מועד קטן יא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו פועלים טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר אזולף וגומר וגף כדרכו:
גמ' פתח באבל וסיים במועד אמר רב שישא בריה דרב אידי בזאת אומרת דברים המותרין במועד אסורים בימי אבלו רב אשי אמר לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בימי אבלו דמדרבנן הוא ושרי אלא אפילו במועד דאיסור מלאכה מדאורייתא במקום פסידא שרו רבנן תניא כוותיה דרב שישא בריה דרב אידי גאלו דברים העושין לאבל בימי אבלו זיתיו הפוכין טוענין לו וכדו לגוף ופשתנו להעלות מן המשרה וצמרו להעלות מן היורה ומרביצים שדהו משתגיע עונת המים שלו ר' יהודה אומר אף זורעין לו שדה ניר ושדה העומדת לפשתן אמרו לו אם לא תזרע בבכיר תזרע באפל אם לא תזרע פשתן תזרע ממין אחר דרבן שמעון בן גמליאל אומר זיתיו הפוכין ואין שם אומן אלא הוא כדו לגוף ואין שם אומן אלא הוא פשתנו להעלות מן המשרה וצמרו להעלות מן היורה ואין שם אומן אלא הוא הרי זה יעשה בצינעא היתר על כן אמר רבן שמעון בן גמליאל אם היה אומן לרבים וספר ובלן לרבים והגיע עת הרגל ואין שם אומן אלא הוא הרי זה יעשה והאריסין והחכירין והקבלנין הרי אלו יעשו אחרים בשבילן זהחמרין הגמלין והספנין הרי אלו לא יעשו חואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו טשכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה היתה מלאכת אחרים בידו אע"פ שבקיבולת לא יעשה אף על פי שבקיבולת ולא מיבעיא שאינה קיבולת אדרבה קיבולת כדידיה דמי אלא אימא יבין קיבולת בין שאינה קיבולת לא יעשה כהיתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו בבית אחר יעשו מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא להוה להו ההוא גמלא דתורא בהדי הדדי איתרעא ביה מילתא במר בריה דרב אחא בריה דרבא ופסקיה לגמליה אמר רב אשי גברא רבה כמר בריה דרב אחא עביד הכי נהי דלפסידא דידיה לא חייש אדאחרים לא חייש והא תניא אם היו מושכרין או מוחכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו והוא סבר מאדם חשוב שאני
רש"י
[עריכה]מתני' מי שהפך את זיתיו - שהזמינן ליתנם על גבי הבד להוציא מהן שמן:
ואירעו אבל - בשאר ימות השנה שלא סמוך לרגל ואינו יכול ליתנם על גבי הבד לפי שאבל אסור בעשיית מלאכה:
או אונס - היינו מילתא אחריתי כלומר מי שהפך את זיתיו לפני הרגל ואירעו אונס ולא היה יכול ליתנם על גבי בית הבד ובא הרגל:
או שהטעוהו פועלים - שהשכיר ליתנם על גבי בית הבד קודם הרגל ולא באו:
טוען קורה ראשונה - כלומר נותנן על גבי בית הבד ברגל וסוחט עליהן הקורה פעם אחת דאי לא עביד הכי איכא פסידא יתירא:
ומניחה - בו שלא יסחוט יותר עד לאחר המועד:
זולף וגומר כדרכו - כלומר נותנו על גבי בית הבד וסוחט הכל כל מידי דשפוך קרי זילוף:
גמ' פתח באבל וסיים במועד - דקתני מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל ולא פירש אם יכול לטעון קורה באבילות אם לא אלא מילי דמועד קא פריש דכי אירע לו קודם המועד אונס טוען קורה ראשונה במועד:
אסור בימי אבלו - כלומר להכי לא פריש דאסור לו לטעון אפילו קורה ראשונה בימי אבלו:
לא מבעיא בימי אבלו - דאין אסור במלאכה אלא מדרבנן דשרי לטעון קורה ראשונה:
אלא אפילו - חולו של מועד דאסירא ביה מלאכה מדאורייתא דכתיב (שמות כג) את חג המצות תשמור שבעת ימים לימד על כל החג שהוא אסור:
במקום פסידא שרו רבנן - לטעון קורה ראשונה:
העושין לאבל - אחרים אבל הוא עצמו אינו רשאי:
כדו לגוף - מגופת החבית:
וזיתיו הפוכין - נותנין אותן על בית הבד וטוענין לו קורה ראשונה אבל הוא עצמו אינו עושה היינו כרב שישא דאמר דברים המותרין בחוש"מ אסורין בימי אבלו:
ופשתנו להעלות מן המשרה - כל הני אית בהו פסידא אי לא עביד להו:
משתגיע עונת המים שלו - כשהגיע זמנו להשקות השדה שכך היו נוהגין כל אחד ואחד משקה כל השדות שבבקעה איש יומו או שבוע אחד:
שדה ניר - שדה חרושה:
שדה העומדת לפשתן - שאם לא תזרע עכשו מכאן ואילך אינו ראוי לפשתן:
אמרו לו - לא תזרע שדה ניר ושדה פשתן שאם לא תזרע בבכיר בשדה ניר תזרע באפל ולא הוי פסידא יתירא:
בלן - שומר בית המרחץ ומשמשן בבית המרחץ ונוטל מכל אחד שכרו:
והגיע עת הרגל - שהכל צריכין לו הרי זה יעשה כיון דאית ליה פסידא ואיכא נמי צורך רבים ול"ג הכא בצינעא דהא רבים הוא:
האריסין - מקבלי השדות לשנים לשליש ולרביע:
החכירים - שקיבל לשמירה ולעובדה לסכום כך וכך כורין אני נותן לך ממנה:
והקבלנים - שקיבלו לשומרה לזמן פלוני בסכום כך וכך בין יהיה הרבה או מעט הרי אלו יעשו אחרים בשבילם:
הגמלים והספנים הרי אלו לא יעשו - לא ישכירו לכתחילה לפי שהמלאכה שלהם הוא:
ואם היו מוחכרין או מושכרין - הם או בהמתם אצל אחרים למהלך חדש או חדשים הרי אלו יעשו הם לעצמן ולא יפסידו כל שכרן ובעלים נמי לא יפסידו והכא לא קתני על ידי אחרים שהרי הן בעצמן מושכרין אבל אריסים אפשר להם על ידי אחרים בעבודת קרקע:
שכיר יום - אחד ואפילו בעיר אחרת ואין יודעין שם שהוא אבל וליכא משום מראית העין:
לא יעשה - הואיל ובידו לחזור כדאמרינן (ב"ק דף קט"ז:) פועל כחוזר ואפילו בחצי היום וליכא פסידא כולי האי:
אם היתה מלאכת אחרים בידו - בביתו כגון בגד לארוג הואיל וברשותיה לגומרו לאחר זמן הרי אלו לא יעשו:
ואע"פ שבקיבולת - אחרים היא שקיבל עליו לצמיתות אותו בגד לאורגו בכך וכך:
קיבולת - לעשות בכך וכך (שרי):
כדידיה דמיא - ואסור אבל שאינה קיבולת דלא הוה כדידיה שרי:
בביתו - של אבל לא יעשו אותו משום חשד שיאמרו הוא בעצמו מסייע במלאכה אי נמי שלא יאמרו בימי אבלו השכירו לזה הפועל:
גמלא - צמד בקר בין שניהם שור אחד לזה ושור אחד לזה:
איתרע ביה מילתא - אבילות:
פסקיה לגמליה - הפסיק שורו מן הצמד ולא שלחו לחרוש בשדה לפי שהיה אבל ומצווה על שביתת בהמתו מדרבנן:
להפסד דידיה לא חייש - דלא קא מעבד ארעא מגמליה משום דאבל הוא:
לפסידא דאחריני - כגון מריון לא חייש דלא קא משדר לגמליה הוי ליה פסידא דלא הוה ליה בהמה לחרוש וכיון דשרי כדתניא אם היו מוחכרין וכו' הוה ליה למיחש אפסידא דחבריה:
הוא סבר - מר בריה דרב אחא:
אדם חשוב שאני - דהא והא אסור לדידיה למיעבד:
תוספות
[עריכה]רבי יוסי אומר זולף וגומר וגף כדרכו פי' בקונטרס לישנא אחרינא וגף משום דאיכא פסידא שמוליכן בלא מגופה וי"ל דצריך לכסותו מפני השרצים ומיהו מגופה לא היה צריך דדיו בכיסוי מועט ושמן חדש מתקלקל:
אפילו חול המועד דאסורא במלאכה מדאורייתא פרק קמא (דף ב. בד"ה משקין) פירשתי:
רבי יהודה אומר אף זורעים כו' במתניתין מחמיר . רבי יהודה וכאן מיקל: בורו לגוף ספרים אחרים כדו:
. רבן שמעון בן גמליאל אומר כו' . ואף על גב דרבן שמעון בן גמליאל נמי מודה לדרב שישא בריה דרב אידי דאסורין בימי אבלו מודה היכא דאין שם אומן אלא הוא דשרי ובצינעא יעשו ע"י אחרים משום פסידא דמשכיר שרינן וגבי אבלו דשרינן הוא עצמו באין שם שיעשה כמותו ואומן לרבים וספר וכו' משום דצורך דרבים ורגילא שריא לעיל ויש מפרשים דהא דשרינן לאבל עצמו כשלא ימצא אחרים כדמשמע הלשון ואין שם אומן אלא הוא אבל לכתחילה צריך לעשות על ידי אחרים מיהו לפי הטעם הזה לא ידענא בחמרין וספרין כשמושכרין אצל אחרים למה אין מצריך בסמוך על ידי אחרים ולפי טעם קמא ניחא דאין מי שיעשה דבר זה באותו שיש אומנות דחמר וגמל וספן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]א א מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה ג', טור ושו"ע או"ח סי' תקל"ח סעיף א':
ב ב מיי' פ"ה מהל' אבל הלכה י', טור ושו"ע יו"ד סי' ש"פ סעיף י':
ג ג מיי' פ"ה מהל' אבל הלכה י':
ד ד ה טור יו"ד סי' שפ:
ה ו מיי' פ"ה מהל' אבל הלכה י"א, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"פ סעיף י"ב:
ו ז ח מיי' פ"ה מהל' אבל הלכה י"א, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"פ סעיף י"ד:
ז ט מיי' פ"ה מהל' אבל הלכה י"ב, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"פ סעיף י"ג:
ח י מיי' פ"ה מהל' אבל הלכה י"ג, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"פ סעיף י"ז:
ט כ מיי' פ"ה מהל' אבל הלכה י"ג, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"פ סעיף י"ח:
י ל מ טור ושו"ע יו"ד סי' ש"פ סעיף כ"א:
ראשונים נוספים
מי שהפך את זיתיו לטחנן ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו הפועלים ונכנס המועד טוען קורה ראשונה ומניחם לאחר המועד דברי ר"י ר' יוסי אומר זולף וגומר כדרכו ומקשינן מתניתין באבל ולא פירש אם מותר לעשות מלאכתו במקום פסידא אם לא. וקפץ ומורה לנו בחולו של מועד שמותר במקום פסידא.
ופירק רב שישא בריה דרב אידי זאת אומרת דברים המותרין בחוש"מ אסורין לעשותן בימי אבלו.
תניא כותיה אלו דברים שעושין לאבל בימי אבלו. פירוש התירו משום פסידא לעשות לו אחרים ולא הוא אבל ע"י אחרים התירו לו להפוך זיתיו ולגוף בדיו ולהעלות פשתנו מן המשרה וצמרו מן היורה ומרביצין שדהו משתגיע עונת המים שלו.
ר' יהודה אומר אף זורעין כו' ר' שמעון בן גמליאל אומר זיתיו הפוכין פשתנו במשרה צמרו ביורה ואין שם אומן אלא הוא הרי זה עושה בצנעא בתוך ביתו וכן היה אומר אם היה ספר או בלן לרבים והגיע הרגל ואין שם אלא הוא הרי זה יעשה.
האריסין והחכירין והקבלנין בשדותיו הרי אלו יעשו אבל החמרין והגמלין והספינה שלו לא יעשה בהן מלאכה בימי אבלו ואם היו מקודם מושכרין ביד אחרים עושין. שכיר יום שלו אפילו בעיר אחרת לא יעשה היתה מלאכת אחרים בידו בין בקיבולת בין שאינה בקיבולת לא יעשה היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשה בבית אחר יעשה.
מריון ומר בריה דרב אחא הוו שותפי אירע ביה במר בריה דרב אחא אבל. שדר ופסקיה לגמליה. אמר רב אשי והתניא אם היו מושכרין אצל אחרים שרו ודחינן הני מילי באיניש דעלמא אבל אדם חשוב אפי' מושכרין לא:
דברים המותרין בחולו של מועד משום דבר האבד אסורין לאבל בימי אבלו לעשותן בידו אבל אחרים עושין לו דתניא (מ"ק י"א ע"ב) אלו דברים שעושין לאבל בימי אבלו כגון זיתיו להפוך וכדו נגוף. ופשתנו לעלות מן המשרה. וצמרו לעלות מן היורה. ומרביצין לו שדהו משתגיע לעונת המים שלו. ר' יהודה אומר אף זורעין לו שדה ניר ושדה העומדת לפשתן. אמרו לו אם לא תזרע בבכיר תזרע באפיל. אם לא תזרע פשתן תזרע מין אחר. רשב"ג אומר זיתיו הפוכין. ופשתנו לעלות מן המשרה. וצמרו לעלות מן היורה ואין שם אומן הרי זה עושה בצינעא. וכן היה רשב"ג אומר אם היה אומן לרבים והגיע שעת הרגל אם אין שם אומן אלא הוא הרי זה עושה בצינעא ומותר. ונראה לנו שהלכה כרשב"ג דאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל.
והתם באבל (פ"ה) תניא: אבל כל שבעת הימים אסור בעשיית מלאכה. הוא ובניו ועבדיו ושפחותיו ובהמתו. פי' בניו ובנותיו הסמוכין על שלחנו מעשה ידיהם שלו. לפיכך אסורים בעשיית מלאכה. וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך אחרים אסורין לעשות לו אבל עושין מלאכה שהיא אובדת. כונסין לו גרנו. מבעטין לו יינו מגיפין לו חביותיו. זיתיו הפוכין ר' יהודה אומר טוען קורה הראשונה ומניח את השניה אחר האבל ויגמור א"ל ר' יוסי והלא אובדין הן. אלא יגמור. זיתיו להפוך וכדו נגוף ר' יהודה אומר עושה לו לימודים ואחר האבל ימרח, א"ל ר' יוסי והלא אובדין הן אלא יגמור וכו'. מרביצין לו שדה הלבן לזריעה. זורעין לו נירו פשתן דברי ר' יהודה. וחכ"א אם לא זרעה פשתן יזרענה מין אחר אם לא זרעה בשבת זו יזרענה בשבת אחרת.
והאי דקתני בברייתא בגמרא דילן מרביצין לו שדה משתגיע אמת המים שלו. מסתברא דהיינו השקאה מועטת שעושין לשדה הלבן קודם לזריעה כדי לזרעה בזמנה מיד ודבר האבד הוא. שאם אי אתה מרביץ אותה בעונה באין ימות הגשמים ושוב אינה נזרעת בשנה זו יפה. וליכא למימר משקין לו שדה זרועה. שלא מצינו השקאה מותרת משום דבר האבד אלא בבית השלחין בלבד. ובית השלחין לא תני ביה שדהו סתם והיינו דקתני מרביצין לו שדה לבן לזריעה. ולשון מרביצין מוכיח כן. שהוא כדרך ריבוץ לבית. ולגבי מועד קתני בברייתא מרביצין פשיטא הא קתני משקין בית השלחין במועד. אלא ריבוץ זה ענין אחר השקאה קודם זריעה בשדה הצריכה לכך.
וזו היא ששנו בפרק ראשון (ו' ע"ב): ת"ר מרביצין שדה הלבן בשביעית אבל לא במועד והוינן בה והתניא בין במועד בין בשביעית. כלומר בין במועד בין בשביעית מרביצין. ופריק הא ר' אליעזר בן יעקב דמחמיר במועד ולא שרי חרפא לשוויה אפלא. הא רבנן דמקילין בכי האי גוונא. ופלוגתייהו בשדה גריד. וכן הא דתניא מרביצין לו שדה הלבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית. ולא עוד אלא שמרביצין בשביעית כדי שיצאו ירקות במוצאי שביעית כי האי גוונא הוא דמרביצין אותם בהשקאה מועטת בערב שביעית כדי שיצאו ספיחי ירקות בשביעית בשדה בור ובשדה ניר. וכיוצא בהן מן המקומות שהספיחין מותרי בהן. וכן מרביצין בשביעית כדי שיצאו ירקות במוצאי שביעית. בין לזרען בין לספיחים שלהם. דספיחי ירקות במוצאי שביעית בכל מקום פירושו השקאה מועטת על מנת לזורעה. וסמכו אותה השקאה בגמר' למחלוקת ר' אליעזר בן יעקב ורבנן דמועד. לרבי אליעזר בן יעקב אסור ולרבנן שרי. נמצאת זאת הברייתא ששנויה באבל מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו, שלא כדברי ר' אליעזר בן יעקב דמחמיר ורש"י ז"ל מפרש מרביצין השקאה מועטת לירקות. ואין פירושו מחוור.
ומכל מקום כיון דברייתא קתני מרביצין. והדבר ידוע שהרבה שדות בכלל שדה לבן. כגון בית השלחין ובית הבעל ושדה גריד ושדה מטוננת. דכל שאינו שדה אילן נקרא כן, שמע מינה אין היתר זה תלוי בגופה של שדה זה, אלא ריבוץ הוא דמותר במועד ובשביעית לרבנן, ולר' אליעזר בן יעקב בשביעית אבל לא במועד. והילכך ברייתא דאבל דקתני נמי מרביצין שדהו לכשתגיע עונת מים שלו. דאלמא דבר האבד מיקרי, כרבנן אתיא.
ומיכן אני אומר דהלכה כרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר בן יעקב לענין זרעים שלא שתו ושדה גריד, דטעמא דרבנן לאו משום דהרוחה שריא להו במועד אלא משום דדבר האבד מקרי להו, והא דקתני סיפא דברייתא דאבל ר' יהודה אומר אף זורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן. ואמרו לו אם לא תזרע בבכיר תזרע באפיל. הוקשה לנו עלה והלא בין בכיר ואפיל דבר האבד מיקרי לרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בן יעקב.
והיינו סבורין לומר דבזרעים שכבר נזרעו חרפא לשויא אפלא דבר האבד הוא, אבל זו שלא נזרעה פעמים שהאפיל מתברך והבכיר לוקה, וכן בפשתן, ומין אחר, עד שמצינו בירושלמי מנו אמרו ליה ר' יוסי מחלפא שיטתיה דר' יהודה תמן אמר יאבד דבר מועט ואל יאבד דבר הרבה והכא הוא אמר הכין, שניי' היא, תמן שדרכו להערים, כל שכן מחלפא שיטתיה דר' יוסי מה אם תמן שדרכו להערי' את אמר מותר כאן שאין דרכו להערים לא כל שכן, אמר ר' חנינא מנו אמרו לו חכמים, שהן עושין כשיטת ר"י במועד, עד כאן גירסא ירושלמית.
ופירושה ברור, שהן מקשין מאן תנא דפליג עליה דר' יהודה לענין שדה ניר ושדה פשתן ר' יוסי דהוא בן פלוגתיה במועד, אם כן קשיא דר' יהודה אדר' יהודה ור' יוסי אר' יוסי, דאלו במתניתין לר' יהודה טוען קורה ראשונה דאית בה פסידא מרובה ומניח השאר לאחר המועד מפני שהפסד מועט הוא, ואלו הכא חייש להפסד מועט בין בכיר לאפיל, ומתרץ דבמתניתין חייש להערמה שמא יהפוך זיתיו ויטעון ויאמר זיתיו הפוכין היו וכן חושש שלא יהא זולף וגומר חביותיו ויאמר לדיין שבבור אני עושה, ולפיכך (אמר) [אסר] ר' יהודה בין במועד בין באבל כדקתני בברייתא דלעיל, ולא התיר אלא בשינוי דלא אתי למיערם, מוטב לו להמתין ולעשות כדרכו והדר מקשי וכל שכן דקשיא דר' יוסה אדר' יוסה, דאלו במתניתין אף על פי שיש לחוש להערמה אמר ר' יוסה זולף וגומר וגף כדרכו שלא יפסיד כלום, וכאן אינו חושש להפסד מועט בין בכיר לאפיל, ומתרץ דהאי אמרו לו לאו ר' יוסה, דלדידיה ודאי מותר, אלא רבנן דסבירא להו במועד כר' יהודה יאמרו לו כשם שאין חוששין להפסד מועט במשנתנו כך אין חוששין לו בכאן, דלית להו טעמא משום הערמה אלא שאין לחוש לדבר מועט, והנה כפי דרך זו הלכה כר' יהודה, דזורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן, ובמועד מותרין ע"י עצמו, וכל זה סמך וראיה שלא לחוש לדברי ר' אליעזר בן יעקב דאפילא לשוויה חרפא כדבר האבד מיקרי, ומימרא דרבינא בתרביצא כרבנן אתא, לפי הנמצא בנסחאות (שלו), [שלנו] ואין לי להאריך.
וכבר ראינו דברי הראב"ד ז"ל בפי' דברים הללו, וגירסתו שהוא גורס מרביצין בעפר הלבן, ואין הדברים נכונים מכמה ראיות, אלא שאין מענין החיבור הזה בכך יותר מדאי, ושלא להטריח על המעיינים בו.
ורבינו הגדול פסק כר' אליעזר בן יעקב במועד, וכן השמיט ממתניתא דאבל מלתיה דר' יהודה בשדה נירה ושדה העומדת לפשתן, ויפה כיון לפי שיטתו אלו השמיט ממנה עוד הא דקתני מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו, וכפי מה שנתבאר מדברינו שכתבנו למעלה, ובירושלמי שנו בברייתא זו משקין שדה בית השלחין לשיגיע זמנו לשתות וזה ודאי מותר לדברי הכל, אבל ענין אחר הוא אינו השנוי בגמרא שלנו:
האריסין והחכירין והקבלנין של אבל הרי אלו יעשו, החמרין והגמלין והספנין בספינה שלו הרי אלו לא יעשו. ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו. פירוש חמרין וגמלין וספנין שלו שכירי שנה שלו הם ומחמרין אחר חמורו ומספנין בספינה ולפיכך לא יעשו דמלאכה דידיה הוא, ואף על פי שנעשית ע"י אחרים וחוץ לתחומין אסור. ואם היו הבהמות והספינה מוחכרין של אחרים מותר, והוא הדין אם היו הגמל והספן הזה נוטלין בשכירותן למחצה ולשליש ולרביע דשרי, ובכל מוחכרין הוא כאריס בקרקע. ויש מי שאומר שלא התירו האריסות אלא בקרקע, משום דארעא לאריסי קיימא, אבל בבהמות וספינה אסור, משום שנקראת על שמו, ויש לזה פנים כענין שאמרו בפרק קמא דע"ז (כ"א ע"ב) אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי:
שכיר יום שלו אפי' בעיר אחרת לא יעשה, היתה מלאכת אחרים בידו בין קבולת בין שאינה קבולת לא יעשה, היתה מלאכתו ביד אחרים יעשה. פירוש מלאכה של מטלטלין, שקבל עליו לתפור בגד שלו בסלע וזו היא קבולת בביתו לא יעשה, בבית אחרים יעשה דמלאכה דידהו היא, רב מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה להו גמלא בהדי הדדי. איתרע ביה מילתא במר בריה דר"א ופסקיה לגמליה, פי' בטלו ולא נתן רשות לשותפו להשכירו ולעשות בו מלאכה כל ימי אבלו, אמר רב אשי גברא רבא כמר בריה דרב אחא בריה דרבא נעביד הכי נהי דלפסידא דיליה לא חייש אפסידא דאחריני לא חייש. והתניא אם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו, והוא סבור אדם חשוב שאני, שמעינן מיהא דשני שותפין שיש להם חמור וגמל או ספינה שאירע אבל לאחד מהן שותפו עושה בהן כדרכו ואעפ"י שחולקין בשכר מותר, דומיא דספינה מוחכרת ומושכרת שאם אירע אבל לבעליה אינו מבטלה, וירושלמי פליג דאתמר התם שני אחים שני טבחים שני שותפין שאירע באחד מהן דבר הרי אלו נועלין חנותם ואין הלכה כן.
אבל יש לומר שלא לבטל מלאכת השיתוף ולהפסיד מלאכת השותף אמרו. אלא נועלין את חנותן משום צינעא והשותף מוכר בביתו. שכן המוחכרין והמושכרין אצל אחרים ברשותן עושין ולא בבית האבל. וכן הגמל הזה של מר ברי' דרב אחא למר מריון היו מתירין אותו להשכירו ולחזו' לביתו.
ורבינו הגדול ז"ל השמיט המעשה הזה של מר מריון ומר בריה דרב אחא וכו'. וכתב הירושלמי שהזכרנו נועלין חנותן וזה תימה גדולה. אם עלה על דעתו שהגמרות הללו חלוקות בזה היאך הניח גמרא ערוכה וסמך על הירושלמי. ושמא סובר הרב ז"ל שהשותפין ודאי מבטלין מלאכת המשותפת להם כשאירע דבר באחד מהן כדרך הירושלמי. אבל מר מריון ומר בריה דרב אחא איטדא כתבו אגמלא מעיקרא. והשבוע הזה שאירע בו האבל למר בריה דרב אחא שבת של מר מריון היתה. והיינו ברייתא מוחכרין או מושכרין אצל אחרים, לפיכך היה ראוי לחוש לפסידא דמר מריון שלא לבטלו. אלא הוא סובר אדם חשוב שאני.
וכיון שכתב רבינו ז"ל הברייתא ופסקה בהלכות לא הוצרך למעשה הזה. וכתב הירושלמי שהוא כהלכה. ולשון הגמרא שאמרו נהי דלפסידא דידי' לא חייש משמע דשבת של שניהם היתה ושניהם מפסידין בבטולו.
וכיון דאמרינן דבר האבד באבל מותר ע"י אחרים כל אלו שאמרו במועד עושין משום דבר האבד. באבל אחרים עושין לו. וכל שאמרו חכמים אעפ"י שהוא דבר האבד אין עושין אותו במועד משום טירחא יתירא באבל מותר. דגבי מועד משום קדושת היום. ומסרך הכתוב לחכמים לאסור הטורח. והם גזרו שלא לעשות אפי' ע"י ארמי. דתניא כל שאינו עושה אינו אומר לארמי ועושה. אלא גבי אבילות מאי איכפת לן בטירחא דאחרים. וכי משום שבות ותענוג נאסרה מלאכה עליו לא נאסרה אלא כדי שיתאבל על מתו ויתאונן על חטאיו. הילכך משקין לו בית השלחין ואפי' ממי גשמים וממי קילון. ועושין לו עוגיות לגפנים ואמה בתחילה. וחופרין לו בורות שיחין ומערות כשצריך להם. ובונה את הפרצה כדרכן. וזופתין לו חביתא וכוזא ומכניסין פירותיו מפני הנגבים. ופרקמטי' כל שהיא אבד שרי, וכן היודע שתבא שיירה וחושש לפרקמטיאות שהן מוזילות מוכר אפי' להרויח ואצ"ל בחושש להפסד קרן שלו. ובלבד ע"י אחרים, ואי מסיק זוזי באינשי והאידנא משכח להו וביומ' אחריני' לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו והשליח לוקח בחובו עבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאין מפני שהוא כמציל מידם.
ומכאן הורו הגאונים שאם היה לו לאבל דין על אדם אינו תובעו כל שבעה, ואם היה דבר האבד כגון שמבקש לילך למדינת הים או שהיו עדיו חולים עושה שליח ומורשה ודן עמו. וחצדין ליה חצדא דשערי ופרדיסא דמטא זימניה וכל דאית ליה פסידא, אפילו טריח ומעשה אומן.
וכל שהתירו חכמים במועד משום צורך המועד ואפי' אין לו מה יאכל כלן אסורין באבל ואפי' על ידי אחרים, אלא עני ממש שאין לו במה יתפרנס עושה ע"י עצמו משלישי ואילך בצינעא בתוך ביתו, ותבא מארה לשכניו, והיכא דלית ליה פסידא אלא רווחא מיתרמי ליה, ואי לא עביד אבדא מיניה לאו כדבר האבד הוא ואסו', דהא גמלין וחמרין וספנים בספינה שלו שאמרנו ודאי עבורי רוחא הוא, הגע עצמך שהיתה ספינה שלו נשכרת בכמה ריבוא ואם ממתין עד לאחר האבל יעבור זמן שפורשין בו לים, ואם ילכו להם התגרין ה"ז העברת שכר גדול ממנו, ואעפ"כ אסור.ושכירת חמורו וגמלו נמי הן לעצמו העברת שכר הוא, ואפי' בשוכרין מצויין לו למחר מ"מ שכירות היום אבד ממנו אף על פי כן אסור.
ולגבי מועד איתמר ברייתא (מ"ק י"א ע"א) לבאי כוארי פי' צפה הנהר על כל גדותיו והדגים שטין על פני הנהר ויצאו לחוץ ולא שרינהו רבא לצוד מהן אלא לדעת אכילה משום צורך המועד. והרי הנהר הזה שהוא צופה ודגים שלו ניצודין עכשיו בודאי והן אבדין ממנו אם לא יצוד לאלתר, שלא ימתינו להם עד לאחר המועד ואעפ"כ לא עשאוה כדבר האבד, אלמא הפסד דבר שברשותו נקרא נקרא דבר האבד, הנחת ריוח לא נקרא דבר האבד, עוד שנו בתוספתא אין כותבין דברי אריסות וקבלנות במועד, ר' יהודה התיר שמא יקדמנו אחר, פירוש בשקבל השדה קודם לכן התיר ר' יהודה כדי שלא יחזרו בהן, דקודם כתיבת שטר שניהם חוזרין עד שירד לתוכה, ואעפ"כ אסר תגא קמא והלכה כמותו, וגם זה הנחת ריוח המזדמן במועד.
ואי קשיא לך הרי אמרו בירושלמי הדא שיירה שרי מזבן מינה בחולא דמועד, וכתבוהו רבינו הגדול והגאונים ז"ל בפסק הלכה, יש לומר כל שאינן צריך לדבר אלא להשתכר בו אסור, והוא ששנינו אין לוקחין בתים בהמה ועבדים ושפחות אלא לצורך המועד לא להרויח ולא להשתכר. ואפילו שכר ניכר בהן כגון לוקח מן השיירה, אבל אם הי' צריך לבהמה ולעבדים ולפירות כסות וכלים לאחר המועד. ודעתו ודאי ליקח אותם ונזדמן לו עכשיו מי שהוא מוכר בזול, והדבר ידוע שלא יזדמן לו לאחר המועד כגון השיירה, זה ודאי דבר האבד הוא אצלו והפסד גמור ומיעוט כיסו הוא אם אתה מונעו עכשיו, הרי זה דומה למכירת פרקמטיא שמוזלת לאחר המועד, אבל להשתכר במקח וממכר אסור, כך נראה לי.
ומכאן אני אומר שאסור לאבל להלוות מעות לארמי בריבית בימי אבלו ואפילו ע"י אחרים, והראב"ד כתב מן הירושלמי הזה עבורי רווחא מיניה פסידא הוא. וההיא דאסר רבא למיצד כוורי לממלח לרווחא, שאני מציאה דליכא שום פסידא, אי נמי עד כאן לא שרינן משום רווחא אלא מקח וממכר דרך חול בעלמא הוא. אבל טירחא ליכא ומלאכה נמי ליכא. אבו הכא במליחת דגים טירחא יתירא וכרישא דמתניתין נמי דלא שרינן מלאכה משום הרוחה ואע"ג דליכא טירחא כגון השקאת זרעים מן המעיין שבשדה בית הבעל, אבל מקח וממכר לאו מלאכה הוא אלא דרך חול בעלמא הוא, ובמקום רווחא שרי משום דליכא טירחא יתירה, ואלו מליחה מלאכה גמורה הוא וטירחא יתירה הוא, ואי לאו משום פסידא משום רווחא לא שרינן, ע"כ דבריו ז"ל. עשה הרב טורח גדול בזריקת מלח על דג אחד, ולא עשה טורח לשקול מאה ככרין של ברזל מן השיירה ולהביאו מן השוק על כתפו לבית, וליקח עבד מן השיירה הזו ולכתוב עליו בשטר, דבין בכתב בין בעל פה לוקחין ממנה, ועוד אין במועד חלוק בין מלאכה שחייבין עליה בשבת למלאכת פטור, עשאוה כחול להתיר מלאכה גמורה בדבר האבד בראיות הכתובות למעלה:
פרק שני מי שהפך:
מי שהפך את זיתיו סי' ואם לא יגמור מלאכתו ומניחן במעטן יאבדו:
ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו פועלים. פי' ומפני כן לא היה לו יכולת לגומרן קוד' המועד ובודאי דמסתייה דליתני ואירעו אונס ומיהו נקט הטעוהו פועלי' דלא תימא דההוא אינו אונס כיון דאי אזל לגבייהו וטפי להו אגרייהו הוו אתו קמ"ל דאונס הוא ונקט אבל לאשמועינן אגב אורחיה דאבל אסור בעשיית מלאכה דאי משום טרדת אבלו וצורכי מתו הוא שנמנע פשי' דאונס הוא ומאי קמ"ל אלא ודאי כדאמרן:
טוען קורה ראשונה כו' פירש דס"ל לר' יהודה דמכאן ואילך אין הפסדו מרובה:
רבי יוסי אומר זולף וגומר כדרכו והקשו בתוספות הא דאמרי' לעיל הא דרבי יהודה בעי שנוי בדבר האבד מהיכן תיתי דהא הכא מאי דשרי בלא שינוי שרי ליה וי"ל דלהכי לא שרי רבי יהודה לגמור משום דלא סגי ליה למעבד בשנוי ואנן בעינן שנוי ונכון הוא ואחרים תירצו דמייתורא דלישנא דרבי יוסי דקתני כדרכו שמעינן דשמעה לרבי יהודה דשרי בדבר האבד כדרכו דאי לא לימא ליה לרבי יוסי למתני כדרכו ליתני זולף עומד וממילא משמע דהיינו כדרכו בלא שנוי גם זה נכון:
שם פתח באבל וסיים במועד עיקר הפירש מכדי אמאי קתני ואירעו אבל אי למימר' שהיה טרוד בעסקי אשתו היינו אונס אלא ודאי אשמועינן אגב אורחיה שנמנע מפני שאסור בעשיית מלאכה וכיון דכן ליתני תקנתא בדידיה כי מי שמהפך זיתיו ואירעו אבל יגמור מלאכתו מפני דבר האבד ומינה שמעינן למועד דס"ד דאבל ומועד כי הדדי נינהו ופריק רב ששת דלאו כי הדדי נינהו והא גופא קמ"ל דדוקא במועד טוען קורה או זולף וגומר לרבי יוסי אבל בימי אבלו לא שרי' ליה ע"י עצמו אלא ע"י אחרים ורב אשי תירץ דלעולם כי הדדי נינהו והיא גופה קמ"ל ובדין הוא דמצי למתני תקנתא באבל דפתח בה ולרבותא נקט תקנתא בחולו של מועד הילכך נקט אבל משום איסור מלאכה ולא תני תקנתא בדידיה אלא במועד דאורייתא משום רבותא והלכתא כרב ששת דתניא כותיה:
תניא כותיה דרב ששת דברים שעושין לאבל בימי אבלו פירש שעושין לו אחרים אבל הוא אינו עושה ואפי' אין לו מי שיעשה ופליגי אדרשב"ג בפשטא דלישנ' דאי ס"ד מודו רבנן לרשב"ג ורשב"ג מפר' הוא א"כ מאי רבותא דמועד טפי מאבל דתניא כותיה דרך ששת ואי משום דבמועד עושה ע"י עצמו ואפי' יש לו מי שיעשה לו זה אינה קולא ואינו היתר דכיון דבמועד כל העולם אסורי' בעשיית מלאכה מה לי הוא מה לי אחרים אדרבה בדידיה שהוא בעל הממון יש להתיר יותר דאלו באבל הוא לבדו האסור בעשיי' מלאכ' ואין אחרים נאסרים אלא בשלו: ואמטולתיה וכל היכא דאפשר באחרים דרבנן אסרי ע"י עצמו ואפילו כשאין לו אחרים שיעשו לו ולא חשו לאיבוד ממונו וקיימא לן כרבנן:
כך הגרסא בנסחאות מדוייקות זיתיו הפוכין ולא גרסינן זיתיו להפוך דא"כ יכול להשהותן עד לאחר המועד וכדתנן מי שהיפך את זיתיו ולנוסחי דגרסי זיתיו להפוך פירש שצריך לגמור הפיכתן כמו שהתחיל להפוך דאפילו בכי הא דבר האבד הוא וכן מפורש בירושלמי תאני רבי חייא מי שזיתיו הפוכין ושנויין מתני' צריכא לרבי חייא ורבי חייא צריכא למתני' אי תנינן אנן ולתני רבי חייא הוינן אמרינן לא אמרן אלא בשהפכן פעם אחד אבל הפכן ושניין דברי הכל מותר ואלו תני רבי חייא ולא תנינן אנן הוינן אמרי' לא בשהפכן ושנויין אבל הפכן פעם אחד דברי הכל אסור הוי צריכא למתני' וצריכא לר' חייא ע"כ. ותימא על הרמב"ם ז"ל שכתב הופך אדם את זיתיו ושמא הוא מדבר בהפיכה שנייה א"נ דבאתריה דמרן ז"ל גם שיהא ההפיכה דבר האבד והכל לפי המקום ולפי הזמן:
שם האריסין והחכירין והקבלנין שלו הרי אלו יעשו פירש אריסות למחצה לשליש ולרביע וחכירו' שנותן לו דבר ידוע בפירות בין עבדא בין לא עבדא. אלא שיש באותו המין בשדה נותן לו משם ואפילו הוא תבואה מקולקל' וקבלנו' הוא מקבל שדה בדבר ידוע או במעות אי נמי בפירות ואפילו יש לו בשד' מאותו המין. ונתקלקל אינו נותן לו מהם וי"א דדוקא בכי האי גונא שיש לאריס וחכיר וקבלן אלו זכות בפירות והם בשותפין בקרן וכאלו עושין משלהם ממש ותנא זו ואין צריך לומר זו קתני אבל קבלן המקבל עליו את השדה בסך ידוע ובעל הבית אוכל פירות לא יעשה ואע"ג דאמרי' לקמן שאם היה מלאכתו בקבלנות אצל אחרים בבית אחרים יעשה דאלמא מלאכה דקבלן חשיבא ולא אסרו אלא בשכיר יום התם הוא במטלטלין דלא ידוע דכלים דידיה נינהו וכי ידוע נמי אמרי בקבלנותיה עביד שכן דרך לעשות מלאכת כלים בקבלנות וכדתנן נמי גבי שבת וכולם ב"ד מתירין עם השמש ואפילו לכובס שמכבס ע"ג הנהר ובכלים מפורסמים בבעליהם דסתמא נקטי' לה התם אבל בקרקעות שדרך לעבדן כשכיר יום אין עושין אפילו בקבלנות דמאן דחזי סבר שהוא שכיר יום ומביאין ראיה לזה מיהא דאמרינן לקמן מקבלי קיבולת בתוך התחום ולא יעשו כו': והכי מאי מיירי בקבלנות דקרקע היא דשייך למימר תוך התחום וחוץ לתחום ואין שיטה זו נכונה דארעא אורחי לאריסותי' מאן דחזי אמר אריסות' קא עביד כדאיתא בפ"ק דעובדי כוכבים ומזלות והא דמקבלי קבולת דאמרינן לקמן כבר פירשה רש"י ז"ל דקבולת של בנין מיירי דאורחי' בשכיר יום ולא שייך לומר בהא דאריסותיה קא עביד וכן פירש ר"י ז"ל ועיקר וכבר הארכתי בזה בפרק דעובדי כוכבים ומזלות והשתא להאי פירש שאע"פ שמנהיגין ע"י שכירו ולקיטו מלאכה דידיה ואע"פ שמלאכתן מחוץ לעיר לא יעשו:
ואם היו מחוכרין או מושכרין חמורו וגמלו וספינתו אצל אחרים הרי אלו יעשו פי' דמלאכה דידהו היא ואפשר דאפילו בתוך הנהר יעשו דשכירות וחכירו' בזה קלא אית ליה:
שכיר יום פירש ששכירו לו לעשות מלאכת קרקע או מטלטלין אפילו בעיר אחרת לא יעשה לו היתה מלאכת אחרים בידו ואפילו בלא קבולת וכ"ש בקבולת לא יעשה לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים ואפילו בחדרי חדרים וכתבו הגאונים ז"ל שאם יש לאבל דין עם אדם אינו תבעו כל ז' ואפילו ע"י שליח ואם הוא דבר האבד תובעו ע"י שליח וכן אם אחרים תובעין אותו יעשה שליח אם הוא דבר האבד לחבירו שלא יוכל להמתין עד לאחר ז'
הוה להו גמלא בהדי הדדי פירש בשתוף כדמוכח לישנא בין שהיה גופו שלהם או שקבלוהו שניהם לחכירות:
איתרעא ביה מילתא פסק העול וכליו מעליו שלא יעשה מלאכ' ולא שדריה אמר רב אשי לא גברא דבההוא נהי דאיפסיד אדידיה לא חייש זה הלשון מוכיח כי שורת הדון שותפו לעשות מלאכתו לצורך שניהם כי בדידיה קא טרח לגמרי ולהכי אמרינן דנהי דלא חייש ולפסידא דידיה ורוצה לומר ממונו להפסדא דאחרי' היכי לא חייש ישלחנו לו שיעשה בו לעצמו דהתניא אם היו מוחכרין וכו' וכ"ש כשהוא שותף ממש ופרקי' אדם חשוב שאני י"א והוא פריע לשותפו כדי חכירו משום חומרא וי"א שלא פרע דכיון דאדם חשוב הוא ואיכא לעז אף חבירו חייב ליבטל משום לעז שלו כי האי צורבא מרבנן כי הכא ומ"מ שמעינן מהכא דשותפין דחנות שאירע אבל לאחד מהם חבירו עושה לו מלאכתו בחנותו כדרכו אלא א"כ הוא אדם חשוב ואפילו באדם חשוב כל היכא דאפשר לעשות בצנעה עושה וכן הוא בירוש' ובפי' ההלכות הארכתי יותר בס"ד:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/מועד קטן (עריכה)
מי שהפך את זתיו פי' טחנן ומפני שדרך להפכך ברחת תחת האבן המתגלגלת עליהן קורא לטחינ' הפיכה ומפני שהיו טוחנן אם לא הי' השמן נעצר מהן הי' נפסד הילכך התירו לו לטעון קורה ראשונ' שיוציא שמנן ומניחחן לאחר המועד שלא יעסוק בהן יותר ר' יוסי אומר זולף וגומר כדרכו פי' כיון דדבר האבד הוא והתירו לו לעסוק בהן זולף השמן בקורה ראשונ' וגומר כל מלאכתן כדרכו בחול וכך דרך הזיתים לאחר שנעצרים תחת הקורה עוד מחזירים אתחת האבן וטוחן אותה ועוצרם פעם שניי' תחת הקורה וכך היא עושה במועד והטחינה שניי' והעצירה שניי' קורא גומר ולגבי יין דתני זולף וגומר וגף כדרכו הגף היא פירושו של גומר שזולף כל היין מן הבור לחביות וגומר כל מלאכת החביות שעוש' להן מגופות ור' יהודא פליג עלי' שלא הי' מתיר לגמור ולעשות הנופות אלא עשה לו לימודים טיח טפל:
פתח באבל וסיים במועד פי' קס"ד השתא דלא נקט אלא משום מועד וכגון דאירעו אבל סמוך למועד וכי היכי דנקט אונס הטעוהו פועלים משום מועד נקט נמי אבל וה"פ מי שהפך את זהו ואירעו אבל ומחמת האבל לא הי' רשאי לעוצם בבית הבד שהאבל אסור אפילו במלאכה האבדה על שחל עליו המועד או שאירעו אונס אחר כגון שחלה או שנחבש בבית האסורים ולא יכול לעוצרם עד שחל עליו המועד או ששם פועלים לעוצרם קודם וכטעוהו כיון שלא הי' לו פנאי לעשות קודם המועד ולא כיון מלאכתו במועד מותר לגוערה במועד:
אמר רב שישת ברי' דרב אידי זאת אומרת דברים המותרים בחוש"מ אסורים בימי אבלו שהרי נקט האבל כאחד מן האונסין דאלמא מחמת אבלו לא הי' רשאי לעוצרם:
רב אשי אמר לא מבעי' קאמר כו' פי' ס"ל לרב אשי שאין להחמיר בימי אבל יותר מימי המועד והאי דנקט אבל לאו משום מועד נקטי' ולא באבל הסמוך למועד קמיירי ותרתי מילי קתני וה"פ מי שהפך את זיתיו ולא הספיק לעוצרם עד שאירעו אבל או שהפך את זיתיו סמוך למועד ואירעו אונס או שהטעוהו פועלין ואל יכול לעוצרם עד שבא המועד מה יעשה גומר מלאכתו בין במועד בין בימי אבלו וכך הי' מן הדין לשנות בפירוש טוען קורא ראשונה בין במועד בין בימי אבלו אלא נקט לך המועד וכ"ש בימי אבלו:
תניא כוותי' דרב שישא שהרי ת"ק ינו מתיר שיעשה האבל בידו אפילו מלאכה האבדה אלא אחרים עושין לו אחרים ורב שישא מוקים סתם מתני' כת"ק ורב אשי מוקי לה כרשב"ג:
האריסין והחסירין והקבלנין הרי אלו יעשו פי' אם קבלו שדה מן האבל או באריסות למחצה לשליש ולרביע או בחכירות בכך כורין חיטין בשנה או בקבלנות בכך דמים בשנה חכרנות הויא בפרי וקבלנות בדמי הרי אלו יעשו שמחמת אבל אין רוצים אלה להפסיד ואע"פ שהאבל משתכר בשדה מותר כיון שמסרו מתחלה ביד אחרים אבל ודאי ליתן שדהו באריסות או בחכרנות או בקבלנות בימי אבלו אסור הוא:
החמרין והנמלין והספנין פי' אסור להשכיר האבל חמורו לחמר וגמלו לגמל וספינתו לספק בימי אבלו מפני שהאי משתכר בהן בימי אבלו אבל אם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים מקודם לכן ואח"כ אירעו אבל הרי אלו יעשו ולא יפסידו בעבורו ואע"פ שהאבל משתכר בימי אבלו מותר ונמצא שדינם כדין השדות שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה פי' לא ישכירו שכיר יום לעשות מלאכה בשדה האבל אי בכל מלאכתו ואפילו בעיר אחרת שאין האבל עומד שם:
היתה מלאכת אחרים בידו בין בקיבולת בין שלא בקיבולת לא יעשה היתה מלאכתו ביד אחרים פי' בקיבולת בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה