביה אכזית דאילו בפחות מכזית ליכא למימר דלא תהא ראיה חמורה מאכילה דסתם אכילה בכזית על כרחך החמור בכזית והקל ביותר מכזית:

מכדי בית שמאי - לא אמרו ככותבת אלא משום דבעו שיעור חמץ טפי משל שאור שהוא בכזית מדאיצטריך קרא למכתבינהו ואם מצאו שיעור פחות מככותבת והוא יתר על כזית היו משערין בו ואם כביצה פחותה מככותבת ליתני כביצה ואי נמי כי הדדי נינהו לימא כביצה שהוא שגור במשנה יותר מככותבת לענין טומאת אוכלין:

כותבת סתמא כביצה - ובית שמאי כותבת סתמא אמור:

מזמנין - מברכין על המזון אחריו:



כל השיעורין - האמורין באוכלין:

ששינה הכתוב - לקמן קמפרש ליה:

וראיה לדבר - למה שאמרתי שלפי ששינה הכתוב במשמען שינו חכמים בשיעורן יש ראיה מיום הכפורים שאף בו שינו חכמים בשיעורן מפני ששינה בו הכתוב במשמעו:

אשר לא תעונה - ולא כתיב אשר תאכל:

מאי ראיה - למה לו להביא ראיה מאי אולמא דהאי מהאי מה פורש ביום הכפורים במשנה להודיענו שהטעם משום דשינה הכתוב הוא יותר משלא פירשו התם בטומאה נמי חזינן דשינה הכתוב במשמעו ושינו חכמים בשיעורא:

אי מהתם - מדשינה הכתוב בטומאה הוה אמינא אין שם שינוי הכתוב דאורחיה הוא למיכתב מכל האוכל אשר יאכל כי היכי דכתיב גבי משקה אשר ישתה קא משמע לן יום הכפורים דהתם ודאי שינה הכתוב במשמעו ושינו חכמים בשיעורן אמור מעתה את ששינו בטומאה נמי משום טעמא דשינה הכתוב הוא דאשר יאכל שינוי משמעו חשיב להו:

מחוסר שחיטה - כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו לאו אוכל מיקרי לענין טומאה לא הוא ולא אמו דהא מחסרי שחיטה:

ואימא בן פקועה - שנמצא בתוך בהמה שנשחטה דקיימא לן (דף עד.) שחיטת אמו מטהרתו:

טעון קריעה - דתנן (שם) קורעו ומוציא את דמו:

דבר יוכני - עוף גדול הוא כדאמרינן בבכורות (דף נז:) שטבעה ביצתו ששים כרכים: זוטר טובא לא גרסינן אלא ה"ג ואימר כביעותא דציפרתא:

רבי אבהו דידיה אמר וכו' - פירש במשמעו של מקרא פירוש אחר שלא פירש בו ר' אלעזר רבו ואין להשיב עליו:

האוכל חלב בזמן הזה וכו' - מפרש לה ואזיל:

אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן - והכי קאמר האוכל פחות מכזית בזמן הזה יכתוב כשיעור זה אכלתי שמא יבנה בית המקדש בימיו ויתחדש בית דין ותתחדש הלכה ויאמרו שחייב קרבן על כזית קטן ולקמן פריך א"כ ימעט בשיעורין מבעי ליה:

והתניא וכו' - כלומר וכי אתי ב"ד ומחדש הלכה מי מחייב האי דאכל קודם שנתחדשה הלכה והא האידנא לאו שב מידיעתו הוא דאי נמי הוה ידע דחלב הוא הוה אכיל ליה דהא השתא קים לן (ברכות לט.) דלא חייבה תורה אלא על כזית איגורי שהוא כזית בינוני:

אשר לא תעשינה - משמע שאילו ידע לא עשה אבל בשגגה עשה ואשם:

אלא דלא מחייבי קרבן עד דאיכא כזית גדול - והכי קאמר האוכל כזית בינוני אל יכתוב מחוייבני חטאת אלא יכתוב כזית בינוני אכלתי שמא יבא בית דין ויפטרנו מקרבן ונמצא מביא חולין לעזרה: ה"ג עונשין מיכתב כתיבי אלא הכי קאמר שיעורין של עונשין וכו'. שיעורי עונשין שעל ידן הוא ענוש הלכה למשה מסיני באיזה שיעור הוא ענוש:

יעבץ - הוא עתניאל בן קנז:

כמה ישתה - מדבית הלל קפריך:

הכי גרסינן איכא בינייהו כמלא לוגמיו דחוק - לבית הלל בעינן כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו בריוח ולרבי אליעזר כמלא לוגמיו דחוק:

אם כן - דלבית הלל מיחייב בכדי שיסלקנו וכו' הוה ליה בציר מרביעית והויא לה מקולי בית שמאי וליתנייה במסכת עדיות גבי קולי בית שמאי שכולן שנויות שם:



כי איתשיל - בבי מדרשא הך דלעיל כמה ישתה ויהא חייב לענין עוג מלך הבשן כלומר לענין אדם כענקים איתשיל והוו להו בית שמאי לחומרא דמחייבי ברביעית:

כזית בכדי אכילת פרס - קים לן (כריתות דף יב:) בכל אותן איסורין ששיעורן בכזית שאם שהה בין תחילת אכילת השיעור לגמר אכילתו יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף עד שיאכל כל השיעור בתוך כדי שהיית סעודה והיא אכילת חצי ככר ששיערו בו את העירוב שהוא מזון ב' סעודות כדתנן חציה לבית המנוגע שתלה הכתוב שהייתו לטמא בגדים כשיעור אכילה:

ככותבת בכדי אכילת פרס - בתמיה יום הכפורים ששיעור אכילתו בככותבת אף הוא שיעורו צירוף אכילתו בכדי אכילת פרס ואם שהה יותר מכאן אין מצטרף ופטור והא כיון דשיעורו גדול בעי שהיי' טפי לצירוף אכילתו והשתא קולא דפטרי ליה:

בטפי מהכי - אם שהה יותר מיכן לא מייתבא דעתיה ויוה"כ ביישוב הדעת תליא מילתא דכתיב אשר לא תעונה (ויקרא כג):

חצי פרס - ששיעורו לפסול את הגויה לאוכל אוכלין טמאין חצי פרס נפסל גופו מלאכול בתרומה וחצי פרס שיעור גדול הוא כשתי ביצים שוחקות כדאמרי' בעירובין (דף פג.) ואף ביה משוינן שהיית צירופו בכדי אכילת פרס ותו לא כיון דשיעורא רבה הוא בטפי מהכי ליצטרף:

הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא - ואקילו רבנן בה:

ולא תטמאו בהם - גבי אכילה כתיב אל תשקצו את נפשותיכם דהיינו אכילה ולא תטמאו בהם לא זו היא אזהרת טומאה שהרי אין ישראל מוזהרין מליטמא דכתיב אמור אל הכהנים וגו' (ויקרא כא) כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין אלא אזהרת אכילתן וכתיב ונטמתם בם משמע שעל ידי אכילתן תטמאו:

מכאן לטומאת גויה - על ידי אוכלין טמאין דאורייתא:

מדרבנן - דקרא לאו לטומאה אתא שאין לך דבר מטמא אדם על ידי אכילה אלא נבלת עוף טהור:

אלא אסמכתא בעלמא - ועיקר קרא דרשינן בפרק אמר להם הממונה (לעיל דף לט.) אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה:

אומצא ומילחא - שעליה:

אכשורי אוכלא - משקה הבא למתק את האוכל אוכלא הוא:

אכילה גסה - שאכל לילי יום הכפורים על השבע שהיה שבע מסעודה שהפסיק בה וכל מה שאכל משחשיכה אכילה גסה היתה ושלא להנאה:

פרט למזיק - לזה שאינו מבטל ממנו שום עינוי על ידי אכילה זו אלא מזיק הוא את האוכלין ואת עצמו:

זר שאכל תרומה - בשוגג שחייבו הכתוב תשלומי קרן וחומש פטור אם אכלה על השבע:

פרט למזיק - את התרומה:



שכוסס - כל דבר שהוא אוכלו שלא כדרך אכילתו קרי ליה כוסס:

שזפין - פרונ"ש בלע"ז שבלע בלא כסיסה:

ראשון משלם קרן וחומש - שאף היא דרך אכילתן:

ושני משלם דמי עצים לראשון - שהרי קנאן הראשון ונתחייב בתשלומיהן והן אינן ראויות עוד אלא להסקה:

במחלוקת - השנויה במקום אחר שנויה במשנתנו ולא דברי הכל היא אלא רבי יהושע היא:

שטומאתן ושיעורן שוה - כגון שני חצאי זיתים משני מתים או משתי נבילות או שתי חצאי עדשה משני שרצים שזמן טומאתן שוה ושיעורן שוה לטמא בשיעור אחד:

טומאתו ולא שיעורו - כגון שרץ ונבילה ששניהן טומאת ערב אבל אין שיעורן שוה לטמא שזה בכזית וזה בכעדשה:

שיעורו ולא טומאתו - כגון מת ונבילה ששניהן בכזית וזה טומאת שבעה וזה טומאת ערב:

מתני' אינו חייב אלא חטאת אחת - דחד שמא הוא דאכילה ושתיה מחד קרא נפקי:

אכל ועשה מלאכה - תרי שמות נינהו דמתרי קראי נפקי:

גמ' אכילה בכזית - משמע והתורה לא חייבה עליו אלא ביישוב הדעת:

השמר פן לא תעונה - השמר פן תבא לידי לא תעונה:

א"כ נפישי להו לאוי - השמר ופן ששניהן לא תעשה הן ואנן לאו אחד אמרינן שמא לא רצה להרבות בו לאוין:

השמר דלאו - כגון השמר בנגע הצרעת (דברים כד) שלא יקוץ בהרתו:

השמר דעשה - השמר שתתענה:

ותנא מייתי - אזהרה בעינוי מהכא:

על תוספת מלאכה - אם לא הוסיף מחול על הקודש להפסיק מן המלאכה מבעוד יום:

יהא מוזהר - בלאו:

מה לעינוי וכו' - כלומר עונש דמלאכה לאו מופנה הוא שאם באת ללמדו מעינוי יש להשיב מלאכה הותרה מקצתה אצל גבוה:

חמשה קראי כתיבי במלאכה - ארבעה לאוין וכרת אחד באחרי מות ובפ' אך בעשור (שבחומש הפקודים):

וחד לעונש דליליא - דאם אינו ענין לאזהרה תנהו לענין עונש: ונאמר להלן



עינוי - על דבר אשר ענה את אשת רעהו (דברים כב):

היא גופה שבת איקרי - ובלאו ג"ש נמי נפקא מיניה וביה דכיון דאיקרי שבת לענין עינוי הוה ליה כשבת לעונש ואזהרה:

תשבתו שבתכם - ומשבת שבתון לא גמר דאיקרי שבת דאיצטריך ליה לרבויי כל הענין כדאמר בריש פרקין (דף עד.) שבתון שבות אי נמי שבת שבתון היא לאו יומא איקרי שבת אלא הכי קאמר מנוח' מרגוע היא לכם והיכא נמי דכתיב שבת שבתון הוא לשון זכר אף לשון מנוחה הוא לשון זכר אבל יומא לא איקרי שבת להכי נקט תשבתו שבתכם יתירא דהוא גופיה איקרי שבת:

מיבעיא ליה לכדתניא - לשאר ימים טובים ולא איום כפורים קאי:

ותנא דעצם עצם - מדאיצטריך למעוטי לתוספת החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוסיפין והאי ועניתם בתשעה מאי עביד ליה:

כל האוכל ושותה וכו' - והכי משמע קרא ועניתם בתשעה כלומר התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה ומדאפקיה קרא בלשון עינוי לומר לך הרי הוא כאלו מתענה בתשעה:

כס פלפלין - אין זה יישוב הדעת שאין זה דרך אכילתו:

מיתיבי וכו' - אלמא מאכל קרי ליה:

שהפלפלין חייבין בערלה - מין אילן הוא:

רטיבא - חזי למיכל:

הימלתא - ליטוריג"ה שמפטמים בשמים כתושים בדבש:

מבי הנדואי - מארץ כוש:

שריא - ואין בו משום בישולי נכרים שנאכל כמות שהוא חי ולא משום גיעולי נכרים דנותן טעם לפגם ומדקאמר אין בו משום בישולי נכרים ש"מ דרך אכילתו כשהוא חי:

מר"ה עד יום הכפורים - אבל לבלבו קודם ר"ה כבר נעשו קשים ועץ בעלמא נינהו:

משיב את הנפש - ומבטל את העינוי:

מזגו - נתנו בו מים להתיש כחו:



מתני' אין מענין אותן - אין חייבין למנוע מהן מאכל:

מחנכין אותן - לשעות לפני שנה שהיא סמוכה לפירקן פירקן הוי בן שלש עשרה לנקבה וארבע עשרה לזכר שדרך תינוקות להביא שתי שערות בשתים עשרה ויום אחד דהיינו בתוך שנת י"ג והיא פירקה לעונשין ותינוק בי"ג ויום אחד נמצא שנת י"ד פרקו לעונשין ושנת י"ג היא שנה הסמוכה לפרקו ושנת י"ב היא שנה לפני שנה הסמוכה לפרקו:

או לפני שתי שנים - שהיא לפני שתי שנים סמוך לפרקו דהיינו שלש שנים לפני פרקן ובגמרא פריך השתא לפני שתים דהיינו ג' שנים אמרת מחנכין לפני שנה דהיינו שתים מיבעיא:

גמ' בחולה - כחוש ותשוש כח:

אמר רב הונא בן שמונה - לבריא שעברה שמנה ונכנסת לתשע ובתינוקת כדמסיים מילתיה דהוי שנת תשע ארבע שנים לפני פרקה:

ובן תשע - לחולה שעברה שנת תשע ונכנסה לתוך עשר דהיינו ג' שנים לפני פרקה מחנכין לשעות:

בן עשר - לבריאה שעברה עשר ונכנסה לאחד עשר ובן אחת עשרה לתינוקת חולה ונכנסה לי"ב משלימין מדרבנן בן י"ב ונכנסה לי"ג משלימין מדאוריי' שהיא פירקן בתינוקת הבריאה והחולה שוות בו:

ורב נחמן אומר וכו' - לא פליג רב נחמן אדרב הונא אלא מר פירש מילי דתינוקת ומר פירש מילי דתינוק:

תנן - מחנכין אותו לשעות לפני שנה דהיינו שתי שנים ולפני שתים דהיינו שלש בשלמא לרב נחמן ולרב הונא דאמרי איכא השלמה מדרבנן כדקאמר אע"ג דלדידהו הוי חינוך הבריא ארבע שנים מצי לתרוצ' למתני' כולה בחולה וה"ק מחנכין אותו לשעות שתי שנים לפני השלמת דבריהם שהם שלש לפני השלמת דד"ת כדקאמר רב הונא דשנה עשירית מחנכין את התינוקת החולה לשעות שהיא לפני שנה הסמוכה לפרק השלמת דבריהם שהיא בשנת י"ב לחולה דהיינו לפני שתים הסמוכים לפרק דאורייתא:

אלא לר' יוחנן קשיא - לדידיה לא מיתוקמא מתניתין כלל דהא אמרינן השלמה מדרבנן ליכא דתימא מתני' חדא קתני כדאוקימנא אליבא דרב הונא ורב נחמן ורישא בחולה וסיפא בבריא כדאוקימא רב חסדא נמי לא תוקמא דמתני' קתני שלש לבריא ושתים לחולה ור' יוחנן אמר שתים לבריא ואחת לחולה:

אמר לך רבי יוחנן - לא תתני לפני שנה דמשמע שתים ולפני שתים דמשמע ג' שנים אלא אימא מחנכין אותה שנה סמוך לפרק' בחולה ושתים לבריא:

תא שמע דתנא רבה בר שמואל - שנה או שתים כר' יוחנן ולא תני לפני שנה ולפני שתים:

לר' יוחנן ניחא - ומוקי לה שנה לחולה ושתים לבריא:

אלא לרב הונא ולרב נחמן קשיא - דהא חינוך לשעות הוא ופחות שבחינוכין לשעות לדידהו ג' שנים הוי דהא אמר רב הונא בתינוקת חולה שמחנכין אותה בעשירית וברייתא קתני גדול שבחינוכין שתי שנים:

מאי חינוך דקתני השלמה - דדבריהם ולדידן נמי השלמה דדבריהם שתים לבריא לפני השלמה דאורייתא אחת לחולה:

מתני' עוברה שהריחה - העובר מריח ריח תבשיל והוא מתאוה לו ואם אינה אוכלת שניהן מסוכנין:

ע"פ בקיאין - אם יאמרו שני רופאים שהוא מסוכן אם אינו אוכל:

גמ' כוש - פלך תוחבין לה כוש ברוטב של אותו בשר ומוצצתו:

למה נאמר בכל מאודך וכו' - יאמר החביב שבהן וכ"ש שאינו חביב:

כי כאשר יקום - בנערה המאורסה כתיב:

מה למדנו מרוצח לנערה המאורסה - שהוא כמשפט הרוצח כן משפט הדבר הזה:

מה נערה המאורסה ניתן רשות - למציל להצילה מבעילת זו בנפשו של בועל זה להורגו עד שלא בא עליה כדכתיב אין מושיע לה (דברים כב) הא יש מושיע יושיענה בכל צידי תשועה:

רוצח יהרג ואל יעבור - אם אמרו לו הרוג חבירך ואם לאו אהרוג אותך יהרג ואל יעבור עבירה זו כדמפרש לקמן:

אף נערה המאורסה - אם יאמרו בעול ארוסת חבירך או תיהרג יהרג ואל יעבור אבל היא אינה מצווה למסור את נפשה דהיא אינה עושה כלום דקרקע עולם בעלמא היא וראיה לדבר אסתר:



ורוצח גופיה מנלן - דיהרג ואל יעבור:

מרי דוראי - שלטון של כפר שאני דר שם:

מאי חזית דדמא דידך סומק טפי - כלומר מאי דעתיך למשרי מילתא משום וחי בהם ולא שימות בהם טעמו של דבר לפי שחביבה נפשן של ישראל לפני המקום יותר מן המצות אמר הקב"ה תבטל המצוה ויחיה זה אבל עכשיו שיש כאן ישראל נהרג והמצוה בטילה למה ייטב בעיני המקום לעבור על מצותו למה יהיה דמך חביב עליו יותר מדם חבירך ישראל:

ההיא עוברה דארחא - שהריחה ויום הכפורים היה:

לחושו לה - באזנה שיוה"כ הוא היום אולי תוכל להתאפק:

ואלחישה - קיבלה את הלחישה שפסק העובר מתאותו:



זורו רשעים מרחם - נעשו זרים ונתנכרו לאביהם שבשמים:

אצר פירי - להפקיע שערים ותניא (ב"ב דף צ:) אין אוצרין פירות בארץ ישראל וכל דבר שהוא חיי נפש לפי שמפקיעין את השערים:

תונבא - שטות אשטורדישו"ן מחמת חוליו:

על פי בקיאין - תרי ע"פ בקי לא וע"פ עצמו לא תיובתא דר' ינאי בתרוייהו:

הכא במאי עסקינן - דאמר חולה לא צריך ואשמועינן מתני' דשומעין לרופאין:

וניספו ליה על פי בקי - דהא באחד נמי אמר ר' ינאי דשומעין לרופא:

ואע"ג דאמר רב ספרא - דהא דאמור רבנן תרי כמאה ומאה כתרי לענין עדות הוא דאמור אבל לענין אומדנא בתר דעות אזלינן אשמעי' במתני' דכי אמרינן זיל בתר דעות באומדנא דממונא כגון בשומא ששמין לבעל חוב אבל באומדנא דחולה אף על גב דרובא אמרי לא צריך כיון דאיכא תרי דאמרי צריך ספק נפשות להקל:

מכלל דרישא דאמר צריך - ואפ"ה קתני מתני' ע"פ בקיאין אין ע"פ עצמו לא:

במה דברים אמורים - דמאכילין אותו ע"פ בקיאין כלומר דבעינן בקיאין דאמר לא צריך ואמרי בקיאין צריך מאכילין אותו אבל אמר צריך אני אם אין שם בקיאין תרי דאמרי לא צריך אלא חד מאכילין אותו ע"פ עצמו כר' ינאי דאמר שומעין לחולה:

מר בר רב אשי אמר - הך סיפא לא תפרש הכי דמשמע דהיכא דאמר צריך אני ואיכא תרי דאמרי לא צריך לא צייתינן ליה הא לא אמרי' דהיכא דאמר צריך אני ואפי' איכא מאה דאמרי לא צריך צייתינן ליה מאי טעמא לב יודע מרת נפשו: הכי גר' תנן אם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו טעמא דליכא בקיאין הא איכא בקיאין לא הכי קאמר במה דברים אמורים דאמר לא צריך אבל אמר צריך אני אין שם בקיאין כלל מאכילין אותו וכו'. אין שם בקיאין כלומר אין בקיאותן כלום:

מתני' מי שאחזו בולמוס - חולי האוחז מחמת רעבון עיניו כהות והוא מסוכן למות וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא:

כלב שוטה - מפרש בגמ':

אין מאכילין מחצר כבד שלו - ואע"פ שנוהגין הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך:

ור' מתיא בן חרש מתיר - קסבר רפואה גמורה היא:

גמ' אמר אביי ובטעמא - משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע:

מאכילין אותו הקל הקל - אם אין לנו דברים מותרים כדי צרכו ויש לפנינו מיני איסורין מאכילין אותו הקל הקל שבהם:

טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית - לאחר זמן הביעור שהטבל במיתה בידי שמים והשביעית בעשה:

בדאפשר בחולין - שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתינטל תרומתו:

דכולי עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה - חולין ואין מאכילין אותו לא טבל ולא תרומה:

כי פליגי דלא אפשר בחולין - אלא אם כן אוכל את כולו וקאמר מאכילין אותו הטבל כמות שהוא ולא יפרישו ממנו תרומתו להאכילו תרומה לעצמה וחולין לעצמן ובן תימא אומר מוטב שיפרישו תרומתו ויאכילוהו כל אחד לעצמו ולא יאכילוהו טבל כמות שהוא:

מר סבר טבל חמור - שאפי' לכהנים אינו ראוי:

ומר סבר תרומה חמורה - שאין לה היתר אבל טבל אפשר דמתקן להו וחולין יהו ראוין לכל אדם:



אפשר בחולין פשיטא - דמתקנינן ליה:

לא צריכא בשבת - שאפי' הוא שבת שאסור להפריש תרומה ומעשר יפרישוה ולא יאכילוהו טבלים:

בעציץ שאינו נקוב - דטבל שלו מדרבנן ושבות דהפרשת מעשרות בשבת דרבנן אשמועינן שידחה השבות ולא יאכילוהו טבל דרבנן דאתו למשרי נמי טבל דאורייתא כי האי גוונא:

לימא תנאי היא - הך דרבה דאמר בדאפשר בחולין מתקנינן ליה ודחינן שבות דהפרשת תרומה בשבת מקמי אכילת טבל דעציץ שאינו נקוב דרבנן:

קורין לו רופא - בשבת:

וקורעין לו תרנגולת - לתת על המכה שזו היא רפואתו:

וגוזזין לו כרישין - מן המחובר להאכילו:

כרישין - כרתי:

לימא - הא דרבה ר' אלעזר בר' שמעון היא דאמר מפרישין לו תרומה בשבת ואל יאכילוהו טבל דרבנן כגון ירק ולא רבי דאי רבי האמר אין צריך לעשר:

עד כאן לא קאמר רבי אלא לענין מעשר ירק דרבנן - דלא מיחלף בטבל דאורייתא אבל דגן דאורייתא הוא אפי' רבי מודה דאף בעציץ שאינו נקוב מעשר דמיחלף בדאורייתא:

ראו נא כי אורו עיני - ביהונתן כתיב: הכי גר' מאי אין ראיה לדבר דהתם לאו בולמוס אחזיה:

מגרר גריר - ממשיך את הלב לתאות רעבון:

ויאכל - לחם והדר ויתנו לו פלח דבילה:

אליה - בשר שמן מאד:

למזרחה של תאנה - שהשמש מכה שם מן הבקר עד חצות היום והשמש ממתק את הפרי:

וממגד - לשון מעדנים:

קפחיה - כפאו ונטל ככרו הימנו:

אהדרוהו בלגי וצעי - סבבוהו בני העיר והקיפוהו לגינין של דבש ומתיקה וקערות של תבשילין:

דייק בשמא - בשמו של בעל הבית אם נאה אם כעור:

אשלימו ליה כיסייהו - ערב שבת היה והפקידו אצלו כיסם:

דבי שמשי - של ערבי שבתות:

לית בהו ממשא - מתוך שאדם במנוחה מהרהר ורואה חלומות ומתכוון היה לדחותו שלא ילך ויטלנו:

חזו טלפחי אשפמיה - ראו עדשים על שפמו:

יהבו סימנא לדביתהו - בעליך אמר שתתני לנו כיסינו וזה לך סימן שאכלתם היום עדשים:

מים ראשונים האכילו בשר חזיר - פונדק ישראל היה מוכר לישראל דברים המותרים ומאכילם ומוכר לנכרים בשר חזיר מבושל בא ישראל לפונדק וראהו שלא נטל ידיו כשהסב לאכול ונתן לפניו בשר חזיר:

מים אחרונים הרגו את הנפש - זו היא אשתו של זה שאילו נטל מים אחרונים דרך הנוטלים ידים לקנח את שפמם בידים טופחות ולא היו עדשים נראין:

ואזניו סרוחות - גדולות וכפולות למטן:

משחקות בו - מראות בו כשפיהם לשחוק:



למקטליה בדבר הנזרק - למ"ד רוח רעה שורה עליו לא יקרב אצלו להרגו בידים אלא זורק בו חץ או סכין והורגו:

דחייף ביה - המתחכך בו:

דנכית ליה - שהכלב נושכו:

נישלח למאניה - יפשיט בגדיו:

משכא דאפא - הוא הצבוע ובלע"ז פוטויי"ש:

דאפא דיכרא - צבוע זכר:

בגובתא דנחשא - על ידי קנה של נחשת:

דילמא חזי לבבואיה דשד - שקפץ מן הכלב עליו ומסתכן:

צפידנא - חולי השינים והחניכים ומתחיל בפה וגומר בבני מעיים ומסוכן הוא:

מטרוניתא - נכרית היתה:

עבדא ליה רפואה חמשא ומעלי שבתא - יום ה' בשבת וע"ש:

והאיכא חלול השם - שהיא סבורה שעבר על שבועתו:

דמגלי לה מעיקרא - מההיא שעתא גלי לה לא נשבעתי לך כי כך אמרתי:

משחא דגדפא דאוזא - שומן מוח עצם קטן שבראש כנף העוף שקורין כניי"ל סכה אותו יעל צדעיו:

קשייתא דזיתי - גרעיני זיתים:

דלא מלו תילתא - שלא הביאו שליש:

אמרא חדתא - על מר חדש שקורין פושוי"ר:

ודביק בככי דדריה - הדבק בשורת השינים:

ממאי הוי - על ידי מה בא החולי הזה:

מחמימי חמימי דחיטי - האוכל פת חמה יותר מדאי:

כסא דהרסנא - דגים מטוגנים עם הקמח בשמן שלהן:

שיורי - שעבר עליו הלילה:

מאי סימניה - של אותו חולי:

כד רמי מידי בככיה - כשנותן כלום בשיניו זב הדם משורת שיניו:

ורבי יוחנן היכי עביד הכי וכו' - לא גרסינן לה הכא אלא במסכת ע"ז:

כמאן עביד ר' יוחנן - לתת סם בשבת בשביל חולי השינים דקאמר לה אי מצריכנא מאי:

שאני אומר בזו - מודים לו חכמים שהיא רפואה לו בכלב שוטה בחצר כבד שלו:

ירקון - חולי שפניו מוריקות: הכי גרסינן וחכמים אומרים באלו אין בהן משום רפואה באלו למעוטי מאי לאו למעוטי סם. והכי קאמרי ליה בשתים הראשונות אין זו רפואה גמורה לעבור עליהן דבר תורה ולמעוטי סם דיש בו משום רפואה: לא למעוטי מקיזין דם לסרונכי: בשבת לעולם אכולי הנך פליגי ומאי באלו משום דשמעוה לר' מתיא דאמר אכתי אחריתי:

לסרונכי - חולי ששמו אשטרנגליו"ן הוא בו"ן מלנט ובההיא מודה ליה: ה"ג הכי נמי מסתברא דתניא שלשה דברים אמר רבי אלעזר בן עזריה משום ר' מתיא בן חרש מקיזין דם לסרונכי בשבת ומי שנשכו כלב סוטה מאכילין אותו מחצר כבד שלו והחושש בפיו מטילין לו סם בשבת וחכמים אומרים באלו אין בהם משום רפואה באלו למעוטי מאי לאו אתרתי בתרייתא ולמעוטי דרישא לא אתרתי דרישא ולמעוטי דסיפא:



ת"ש דתני רב יוסף עוברה שהריחה וכו' ומי שנשכו וכו' והחושש בפיו וכו' וחכ"א בזו - אנו מודים ולא באחרת:

בזו אהייא אי נימא אעוברה פשיטא - וכי עוברה שהריחה ר' מתיא קתני לה סתמא היא:

אלא לאו אסם - קיימי דאילו אחצר כבד תנן פלוגתא במתני' ש"מ דבסם מודו:

לא ספק שבת זו בלבד - לא שיהא ספק הנפשות לשבת זו אלא אפילו אין הספק לשבת זו דפשיטא לן דהיום לא ימות אלא ספק שאם לא יעשו לו היום שמא ימות לשבת הבאה:

והיכי דמי כגון דאמדוה - רופאים לעשות לו הרפואה שמנה ימים:

להברותו - רחיצה שמא יבריא מאיליו:

על פי נשים - אם נשים או כותים אומרים צריך אין מחללין על פיהן:

אבל מצטרפין לדעת אחרת - כגון שנים אומרים צריך ושלשה אומרים אין צריך ואשה או כותי אומרים צריך מצטרפין למהוי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל:

פקוח - דשקומברנ"ש בלע"ז בכל דבר שצריך לו לנפש להעביר סכנת מות:

ואע"ג דצייד כוורי - עמו כל הני אע"ג דקאמר הכא משנה יתירה דייק דקתני ואינו צריך ליטול רשות למה ליה דתני הכא הא תני ליה והזריז ה"ז משובח אלא הא אתא לאשמועינן שאפי' הוא צריך לדבר:

עוקר חוליא - כדי להשפיל שפת הבור ויהא נוח ליכנס:

ננעלה דלת - והתינוק נבעת:

למתבר' בשיפי - נסרים שצריך להם לישנא אחרינא בשיפי קיסמין להדלקה:

ומפסיקין מפני הדליקה - בכלים של מתכת או של חרס מלאים מים ובדליקה שיש בה סכנת נפשות קאמר:

דקא מכיך מכוכי - משפיל ומציע הגחלים לצלות עליהם לערב:

דאדהכי והכי - אם ילך לבית דין לישאל אזיל ליה לאיבוד:

משבש ליה - מפתהו ומקרקש לו אגוזים:

דאפילו לחצר אחרת - דליקה בחצר זו ונפשות בחצר אחרת והם חולים או קטנים:

לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב - דאם ספק כותי או ספק ישראל מפקחין ואע"ג דרובא כותים הוו התם:

אי נימא תשעה ישראל וחד כותי - ונפל' מפולת על אחד מהן ואין ידוע אם ישראל אם כותי הוא:

אלא דאיכא תשעה כותים וחד ישראל - ואשמועינן דאף על גב דרובא כותים חיישינן שמא ישראל הוא ומפקחין הא נמי פשיטא דקי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי דנפקא לן בסנהדרין ובכתובות מוארב לו פרט לזורק אבן לגו:

לא צריכא דפרוש לחצר אחרת - ושם נפלה על האחד מפולת דבכל דוכתא אמרינן כל דפריש מרובא פריש במידי דניידי והכא לא אמרי' הכי ואע"ג דבפרישתן כולהו ניידי:

הא דפרוש כולהו - הואיל ואיתחזק ישראל בהאי חצר שנפלה בו מפולת מפקחין ואע"ג דניידי (ליה) לא אזלינן בתר רובא:

הא דפרוש מקצתייהו - ולא ידעינן אי הוה ישראל בהאי חצר אזלינן בתר רובא הואיל ולא איתחזק:

והא תנן תינוק מושלך - משנה היא בסדר טהרות בעיר שישראל וכותים דרים בה:

לא שנו - דאם רוב ישראל מחזקינן ליה לישראל אלא להחיותו:

אבל לייחסו - כגון אם נקבה היא שיהא כהן מותר בה לא ואפי' ליכא למיחש לאסופי כגון הנך דאמרי' במס' קידושין (דף עג:) תלי בדיקולא תלי פיתקא רמי חומרא משלטי הדמי' חיישינן שמא כותית היא וגיורת אסורה לכהונה ואע"ג דרוב ישראל מעלה עשו ביוחסין דבעינן תרי רובי כדאמרי' בכתובות בפ"ק (דף טו:):



ושמואל אמר לפקח עליו את הגל - קאמר דאם רוב ישראל אבל במחצה על מחצה לא וכ"ש ברוב כותים:

אינו כן - דאמר אפילו ברוב כותים מפקחין:

למאי הילכתא - הוי כותי אליבא דשמואל כיון דאמר מפקחין עליו כל שכן דמצוה להחיותו ולמאי הילכתא הוי כותי:

להאכילו נבילות - עד שיגדל ויקבל עליו גירות:

אם רוב ישראל ישראל למאי הילכתא - הוי ישראל ברוב ישראל טפי ממחצה על מחצה אי שלא להאכילו נבילות במחצה על מחצה לא ספינן ליה:

לנזקין - שור של ישראל שנגח של כותי פטור ושור של כותי שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם ושל ישראל שנגח של ישראל תם משלם חצי נזק מועד משלם נזק שלם:

אי נימא דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה - וקאמרינן דמחייבינן ליה לשלומי:

נייתי ראיה - דישראל הוא ונשקול וכל זמן שלא טבל בבית דין לשם גירות לא מצינן לישראל לחיובי לשלומי:

פלגא - משלם כישראל אידך פלגא ספק הוא וזה תובעו נזק שלם כדין כותי אמר ליה אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ושקול:

מאי קאמר - כל הני ספיקי דקתני מאי אתו לאשמועינן:

שמצילין את המת - לחצר המעורבת דליכא איסור אלא טלטול:

אבל הכא - כי לא שרית ליה לפקוחי מאי אית ליה למיעבד דתיהוי איסורא דאורייתא דנשרי הא מקמי הך:

עד היכן הוא בודק - אם דומה למת שאינו מזיז איבריו עד היכן הוא מפקח לדעת האמת:

עד חוטמו - ואם אין חיות בחוטמו שאינו מוציא רוח ודאי מת ויניחוהו:

הכי גרסינן אמר רב פפא מחלוקת מלמטה למעלה - מחלוקת דהנך תנאי דמר אמר עד לבו ומר אמר עד חוטמו מלמטה למעלה שמוצאו דרך מרגלותיו תחלה ובודק והולך כלפי ראשו דמר אמר בלבו יש להבחין אם יש בו חיות שנשמתו דופקת שם ומר אמר עד חוטמו דזימנין דאין חיות ניכר בלבו וניכר בחוטמו:

גזי נזרך - ונזר הוא שער הראש:

אפילו תימא אבא שאול - נמי סבירא ליה עד חוטמו: ולוי הסדר לא פורש לי מהו:

ושפיכות דמים - שהותר לבעל בית לשפוך דמו של זה להצלת ספק נפשו עבירה חמורה היא שמטמאת את הארץ כדכתיב (במדבר לה) ולא תטמא את הארץ גבי פרשת רוצחין:

וגורם לשכינה שתסתלק - כדכתיב (שם) אשר אני שוכן בתוכה הא אם תטמאו איני שוכן וגבי רוצח כתיב:

מעם מזבחי - אם כהן הוא שבא לעבוד עבודה:

ולא מעל מזבחי - אם התחיל בעבודה אין מפסיק לבא לידון אלא משלים עבודתו:



אבל להחיות - כגון שיודע ללמד זכות על אדם שנדון בב"ד ליהרג:

ועבודה - חמורה שדוחה את השבת מפסיקה להצלת נפש:

ומה מילה - שהיא תיקון אחד מאיבריו של אדם דוחה את השבת לפי שחייבין עליה כרת לאחר זמן כך שנויה בתוספתא דשבת:

יכול לכל - אפי' לפיקוח נפש:

ושמרו בני ישראל את השבת - כדי לעשות שבתות אחרות יזהרו בשבת זו בקיום שמירת שבתות הרבה:

אין אדם מעמיד את עצמו - מלהציל את ממונו מיד גנב והאי גנב דאתי במחתרת מידע ידע דקאי בעל הבית באפיה ואדעתא דהכי אתא דמימר אמר כי קאי לאפאי קטילנא ליה ואין זה ספק נפשות אלא ודאי נפשות והתורה אמרה לו כאן אחרי שבא להורגך השכם להורגו:

דאמר אביי - בסנהדרין (דף מג.) על היוצא ליסקל ואמר יש לי זכות ללמד על עצמי דקתני התם מחזירין אותו אפילו ארבע וחמש פעמים ובלבד שיהא ממש בדבריו והוינן בה מנא ידעי ואמר אביי מסרינן ליה זוגא דרבנן שמלוין אותו עד בית הסקילה ואם אמר יש לי ללמד זכות על עצמי ישמעו אלו אם יש ממש בדבריו אם לאו והכי נמי גבי כהן העובד איכא למימר נמי דהכי עבדי ליה:

ואשכחן - מהכא דאודאי פיקוח נפש מחללין אבל ספק לא שמעינן מינה וכולהו נמי כגון אך חלק איכא למימר דודאי פיקוח נפש קא ממעט ולא ספק וכן ולא אתם מסורין בידה למות ודאי וכן חלל עליו כדי שישמור ודאי שבתות הרבה:

דשמואל לית ליה פירכא - אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שיבא בעשייתה לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק:

חדא פלפלתא - גרעין אחד:

מתני' חטאת ואשם ודאי - הם אשם גזילות ומעילות ויש אשם שהוא תלוי הבא על שגגת ספק כרת ובגמ' פריך והא ביה נמי כפרה כתיבא:

חטאת ואשם ודאי מכפרין - ומסתמא תשובה איכא שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן:

גמ' הא כפרה כתיב ביה - וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג (ויקרא ה) באשם תלוי כתיב:

אשם תלוי אינו מכפר כפרה גמורה - אלא תולה להגן עליו מן היסורין עד שיודע לו שודאי חטא ויביא חטאת הכי ילפי' לה בכריתות (דף כו:):

פטורין - דיום הכפורים מכפר עליהן וטעמא מפרש בכריתות (דף כה:):

חוץ מפורק עול - כופר בהקב"ה:

מגלה פנים בתורה - דורש את התורה לגנאי כגון מנשה שהיה דורש באגדות של דופי לא היה לו למשה לכתוב אלא ותמנע היתה פלגש וגו':

ומיפר ברית בשר - מילה ובמסכת שבועות יליף לה מקראי:



חוץ מלא תשא - קא סלקא דעתך משום דכתיב לא ינקה:

וכל דדמי ליה - לא תעשה גמור:

לפי שנאמר בחורב תשובה ונקה - לאחר מעשה העגל כשעלה משה להתפלל עליהן ולקמן מפרש לה:

יכול אף לא תשא - ינקה בתשובה:

אי אפשר לומר נקה שכבר נאמר לא ינקה - דכתיב נקה לא ינקה גבי הדדי:

חלוקי כפרה - שחלוקין בכפרתן זה כך וזה כך:

אמר לו - שלש הן הנחלקין שיש עבירה שהיא צריכה לזה ואינה צריכה לזה אבל תשובה אינה מן החלוקין שהיא צריכה לכולן:

שובו בנים - ומיד ארפא למדת שיש עבירה שמכפרת בתשובה לבדה:

כי ביום הזה יכפר - למדת שיש עבירה שצריכה יוה"כ:

ופקדתי בשבט פשעם - למדת שיש עבירה שצריכה יסורין ומסתברא הקל לקלה והחמור לחמורה:

חילול השם - חוטא ומחטיא אחרים:

באזני ה' צבאות - אמר הנביא באזני אמר הקב"ה אם יכופר העון עד תמותון למדנו שיש עבירה שאין לה כפרה אלא במיתה:

ולא יהיבנא דמי לאלתר - וכשאני מאחר לפרוע הוא אומר שאני גזלן ולמד ממני להיות מזלזל בגזל:

באתרא דלא תבעי - שאין דרך הטבח לילך ולתבוע הקפותיו ועל הלוקח להביא לו מעותיו לביתו:

ומתא מחסיא - מקומו של רבינא:

יהיב זוזא להאי וזוזא להאי - שמא לא ידע חבירו שנתתיו לו ויש כאן חילול השם:

ועביד חושבנא - וחוזרין ונותנין לו בשר כנגד מה שנטלו:

כגון אנא דמסגינא וכו' - ואין הכל יודעין שנחלשתי בגרסתי ולמדין הימני להבטל מתלמוד תורה:

מחמת שמועתו - מחמת שם רע היוצא עליו:

שרא ליה מריה - ימחול יוצרו על מעשיו:

מתאהב על ידך - לחבירך:

קורא - מקרא:

ושונה - משנה:

ומשמש תלמידי חכמים - ללמוד (תורה) היא יישוב טעמי המשניות מה טעמן ומהיכן למדו:

באמור להם עם ה' אלה - את זו קרא הכתוב חילול השם כשאדם חשוב עובר עבירה ופורענות באה עליו והכל אומרים מה הועילו לו ראה החסידים והחכמים רעה באה עליהם שנאמר ויחללו את שם קדשי ובמה חללוהו באמור עליהם הנכרים שגלו ביניהן ראו עם ה' אלה ולא יכול להצילם שלא יגלו נמצא שם שמים מתחלל וכבודו מתמעט:

דמעיקרא שובבים אתם - כשתעשו תשובה מעלה עליכם כאילו תחילת החטא על ידי נערות ושטות ושובבות:

וכתיב ארפא - משמע מכאן ואילך כבעל מום שנתרפא שמקצת שמו עליו:

כאן מאהבה - השב מאהבה נעקר עונו מתחלתו:

כתיב שובו בנים - אלמא בעלי תשובה קרויין בנים:

וכתיב כי אנכי בעלתי בכם - אלמא עבדים מיקרו:

כאן מאהבה ומיראה - קרויין בנים:

כאן על ידי יסורין - שלא שבו עד שנתיסרו ביסורין קרויין עבדים ואית דגרסי כתיב שובו אלי ואשובה וכתיב כי אנכי בעלתי בכם כתיב ואשובה אליכם לאחר תשובה וכתיב כי אנכי בעלתי בכם כבר קודם שתשובו כאן מאהבה או מיראה קא אמר כי אנכי בעלתי בכם:



לא תעשה שבתורה - לא יוכל בעלה הראשון וגו':

כי כשלת בעונך - עונך יחשב כמכשול שהיא שגגה:

עליהם (חיו) [הוא] יחיה - על כל מה שעשה ואף על העבירות:

מתפייס הימנו - מקבל הימנו פיוסים:

ונשלמה פרים שפתינו - במקום פרים:

נדבה - מקובלת ברצון יותר מחובה:

ארפא משובתם - מן היחיד:

שבא דבר עבירה לידו - שנכשל בה כבר:

באותה אשה באותו מקום - שעבר שם העבירה ואותו פרק מתוך שדומה מכל וכל לזמן שנכשל בו כבר יצרו מתגבר עליו ואומר לו ראה פלונית ואותו מקום ואותו פרק הוא קום עשה מה שעשית כבר:

כסוי חטאה - שלא נתגלה עונו:

בחטא מפורסם - טוב לו שיודה ויתבייש ולא יכפור בו:

בחטא שאינו מפורסם - לא יגלה חטאו וכבוד השם הוא שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא מיעוט כבוד שמים הוא:

עבירות שבין אדם לחבירו - יגלה לרבים שיבקשו ממנו שימחול לו:

וחטאתי נגדי תמיד - איני סבור שכפרת לי והרי הוא תמיד כאילו הוא נגדי עומד:

וצריך לפרט את החטא - כשהוא מתודה אומר חטא פלוני חטאתי:

כדר' ינאי - לא הזכיר העון אלא למעטו ולומר אתה גרמת להם משל לאדם שהיה לו בן נאה ומאכילו ומשקהו ותולה לו כיס של דינרין בצוארו והושיבו בפתח זונות מה יעשה שלא יחטא:

הכי גרס בספרי משה אמר יכתב סורחני שנאמר יען לא האמנתם בי - בכל מקום שנכתב מיתתו שם נכתב סרחונו. אלמא ניחא למכתביה זמנין טובא:

לשתי נשים - שלוקות:

אחת קלקלה - זנתה והתרו בה למלקות כך דור המדבר מתו במדבר שהאמינו למרגלים (משה) מת במדבר על שמעו נא המורים אמר יכתב סורחני שלא יאמרו אף אני קלקלתי כמותם:

פגי שביעית - תאנים שלא בישלו כל צרכן ורחמנא אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (ויקרא כה) לאכלה ולא להפסד:

מפרסמין את החנפין - שהן רשעים ומראין עצמן כצדיקים אם יש מכיר במעשיו מצוה לפרסמו מפני חילול השם שבני אדם למידין ממעשיו שסבורין עליו שהוא צדיק ועוד כשבא עליו פורענות בני אדם אומרים מה הועיל לו זכותו:

שנאמר ובשוב צדיק מצדקו - סיפיה דקרא ונתתי מכשול לפניו אני ממציא לידו חטא גלוי לכל שיכשל בו וידעו את מעשיו:

המוחלטין - רשעים גמורין:

שלות רשעים סופה תקלה - מתוך שלותם הם יושבין ומהרהרין בעבירות:

והרשות - הרבנות:

מקברת בעליה - שנאמר (שמות א) וימת יוסף תחילה ואח"כ כל אחיו:

ולואי שתהא יציאה - ממנה בלא חטא כביאה:

נפיק לדינא - להיות דן דין:



בצבו נפשיה - ברצון עצמו:

לקטלא אזיל - לישא עונש חטא שמא ישגה בדין ועל עצמו אמר כן:

וצבו ביתיה לית הוא עביד - בכל זה לא יעשה צורכי ביתו ולא ישתכר כלום בדבר:

ולואי שתהא ביאה - שישוב ויכנס לביתו בלא חטא כיציאה:

אמבוהא - גדודי בני אדם הולכין אחריו לכבודו:

אם יעלה לשמים שיאו וגו' סופו כגללו לנצח יאבד - וכל זה אמר שלא תזוח דעתו:

מכתפי ליה - זקן היה ונושאין אותו באלנקי בכתפיהם בבית המדרש שלא להטריח את הציבור לקום מפניו:

שנאמר הנותרים - אלמא אף הן היו ראויין לישרף ונותרו:

אין חטא בא על ידו - הקב"ה מדחה מפניו את העבירה שלא תבא לידו:

כי לא תעזוב נפשי - למדנו שהקב"ה מונע את החטא מלהכשילו:

עשוק בדם נפש - מחויב בנפש שאבדה על ידו:

אל יתמכו בו - שלא יפול אלא מניחין אותו ויפול בבור בגיהנם:

כדרב הונא - דכיון דחטא תרי זימני שוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה לפי שהעבירה דומה עליו היתר:

לימא דלא כרבי - דאמר לעיל אפי' לא עשה תשובה מכפר:

אגב שאני - מאחר שעליו הוא סומך לחטוא אינו מכפר:

והכתיב ופללו אלהים - וקא סלקא דעתך ופללו לשון תפלה ופיוס הוא שהקב"ה מפללו ומפייסו ומכפר לו:

מאן אלהים דיין - והאי ופללו לשון ונתן בפלילים (שמות כא) הדיין ישפוט ביניהם:

אי הכי - דפללו דקרא לשון משפט נינהו אימא סיפא מי יתפלל לו מי ישפטנו בשביל המקום וכי אין שלוחין הרבה למקום ליפרע הימנו:

הכי קאמר - הכי נמי דפילול דקרא לשון פיוס הוא והכי קאמר אם יחטא איש לאיש ופללו לחבירו וריצהו האלהים ימחול לו:

ואם לה' יחטא איש מי יתפלל בעדו - אם אינו שב מעבירות שבידו כך היה עלי הכהן מוכיח את בניו שישובו מרעתם:

בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך - בשביל זר לערבו בממון או אם נוקשת באמרי פיך שהקנטתו בדברים עשה זאת והנצל כי באת בכף רעך על עסקי ממון:

לך התרפס - יד ופרע לו ועל מוקש אמרי פיך אם הקנטתו רהב רעיך הרבה רעים לבקש הימנו מחילה. רעיך בתרא דקרא מלא כתיב לפי שהוא לשון רבים:

בשלש שורות - שלש פעמים יפייסוהו בשלשה אנשים בכל פעם שנאמר ישור לשון שורה ואין שורה פחותה משלשה בני אדם:

חטאתי - הרי פעם אחת וישר העויתי הרי שתים ולא שוה לי הרי שלשה:

אנא שא נא ועתה שא נא - אין נא אלא לשון בקשה:

הוה ליה מילתא לר' אבא בהדיה - ר' אבא היה לו להתרעם על ר' ירמיה שחטא לו אזל ר' ירמיה איתיב אדשא דר' אבא:

זרזיפי דמיא - התזת טיפי שופכין שהיתה השפחה שופכת וזרזיפי טיפין ודומה לו כרביבים זרזיף ארץ בספר תהלים (עב):

ממציא נפשיה - לפני מי שחטא לו אולי יבקש ממנו מחילה וימחול לו:

חליף ותני - עובר ושונה ומשלש פעמים רבות:

בהדי טבחא - הטבח חטא לו:

קאזיל אבא - רביה:

למקטל נפשיה - עכשיו הוא מענישו למות:

תבר רישא - משבר עצמות ראש של בהמה:

בקועיה - בגרגרתו:

סידרא - פרשת מקרא של נביאים או של כתובים:



אתא ר' חייא - וגם הוא היה חפץ לפסוק עמו וחזר בשבילו לראש הפרשה:

רב שאני - מחמיר היה לעצמו:

חלמא חזא ליה לרב - ראה חלום על רב שתלאוהו בדקל והוא סימן נשיאות ראש וגדולה ור' חנינא ראש ישיבה היה כדאמר רבי (כתובוח דף קג:) בשעת פטירתו חנינא בר חמא ישב בראש וכשראה חלום זה על רב דאג למות לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אמר אדחייה מהכא ויברח לבבל מפני ושם יהיה ראש ולא נדחין למות בשבילו:

עם חשיכה - לאחר אכילה משקיבל עליו יוה"כ:

שמא תטרף דעתו - מחמת שכרות:

דבר קלקלה - של חטא:

ממעמקי הלב - תפלה היא:

בתורתך כתוב - כי ביום הזה יכפר:

רבון העולמים - כי לא על צדקותינו וכו':

בתענית - של גשמים:

ובמעמדות - ארבעה ימים בכל שבת שאנשי משמר ישראל מתכנסין בעריהן ומתענין וקורין במעשה בראשית כדאמרינן במס' תענית (דף כו.) והתם מקשינן ותעניות ומעמדות מי אית בהו מוסף ומשנינן הכי קאמר כהנים נושאין את כפיהן כל זמן שמתפללין ואפי' במנחה לפי ששלשה פרקים הללו תעניות הם ואין שכרות במנחה אבל שאר ימות השנה אין נשיאות כפים במנחה ויש מהן ארבע פעמים ביום:

צלותא יתירתא - מתפלל שבע כשאר התפלות:

ושמואל אמר מה אנו ומה חיינו - אומר ואינו מתפלל:

אור יום הכפורים - ליל יום הכפורים:

וחותם בוידוי - גרס בתוספתא אינו חותם מקדש ישראל אלא האל הסולחן וחכמים אומרים כל מקום שזקוק לשבע אף בשאר התפלות אם רצה לחתום בוידוי חותם כך שמעתי אבל לא גרס לה בתוספתא הכי אלא וחכמים אומרים מתפלל שבע ואם רצה לחתום בוידוי חותם ואנעילה קיימי קתני מיהת נעילה מתפלל שבע ומתודה תיובתא דשמואל תיובתא:

נחית קמיה דרבא - בנעילה ולשון נעילה פליגי אמוראי בברכו' ירושלמי חד אמר נעילת שערי שמים וחד אמר נעילת שערי עזרה:

וכיון דצלי - משחשיכה תו לא צריך:

והא אמר רב - במס' ברכות תפלת ערבית רשות ומאי פוטרת דקאמר:

לדברי האומר חובה קאמר - דזו פוטרתה:

מיתיבי וכו' - קתני נעילה וקתני ערבית:

שבע מעין שמונה עשרה - ג' ראשונות וג' אחרונות כתיקנן ואומר הביננו באמצע שיש בה מעין שלש עשרה ברכות והיא תפלה קצרה שתיקנו לעוברי דרכים ולמוצאי יוה"כ התירו לצאת בה מפני הטורח:



תנאי היא - אי פטרה נעילה את של ערבית אי לא: הכי גרסינן בתוספתא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביום הכפורים הנדה ויולדת טובלות כדרכן בלילי יוה"כ:

בעל קרי - שאסור בדברי תורה כדקיימא לן (ב"ק דף פב.) עזרא תיקן טבילה לבעלי קריין:

טובל והולך עד המנחה - אם אירע לו קרי קודם לכן טובל כדי שיוכל להתפלל תפלת המנחה אבל ראה קרי מן המנחה ולמעלה אין מותר לטבול אלא ימתין עד שתחשך ויטבול דסבירא להו לרבנן דתפלת נעילה בלילה ולדידהו פוטרת את של ערבית כדרב והא דקתני אינה פוטרת ר' יוסי היא דאמר כל היום מותר לטבול ואפילו ראה קרי לאחר תפלת המנחה טובל ביום כדי להתפלל תפלת נעילה אלמא קסבר תפלת נעילה אין זמנה בלילה ולדידיה אינה פוטרת את של ערבית: ה"ג בתוספתא הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת טובלין כדרכן ביוה"כ נדה ויולדת טובלות כדרכן בלילי יום הכפורים בעל קרי טובל והולך כל היום כולו ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אין יכול לטבול. קשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי ורבנן אדרבנן:

לא קשיא - הא דאמר ר' יוסי הכא מן המנחה ולמעלה אין יכול לטבול:

בדצלי תפלת נעילה - ביום קודם שראה קרי והא דאמרינן לעיל כל היום בדלא צלי תפלת נעילה כשראה הקרי:

אי דצלי מאי טעמא דרבנן - דמתניתא בתרייתא דאמרי כל היום:

קא סברי טבילה בזמנה מצוה - וזמנה ביום הוא דכתיב (דברים כג) והיה לפנות ערב ירחץ הלכך דחיא רחיצה דיום הכפורים ולאו היינו הך רבנן דלעיל ותרתי פלוגתא נינהו במתני' קמייתא פליגי בזמן תפלת נעילה דלרבנן בלילה ולר' יוסי ביום ורבנן דהתם סבירא להו טבילה בזמנה לאו מצוה דתדחה יום הכפורים ובמתניתא בתרייתא פליגי בטבילה בזמנה מצוה:

לא ירחוץ - שלא ימחוק את השם:

כורך עליו גמי - להגין עליו משטף המים:

וקיימא לן - במסכת שבת דבטבילה בזמנה מצוה פליגי דלרבנן טבילה בזמנה לאו מצוה ואם אין לו גמי ימתין עד למחר ויבקשנו:

ההיא - דאמרי' לעיל ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול עד שתחשך דטבילה בזמנה לאו מצוה ר' יוסי בר יהודה היא:

דיה לטבילה שתהא באחרונה - ברייתא היא דמייתינן לה במסכת נדה בגמרא דהמפלת (דף כט:) האשה שיצתה מלאה ובאת ריקנית והביאה לפנינו שלשה שבועים טהורים ועשרה שבועים אחד טמא ואחד טהור משמשת אור לשלשים וחמש ומטבילין אותה תשעים וחמש טבילות דברי ב"ש וב"ה אומרים שלשים וחמש וכולהו מפרש להו התם וטעמא משום טבילה בזמנה מצוה רבי יוסי בר יהודה אומר דיה לטבילה שתהא באחרונה דטבילה בזמנה לאו מצוה ור' יוסי דגמי הוא ר' יוסי בן חלפתא:

ולערב ישפשף - משום חציצה:

לערב ס"ד - מכי טביל וסליק מאי מהני ליה שפשוף חציצה דהואי הואי:

אימא מבערב - דאתמול ישפשף כל אדם עצמו בחמין שאם יראה קרי למחר יכול לטבול בלא חציצה:

הרואה קרי ביוה"כ - ולא במתכוין:

עונותיו מחולין - סימן טוב הוא זה יראה זרע ויאריך ימים:

ידאג כל השנה כולה - שמא לא קיבלו תעניתו והשביעוהו במה שבידם להשביעו כעבד המוזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו:

ואם עלתה לו שנה - שלא מת מובטח לו שמעשים טובים יש בידו שהגינו עליו ובן עולם הבא הוא:

תדע שהרי כל העולם רעב - מתשמיש והוא שבע ולא נתענה בזאת ושלא מדעתו השביעוהו ואעפ"כ עלתה לו שנה יש לדעת שצדיק גמור הוא:

מפיש חיי - זה שראה קרי ביום הכפורים:

סגי ומסגי - בבנים ובני בנים שכך הסימן יראה זרע יאריך ימים [ישעיה נג]:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/יומא/פרק_ח"