רש"י על הש"ס/יומא/פרק ה

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


תוספות יומא - פרק ה[עריכה]

פרק חמישי - הוציאו לו

מתני' הוציאו לו - מלשכת הכלים:

וכך היתה מדתה - מפרש בגמ':

גמ' מחתה דקטורת - לחפון מתוכה:

לעייל - מחתה והדר נעייל קטורת בחפניו:

הבאה אחת אמר רחמנא - בגחלים ובקטורת ולא שתי הבאות דכתיב (ויקרא טז) ולקח הכהן מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו וגו' והביא מבית לפרוכת כדאשכחן בנשיאים. כף אחת מלאה קטרת:

מרובה - וכבידה ליקח צריכה ימין:

אפי' בזמן ששניהם שוין - כהן שחפניו גדולים וחופן שלשת קבין אפילו הכי כיון דברוב כהנים גדולים גחלים מרובים מחפניו נוטל כף בשמאל:

קימחית - שם אמו:

עלה לגג - גבר על כולן:

איכא דאמרי - האי זרד בערסן קאמר ויפה הוא לחולה וסתם נשים מעוברות חולות ואוכלות זריד וערסן שהן מיני מאכל חיטין כדאמרינן במסכת (ברכות (דף לז.)) חילקא חיטי דמיתברי באסיתא לתרי תרי טרגיס לתלת תלת זריד לארבע ארבע ערסן לחמש חמש והכי קאמר כל הנשים מעוברות תקנו להם זריד וערסן להברות אותן והעוברים ואותן של אמי גבר על כולן:

איכא דאמרי בשכבת זרע - קאמר שאין יצירת הוולד מכל הטיפה אלא מן הבירור שבה זרד לשון חבילי זרדים טודי"ל כלומר בירור טיפה שקלטה אמי הזרד גדל ועלה לגג:

ותזרני - לשון זורה את גורן השעורים (רות ג) מברר את הטיפה:

וזירזתני - הזרתני מן הבירור שבה:

פעם אחת - יוה"כ היה:

צינורא - רוק:

לא ראו קורות ביתי כו' - ראיתי בהש"ס ירושלמי כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה אשה צנועה ראויה לצאת ממנה כהן גדול הלבוש משבצות זהב:

הכי גרסינן תנו רבנן בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ - והרים ממנו בקומצו ולא שיעשה כלי למידת קומצו וימדוד בו קומץ מן המנחה:

אבל הכא לא כתיב בחפניו - ואם עשה מדה מחזקת חפינתו מלא חפניו והביא קרינן ביה:

יליף מלא - דכתיב קרא אחרינא וקמץ משם מלא קומצו (ויקרא ב) מה להלן בקומצו יקמוץ ולא במדה אף כאן בחפניו:

מאי לאו - וכך היתה מדתה דקתני הכי קאמר אם בא לעשות מדה לחפינה כן יעשה הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו:

לא הכי קאמר וכך היה חוזר וחופנה לפנים - מערה אותה לתוך חפניו מן הכף ונותנה על הגחלים שבמחתה:

שמעית מינה כו' - ולקמן (דף מט.) בעינן לה:

דילמא שאם רצה כו' - כלומר לא הא ולא הא תפשוט מינה דדחינן לך להכא ולהכא:

אי נמי - הכי קאמר כך היתה מדתה מלא חפניו מצומצמין:

מבורץ - מבצבצין מכל צד ויוצא:

אי בקומצו - דדייקינן יכול בראשי אצבעותיו יקמוץ מעט וכל כמה דמחוסר טפי מעלי ת"ל מלא:



ובמחבת ובמרחשת - שהוא מיני טיגון שהן אפויות תחילה וחוזר ופותתן וקשה קמיצתן מלהיות מבורצת יותר מקמיצת מנחת סולת שבירוציה נופלין מאליהן צריך להיות מוחק בגודלו בירוצין של מעלה ובאצבעו קטנה בירוצין של מטה:

והאיכא מליקה - דתניא בה נמי וזו היא עבודה קשה (בהכל שוחטין):

והא איכא חפינה - שבפנים דתניא בה נמי לקמן בפירקין (דף מט:) וזו היא עבודה קשה: הכי גרסינן אימא זו היא עבודה מעבודות קשה שבמקדש:

בין הבינים - הנכנס בין האצבעות מהו קומץ הן או שיריים הן:

דאמר מר - במנחות בפ"ק (דף ט.):

שחסרו - שנתפזרו מהן:

אין מקטירין כו' - דתניא (מנחות דף ט.) מן המנחה פרט לשחסרה היא או שחסר קומצה:

כל שממנו לאשים - מאחר שנתת לאש כל משפטו הרי השיריים בבל תקטירו דכתיב (ויקרא ב) לא תקטירו ממנו אשה לה' לא תקטירו דבר שניתן ממנו לאש:

דמקטיר ליה לשום עצים - דמתנה ואומר אי שיריים נינהו הרי הן כשאר עצים:

כרבי אליעזר - דפליג במס' זבחים (דף עז:) באיברי חטאת שהן שיריים מאחר שהוקטרו אימורים ונתערבו איברי חטאת באיברי עולה שהן כליל ר' אליעזר אומר יתן הכל למעלה ורואה אני את בשר חטאת למעלה כאילו הן עצים ויליף טעמא מהאי קרא ואל המזבח לא יעלו וגו' בתריה דהאי קרא לא תקטירו ממנו כתיב:

דקמצי שמיני - כהנים שמינים שבשר אצבעותיהן בולט ודוחק זה לתוך זה ואין שם בין הביניים:

לר' אליעזר נמי לכתחילה דקמצי שמיני - שלא התיר רבי אליעזר להעלות שיריים לשם עצים אלא מפני תערובת איברי עולה שלא יצאו לבית השריפה כדקאמרי רבנן:

אי גמר מלא מלא - מה קומץ בירוצו אינו נקטר אף חפינה בירוציה פסולין:

היינו הך - דבעינן לעיל מהו שיעשה מדה לחפינה דהני תרוייהו חדא טעמא הוא דבירוצין ומדה לקומץ מקומצו נפקא לן כדאמרינן לעיל בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ וגבי בירוצין נמי תנינא לעיל יכול מבורץ ת"ל בקומצו ואי איפשט לן דמייתינן לחפינה דרשה דבקומצו בגזירה שוה כאילו כתיב בחפניו תרוייהו מיפשטי מינה:

רב פפא הכי בעי - להא בלא גזירה שוה דמלא מלא איכא למיבעיא להא אי נמי לא מייתי בחפניו לגבי חפינה אבל ההיא דלעיל לעשות מדה לחפינה ליכא למיבעיא אלא מגזירה שוה דמולקח לא שמעינן שלא יעשה מדה לקומץ דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה במסכת סוכה (דף לז.):

והא ליכא - שמאיליו נכנס לבין הבינים והוא לא נתכוון:

כדקמצי אינשי - צידו של אצבעותיו למטה:

בראשי אצבעותיו - פס ידו למטה ותחב אצבעותיו בסלת וקמץ קומץ שלם עד שמילא כל אורך פס ידו:

מלמטה למעלה - שהפך גב ידו למטה והעלה הקומץ בראשי אצבעותיו לתוך פס ידו:

מן הצד - כלומר שלא כדרך הקומצין גב ידו למטה ולא תחב אצבעותיו בסלת אלא מוליך על גב ידו בדוחק והסלת נכנס בפס ידו דרך אצבעותיו:

כדחפני אינשי - חודה של פס היד למטה:



דבקיה לקומץ בדופניה דמנא - קיי"ל במסכת מנחות (דף כו.) שהקומץ טעון מתן כלי וקומץ מתוך כלי זה ומקדשו לתוך כלי אחר ואם לא נתנו בשוליו ונתנו בדופניו ודבקו מהו:

טפופות - לשון דבר צף בגובה מעט כמו על דאטפת אטפוך (אבות פ"ב משנה ו):

נשפך הדם על הרצפה - ולא נתקבל בכלי:

מן הכלי כו' - משנה היא לעצמה בפרק אחר (דף לב.) ואינן זו בצד זו ושתיהן במסכת זבחים:

מנא הני מילי - דבעינן שירד מצואר בהמה לכלי:

מדם הנפש - דם קילוח שהנפש יוצאה בו:

גורעין - אות מתיבה זו ומוסיפין על תיבה זו ודורשין:

חישב בחפינת קטורת - על מנת להקטירה למחר:

מי יליף מלא מלא ממנחה - מה התם מהניא מחשבה בקמיצתה דנפקא לן במנחות (דף פג.) מזאת התורה לעולה ולמנחה וגו' הוקשו לשלמים מה שלמים מפגלין ומתפגלין אף מנחה וכו':

והכא נמי מהניא מחשבה - בחפינתה או לא והכא ליכא לאקשויי היינו הך כדאקשי לעיל דהנהו תרוייהו בעיי הוו להו בחד טעמא לאיתויי הבא בחפניו כדהתם בקומצו אבל הך מילתא אחריתי היא ואי נמי לא דרשי גזירה שוה לענין בקומצו דילמא דרשי לה לענין מחשבה:

פוסל את כולם - שזו היא מאחת עשרה מעלות שנאמרו בחומר בקדש (חגיגה דף כ:) שהכלי מצרף כל מה שבתוכו להיות כאלו נגע בכולו:

קס"ד מדפסיל טבול יום - אלמא קידשה הכלי קדושת הגוף פסלה נמי לינה וכיון דפסלה לינה פסלה נמי מחשבת לינה כשחישב להקטירה למחר וקשיא לי דשבקיה למתניתין דמעילה (דף י.) דתנן בה בהדיא הקומץ והקטורת ומנחת כהנים מועלין בהן משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה והכא דחיק לאיתויי בקא ס"ד מטבול יום:



חישב בחתיית גחלים - מהו להפסיל הקטורת:

כמצוה דמי - והוי ליה כמחשב בעבודה לשון אחר חישב בחתיית גחלים מהו שיפסלו גחלים במחשבה זו מלהקטיר עליהן. לינה שמעינן דפסלה בהו מדפסיל טבול יום כדתנן לעיל מיהו הא מיבעיא לן אי הוי חתייתן עבודה למיפסל בה מחשבה:

מכשירי מצוה כמצוה דמו - וכי היכי דמחשבת חפינה פסלה בקטורת מחשבת חתייה נמי פסלה בגחלים:

הולכה בשמאל מהו - הולכת הדם מיבעי ליה קבלה וזריקה דכתיב בהו כהונה פשיטא לן דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין אבל הולכה לא כתיב בהדיא ומדאפקה רחמנא לקבלה בלשון הולכה דתניא והקריבו זו קבלת הדם נפקא לן במסכת חגיגה (דף יא.) שהיא עבודה ומיהו שמאל איכא למימר דלא פסיל דהא לא כתב בה כהונה בהדיא:

את הכף בשמאלו - אלמא כשירה בשמאל:

ותיפשוט ליה מהא - דבגופו של מזבח קמיירי:

הרגל של ימין בשמאל - מי שזכה להעלות לכבש הראש והרגל מקבל מיד המנתח את הראש בימינו ואת רגל הימנית של תמיד מקבל בשמאלו:

ובית עורה לחוץ - ומקום חתך לפנים כלפי כהן וכן נאה:

הני מילי הולכה וכו' - הולכת אברים דלא מעכבא כפרה שאין כפרה אלא בדם והוא עצמו שלא הוקטרו אבריו כשר:

אבל הולכת דם דדם מעכב כפרה הוא - אימא לא נתכשר בשמאל:



זר ואונן שיכור ובעל מום - כולהו נפקי לן מקראי דמחלי עבודה בפ"ב דזבחים (דף טז.):

וכן יושב - דבעי לעמוד לשרת (דברים יח):

והא רב ששת הוא דאותבה - להא מתני' לאמוריה דרב חסדא כדמפרש ואזיל אלמא שמיעא ליה והיכי טעי למיפשט דכשרה בשמאל:

ויזרקו הכהנים הדם - מידם של שוחטים שהם זרים וחזרו וקבלו הדם מיד הכהן המקבל והוליכוהו אל הזורק: ומתיב רב ששת גרסינן:

בתר דשמעה - דאותבוה ניהליה הכא הדר אותבה איהו לרב חסדא:

מעשה איצטבא - המקבלים היו מושיבים את הדם ביד הזרים ואין הזרים מקרבין אותו לצד המזבח כלל אלא מושיבים הדם על ידם כאשר על גבי איצטבא:

או דילמא ולקח והביא - דולקח נמי אמלא חפניו קאי:

מהו שיכנס אחר - כהן המשמש תחתיו מהו שיכנס לפנים בחפינה זו שנתן הראשון לתוך הכף ואין צריך לחזור ולחפון:

א"ר חנינא - לתלמידים בא וראה שהדור האחרון זוכה להתחכם כדורות הראשונים שאף אני הייתי שואל שאילה זו ועכשיו שאלה רבי יהושע בן לוי שהוא מן הראשונים:

שחליים - קרשו"ן: לשחוק ולשתות:

אימא וחיית - המכה:

שמע מינה - דרבי יהושע בן לוי לא הוה קשיש מדקרי ליה רבי דקאמר לי התיר רבי חנינא ולא היה דרך הזקנים לומר על הבחורים רבי אלא לי התיר חנינא היה אומר כלומר לי אמר חנינא שהיא רפואה:

אלא הכי קאמר - ר' חנינא לתלמידיו בא וראה ששאלתן של אחרונים כשאלתי שאני מן הראשונים שאף אני הייתי מתקשה:

ומי אמר רבי חנינא הכי - מי מספקא ליה אי נכנס אחר בחפינתו אי לא:

בפר ולא בדמו של פר - בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר (ויקרא טז) ולא בדמו של פר שאם שחט פרו ומת אין המשמש תחתיו נכנס באותו דם לפנים אלא צריך להביא פר אחר ולשחוט וכיון דצריך להביא פר אחר צריך לחפון לאחר שחיטתו:

ואמר רבי חנינא קטורת שחפנה קודם שחיטה לא עשה ולא כלום - שכן סדר העבודות בענין חפן ומת נמי אי אפשר שלא שחט פרו תחילה וזה הבא אחריו צריך להביא פר אחר ואי אמרת יכנס בחפינתו של ראשון נמצאת חפינה זו קודם שחיטת פרו של שני:

הכי קאמר רבי חנינא - מדקא מבעיא ליה לרבי יהושע בן לוי הא מכלל דס"ל דאין צריך להביא פר אחר דאם כן הויא לה קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר:

ולמאי דס"ל - יפה שאל כשאילת הראשונים אותן שנחלקו עלי בפר ואפילו בדמו של פר אף להן נשאל שאילה זו:

מאי הוי עלה - חפן ומת מהו שיכנס אחר בחפינתו:

אי חופן חוזר וחופן - אי מפשטא לן בעיין דאיבעיא לן גבי חפינת פנים אם צריך לחזור ולחפון או לא ותימצי לומר דצריך לחזור ולחפון חבירו נכנס בחפינתו דהא מיקיימא חפינה:

אדרבה אי חופן וחוזר וחופן - אז אין חבירו נכנס בחפינתו שאי אפשר שלא יחסיר חבירו ושלא יותיר חפניו של ראשון שוין לחפניו של שני:



כיצד הוא עושה - חפינה שניה שבפנים מן הבזך לתוך חפניו אוחז את ראש הבזך בראשי אצבעותיו לאחר שהניח את המחתה בארץ וידה של בזך כלפי בין זרועותיו ומעלה בשני גודליו ומושך את ידה בגודליו לצד גופו מעט מעט עד שמגיע ראש ידה לבין אצילי ידיו וראש הבזך מגיע לגובה פס ידו וחוזר ומחזירה דרך צדה לתוך חפניו וצוברה על הגחלים:

נימנין - על הפסח מי שרוצה לימנות ומושך ידיו ממנו מי שרוצה לימשך עד שישחט:

ואם איתא - דלאחר שחיטה נמי קרינן ביה על השה עד שיזרק מיבעיא ליה:

ואם ימעט הבית - אם בעו מנויין להימעט ולמשוך את ידיהם:

מהיות משה - בעוד שהווייתו קיימת יתמעטו ולא משישחט:

אין פודין - פטר חמור:

לא בעגל ולא בחיה - דשה כתיב:

ולא - בשה שחוטה:

ולא בכלאים - דעז ורחל ואע"ג דמשני צדדיו הוא שה:

ולא בכוי - דתיש וצביי' קתני מיהת ולא בשחוטה אלמא שחוטה לאו שה הוא:



והוציא את כל הפר - אלמא לאחר שחיטה פר קרי ליה:

שיוציא את כולו - תירוצא הוא כלומר לאו דאיקרי פר אלא הכי קאמר יוציא את כל הנשאר ממנו:

ואת פר החטאת - קושיא הוא והכתיב (ויקרא טז, כז) ואת פר החטאת גבי יום הכפורים ולאחר מתן דמו משתעי קרא להוציאם לשריפה:

בעור ובשר ופרש - היכא דמשתעי קרא בגוף הפר שעורו ובשרו ופרשו כולן יחד כי התם כולי עלמא לא פליגי דמיקרי פר:

כי פליגי - לגבי ביאת פנים שאינו מכניס שם אלא הדם:

במה הוכשר לבא - מה יעשה כדי שיהא רשאי ליכנס יביא פר חי לעזרה ויעשה עבודות שבענין:

ותיפוק ליה - בעיין דבעינן לעיל דעל כרחין אין אחר נכנס בשחיטתו דהא חטאת שמתו בעליה היא:

חטאת צבור היא - הואיל ועליו ועל אחיו הכהנים בא (ועל כל קהל ישראל) דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו (ובעד כל קהל ישראל) (שם):

אמר לו רבי מאיר - במס' תמורה (דף יד.) היא:

לאו מכלל דאיכא למאן דאמר דצבור - לאו מכלל דשמעיה לתנא קמא דאמר דצבור היא והיינו טעמא דדחי:

אמר לו רבי יעקב - לתנא קמא דר' מאיר תרוייהו לחד תנא קמהדרי דאמר קרבן צבור דוחה קרבן יחיד אינו דוחה:

חגיגה - מפרש לקמיה מאי טעמא קרי ליה קרבן צבור:

חביתי כהן גדול - זמנן קבוע בכל יום כתמיד חגיגה אין זמנה קבוע לדחות שבת שהרי יש לה תשלומין כל שבעה:

כולן ימותו - דהויא לה חטאת שכפרו בעליה וחמש חטאות מתות ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ושכפרו בעליה ושעברה שנתה:

שאין חטאת צבור מתה - וכי גמירי חמש חטאות מתות ביחיד גמירי:

לנדבה - לקיץ המזבח והיא קרויה נדבת צבור ובאה מן המותרות של כל הרועות האמורות בכל מקום: ה"ג והתניא פר יום הכפורים ושעיר יום הכפורים:

שאין חטאת השותפין מתה - דרבי שמעון סבר חמש חטאות המתות בחד מקום אגמרינהו רחמנא למשה מה תמורת חטאת מתה ליתא בשותפות שאין קרבן השותפות עושה תמורה דכתיב ואם המר ימיר (ויקרא כז) לשון יחיד אף כולן אינן מתות בצבור ולא בשותפין אפילו המצויות בהן והכי מפרש בהוריות (ו.):

ומאי נפקא מינה - כיון דסוף סוף לאו למיתה אזיל ושפיר תריץ רב עמרם לעיל להא דקשיא לן תיפוק ליה דחטאת שמתו בעליה היא מאי נפקא ליה לרבא לסלוקיה לרב עמרם ממאי דקרייה חטאת צבור ולאוקמי' בחטאת השותפין:

דלא מייתי כהנים פר בהוראה - כלומר בבעיין ודאי מודינן דמתרצי בין אי איקרי חטאת צבור בין אי איקרי חטאת השותפין אבל לא ניחא ליה לרבא לקרותן צבור כדי שלא יאמרו התלמידים שאם הורו בית דין של כהנים לעבור על אחת מן המצות ועשו כהנים על פיהם שיהו מביאין פר העלם דבר כאחד מכל השבטים דקיימא לן (הוריות דף ה:) שבט אחד איקרי קהל כהנים ודאי לאו איקרו קהל אלא אותן שנטלו נחלה:



לדברי האומר וכו' - רבי מאיר קרייה לעיל קרבן יחיד:

מאי קמיבעיא ליה - הא ודאי פשיטא לן דאחיו הכהנים מתכפרים בו וקרבן השותפין אין עושין תמורה ומאי מספקא ליה בגוה:

אי נימא אי בתר מקדיש אזלינן - לענין תמורה והאי יחיד אקדשיה דמשלו הוא בא ולא משל שותפות:

אי בתר מתכפר אזלינן - והרבה מתכפרים בו:

פשיטא - דלענין תמורה מתכפר הוי בעליו:

דאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן - שלשה דברים בנותן משלו את חובת חבירו:

המקדיש - בהמתו לצאת בו חבירו חובה שעליו המקדיש הוי בעלים לענין תוספת חומש אם הוממה ובא לחללה אבל אם בא המתכפר לחללה אינו צריך להוסיף חומש דגבי חומש כתיב (ויקרא כז) ואם המקדיש יגאל וגו' מקדיש ולא מתכפר:

והמתכפר עושה בה תמורה - אבל המקדיש אם המיר בה אינה תמורה דאין ממירין בשל אחרים והאי לאו בעלים דידיה הוא:

והתורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו - בידו לתתה לכל כהן שירצה ואם בא אחר ואמר הילך סלע זה ותן תרומה זו לבן בתי כהן של זה היא שתרומה שלו שנאמר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך [וגו'] ונתתה ללוי וגו' (דברים כו) תלה הכתוב הנתינה במי שמעשרה משלו:

בקביעותא מתכפרי - כשאר המכפרים שהפרישו אחרים עליהן שהקנו להם הבהמה לכפרה אף כאן נקנה להן חלק בו והויא לה חטאת השותפין לענין תמורה:

או דילמא בקופיא מתכפרי - כלומר אין כפרתן קבועה בו אלא צפה על גב כפרת כהן גדול כדבר הצף על פני המים ואין הקרבן נקרא על שמם וקרבן יחיד הוא ויצף הברזל (מלכים ב ו) מתרגמא וקפא פרזלא:

חומר בזבח - שבא תחילת הקדש מבתמורה שהומרה בו:

שהזבח וכו' - ולקמיה מפרש ואזיל בהי זבח משכחת לה:

מה שאין כן בתמורה - שהתמורה אינה בצבור ואינה דוחה שבת שאין זמנה קבוע ואינה עושה תמורה דכתיב והיה הוא ותמורתו ולא תמורת תמורתו:

שהתמורה חלה - עלה קדושת הגוף אפילו היא בעלת מום קבוע בשעת התמורה ואם בא לחללה אינה יוצאה לחולין אלא לענין זביחה ואכילה בלבד אבל לא ליגזז וליעבד שאין חילוק בה בין תם לבעל מום דכתיב (ויקרא כז) רע בטוב או טוב ברע ואם המר ימיר וגו':

משא"כ בזבח - שהזבח אם קדם הקדישו את מומו אין יוצא בפדיונו לחולין ליגזז וליעבד דכתיב בפסולי המוקדשין (דברים יב) תזבח ואכלת בשר תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב אבל קדם מומו להקדישו הרי הוא כמקדיש עצים ואבנים לדמי עולה שאין קדושת הגוף עליהן אלא קדושת דמים בלבד ויוצאין בפדיונן לחולין גמורין כדתנן בבכורות (דף יד.) ובשחיטת חולין (דף קל.):

אלא לאו דפר - יום הכפורים נוהג בצבור כביחיד דחטאת היא וחטאת נוהגת בצבור ועושה תמורה אלמא פר יום הכפורים עושה תמורה:

באילו של אהרן - דיום הכפורים:

מאי תמורה שם תמורה - לעולם בפר והאי חומר בזבח מבתמורה דקתני לאו אתמורה דידיה קאי אלא הכי קאמר חומר בזבח משם תמורה שאין לך דבר ששמו תמורה דוחה שבת ואפילו התמורות הקריבות:

אי הכי - דשם קתני זבח נמי שם זבח קתני וכיון דשם זבח תני תנא מאי דוחקיך לאוקומי בחד זיבחא דתשמע מינה דבפרו של אהרן או באילו מיירי דילמא הכי קאמר תנא חומר בדבר ששמו זבח מדבר ששמו תמורה שיש זבח נוהג בצבור כביחיד ויש זבח (תמורה) שדוחה שבת כגון דצבור או דיחיד שזמנו קבוע ויש זבח שעושה תמורה כגון קרבן יחיד:

שם זבח לא קתני - האי תנא אלא בחד זיבחא נקט למילתיה:



בכור - קדושתו מרחם בין תם בין בעל מום ואין לו שום פדיון דכתיב ביה (במדבר יח) אך בכור שור לא תפדה ובמעשר בהמה נמי כתיב (ויקרא כז) לא יבקר בין טוב לרע אלמא חל על בעל מום ופדיון אין לו דכתיב (שם) לא יגאל:

אלא שם זבח לא קתני - אלא בחד זבחא נקט למילתיה וקאמר חומר בו מה שאין בשם תמורה וחומר בשם תמורה שאין באותו זבח שאנו עסוקין כאן:

מאי שנא - דלינקוט תנא מילתיה בתרי גווני:

שם תמורה אחת היא - כל התמורות שוות בכל הנך דקתני הכא בציבור ובדחיית שבת ובעשיית תמורה ובגיזה ובעבודה אבל זבח לא מצי למיתני שם דהא קתני גיזה ועבודה דלא מצי למימר מה שאין כן בשם זבח דהא איכא בכור ומעשר:

קסבר אין שוחטין פסח על היחיד - כר' יהודה דאמר הכי במסכת פסחים (דף צא.) ויליף לה מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד וכיון דאינו בא בלא שותפות אין עושה תמורה:

מי דחי טומאה - איכא למאן דאמר לקמן בשמעתין דלא דחי:

ותנא מאי שנא חגיגה וכו' - ההוא תנא דתמורה דגבי רבי מאיר ורבי יעקב דאייתי לעיל:

בכנופיא - ברגלים:



ותיפוק לי - בעיא דרבי אלעזר דלעיל דפר יוה"כ דהכהנים בקופיא הוא דמתכפרי ביה דהא אשר לו כתב ביה תלתא זימני למעוטי ציבור ואחיו הכהנים דלא מדידהו אתי תלתא אשר לו כתיבי ביה בתרי קראי והקריב אהרן וגו' והקריב תניינא ושחט את פר החטאת אשר לו: אלא שאני בי גזא וכו' גרסינן:

אפקוריה אפקריה - לגבי הך כפרה:

מתני' מהלך בהיכל - נכנס ומהלך לתוכו למערב:

שתי הפרוכת - פרופות מן הצפון לדרום אחת חיצונה ואחת פנימית:

וביניהן - אויר אמה:

גמ' אמה טרקסין - כך נקראת כותל מחיצה שהפסיק במקדש ראשון אבל במקדש שני שהיה גבוה (מאה) אמה לא עשאוהו לפי שלא היו עוביה אלא אמה ואינה יכולה לעמוד בגובה (מאה) אמה ולהוסיף על עוביה אי אפשר דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל (דברי הימים א כח):

ואיסתפקא להו - במקום המחיצה אי כלפנים אי כלחוץ:

ועבוד שתי פרוכת - לקלוט ביניהן אויר מקום המחיצה:

בין המזבח ולמנורה היה מהלך - כשבא ליכנס היה בוקע בהיכל דרך הדרום להלך בין מזבח הפנימי ולמנורה שהיא בדרום והולך עד הפרוכת:

בין שולחן ולמזבח - דרך הצפון:

רבי יוסי היא - דאמר במתני' לא היתה שם אלא פרוכת אחת ואצל הכותל הצפוני היה ראשה כפול ופרופה בקרס זהב כלפי החוץ ובו נכנסין לפני ולפנים כדתני מתני' אליבא דרבנן החיצונה פרופה מן הדרום הפנימית מן הצפון ורבי יוסי דאמר אין שם אלא אחת פריפתה בצפון היא דבהא לא פליג דכניסתו לתוך חלל בית קדשי הקדשים בצפון הוה:

פיתחא בדרום קאי - דשתי פרוכת היו שם והחיצונה פרופה מן הדרום כדתנן מתני' ולקמן פריך לר' יהודה ניעול בין מנורה לכותל:

שולחנות צפון ודרום מונחין - עשר שולחנות עשה שלמה שנאמר (דברי הימים ב ד) חמש מימין וחמש משמאל ותניא במנחות (צח:) אי אפשר לומר חמש מימין הפתח וחמש משמאל הפתח שאם אתה אומר כן מצינו שולחן בדרום והתורה אמרה והשולחן תתן על צלע צפון (שמות כו) אלא של משה באמצע חמש מימינו וחמש משמאלו ופליגי בה תנאי איכא למאן דאמר מזרח ומערב מונחין ואיכא למאן דאמר צפון ודרום מונחין ור"מ סבירא ליה כמאן דאמר צפון ודרום ראשי שולחנות מן הצפון לדרום היו חמש בשורה אחת פונות ראשה של זו לראשה של זו והשולחן אמתים ארכו הרי עשר אמות ועל כרחך צריך היה לסמוך ראש השולחן הצפוני לכותל שאם אתה מושכו להלן מן הכותל נמצא מן השולחן הדרומי מקצתו יושב בדרום שההיכל רחבו עשרים אמה נמצא צפון שלו עשר אמה ואי אפשר להיות כלום מן השולחן בדרום הלכך מפסקי שולחנות את הדרך ולא מתעייל ליה בין שולחן לכותל ואם תאמר אף בין המזבח לשולחן אין דרך שהרי המזבח באמצע ההיכל וראש השולחן הדרומי סמוך למזבח הא אמרן בפרק אמר להם הממונה (לעיל דף לג:) שאין המזבח מכוון כנגד השולחן אלא משוך קימעא כלפי חוץ:



למיעל להדיא - לילך אצל הכותל הצפוני כל אורך ההיכל וכל שעה עיניו נזונות מבית קדשי הקדשים דרך הפריפה שכנגדו:

ור' יוסי אמר לך חביבין ישראל שלא הצריכן הכתוב לשליח - אלא כל אחד ואחד מתפלל על עצמו שנאמר אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה (מלכים א ח, לח) הלכך חביב הוא שלוחן ליכנס לפומבי:

משחרי מאניה - בגדיו משחירין מעשן המנורה שהשחיר את הכותל:

טרקסין - לשון פנים וחוץ הוא כך ראיתי בתלמוד ירושלמי וראיה לדבר חסידים הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבם במעשר (ברכות דף לה:) למדנו שהטרק לשון כניסת פנים הוא:

דביר - היא המחיצה לפני הדביר חלל בית קדשי הקדשים שהוא לפנים מן המחיצה:

קחשיב לדידיה - למקום המחיצה לבד מן הששים:

כותל אולם - כותל החיצון למטה רוחב היסוד והאסקופה ולמעלה מגובה כיפת הפתח עובי החומה שעולה עד ק' אמה לבד רוחב כיפת החלל שהיא י"א אמה לבד רוחב כיפת עובי החומה:

והתא שש - יציע שאחורי בית הכפרת:

היכי קאמר קרא - מי אמרינן ה"ק ודביר בתוך הבית מחיצה עשה שמפסקת בתוך הבית:

מפנימה הכין - ולפנים מאותה מחיצה הכין מקום חללה והזמינו לתת שם את הארון אלמא דביר גופיה לאו מקדושת פנים הוא:

או דילמא ה"ק ודביר בתוך הבית מפנימה - דמקום הדביר גופיה משל פנים הוה ואותו הכין לתתו שם באותה כניסה את הארון:

אין להם הכרע - לדעת היכן הן נוטין:



שאת - הלא אם תיטיב שאת (בראשית ד) ולשון סליחה הוא או שאת אם לא תיטיב ולשון נשיאות עון הוא:

משוקדים - ארבעה גביעים משוקדים (שמות כה) או משוקדים כפתוריה ופרחיה:

מחר - וצא הלחם בעמלק מחר (שם יז) או צא והלחם בעמלק מיד ומחר אנכי נצב והיום אי אתה צריך לתפלתי:

ארור - וברצונם עקרו שור (בראשית מט) ארור שור של שכם שהוא מארור כנען או ארור אפם כי עז:

וקם - הנך שוכב עם אבותיך וקם (דברים לא) וכאן רמז לו תחיית המתים או וקם העם הזה וזנה:

ויעלו עולות כבשים - ונ"מ לפסוק כאן את הטעם באתנחתא או דילמא אידי ואידי פרים ואין אתנחתא בטעם עולות אלא טעם גרש ויעלו עולות כדי שיתחבר לשל אחריו:

מתני' החיצונה פרופה מן הדרום - רבנן קאמרי לה:

פרופה - ראשה כפולה לצד החוץ ונאחזת בקרס של זהב להיות פתוחה ועומדת:

מהלך ביניהן - נכנס בפריפת הדרום ומהלך ביניהן עד שמגיע לפריפת הצפון:

הגיע לצפון - ומשנכנס לתוך החלל הפך פניו לדרום לילך עד בין הבדים שהם באמצע החלל כדאמר מר (ב"ב דף צט.) ארון שעשה משה היה לו אויר עשרה אמות בבית קדשי הקדשים לכל רוח ורוח:

מהלך לשמאלו עם הפרוכת - שהמהלך מצפון לדרום שמאלו למזרח והפרוכת היתה לו למזרח החלל לבין שני הבדים והבדים היו ארוכים עד הפרוכת ראשן אחד למערב והשני למזרח אחד בראש הארון לצפון ואחד בראשו לדרום ואורך אמתים וחצי של ארון ביניהן:

דרך כניסתו - כשם שנכנס כשהולך לדרום עד שהגיע לארון פניו כלפי דרום כך כשיצא לא היסב את פניו לצאת אלא יוצא דרך אחוריו ופניו לארון:

בבית החיצון - בהיכל:

גמ' מי הוו פרוכת - אמה טרקסין הוה:

תשימו בארגז מצדו - אלמא גבי ארון הוה קאי וממילא שמעינן דעמו נגנז:

יולך ה' אותך - ודאג שמא יגלה לבבל:

תנו את ארון הקדש בבית - והא התם קאי אלא גניזה היא:

אתיא שמה שמה וכו' - כתיב בארון אשר אועד לך שמה (שמות ל) וכתיב בצנצנת המן ותן שמה מלא העומר (שם טז.) ואתיא צלוחית מצנצנת המן:

דורות דורות - כתיב בצנצנת למשמרת לדורותיכם (שם) וכתיב בצלוחית שמן משחת קודש יהיה זה וגו' (שם ל) ואתיא מקלו של אהרן מצנצנת במשמרת משמרת דכתיב ביה למשמרת לאות לבני מרי (במדבר יז):

כבין שני הבדים - כאילו היו שם ונותנה ביניהם:

תנן - מתני' כמ"ד בברייתא דלעיל [דף מט:] צוברה כדי שיהא עשנה שוהה לבא:

תני חדא צוברה פנימה שהיא חוצה לו - מתחיל לצוברה בראש המחתה של צד פנים שאותו ראש המחתה אינו לצד ידו והולך ומושך ידו אליו וצובר תמיד במשיכה עד ראש המחתה השני אשר אצל בית ידה:

ותניא אידך - מתחיל לצוברה בראש הפונה חוצה לצד ההיכל שהיא פנימה לו בצד גופו והולך וצובר תמיד הלאה עד ראש המחתה השני:



שלא תתחיל מפניך - לצבור ולילך הלאה:

שמא תכוה - שהקטורת שצברת לצדך בוערת תמיד וזרועך המתפשט והולך להלן נכוה בתימור העולה:

כי בענן - אל יבא כי אם בענן של עשן הקטורת:

מעלה עשן - שם עשב שגורם לעשן לעלות זקוף כמקל:

ומנין שנותן בה וכו' - לקמן פריך ל"ל הא נפקא ליה:

הא אם לא נתן וכו' - הא למדנו מכאן שנאמר ולא ימות שאם לא נתן וכו':

או שחיסר - דכתיב הקטורת שלימה ולא חסירה:

תיפוק ליה - דאי נמי לא כתב הכא ולא ימות מיחייב מיתה אקטורת חסירה דאשכח דעייל ביאה ריקנית שלא לצורך וכתיב ואל יבא בכל עת ולא ימות:

ששגג בביאה - ריקנית אבל ידע שיש מיתה במקטיר קטורת חסירה ואין עונש מיתה על השוגג:

דעייל שתי הקטרות - בביאה אחת:

קרא לקרא - הא נפקא ליה מכי בענן:

עיקר - שורש:

והא איפכא תניא - שהשורש יפה מן העלין:

לשמי קורה - לשון שמים:

ממשמש בכתלים - כן דרך העשן כשאינו יכול לצאת כנגדו מתפשט למעלה תמיד עד שמתמלא חלל הבית למעלה מכותל לכותל וכשאין לו עוד מקום ממשמש ויורד אצל הכתלים:

האי מוכן יעשה לאהל מועד - השוכן אתם נפקא. אל מקום שיהא שכני אתם יעשו כן:

חד לעונש וחד לאזהרה - ואל יבא כי בענן אזהרה וכסה ענן ולא ימות זה עונש ואילו לא ימות דאל יבא לאו אחסרון ענן כתיב אלא אביאה ריקנית:

תניא ר' אלעזר אומר - וכסה ולא ימות זה עונש מעלה עשן:

יכול יהיו שניהן אמורים קודם מיתת בני אהרן - ונאמר שבעון מעלה עשן שלא נתנו מתו:

ועדיין לא נראה - אראה משמע לעתיד אלמא כשנאמר מקרא זה עדיין לא נראה ואי לאחר מיתתן כבר נראה בו ביום שנאמר ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם (ויקרא ט):

מצוה להביא מן ההדיוט - ואע"פ שהורו כראוי נענשו שלא נטלו רשות:

הבמה אשר בגבעון לירושלים - היה לו ליכתוב מירושלים או מן הבמה אשר בגבעון לירושלים בגבעון היתה קדושה ששם מזבח שעשה משה והיה הולך ומקריב שם:

מקיש יציאתו מגבעון לירושלים לביאתו מירושלים לגבעון - והכי משמע קרא ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון דרך הליכתו וכן לירושלים בשובו מגבעון היתה כביאה ראשונה:

וישראל במעמדם - העומדים בעזרה במקום כל ישראל על קרבן התמיד דכתיב תשמרו להקריב לי (במדבר כח) היו עומדים ומשמרים על קרבנכם:

עד דהוה מכסי מיניה ר' יוחנן - שאין ר' אלעזר רואהו:

מיניה דר' יוחנן - שאין ר' יוחנן רואהו מחזיר פניו:



אמרו ליה לרב יוסף - שהוא היה מאור עינים ואינו מכיר בדבר:

תרום רישיך - תהיה ראש ישיבת הכרך:

התם מיבעי ליה למיקם - במקום שהפסיעות כלות ולא לחזור לאלתר:

ואם לא עשה כן - נראה כמו שלא נטל רשות להיפטר:

וראוי לו שלא התפלל - ראוי לו שלא התפלל גרסינן כלומר נוח היה לו אם לא התפלל כמו ראוי לו שלא בא לעולם:

מימינו אש דת - אלמא ימין עדיפא:

ורבבה מימינך - הימין סובלת רבבה מזיקין:

וכי תימא אורחא הוא - שהימין מוכנת להשתמש בה לכך ניתנו הלוחות בימין ולאו חשיבותא דימין היא:

לשמאל דידך - דהיא ימינו של הקב"ה שהמתפלל רואה עצמו כאילו שכינה למול פניו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז):

שחונה - חמה:

עביד שולטן - עושה ממשלה:

עוברי דרכים - מתפללים שלא ירדו גשמים:

וחנינא בנחת - שאין לי זריעה בשדות:

מתני' נביאים הראשונים - דוד ושמואל מפרש במס' סוטה (דף מח:):

ושתייה היתה נקראת - מפרש בגמ':

למקום שנכנס - לבית קדשי הקדשים:

במקום שעמד - בין הבדים:

ולא היה מתכוון להזות לא למעלה וכו' - שתהא אחת למעלה בחודה של כפורת העליון והשבע למטה מאמצעה שהרי לא על הכפורת נוגעים אלא לארץ נופלות:

אלא כמצליף - בשורה זו תחת זו כל שמונה הזאות כמצליף לא ידעתי לשונו:

וכך היה מונה - בגמרא מפרש טעמא:

נטל דם הפר תחילה והניח דם השעיר - מסקנא דמילתיה דר' יהודה היא דאמר לא היה שם אלא כן אחד וצריך ליטול דם הפר תחילה:

על הפרוכת - כדכתיב וכן יעשה לאהל מועד (ויקרא טז):

עירה דם הפר וכו' - כדכתיב במתנות המזבח ולקח מדם הפר ומדם השעיר מדם שניהן יחדיו:

ונתן המלא וכו' - בגמרא מפרש חוזר ומערה מזרק מלא לתוך הריקן כדי לערבן יפה:

גמ' ויביאו בבלה - ליהויכין:

עם כלי חמדת - הוא ארון:

ויאריכו הבדים וגו' - סיפיה דקרא ויהיו שם עד היום הזה:

ופליגא דעולא - הא דתניא ר' שמעון אומר ארון גלה לבבל:

ראשונה ושניה - כלומר משני מקראות:



כל חדרה - הגנוז בחדרי חדרים:

נ"ב שנה - הי' מחרבות ירושלים בגלות צדקיהו עד פקידת כורש שעלו לבנות הבית שהרי לסוף ע' לגלות יהויקים היתה הפקידה כמו ששנינו במגילה (דף יא:) וי"ח שנה היה מכיבוש יהויקים עד חרבות ירושלים דאמר מר גלו בשבע גלו בשמונה גלו בשמונה עשרה גלו בתשע עשרה ופירושו: גלה יכניה בשבע לכיבוש יהויקים שהוא שמונה לנבוכדנצר גלו צדקיהו וגלותו בחרבות ירושלים בשמונה עשר לכיבוש יהויקים שהוא תשע עשרה לנבוכדנצר דאמר מר שנה ראשונה כיבש נינוה שניה עלה וכיבש יהויקים:

עד בהמה - בהמה בגימטריא חמשין ותרין:

הגביר לרבים - בספר דניאל כתיב והכי מפרש ליה ר' יוחנן אותו ברית האמור בגפרית ומלח שנאמר בו על אשר עזבו את ברית הגבירו האויב על ישראל שבוע אחד:

לרבים - לשרים כמו כל רבי מלך בבל (ירמיהו לט, יג):

מתעסק - בטיול ושחוק:

רצפה משונה - אחת מן הטבלאות של שיש שברצפה ראה גבוהה מחברותיה והבין שסילקוה מאחר שנסדרה שם:

ביחוד - בברור:

מתליעין בעצים - דתנן (מדות פ"ב משנה ה) כל עץ שיש בו תולעת פסול למזבח:

בעלי מומין - שאין ראויין לעבודה אחרת:

נראין ואין נראין - כדמפרש ואזיל בברייתא שהיו דוחקין ובולטין בפרוכת ונראין כשני דדי אשה שבולטין מתחת חלוקה:

ויוצאין בפרוכת - הפרוסה כנגד פתח שבמחיצת אמה טרקסין והפתח באמצע אמה טרקסין היה במקדש ראשון:

הכרובים - מדובקין זה בזה ואחוזין ומחבקין זה את זה כזכר החובק את הנקבה:

מעורים - לשון דיבוק כמו (עוקצין פ"ג משנה ח): אילן שנפשח ומעורה בקליפה ובמס' ביצה (דף ז.) אם היו מעורות בגידין אסורות:

ולא יבאו לראות - הלוים שבמדבר אף על פי שהיו נושאין כלי הקודש בכתף לא היו רשאין ליכנס בשעת סילוק מסעות שהיו מפרקין את הארון והמזבח להסיעו ממקומו עד שהיו אהרן ובניו מכסין אותו בנרתיקיהן כמו שכתוב בפרשה וכסו אותו במכסה עור תחש ולקחו בגד תכלת וכסו וגו' כבלע לשון כיסוי:

בבית אביה - באירוסיה אף ישראל במדבר עדיין לא היו גסין בשכינה:

נתגרשה קאמרת - האי מעשה בבית שני הוה לאחר שנתגרשו וחזרו:

לחיבתה ראשונה - לתחילת חיבתן שאין גסין זה בזה:

במאי עסקינן - האי מגללין להן הפרוכת ומראין להן הכרובים:

מי הוו כרובים - דקס"ד בכרובים שעשה שלמה אצל הארון מזה ומזה קאמר:

דבבי - שכנגד הפתחים פתח אולם והיכל ובית קדשי הקדשים:

שלש עשרה פרוכות היו במקדש שני - שבעה לשבעה שערי העזרה שתים בדביר במקום אמה טרקסין ושתים כנגדן לחוץ בין עליית ההיכל לעליית בית קדשי הקדשים וכי היכי דבמקדש שני היו פרוכות כנגד הפתחים הכי נמי במקדש ראשון:

כרובים דצורתא - מצויירין בכותל במיני סממנים או חקוקין בקירות העץ מלפנים מכותלי האבנים:

מסב קלע - צורות רשתות וקליעות:



כאיש המעורה בלוייה שלו - הנדבק וחבוק באשתו בין זרועותיו:

הוציאום לשוק - קיפלום מן הכותל:

מציון נברא - ציון נבראת תחילה וסביביה נדבקו רגבים עד סוף העולם מכל צד:

בצקת עפר למוצק - מוצק אחד היה לו ומשם נדבקו רגבים סביביו:

מן הצדדין נברא - ארבע מוצקות היו לו ונמתח והלך מכל צד עד שנדבק באמצעיתו:

כי לשלג יאמר הוא ארץ - תעשה ארץ ומהיכן גשם מטר וגשם מטרות מארבע צדדין הורידו והגשימו להעשות ארץ:

מציון מכלל יופי - בתריה כתיב:

תולדות השמים - מאורות וכוכבים: ה"ג תולדות השמים משמים נבראו ותולדות הארץ מן הארץ נבראו:



כמנגדנא - כמכה ברצועה שמתחיל מן הכתפים ומכה והולך למטה:

אינו מזה על הכפורת - על גגה אלא כנגד עוביה ולא היו דמים נוגעין בה:

כשהוא מזה - אחת למעלה מצדד גב ידו למטה ומזה כלפי למעלה וכשהוא מזה השבע למטה מצדד ידו למעלה ומזה למול פניו אחת גבוהה ואחת בנמוך הימנה וכולן נופלות לארץ:

מנא הני מילי - דאינו מזה על הכפורת אותן שתים אחת של מעלה בפר ואחת של מעלה בשעיר על גג הכפורת ממש:

לא יאמר למטה בשעיר - לא יאמר ולפני הכפורת דהיינו למטה דשעיר דכתיב ביה והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת דלא צריך דסוף סוף גמר ממטה דפר שהרי לא פירש בו כמה הזאות וילפינן ליה לקמן ממטה דפר דכתיב ביה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים וכיון דסוף סוף גמר מיניה לישתוק קרא מיניה וליגמרה לכולה מילתא דמטה דשעיר ממטה דפר דאיתקוש להדדי דכתיב ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר דבשלמא למעלה דידיה איצטריך דמפורש בו אחת דכתיב והזה אותו על הכפורת ואותו חדא משמע ובמעלה דפר לא פירש אחת:

למה נאמר - למטה דשעיר לאקושי ליה מעלה דשעיר ולומר על הכפורת כלפני הכפורת מה לפני דלאו ממש נוגע בכפורת דהא לפני על הארץ משמע אף על דלא ממש נוגע בכפורת אלא לענין שיהא מצדד ידו למטה:

אדרבה לא יאמר למעלה בפר דלא צריך - דסוף סוף גמר לקמן ממעלה דשעיר שפירש בו אחת:

למה נאמר לאקושי - לפני דפר לעל דפר שהמופנה בא ללמד:

מה על על ממש - דהא על פני הכפורת כתיב אף לפני על ממש שיהו דמים נוגעים בעביה של כפורת:

אי אמרת בשלמא למטה דשעיר לאקושי - כדאמרן למעלה דפר דקשיא לך לא יאמר מיבעי ליה לכדתניא וכו':

למדנו למעלה בשעיר אחת - דאותו חדא משמע:

שאין תלמוד לומר וכו' - שהרי אף כאן פורש והזה ועל ולפני:

מר כי אתריה וכו' - באתריה דרבי מאיר מונין מנין כלל תחילה ואחר כך פרט כגון עשרים ואחת עשרים ושתים ובאתריה דרבי יהודה פרט תחילה שתים ועשרים שלש ועשרים:

שלא יטעה - שיהא לו שהות בנתיים לתת לבו למנין שלא יטעה:

לימד על הזאה וכו' - וכתיבא חוקה לעיכובא:

לא היו שופרות לקיני חובה - שופר לתת לתוכו מעות מי שעליו קן חובה של זב וזבה ויולדת או מטמא מקדש כשם שהיו שופרות לקן נדבה כדתניא לקמן בשמעתין והכהנים לוקחין במעות קינין ומקריבין אותן:

מפני תערובת חובה בנדבה - שמא יתחלף שופר בשופר ויקריב ממעות שופר החובה נדבה או משל נדבה חובה ותיפסל שהחובה אחת לחטאת ואחת לעולה והנדבה כולן עולות ואין מעשה עולה ומעשה חטאת שוין:



לית ליה כתיבה - אין סומכין על כך דזמנין דלאו אדעתיה לעיוני בכתבא:

משום דמחלפי - אי עביד תרי מניח מזרק השעיר על זה ושל פר על זה וכשבא לקחת את דם הפר פעמים שנתחלף לו ונוטל את של שעיר הלכך כי ליכא אלא חד לא מנח האי עד דשקיל האי ונמצאו העבודות כסדרן של שעיר אחר פר בפנים ושל פר אחריה בהיכל ואחר כך של שעיר:

תקלין חדתין - על האחד תקלין עתיקין על השני קינין על השלישי גוזלי עולה על הרביעי עצים על החמישי לבונה על הששי זהב לכפורת על השביעי וששה היה כתוב עליהן נדבה:

תקלין חדתין אלו שקלים של כל שנה ושנה - מי שעליו להביא שקלי שנה זו שלא הביאן באדר מביאן כל שעה שירצה ונותנם בשופר של תקלין חדתין והגזברים נותנים אותן בלשכה ותורמין מהם שלש הקופות בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג:

ישקול לשנה הבאה - ונותנן לשופר של תקלין עתיקין והגזברין נותנים אותן לשירי לשכה של אשתקד שמהן בונים חומת העיר ומגדלותיה כדתנן בשקלים (פ"ד משנה ב):

קינין הן תורין - ממעות שבו אין לוקחין אלא תורין:

כולן עולות - ר' יהודה לטעמיה דאמר לא היו שופרות לקיני חובה ועצים ולבונה וזהב לכפורת מפרש במס' שקלים (פ"ו מ"ו) המתנדב עצים נותן מעות לאותו שופר ולא יפחות משני גזירין והמתנדב לבונה מביא מעות ונותן לתוך שופר לבונה ולוקחים מהן לבונה ומקטירין אותן נדבה על המזבח החיצון זהב לכפורת המתנדב זהב נותן מעות לתוך שופר ולוקחין מהן זהב לכלי שרת והן המזרקות הקרויין כפורי זהב בעזרא ודברי הימים (א כח):

וששה לנדבה - לקיץ המזבח לתת לתוכן מעות שלוקחין מכל הרועות של מותר אשמות וחטאת ששנינו בהן ירעה וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובפרק בתרא דמנחות (דף קז:) ששה שופרות כנגד ששה בתי אבות שבכל משמר ומשמר וכל אחד ואחד מכיר את של יומו ואם היה מזבח בטל ביומו שאין איש מביא קרבנות לוקחין בני בית אב מעות שופר שלהן ולוקחין מהן עולות והוא קיץ המזבח שמע מינה מיהת דר' יהודה אית ליה כתיבה דקתני והיה כתוב עליהן:

גזירה משום חטאת שמתו בעליה - שמא מת אחד מן הבעלים שנתנו מעות בשופר וכיון דיש בהן חטאות הוה להו מעות חטאת שמתו בעליה והן הולכות לים המלח ונמצאו מעורבות עם הכשרות ופוסלות אותן והיינו מפני התערובות:

שמתו בעליה ודאי - שאנו יודעין בו שמת משנתן מעות לשופר ועדיין לא קרבן:

ונברור ארבע זוזי - דמי החטאת וזוזי פשיטי קאמר זוזי מדינה שיש ח' מהן בזוזי צורי והן דמי פרידה אחת דתנן עמדו קינין בו ביום ברבעתים (כריתות ח.) והרובע הוא חצי דינר צורי שהוא ארבעה זוזי מדינה:

לית ליה ברירה - לא סמכינן אברירה למשרי איסורא:

הלוקח יין מבין הכותיים - קודם שגזרו עליהם ואין לו כלים להפריש לתוכן תרומות ומעשרות:

הרי הן תרומה - בתוכו:


ומיחל - מעשר שני על המעות דמה שיש בידו לתקן יתקן ושותה מן התערובת וכשיהיו לו כלים יפריש בם התרומה ומעשר דסמכין אברירה ולומר זה היה התרומה והוא שתה חולין:



לכשיבקע - נחוש לו כלומר לא חיישינן לשמא יבקע דאפשר דמסר ליה לשומר:

אין אדם מתנה על שני דברים - להניח שני עירובין אחד למזרח ואחד למערב שמא אם יבאו שני חכמים אחד למזרח ואחד למערב ולומר לאי זה מהן שארצה אלך למחר לפי שקניית עירוב בין השמשות היא וכשזה בורר למחר אותו שירצה לא סמכינן אברירה לומר הוברר שהעירוב לצד חכם זה קנה שביתה אמש אלא על חכם אחד ואינו יודע לאיזה רוח יבא הוא מתנה אם בא למזרח עירובי של מזרח יקנה ואם בא למערב עירובי של מערב יקנה ואילו לכאן ולכאן על שני חכמים למקום שארצה אלך לא דאין ברירה:

והוינן בה - דקס"ד בין השמשות עדיין חכם לא בא והוא באלכסון ויוכל לבא משתחשך למזרח ולמערב ובא לו לאחד מהן:

מזרח ומערב נמי - כשתלה זה עירובו בדעת החכם לומר יקנה עירוב לרוח שהחכם בא לה אין ברירה שמא בין השמשות היה בדעתו של חכם לרוח שכנגדה:

ואמר רבי יוחנן כשכבר בא חכם - בין השמשות דקנה עירוב לאותו הרוח שכך התנה זה מבעוד יום:

והשתא דאמרת - טעמא דר' יהודה בקני חובה משום דברירה לית ליה אבל כתיבה אית ליה:

יום הכפורים - דקאמר לא היה שם אלא כן אחד ליעביד תרי וכו':

לאו אדעתיה - לעיוני בכתיבה:

דם הפר סומק כדאמרן באידך פירקין (דף מה.) שדומה לדם הפרים: ההוא - שליח צבור דנחית קמיה דרבא והיה אומר סדר יום הכפורים בתפלה כמו שאנו אומרים:

חדא כרבנן - דאמרת כן השני:

וחדא כרבי יהודה - דאמרת נטל תחילה ואחר כך הניח אלמא לא היה כן שני להניחו לכך הוצרך ליטול תחילה:



השתא ברי - ודאי טמאים אתון ואין שכינה ביניכם שורה בטומאה:

וכי דבר הלמד בהיקש - כגון פר שלמד במתנות פנים אחת למעלה מן השעיר בהיקש והשעיר שבע למטה בהיקש מן הפר חוזרין ומלמדין מתנות שבפנים על מתנות הפרוכת בהיקש דוכן יעשה לאהל מועד וקיימא לן במסכת זבחים (דף מט:) דאין למדין בקדשים היקש מן ההיקש:

הימנו ודבר אחר - היקש הראשון לאו היקש הוא שהרי בין בפר בין בשעיר כתיב מעלה ומטה ולא הוצרכו ללמוד זה מזה אלא את המנין הלכך כל חד וחד מעצמו למד מקצת ודבר אחר מסייעו במקצת ואין זה למד בהיקש והיכי דמי היקיש שאין חוזר ומלמד בהו כגון אם לא נאמר למטה בשעיר כלל או למעלה בפר לא נאמר כלל ולמדו הבהמות זו מזו בהיקש היינו היקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש:

הניחא למאן דאמר וכו' - פלוגתא בזבחים בפרק איזהו מקומן (דף נז.):

מקומות הוא דגמרי מהדדי - אין זה היקש הלמד מן ההיקש שהרי בהיקש הראשון למדו בהמות זו מזו ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר ובהיקש השני לא הוקש שום דבר לאחת מן הבהמות ללמוד ממנה מה שלמדה בהיקש מחברתה אלא המקומות הוקשו זה לזה וכן יעשה לאהל מועד כאשר כפר על הקודש והקודש לא למד כלום מתחלה בהיקש אלא הפר הוקש לשעיר והשעיר לפר במתנות הקודש:

ואי בעית אימא חוץ מפנים בחד זימנא גמר - אי נמי סבירא לן דפנים בהיקש למד יכול לחזור וללמוד על ההיכל בבת אחת מה שכתוב בו בפירוש כגון אחת למעלה בשעיר ושבע למטה בפר ועמהם אף מה שלמד בהיקש והיכי דמי היקש שאינו למד מן ההיקש כגון אם לא הוצרך היכל ללמוד מן לפניי ולפנים אלא מה שלמד בהיקש אבל השתא דהוצרך ללמוד ממנו את המפורש בו למד הכל בבת אחת:

אני ראיתיה ברומי - במסכת מעילה (דף יז:) גבי בן תלמיון נעשה נס לר' אלעזר ברבי יוסי שריפא את בת מלך רומי שנכנס שד בגופה ששמו בן תלמיון והכניסוהו לאוצר המלך ליטול כל מה שירצה ולא היה חפץ אלא ליטול משם איגרות שכתבו גזירות שגזרו על ישראל ומצאם וקרעם ושם ראה כלי בית המקדש באוצר:

כסדרן - מלמעלה למטה כמצליף:

דמים בדמים - של פר ושל שעיר קודם שנתן בפנים כלום:

באתרא דחשוכא - בבבל שהיא מצולה:

הא קא יהיב למעלה דשעיר - שנותן אחת למעלה לשם פר ולשם שעיר:

וכלה מכפר - כלה הכפרות כמו שהן אמורות בענין:

במתנות אחרונות - אחר שנתן אחת למעלה מן הפר:



כוסות בכוסות - שאינו מכיר איזה כוס של פר ואיזה כוס של שעיר:

נותן וחוזר ונותן וחוזר ונותן - בכל עבודה ועבודה נותן אחת למעלה ושבע למטה מן האחד וחוזר ונותן מן השני וחוזר ונותן מן הראשון דמה נפשך אם ראשון של פר היה ושני שעיר יצא בראשונה ובשניה ואי ראשון של שעיר היה והרי הוא כמו שאינו כדתניא פר מעכב את השעיר יצא בשניה ובשלישית שהרי קדם פר לשעיר וכן בהיכל:

מקצת דמים נתערבו - כגון שנשפך משני מזרקות לתוך מזרק שלישי ריקם ונשתייר בהם בכל אחד ואחד:

פשיטא לי דכי יהיב - מתנות מודאין יהיב ממה שנשאר במזרקות:

מיהו - הא מיבעיא לן הנך שנתערבו בשלישי שירים הוו כאילו לא נתערבו וליסוד מזבח החיצון אזלי כדתנן (זבחים דף מז.) שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון:

או דילמא דחויין נינהו - הואיל ואין מתנות הראשונות ניתנו ממנו ולאמה שבעזרה המביאה את כל ליכלוך העזרה לנחל קדרון אזלי:

אפילו למאן דאמר - בברייתא לקמן כוס אחת וכו' כגון קיבל הדם בשתי כוסות ונתן את כל מתנות הקרנות מכוס אחת:

אבל האי דיהיב מיניה - שהרי הדמים הללו שבמזרק שלישי נתקבלו בשני המזרקות שנתן מהן המתנות:

דתניא - פלוגתא דכוס עושה חבירו דחוי או שירים דאמרן לעיל אפילו למ"ד וכו':

למעלה הוא אומר - בחטאת דשעיר נשיא (ויקרא ד) ואת דמו ישפוך וגו' ובשירים כתיב ולא כתיב הכא כל ולמטה בחטאת יחיד בשירים דידה כתיב כל: ה"ג מנין לחטאת שקבל דמה בארבע כוסות ונתן מזה אחת ומזה אחת שכולן נשפכין ליסוד ת"ל ואת כל דמה ישפוך יכול אפילו נתן ארבע מתנות מאחת מהן ת"ל ואת דמו ישפוך הוא נשפך ליסוד והן נשפכין לאמה ר"א בר"ש אמר מנין לחטאת שקיבל דמה בארבע כוסות ונתן ארבע מתנות מכוס ראשון שכולן נשפכין ליסוד ת"ל ואת כל דמה ישפוך ת"ק סבר כוס עושה את חבירו דחוי ור"א בר"ש סבר כוס עושה את חבירו שירים:

מערבין לקרנות - מערבין דם פר בדם שעיר כשבא ליתן מתנות קרנות מזבח הפנימי:

אין מערבין - דמשמע ליה ולקח מדם הפר ומדם השעיר מכל אחד בפני עצמו:

דאמר אע"ג דלא כתיב יחדיו וכו' - דתניא (סנהדרין דף סו.) איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו אביו בלא אמו אמו בלא אביו מנין ת"ל אביו קילל אמו קילל דברי רבי יאשיה ר' יונתן אומר משמע שניהן כאחד ומשמע כל אחד ואחד בעצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו אלמא לר' יאשיה אי לא הדר כתיב אביו ואמו קילל הוה אמינא רישיה דקרא שניהן כאחד משמע הכא נמי מדם הפר ומדם השעיר שניהן כאחד משמע:

דכתיב אחת - וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה (שמות ל) ולא שתים:

תניא דלא כשנויין - אלא כמה דסלקא דעתך מעיקרא דר' יאשיה הוא דאמר מערבין:



וקבל בו את הדם - כל קבלות של כל ימות השנה קמבעיא ליה:

מין במינו - מזרק במזרק:

חוצץ - ונמצא שאין קבלה זו בכהן שהרי אינו אוחז במזרק שהדם בו:

מאי לאו הושיב מזרק המלא בתוך הריקן - שעירה ממנו והא הכא נמי ולקח כתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר והך לקיחה אחיזת המזרק היא:

לא עירה מזרק מלא - לאחר שעירה דם הפר לדם השעיר חוזר ומערה מזרק מלא לתוך מזרק ריקן:

עומד על גבי כלים וכו' - דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו ובין כלי שרת אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה במס' זבחים (דף כד.) על גבי רגל חבירו. אלמא מין במינו חוצץ:

דלא מבטל ליה - חבירו את רגלו עד שיגמור עבודתו:

כלי השרת - שני כלים במשמע ושירות אחת:

סיב - הגדל סביב הדקל ונכרך עליו סביב כמין לולבין בגפנים והוא רך וסופג את הדם והדם יוצא מכל עבריו ואינו חוצץ כל כך מי הויא כי האי גוונא חציצה או לא:

זולף והולך וכו' - רישא דמתני' הכי (פרה פ"ו מ"ג) המקדש בשוקת והיה ספוג לתוכו מים שבספוג פסולין כיצד יעשה זולף והולך עד שמגיע לספוג שוקת היא אבן חלולה על שפת המעיין והמים נכנסין לה דרך חור שבדופנה ומשקין בה בהמות ומקדשין בה אפר חטאת לתוך מים חיים והיא הכלי מים שבספוג פסולין דחיים אל כלי בעינן שיהו המים נוגעין בכלי כיצד הוא עושה כשבא ליטול את המים וליתנם בצלוחית ובשפופרת זולף וגומר את כל המים אשר בשוקת עד שמגיע לספוג זולף שואף עד המצוי אגוטי"ר בלע"ז וכדאמרינן במועד קטן (דף יא:) זולף וגומר כדרכו אלמא ספוג לא חייץ ולא פסיל אלא הנבלעים בתוכו והוא הדין לסיב:

שאני מיא דקלישי - ויוצאות מכל עבריו ונכנסות בינו לבין הכלי אבל דם עב הוא:

בדם כשר - דקליש:

בקומץ פסול - בקידוש שהקומץ טעון להתקדש בכלי לאחר הקמיצה והוא כנגד קבלה בדם פסול דחייץ:



מתני' זה מזבח הזהב - דאילו מזבח החיצון לאו לפני ה' הוא:

התחיל מחטא ויורד - משום דסבירא ליה להאי תנא הקפה ברגל כדאמר בגמרא וכל מתנה ומתנה היתה בקרן שלפניו וסמוך לו וצריך ליתן מלמעלה למטה כי היכי דלא נתווסי מאניה שהמזבח גבוה אמתים ואי אפשר לצדד ראשי אצבעותיו למטה ולתת המתנה בקרן מלמטה למעלה ועל כרחו ראשי אצבעותיו למעלה וכשהוא נותן באצבע כנגד חודה של קרן ונותן מתנה ארוכה ומשוכה אם מושך מלמטה למעלה הדם זב לתוך בית יד כתונת שלו וצריך ליתן מלמעלה למטה נקט לשון מחטא ויורד מחטא לשון ירידה היא כדאמרינן במנחות [סו:] נושא עולה ומתחטא:

מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון - דהיינו בקרן דרומית מזרחית כדתנן באיזהו מקומן (זבחים דף נג.) שם גומר על מזבח הפנימי וטעמא אמרי' בגמ':

ר' אליעזר אומר - לא היה מקיפו ברגליו שהרי כולו אינו אלא אמה על אמה מרובעת וכיון שאין שלשת הקרנות סמוכות לו יכול ליתן מלמטה למעלה:

חוץ מזו - שהוא עומד אצלה שהיא לפניו שאי אפשר לו לצדד ראשי אצבעותיו למטה אלא למעלה וצריך למשוך המתנה מלמעלה למטה שאם מושכה מלמטה למעלה הדם זב לתוך בית יד כתנתו:

הזה על טהרו - אחר שגמר מתנות הקרנות מזה עליו שבע פעמים כדכתיב (ויקרא טז) והזה עליו מן הדם וגו':

טהרו - מפ' בגמ':

של מזבח החיצון - שירי דמי חטאות החיצונות היה שופך על יסוד דרומי וטעמא מפרש בגמרא:

אלו ואלו - דמים החיצוני' והפנימיים הנשפכים על יסוד מזבח העולה היו שותתין ונופלים מן היסוד על הרצפה:

ומתערבין באמה - סילון שבעזרה היוצא לנחל קדרון:

לגננין - בעלי גנות:

ומועלין בהן - יש בהן איסור ליהנות בלא דמים:

גמ' תנו רבנן וכו' - הכי גר' לה בת"כ ויצא אל המזבח מה ת"ל אמר רבי נחמיה לפי שמצינו בפר הבא על כל המצות שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרכת בשעה שהוא מזה יכול אף זה כן ת"ל ויצא אל המזבח היכן היה לפנים מן המזבח תניא אידך לפני ה' מה תלמוד לומר אמר רבי נחמיה לפי שמצינו בפר יום הכפורים שהוא עומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרכת בשעה שהוא מזה יכול אף זה כן תלמוד לומר מזבח קטרת הסמים (אשר) לפני ה' ואין הכהן לפני ה' הכי גרסינן נמי להך גבי פר כהן משיח בת"כ והכי פירושה דתרווייהו ויצא אל המזבח מה תלמוד לומר היה לו לכתוב וכפר על המזבח אשר לפני ה' מה ת"ל ויצא אמר רבי נחמיה לפי שמצינו בפר כהן משיח ופר העדה שהכהן עומד חוץ למזבח כשהוא מזה הזאות שעל הפרוכת ואינו עומד בין המזבח לפרוכת כדקתני בהך אידך ברייתא לקמן תלמוד לומר ויצא אל המזבח למדנו שעד עכשיו היה עומד בפנים מן המזבח תניא אידך גבי פר כהן משיח לפני ה' מה תלמוד לומר ליכתוב ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטרת הסמים יודע אני שהיא לפני ה' מה תלמוד לומר לפני ה' מזבח לפני ה' ואין כהן לפני ה' המזבח מפסיק בין הכהן לפרוכת בשעת מתן הקרנות וכשהזה על הפרוכת באותו מעמד עצמו היה שהרי לא נאמרה יציאה בינתיים למדנו שהיה עומד חוץ למזבח ומזה ואם תאמר והלא לא כתיב אשר לפני ה' אלא לפני ה' ואיכא למימר דאנתינה קאי והכהן לפני ה' אי אפשר לומר כן שהרי בפר העדה נאמר אשר לפני ה' ועל כרחיך אמזבח קאי ועבודת שניהן היה שוה:

מהיכן מתחיל מקרן מזרחית דרומית - קסבר שתי פרוכת היו והחיצונה פרופה מן הדרום כדתנן במתניתין וכשיצא מבית קדשי הקדשים דרך הדרום הזה על הפרוכת וכשהשלים בא לו למזבח לדרומית מערבית שהיא ראשונה לו ושם לא היה נותן כדאמרינן לקמן דבעינן ויצא עד דנפיק מכוליה מזבח לפיכך יוצא למזרחית דרומית ומתחיל שם וחוזר דרך שמאל למערבית דרומית ולקמן פריך לקיף דרך ימין:

ר"י הגלילי אומר כו' - סבר לה כרבי יוסי דמתני' דאמר לא היתה שם אלא פרוכת אחת ופרופה מן הצפון וכשגמר מתנות פנים ויצא דרך הצפון פגע תחילה בצפונית מערבית דמזבח ושם לא נתן עד שיצא ובא לו למזרחית צפונית ונותן שם וחזר לצפונית מערבית דרך ימין:

דכולי עלמא וכו' - דהא ע"כ מן המערב הוא בא ובמערבה של מזבח פוגע תחילה:

לימא - רבי עקיבא שמקיף לשמאל ורבי יוסי הגלילי המקיף לימין בדרמי בר יחזקאל קא מיפלגי:

עומד על שנים עשר בקר - בים של נחושת שעשה שלמה כתיב שלשה פונים (צפון) וגו' (דברי הימים ב ד) מקרא זה מונה והולך דרך ימין המקיף את הים ובא מצפון למערב וממערב לדרום ומדרום למזרח דרך ימין מקיפה:

דרך ימין למזרח - לא שייך למתני הכא למזרח אלא במס' זבחים דמייתי לה להא מתניתא על הכבש שהוא בדרום והעולה לו ופונה לימין למזרח הוא פונה ואגב ריהטא דההיא גירסא נקיט לה בכולה הש"ס:



ואי בעית אימא אי סבירא לן - דהקפה במזבח הפנימי ברגל היא כהקפה דחיצון דכולי עלמא ילפינן פנים מחוץ לענין ימין אלא סבירא להו להני תנאי דהקפה ביד ובמקומו עומד ומחטא לכל הקרנות לפי שאינו צריך להקיף ברגל שהרי כולו אינו אלא אמה על אמה:

מכלל דת"ק - לא שני ליה בין הקפת פנימי לחיצון אלא שניהן ברגל ותנא קמא דמתני' רבי יוסי הגלילי היא דהא כוותיה קאמר בברייתא:

סביב דמזבח הפנימי - דכתיב ביה על קרנות המזבח סביב (ויקרא טז):

כסביב דמזבח החיצון - מה זה ברגל אף זה ברגל:

במקום חדא קרן - שהקרן של חיצון אמה על אמה:

מתניתין רבי יהודה היא - דשמעינן ליה דאמר משום רבי אליעזר הכי:

ועל כולן הוא נותן מלמעלה למטה - בזו שלפניו על כרחו כדי שלא יזוב הדם לתוך בית ידו דהואיל וגבוה היא יותר מידו צריך להיות ראשי אצבעותיו למעלה ואם מושך מלמטה למעלה הדם זב לתוך בית ידו ובאותן של צדדין נותן כדרך שהתחיל בזו חוץ מאותה שבאלכסון שהיא רחוקה ואם בא למשוך מלמעלה למטה טורח הוא לו להיות כפוף ופושט זרועו עד כלות המתנה אלא משכופף גופו ופושט זרועו מתחיל למטה ונזקף והולך למעלה:

ועל כולן נותן מלמטה למעלה - שכך נוח לו לכל הרחוקות:

דלא ניתווסי מאניה - כדפרישית:

אפלגיה דמזבח - באמצע גובה כתלו:

טהר טיהרא - תרגום של צהרים (בראשית מג) שהוא בחצי היום:

חנניה אומר בצד צפוני היה נותן - כל שבע הזאות חנניה סבר פתח דפרוכת בדרום וכי נפיק במערבית דרומית פגע והתם לא יהיב ברישא חיטוי דקרנות כדאמרן עד דנפיק למזרחית דרומית ויהיב והדר למערבית דרומית לשמאל משום דבהא איחייב ברישא כדאמרן לעיל ומשם למערבית צפונית צפונית מזרחית והתם דגמריה לחיטוי יהיב שבע הזאות:

ורבי יוסי סבר פתח בצפון - כדקאמר במתני' הלכך במזרחית צפונית מתחיל ובדרומית מזרחית מסיים והתם יהיב להזאות:

במקום שקידשו - בקרנותיו שם טהרו בהזאות:

דאמר קרא - גבי פר כהן משיח ואת כל דם הפר וגו' (ויקרא ד) ותניא בתורת כהנים הפר לרבות פר יום הכפורים שיהו שיריו נשפכין ליסוד אשר פתח אהל מועד זה יסוד מערבי:

יסוד המזבח - האמורה בחטאת החיצונה: ה"ג אמרת ילמד ירידתו מן הכבש וכו' ירידתו מן הכבש בחיצונות ליציאתו מן ההיכל ושירים הפנימיים בידו:

זה וזה - חיצונות ופנימיות:

ילמד סתום - חיצונות שלא פורש בהן לאיזה יסוד:

מן המפורש - מן הפנימיות שכתוב בהן אל יסוד המזבח אשר פתח אהל מועד (שם) והוא יסוד מערבי:

קסבר פיתחא - דהיכל בדרומו של מזבח קאי הלכך יסוד אשר פתח אהל מועד היינו דרומי:

תנא דבי רבי ישמעאל בדבי ר' שמעון בן יוחי זה וזה יסוד דרומי - בבית מדרשו של ר"ש בן יוחי היו שונין משנת רבי ישמעאל וגורסין בה זה וזה יסוד דרומי לומר חזר בו רבי ישמעאל:

וסימן - שלא תטעה לומר זה וזה יסוד מערבי היו שונין:

משכוה גברי לגברא - תלמידי ר' שמעון משכו את ר' ישמעאל לומר כדבריהן:



אלא מדרבנן - מאן דאמר מועלין מדרבנן קאמר לשלם קרן אבל מדאורייתא להוסיף חומש לא:

מנא הני מילי - דאין מעילה בדמים:

לכם - ואני נתתיו לכם (ויקרא יז):

הוא - כי הדם הוא בנפש יכפר (שם) הוא כהוייתו לפני כפרה כלאחר כפרה לאחר כפרה אין בו מעילה דכיון דנעשית מצותו תו לא קרינן ביה קדשי ה':

והרי תרומת הדשן - דכתיב בו (שם ו) ושמו אצל המזבח דטעון גניזה אלמא אסור בהנאה וכיון דבהנאה אסור משום קדושתו מעילה נמי אית ביה:



ובגדי כהונה - ארבעה בגדי לבן דכ"ג ביום הכפורים דכתיב בהו והניחם שם (ויקרא טז):

ראויין הן לכהן הדיוט - וקיימא לן בגדי כהונה אין בהן מעילה מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהו זריזין לפושטן מיד:

עגלה ערופה - כתיב בה שם שם תהא גניזתה:

הערופה - זו ולא אחרת:

תלתא קראי כתיבי - לכם לכפר הוא:

חד למעוטי מנותר - שאם אכל דם נותר בשוגג אינו חייב אלא אחת משום דם וכן אם אכל דם קדשים בטומאת הגוף שהיא בכרת בכולן אינו חייב אלא אחת משום דם וכן אם שגג בדם והזיד באחת מאלו פטור מכרת:

אבל מפיגול לא צריך למעוטי - שאם אכל דם מקרבן פיגול ממילתא אחריתי נפקא לן דפטור מכרת דפיגול:

בין לאדם בין למזבח - שאחרים מתירין אותן או לאכילת אדם כגון בשר קדשים הנאכל שתלוי בזריקת הדם שכל זמן שלא נזרק אסור באכילה כדכתיב ודם זבחיך ישפך (דברים יב) והדר והבשר תאכל או מתירין למזבח כגון אימורין שזריקת הדם מכשרתן למזבח כדכתיב (ויקרא יז) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' והדר והקטיר החלב לריח ניחוח חייבין עליו משום פיגול אם אכל מהן מקרבן מפוגל חייב כרת דכתיב (שם ז) והנפש האוכלת ממנו עונה תשא אבל מתיר את אחרים כגון הדם והקומץ אין חייבין עליו משום פיגול דגמרינן משלמים דפיגול בשלמים כתיב ושלמים יש להן מתירין למזבח ומתירין לאדם שהדם מתיר את אימוריהן למזבח ובשרם לאכילה:

מתני' האמורין על הסדר - במשנתנו:

וכן בהיכל - נתן מקצת מתנות על הפרוכת ונשפך הדם יביא פר אחר ויתחיל מתנות הפרוכת ואין צריך לחזור ולהתחיל בכפורת:

שכולן כפרה בפני עצמן - לפיכך כפרה שנגמרה נגמרה:

ממקום שפסק - ואפילו לא נגמרה אותה כפרה אין צריך לחזור וליתן מה שנתן:

גמ' מבפנים - לפני ולפנים:

בבגדי לבן מבחוץ - כגון הגרלה וידוי ושפיכת שירים וכל מתנות הפרוכת ומזבח הזהב אם הקדים להן דבר מאוחר אין אלו מעכבין עליו לפוסלו אבל בשחיטה ובחפינה מודה הוא דצורך פנים כפנים דמי:

בבגדי זהב מבחוץ - כגון אילו ואיל העם שהקדים להן הוצאת כף ומחתה אין מעכבין עליו לפסול:

אחת בשנה - אלמא כי כתיב חוקה לעיכובא אאחת בשנה כתיב:



רבי יהודה סבר - אמקום שכפרתו אחת בשנה כתיבא חוקה אבל אהיכל ואעזרות אפי' דברים הנעשים בבגדי לבן שאין כפרתן בכהן גדול אלא אחת בשנה לא כתיבא חוקה:

דברים המתכפרים בהן אחת בשנה - בין אמקום בין אבגדים:

כתיב זאת - משמע חוקה על זאת כתיבה ולא על אחרת:

למעוטי שירים - שפיכת שירים דלא מעכבי דבר המאוחר להם אם הקדימו להם ואע"פ שהן נעשין בבגדי לבן אין סדרן מעכב:

ור' יהודה אי מעכבי - שאר דברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ בכסדרן מעכבי אף שירים כסדרן:

ואי לא מעכבי - שאר דברים הנעשים בבגדי לבן לא מעכבי הני דאינהו נמי עבודה המעכבת כפרה היא ומאי חזית למעוטה:

כדתניא - דלרבי יהודה שירים מעכבי כפרה כשאר המתנות אי עקר להו לגמרי הלכך אי חוקה אשארא כתיבא אדידהו נמי כתיבא:

מפני מה לא נאמר - מי מעכב על ידינו שלא נדרוש בלשון זה אם כלה כפר ואם לא כלה לא כפר:

ואמרינן - באיזהו מקומן (זבחים דף נב:):

משמעות דורשין - מר משמע ליה הכי ומר משמע ליה הכי:

שירים מעכבי איכא בינייהו - רבי עקיבא סבר שירים לא מעכבי והכי קאמר אם כפר עיקר המתנות כלה ואפי' לא שפך שירים ורבי יהודה סבר מעכבי והכי קאמר אם כלה הכל אז כפר ואם לא כפר הכל אין הכפרה של מתנות כפרה:

ומי אמר רבי יוחנן הכי - דלרבי נחמיה שירים לא מעכבי דקאמרינן לעיל שניהן מקרא אחד דרשו ומסקנא לר' נחמיה חד למעוטי שירים דלא מעכבי:

והאמר רבי יוחנן - במסכת זבחים בפרק השוחט והמעלה בחוץ (שם קיא.) תנא רבי נחמיה כדברי האומר שירים מעכבי דקאמר רבי נחמיה התם שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב אלמא עבודה הן בפנים וקרינן בהו (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא יביאנו וגו' ונכרת:

יביא דם אחר ויתחיל - והרי כבר נקטר הקטורת וזה שוחט פר:



בקטורת לא קמיירי - ומיהו ודאי צריך להקטיר קטורת אחרת אחר שחיטת פר זה:

הקדים דם השעיר - קא סלקא דעתך במתנות שבפנים קאמר דהוה ליה שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר:

תרגמא עולא - דבמתנות שבהיכל קאמר אבל שחיטת השעיר במקומה היתה לאחר מתן דם הפר בפנים:

זה לפני ולפנים - כפר בדמים הללו על טומאה שאירעה לפני ולפנים אם נכנס אדם שם בטומאה ואין בה ידיעה בסוף אבל הוה ידיעה בתחילה וילפינן מקראי בפ"ק דשבועות (דף ז:) ששעיר זה תולה עליה להגין מן היסורין עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד:

זה היכל - על טומאה שאירעה בהיכל:

ואת המזבח כמשמעו - על טומאה שאירעה לאדם במזבח ושהה כדי השתחויה שזהו שיעור שהייה למי שנטמא בעזרה:

הושוו כולן - בהאי יכפר בתרא כהנים לוים וישראלים ובטומאת מקדש וקדשיו אי אפשר להשוותן שהרי הפר מכפר על הכהנים והשעיר הנעשה בפנים על ישראל ובאיזה כפרה הושוו מלמד שכולם מתכפרים בוידוי של שעיר המשתלח בשאר עבירות דברי רבי יהודה: ר"ש אומר כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו. ואין עמו וידוי:

כך דם הפר - בלא וידוי מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו: וכשם שוידוי של שעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עבירות כך וידוי של פר מכפר על הכהנים. ובמס' שבועות (דף יג:) פרכינן ולר"ש הא ודאי הושוו ומשנינן הושוו דבני כפרה נינהו מיהו כל חד מכפר בדידיה:

וכלה מכפר את הקודש זה לפנים ולפנים - אלו הזאות של בין הבדים:

זה היכל - הזאות שעל הפרוכת:

מכאן אמרו וכו' - לאו אנתן מקצת מתנות קאי אלא אגמר מתנות שבפנים ונשפך הדם דאמר מכאן דאין צריך לחזור ולעשות את זאת שגמר שהרי כפרה בפני עצמה היא:

חטאת אחת אמרתי לך - להתכפר הכפרה בה ולא לעשות כפרה אחת משתי בהמות:

ולא שני חטויין - לשנות ההזאה שתי פעמים:

לי חילק רבי יעקב בלוגין - לי נתן רבי יעקב חילוק בלוג שמן של מצורע שלא הושוו למתן דמים של יה"כ ושנה לי לא נחלקו ר"מ ורבי אלעזר ור"ש בעבודות החלוקות בו שבע הזאות שבפנים ומתן בהונות דלא אמרינן ממקום שפסק משם הוא מתחיל דכתיב לוג אחד שמן (ויקרא יד) לוג אחד אמרתי לך להיות הכפרה בו ולא שני לוגין דהתם הוא דאיכא למידרש חיטוי אחד אמרתי לך . אבל הכא ליכא למימר הכי:

מקצת מתנות שבפנים - דכתיב (שם) והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים:

ויתחיל בתחילה בבהונות - שהיא עבודה שניה כדכתיב (שם) ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן וגו':

מתנות הראש - והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר (שם):

לי שנה ר' יעקב - את המחלוקת הזה שבמשנתנו בלוגין של מצורע:

אילימא משום דכתיב והנותר - דקרי להו שיריים:

ה"נ דלא מעכבי - והאמר מר (מנתות דף ט.) שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטירין את הקומץ עלייהו:

שאני הכא דכתיב ומיתר השמן והנותר - מתנות בהונות קרויין שיריים דכתיב בהו ומיתר השמן וגו' ומתנות הראש קרויין שירי שיריים דכתיב בהו והנותר בשיריים הראשונים יתן על ראש המטהר:



אשם מצורע ששחטו שלא לשמו - כגון לשם עולה או לשם שלמים ואמר מר (זבחים דף ב.) כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:

באנו - לדבר זה לתוך מחלוקתן של ר"מ ורבי אלעזר יש לנו ללמוד שכשם שחולקין בזה כך חולקין בזה:

לר"מ - דאמר עבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה אף זו הואיל ולא נגמרה שהרי לא עלתה לשם חובה אף על פי שנתן ממנו לבהונות הרי היא כמי שאינה ויביא אשם אחר:

ולרבי אלעזר ור"ש דאמרי ממקום שפסק משם הוא מתחיל - אלמא לא אמר כמאן דליתא דמיא הכא נמי חשיבא היא ואי אפשר לגומרה באחר דהא כתיב (ויקרא יד) כבש אחד אשם אשם אחד אמרתי לך ולא שתי אשמות והכא ליכא לדחויי כדאמרינן לעיל חטוי אחד אמרתי לך כו' הלכך אין לו תקנה:

והא אותו כתיב - והקריב אותו לאשם אותו שהונף עם הלוג ולא אחר ואפי' לר"מ נמי אין לו תקנה:

תניא כוותיה דרבי יוחנן - דאיכא למ"ד יביא אחר:

להכשירו - למצורע זה לטהרו לאכול בקדשים:

ותני תנא וכו' - בתמיה וכי יש תנאים שונים צריך בדבר שאין לו תקנה:

צריך העברת תער - ביום מלאת ימי נזרו כדכתיב (במדבר ו) תער לא יעבור על ראשו עד מלאת אבל ביום מלאת יגלח בתער וזה אין לו שיער וקתני צריך:

ואמר רבי אבינא וכו' ופליגא - הא דרבי אבינא אדר' פדת דאלו רבי פדת צריך ויש לו תקנה קאמר שיעבירנו על מקום השיער דאע"ג דכתיב וגלח הנזיר לא בעינן קרא כדכתיב היכא דלא אפשר:

אין לו טהרה עולמית - דבעינן קרא כדכתיב ופליגי בסנהדרין בפרק נגמר הדין:

ולקח - באשם מצורע כתיב ולקח הכהן מדם האשם וכל לקיחה האמורה בדם תכף לשחיטה לשון קבלה הוא:

יכול אף למזבח כן - דקיימא לן אשם מצורע טעון מתן דמים לגבי מזבח כשאר אשמות וזה דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש והחזירו לך הכתוב לכללו בפירוש בפ"ק דיבמות (דף ז.) לכך נאמר בו כי כחטאת האשם הוא לכהן מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים אף זה טעון מתן דמים ואימורים יכול אף דם הניתן על המזבח לא יתקבל בכלי ת"ל כי כחטאת האשם הוא לכהן:

מה חטאת טעונה כלי - לקבלת דמה דכל הקרבנות נפקי לן בהיקישא (זבחים דף צז:) דזאת התורה לעולה ולמנחה לחטאת ולאשם ובעולה ובשלמים כתיב וישם באגנות (שמות כד) ואשם נמי מהיכא דגמר חטאת גמר איהו אלא אשם מצורע משום דיצא לידון בדבר החדש בבהן יד ובהן רגל ואזן ימנית הוצרך להחזירו לכללו בהיקישא דכחטאת האשם:

וכולן מטמאין בגדים - כל הפרים והשעירים השנויים במשנתנו גבי נשפך הדם לאחר כפרה זו והביא פר שני לפרכת וגמר מתנות הפרכת ונשפך הדם והביא שלישי למתנות המזבח כולן נשרפין חוץ לשלש מחנות אבית הדשן ומטמאין בגדים העסוקין בשריפתן כדכתיב (ויקרא טז) ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם וגו' והשורף אותם יכבס בגדיו במים:

כמה [שעירים] משלח - אם נשפך דם השעיר לאחר שגמר מתנות פנים והוצרך להביא שנים ולהגריל עליהן ושחט את של שם ונתן מתנות הפרוכת ונשפך הדם והוצרך עוד להביא שנים ולהגריל עליהן ושחט את של שם למתנות המזבח הרי כאן שלשה שעירי עזאזל משלשה זוגות:

וכי עדרו משלח - לא הזקיק הכתוב לשלח אלא אחד:



וכי עדרו שורף - רבא קא מהדר ליה לרב נחמן ולטעמיך וכי עדרו הזקיקו הכתוב לשרוף ותנן וכולן נשרפין אבית הדשן:

הכא כתיב אותו - לשלח אותו לעזאזל (ויקרא טז):

את הלשכה - שהשליכו לתוכה שקלים שהביאו באדר וממלאין הגזברין מהן שלש קופות לתרומה לקנות מהן קרבנות צבור תמידין ומוספין:

בעידנא דאיתחזאי - קופה קמייתא להקריב ממנה:

לא איתחזאי בתרייתא - שהראשונה נראית להקרבה משנתרמה אבל שעיר של זוג ראשון לא נראה לשלוח עד שגמרו כל מתנות הדמים וכשגמרו נראה אחרון כראשון:

ואחר כך נמצא הראשון - או קודם חצות דארבעה עשר או אחר חצות וקא אמר רבי יוסי מצוה בראשון ואף על פי שהופרש השני קודם חצות וכי מטא חצות תרוייהו איחזו כי הדדי דהא כל כמה דלא מטא זמן שחיטת הפסח לא איחזי קמא

פרק שישי - שני שעירי

מתני' שני שעירי:

במראה - שניהן לבנים או שחורים או סחופים:

ויאמר אם של שם מת וכו' - הכי מיפרש' אם של שם מת יאמר זה שעלה וכו' ואם של עזאזל מת יאמר זה שעלה וכו':

והשני - אם של עזאזל מת ועכשיו יש כאן שנים לשם אחד שנשאר מזוג ראשון ואחד מזוג שני באחד יתכפר והשני ירעה וכן אם של שם מת והרי יש כאן שנים לעזאזל האחד ישתלח והשני ירעה ובגמרא מפרש איזהו שני אם שני שבזוג שני אם שני שבזוג ראשון:

שאין חטאת צבור מתה - דכי גמירי חמש חטאות ביחיד גמירי וטעמא מפורש בהוריות (דף ו.) ובתמורה (דף טו.) מה מצינו ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה שלא תמצאם בצבור אף שכפרו בעליה ואע"פ שאפשר להיות בצבור לא נאמרה אלא ביחיד: ועוד אמר רבי יהודה בגמרא מפרש מאי אתא לאוסופי:

ימות המשתלח - ויביא שנים ויגריל עליהן בתחילה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/יומא/פרק_ה&oldid=2792117"