חידושי הריטב"א על הש"ס/מועד קטן/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש |
על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יא עמוד ב[עריכה]


פרק שני מי שהפך:

מי שהפך את זיתיו סי' ואם לא יגמור מלאכתו ומניחן במעטן יאבדו:

ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו פועלים. פי' ומפני כן לא היה לו יכולת לגומרן קוד' המועד ובודאי דמסתייה דליתני ואירעו אונס ומיהו נקט הטעוהו פועלי' דלא תימא דההוא אינו אונס כיון דאי אזל לגבייהו וטפי להו אגרייהו הוו אתו קמ"ל דאונס הוא ונקט אבל לאשמועינן אגב אורחיה דאבל אסור בעשיית מלאכה דאי משום טרדת אבלו וצורכי מתו הוא שנמנע פשי' דאונס הוא ומאי קמ"ל אלא ודאי כדאמרן:

טוען קורה ראשונה כו' פירש דס"ל לר' יהודה דמכאן ואילך אין הפסדו מרובה:

רבי יוסי אומר זולף וגומר כדרכו והקשו בתוספות הא דאמרי' לעיל הא דרבי יהודה בעי שנוי בדבר האבד מהיכן תיתי דהא הכא מאי דשרי בלא שינוי שרי ליה וי"ל דלהכי לא שרי רבי יהודה לגמור משום דלא סגי ליה למעבד בשנוי ואנן בעינן שנוי ונכון הוא ואחרים תירצו דמייתורא דלישנא דרבי יוסי דקתני כדרכו שמעינן דשמעה לרבי יהודה דשרי בדבר האבד כדרכו דאי לא לימא ליה לרבי יוסי למתני כדרכו ליתני זולף עומד וממילא משמע דהיינו כדרכו בלא שנוי גם זה נכון:

שם פתח באבל וסיים במועד עיקר הפירש מכדי אמאי קתני ואירעו אבל אי למימר' שהיה טרוד בעסקי אשתו היינו אונס אלא ודאי אשמועינן אגב אורחיה שנמנע מפני שאסור בעשיית מלאכה וכיון דכן ליתני תקנתא בדידיה כי מי שמהפך זיתיו ואירעו אבל יגמור מלאכתו מפני דבר האבד ומינה שמעינן למועד דס"ד דאבל ומועד כי הדדי נינהו ופריק רב ששת דלאו כי הדדי נינהו והא גופא קמ"ל דדוקא במועד טוען קורה או זולף וגומר לרבי יוסי אבל בימי אבלו לא שרי' ליה ע"י עצמו אלא ע"י אחרים ורב אשי תירץ דלעולם כי הדדי נינהו והיא גופה קמ"ל ובדין הוא דמצי למתני תקנתא באבל דפתח בה ולרבותא נקט תקנתא בחולו של מועד הילכך נקט אבל משום איסור מלאכה ולא תני תקנתא בדידיה אלא במועד דאורייתא משום רבותא והלכתא כרב ששת דתניא כותיה:

תניא כותיה דרב ששת דברים שעושין לאבל בימי אבלו פירש שעושין לו אחרים אבל הוא אינו עושה ואפי' אין לו מי שיעשה ופליגי אדרשב"ג בפשטא דלישנ' דאי ס"ד מודו רבנן לרשב"ג ורשב"ג מפר' הוא א"כ מאי רבותא דמועד טפי מאבל דתניא כותיה דרך ששת ואי משום דבמועד עושה ע"י עצמו ואפי' יש לו מי שיעשה לו זה אינה קולא ואינו היתר דכיון דבמועד כל העולם אסורי' בעשיית מלאכה מה לי הוא מה לי אחרים אדרבה בדידיה שהוא בעל הממון יש להתיר יותר דאלו באבל הוא לבדו האסור בעשיי' מלאכ' ואין אחרים נאסרים אלא בשלו: ואמטולתיה וכל היכא דאפשר באחרים דרבנן אסרי ע"י עצמו ואפילו כשאין לו אחרים שיעשו לו ולא חשו לאיבוד ממונו וקיימא לן כרבנן:

כך הגרסא בנסחאות מדוייקות זיתיו הפוכין ולא גרסינן זיתיו להפוך דא"כ יכול להשהותן עד לאחר המועד וכדתנן מי שהיפך את זיתיו ולנוסחי דגרסי זיתיו להפוך פירש שצריך לגמור הפיכתן כמו שהתחיל להפוך דאפילו בכי הא דבר האבד הוא וכן מפורש בירושלמי תאני רבי חייא מי שזיתיו הפוכין ושנויין מתני' צריכא לרבי חייא ורבי חייא צריכא למתני' אי תנינן אנן ולתני רבי חייא הוינן אמרינן לא אמרן אלא בשהפכן פעם אחד אבל הפכן ושניין דברי הכל מותר ואלו תני רבי חייא ולא תנינן אנן הוינן אמרי' לא בשהפכן ושנויין אבל הפכן פעם אחד דברי הכל אסור הוי צריכא למתני' וצריכא לר' חייא ע"כ. ותימא על הרמב"ם ז"ל שכתב הופך אדם את זיתיו ושמא הוא מדבר בהפיכה שנייה א"נ דבאתריה דמרן ז"ל גם שיהא ההפיכה דבר האבד והכל לפי המקום ולפי הזמן:

שם האריסין והחכירין והקבלנין שלו הרי אלו יעשו פירש אריסות למחצה לשליש ולרביע וחכירו' שנותן לו דבר ידוע בפירות בין עבדא בין לא עבדא. אלא שיש באותו המין בשדה נותן לו משם ואפילו הוא תבואה מקולקל' וקבלנו' הוא מקבל שדה בדבר ידוע או במעות אי נמי בפירות ואפילו יש לו בשד' מאותו המין. ונתקלקל אינו נותן לו מהם וי"א דדוקא בכי האי גונא שיש לאריס וחכיר וקבלן אלו זכות בפירות והם בשותפין בקרן וכאלו עושין משלהם ממש ותנא זו ואין צריך לומר זו קתני אבל קבלן המקבל עליו את השדה בסך ידוע ובעל הבית אוכל פירות לא יעשה ואע"ג דאמרי' לקמן שאם היה מלאכתו בקבלנות אצל אחרים בבית אחרים יעשה דאלמא מלאכה דקבלן חשיבא ולא אסרו אלא בשכיר יום התם הוא במטלטלין דלא ידוע דכלים דידיה נינהו וכי ידוע נמי אמרי בקבלנותיה עביד שכן דרך לעשות מלאכת כלים בקבלנות וכדתנן נמי גבי שבת וכולם ב"ד מתירין עם השמש ואפילו לכובס שמכבס ע"ג הנהר ובכלים מפורסמים בבעליהם דסתמא נקטי' לה התם אבל בקרקעות שדרך לעבדן כשכיר יום אין עושין אפילו בקבלנות דמאן דחזי סבר שהוא שכיר יום ומביאין ראיה לזה מיהא דאמרינן לקמן מקבלי קיבולת בתוך התחום ולא יעשו כו': והכי מאי מיירי בקבלנות דקרקע היא דשייך למימר תוך התחום וחוץ לתחום ואין שיטה זו נכונה דארעא אורחי לאריסותי' מאן דחזי אמר אריסות' קא עביד כדאיתא בפ"ק דעובדי כוכבים ומזלות והא דמקבלי קבולת דאמרינן לקמן כבר פירשה רש"י ז"ל דקבולת של בנין מיירי דאורחי' בשכיר יום ולא שייך לומר בהא דאריסותיה קא עביד וכן פירש ר"י ז"ל ועיקר וכבר הארכתי בזה בפרק דעובדי כוכבים ומזלות והשתא להאי פירש שאע"פ שמנהיגין ע"י שכירו ולקיטו מלאכה דידיה ואע"פ שמלאכתן מחוץ לעיר לא יעשו:

ואם היו מחוכרין או מושכרין חמורו וגמלו וספינתו אצל אחרים הרי אלו יעשו פי' דמלאכה דידהו היא ואפשר דאפילו בתוך הנהר יעשו דשכירות וחכירו' בזה קלא אית ליה:

שכיר יום פירש ששכירו לו לעשות מלאכת קרקע או מטלטלין אפילו בעיר אחרת לא יעשה לו היתה מלאכת אחרים בידו ואפילו בלא קבולת וכ"ש בקבולת לא יעשה לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים ואפילו בחדרי חדרים וכתבו הגאונים ז"ל שאם יש לאבל דין עם אדם אינו תבעו כל ז' ואפילו ע"י שליח ואם הוא דבר האבד תובעו ע"י שליח וכן אם אחרים תובעין אותו יעשה שליח אם הוא דבר האבד לחבירו שלא יוכל להמתין עד לאחר ז'

הוה להו גמלא בהדי הדדי פירש בשתוף כדמוכח לישנא בין שהיה גופו שלהם או שקבלוהו שניהם לחכירות:

איתרעא ביה מילתא פסק העול וכליו מעליו שלא יעשה מלאכ' ולא שדריה אמר רב אשי לא גברא דבההוא נהי דאיפסיד אדידיה לא חייש זה הלשון מוכיח כי שורת הדון שותפו לעשות מלאכתו לצורך שניהם כי בדידיה קא טרח לגמרי ולהכי אמרינן דנהי דלא חייש ולפסידא דידיה ורוצה לומר ממונו להפסדא דאחרי' היכי לא חייש ישלחנו לו שיעשה בו לעצמו דהתניא אם היו מוחכרין וכו' וכ"ש כשהוא שותף ממש ופרקי' אדם חשוב שאני י"א והוא פריע לשותפו כדי חכירו משום חומרא וי"א שלא פרע דכיון דאדם חשוב הוא ואיכא לעז אף חבירו חייב ליבטל משום לעז שלו כי האי צורבא מרבנן כי הכא ומ"מ שמעינן מהכא דשותפין דחנות שאירע אבל לאחד מהם חבירו עושה לו מלאכתו בחנותו כדרכו אלא א"כ הוא אדם חשוב ואפילו באדם חשוב כל היכא דאפשר לעשות בצנעה עושה וכן הוא בירוש' ובפי' ההלכות הארכתי יותר בס"ד:


דף יב עמוד א[עריכה]


אמר שמואל מקבלי קבולת כו'. כבר פירשתי דמיירי בקבולת של בנין ורש"י ז"ל וגם ר"י ז"ל פירשוה בשבת או במועד וע"י עובדי כוכבי' אבל ר"ת ז"ל פירשה באבל והאי דנקט אבל בחולו של מועד לא דק והוא הדין דמצי למנקט אבל בחול ואומר ז"ל כי באבל החמירו אבל באינשי דעלמא משום איסור שבת ואיסור מועד אפי' בתוך התחום מותר כיון שהיא קבולת ולא נהיר:

איכא דאמר סיועי סייעוהו בתבואה בהדייהו פי' ובעבור שנעש' בו עבוד' החמיר על עצמו שלא יכנס שם האי עובדא דאבונגרי דבי ריש גלותא קשה מאד אי מלאכות המותרות במועד הן כי נקטי אגרא מאי הוי ואי במלאכות האסורות אפי' עבדי בחנם גמור אסור וראיתי מה שפירש' באבונגרי עובדי כוכבי' שהי' מוטל עליהם לתת לו מעות ידועים או לעשות לו מלאכה כנגדם וכן כל יומא ויומא מנכין מחובן כדי פעולתן הוא משמ' כדי שכיר יום ואסור ולהכי אמרי' דכיון דאינו אלא נכוי חוב המוטל עליהם מקודם לכן והרשות בידם לעשות מלאכה בנכוי קבלנות הוא ומותר כדי קבולת אבל ק"ל על זה הפי' דה"ל למימר בד"א שרא להו לדבי ריש גלותא למעבד להו אבונגרי עיבידתי' והכי אמרי דשריא לאונגרי וכי עובדי כוכבים ומזלות אלו להוראה באו לפנינו ובתוספות רבי' ידידיה ז"ל פירשוה באבונגרי ישראל ובמלאכות המותרות במועד היו ואעפ"כ אסור לעשותן בשכר ממש כדי להרויח השכר ועושה מלאכתו בחול אבל מפני שבזה לא היה אלא נכוי בלבד התיר להם דלא מחזי כשכר מועד ומיהו אלו אי אפשר לבטל המלאכה לעשות אלא לא היה אלא בשכר מותר לאלו לעשות אפי' בשכר ממש הן מפני צורך המועד הן מפני דבר האבד אבל הב"ע בשהיה אפשר לעשות מלאכת ריש גלותא ע"י אחרים וזהו הנכון:

ת"ר מקבלין קבולת במועד פי' מקבלין עובדי כוכבים ומזלות מישראל קבולת במועד לעשותה לאחר המועד ולא גזרי' שמא יתחיל בה במועד:

ובמועד לא יעשה פי' כלל ולא אמרי' הכא מתנה עמו ע"מ שלא לעשו' ועוש' כדההיא דאמרי' התם פוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דהתם שורת הדין מלאכ' דעובדי כוכבים ומזלות הוא לגמרי ובשעת ההיתר פוסק עמו בחול אבל הכא שאני נותנין לו מלאכתנו בשעת איסור דהיינו במועד לא סגי בהכי והא רבי' ידידיה ז"ל מדמי לה לההיא ולא נהיר:

שם מאן תנא שינוי בדבר האבד פי' מאן דתנא דבעי' ביה שינוי דלא כרבי יוסי:

ואמר רב יוסף הלכה כרבי יוסי וזה תימא גדול דהא בריש מכילתי' משמע דמשום דבר האבד לא שרי' טרח' רבה ואלו הכא קיימא לן כרבי יוסי לימא תיהוי כולי פרקא קמא דלא כהלכתא וי"ל דהתם הוא במחובר שלא הגיעו לכתפים ומי יימר דאתי כדי שנטרח בו הרבה אבל בתלוש שהוא ברשותו א"נ לקצור או לבצור כגרוד דמי ופסידתו ברישא בריא ממש הילכך מותר תדע דאמרי' לקמן דאיכא תנא דמפליג בין תלוש למחובר ואע"ג דיחידאי היא ולית הלכתא כותיה במחובר העומד לגרוד מ"מ הלכה כמותו במחובר שלא הגיע לכתפים שאף מודים חכמים לו:


דף יב עמוד ב[עריכה]


טוחנין קמח במועד לצורך המועד. פי' בריחים ישנה לדברי הכל:

ושלא לצורך המועד אסור. ק"ל למה ליה למתני שלא לצורך המועד אסור מרישא שמעי' לה וסברא נמי הוא ועוד לצורך המועד למה ליה גידולה מזו קתני סיפא שאם אין לו מה יאכל קוצר ומעמר ר"ל דבטחינה שרי' כל לצורך המועד אפי' בהרוחה גמורה ולא בצמצום ממש וכן בשאין לו לעשות בדבר אלא מלאכה אחת אבל לקמן שהוא צריך לקצור ומעמר ושאר מלאכות אינו עושה אלא כדי צרכו בצמצום כל מאי דאפשר ובזה עושה כל מלאכה שבעולם ואפי' בפרהסיא ואפי' בהא ודאי אם לא ימצא מי שירצה לעשות לו בצמצום שאין רוצין לטחון או לקצור לו דבר מועט עושה אפי' הרבה מפני מועט שהכל לפי צורך המועד הוא וכך קבלתי ממורי נר"ו בשם רבי' הגדול רבו הרמב"ם ז"ל:

ובלבד שלא ידוש בפירות פי' משום דאוושא מילתא טובא וסגיא ליה שפיר בלאו הכי ובירוש' אמרו שאם היה מספיק לרבים דש אפי' בפירו' משום דהכי אורחא:

ההיא יחידאה היא פרש"י ז"ל שאסור לעשות מלאכה בדבר האבד במחובר ולית ליה ממתני' דמשקין בית השלהין פי' ואנא דאמרי' כתנא דבית (ר' ישמעאל) השלהין ומ"מ מוסיף הוא עליו למישרי טרח' יתירא מפני שהגיע לכתפים דהא מודה ההוא תנא כדפרשי' לעיל:

אי רבי יוסי נמי ידוש בפירות פי' בשלמא לדידי האי תנא רבנן היא סבר לה כרבי יוסי לענין מחובר ופליג עליה לענין שנוי וכיון דרבנן היא הלכתא כוותייהו לענין מחובר מיהת אלא לדבריך דאמרת דיחידאה היא ור' יוסי ממש ידוש נמי בפירות ופרקי' דכי הא לא חשיב שנוי דאפי' בחול איכא טובא דדישי בלא פירות:

שם ת"ר טוחנין במועד כו' פליג להו בהני בבי משום דחדא ענינא הוא באנפי נפשיה ואשמועי' דאפילו בטחינת קמח שהיא צורך גדול אין עושין שלא שצורך ואפילו בשכר ועצים עושין לצורך ואפי' הרבה ולהרוחה:

ובלבד שלא יערים פירש שיתכוין ע"מ להותיר או שהי' לו אחד בביתו והיה בדעתו לשתות ממנו והוא אומר שאינו רוצה בזה אלא באחד שהוא חדש:

תנאי היא דתניא אין מערימין כו' ונראה דהלכת' כמאן דאסר וכן פסק ה"ר י"ט ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פסק להקל ונראין דברים שלא נחלקו אלא בהערמה זו שהיא לענין אוכל נפש. וצורך אוכל נפש דאמר הרוחה בענין המועד ורבוי השמחה הוא אבל במילי דעלמא כ"ע מודו שאין מערימין כנ"ל:

רב חצדו ליה חצדא בחולה דמועדא וכו' ושמואל לא סיימוה קמיה וקסבר דאי משום שאין לו מה יאכל לא הוה ליה למחצד כולי האי דהוה ליה למעבד בצמצום:

א"נ בסיימוה קמי' אדם חשוב שאני וק"ל משום דהוי אדם חשוב ימות ברעב י"ל שהיה לו ללוות מאחרים דהא מסתמא משכח א"נ היה לו לעשות בצנעא גדולה וצמצום גדול:

רבי יהודה נשיאה נפק בחומרתא דמדושא פרש"י ז"ל נפק בשבתא לחצר בטבעת של אלמוג וחותמה של מתכת ואמרינן במסכת שבת בין שהיא של אלמוג וחותמה של מתכת או חותמ' של דהתם בפרק במה יוצאה לא חלקו אלא בדבר זה אלא לענין טומאה שהיא אבל לענין שבת אין חלוק בדבר זה כלל אלא אין חלוק אלא בין טבעת שיש עליה חותם או שאין עליה חותם שיש עליה חותם מותר לאנשים ואסור לנשים וכל שאין בו חותם אסור לאנשים ומותר לנשים וכדמוכח בההיא פרק' בהדיא ולכך פירשו דהכא בטבעת שאין עליה חותם או כיוצא בו מתכשיטין שהן אסורין לאנשים לצאת בהם לרשות הרבים וקס"ד דהוא הדין לחצר אפילו היא מעורבת ואפילו הכי אמרי' דלחצר שרי' דתניא השרים והנזמים והטבעות הרי הן ככלים המטלטלים בחצר המעורבת ואפילו לזכרי' כיון שהוא ראוי לנשים:

אדם חשוב שאני פירש ויש לו להחמיר על עצמו בתרווייהו והכי ודאי מוכח מדנקטה סתם ולא קאמר לעולם משום חומרא א"נ משום מיא:

קוצץ אדם דקל במועד אע"פ שאינו צריך אלא לנסורת פירש ובדלא סגיא ליה לטול הנסירות אלא בחציצת כלי והיא דלייט עלה אביי ואע"ג דהא קתני לעיל קוצץ אדם עצים לצורך המועד ואם קצץ והותר' הרי זה מותר פירשו בתוספות דהתם במתכוין לאיערומי. ואע"ג דקתני ובלבד שלא יערים רב תנא הוא ופליג א"צ דכרבי יוסי בר יהודה ס"ל ואינו מחוור אבל הנכון דלעולם כשאינו מערים וקמ"לי דאפילו לצורך דבר מועט כוה אם עשה והותיר מותר והיינו דלייט עלה אביי:

שם שבקי' והדר אתא יש שפירשו שבקיה השתא והדר זמנא אחרי' ואתא וקצייה ולא נהיר וה"ר ידידיה ז"ל פירש שבקיה וחזר ובא לביתו דנקטלי' סימנ' שלא היה עושה כהוגן דלא חייש ללווט' דאביי דהא כמעט דוקא בו הקלל'

חזי לחפיפא פי' ששורין את הזרע והנשי' חופפות בו פניהם ידיהם ורגליהם להחליק בשרן ולצחצח מראיהן:

אלא שומשמי למאי חזיין פירש שהרי אינן ראויין לאכילה ולא לשמם עד שיכמשו לאח' זמן ופרקינן משום נזייתא דאית בהו כלומר אותן שמתייבשין במחובר דהנהו חוו לאכילה או לעשות מהן שמן אבל אותם שאינם יבשים לא חזו למידי ורבינו האיי ז"ל פירש לנזייתא דאית בהו הגרעים שלהן ראויין להסקה:

אפקריה רבי ינאי לפרדסיה פירש שקנס עצמו בכך לחומר' אמרינן עלה בירושלמי ילפין מקלקליא ולא ילפין כלומר בני אדם קרובים ללמוד מן הדברים המקולקלין יותר מן הדברים המתוקנים ולכך יש לו לאדם חשוב ליזהר במעשיו מאד:

מתני' מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים פירש בין תלושין בין מחוברין שוה דבר האבד הוא ושולה פשתנו וכו' והא דקתני כל הני בדבר האבד ולפי שהלכות מועד עקרות ושמא היינו מחלקים בדבר:

ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ואע"ג דהא תנא ליה בסוף פ"ק תנייה הכא דיפסידוהו טובא א"נ משו' דבעי למתני ואם כוונו מלאכתן במועד יאבדו כלומר שלא נניח לעשות מלאכה ואם עשה מפקירין אותה ממנו ודוקא מכוין במזיד כדמשמע לישנא אבל שוכח או מתעצל אין קונסין אותו בכלום:

אין לוקחין בתים ועבדים ובהמה אלא לצורך המועד פירש להשתמש בהם במועד ושלא לצורך המועד אסור ודוקא בשאין בו דבר האבד כדאמר בפרק קמא:

או לצורך המועד שאין לו מה יאכל פי' שיהיה לו מעות לצורך אוכל דמועד ואפילו להרוחה ואסיקנא בש"ס דה"ה שכר פעולת' שאומר בירושלמי ואפילו למשתי קונדיטון מנהון דאלמא אפילו שלא להרויח במזונותיו שארי:

שם תאנא ובלבד שיכניסם בצנעה בתוך ביתו והקשה רבינו הגדול ז"ל שהרי לא מצינו שהזכירו צנעה בשום דבר האבד אלא שעושה כדרכו והרי מכה בפטיש ומשמיע לרבים ותרתי דבכל דבר שגופו ממש נפסד ואבד כיון שהפסידו ניכר ולא הצריכו צנע' כי אולי מפני כן יבוא עצלות ועכוב בדבר אבל כשהפסד הוא חוץ לגופו ממש כגון חשש גנבים ואפשר לעשותו בצנעה בלא שום עכוב הכישירו צנעה כגון זה וכגון המוליך ומביא כלי מבית האומן:

מדבורי דנורא פירש אבוקות:


דף יג עמוד א[עריכה]


משום דאסורא דאורייתא. פירש אבל הכא אפי' אם תמצא לומר דאיסור תורה דאיכא במלאכת חולו של מועד בהא שהוא דבר האבד מותר מן התורה ואיסורא מכוין במועד מדרבנן בעלמא הוא:

בשביעית. פר"שי ז"ל שנטלו קוצה וברקוניה ולא חשיבא עובדא ופירש בתוספת דדוקא בקוצים תלושים אבל בעוקר אותן מן המחובר עבודת קרקע גמורה היא וכיוצא בו בשבת חייב כדאמר בתולש עשבים אם ליפות קרקע כל שהוא וכן פר"ח ז"ל:

נטייב' או שנדיירה. פירש"י ז"ל נטייבה שנזדבל' על ידי משאות ושנדיירה ע"י בהמות שהכניס שם והקשו בתוספ' חדא דא"כ זו עבודה גמורה היא שמיוחדת בשדה ואמאי נקטה טפי מאידך ועוד לנקוט נדיירה וכ"ש נטייבה ועוד שהרי בתוספתא בירושלמי פירש כשחוזר וחורש חרישה יתירה מהו הטייבה כל שעמה חורשין על חמש והא חורש על שש לכך פי' כפי' הירושלמי' וקמ"ל ואע"פ שאין לו עבודות גמורות כולי האי קנסינן ליה שלא תזרע למוצאי שביעית ואפי' למ"ד דתולדות אסר רחמנא:

וא"ר יוסי בר חנינא הטייבה ומתכנו וזורע' אלמא כו' לגבי הא דהכא שפיר מייתי ראייה לקולא כיון דהא דידן אסור' דרבנן אבל קשה דהתם בבכורות יליף מיהא נמי לצרם אזן בכור דהוי איסורא דאורייתא הוא ואמאי דילמא שאני הטייבה דאיסורא דרבנן ואף לפירש רש"י ז"ל. שהוא מזבל ועבודה גמור' מ"מ לרבא דאמר תולדות לא אסר רחמנא איסורא דרבנן הוא ותירץ ר"ת ז"ל דאפ"ה חמור היא שביעית לקנוס אפי' באבנין שלו דקשי אבקה של שביעית ועוד דבכמה דוכתי מזלזלי בי' וכיון שכן אלו קנסו בנו בשום מקום התם נמי היו קונסין אלא ודאי דממונא בלחוד כתבו רבנן וכתבו הגאונים ז"ל דהיכא דליכא ממונא למקנס כגון חייט או אורג שעשו מלאכת אחרים קונסין אותו לאבד השכר ואי לא אפשר משמתי' לי' ומלקינן ליה עד דמקבלי דינא עלייהו ושרי להו:

נקיטינן טימא טהרותיו וכו' פי' לדברי הכל ואפי' אם תמצא לומר דבאידך דלעיל קנסו בנו ובעי לאשמועי' נמי דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק כדפרכי' במסכ' גיטין בס"ד:

שכר פעולה שאין לו מה יאכל מהו פי' שאין לו לפועל מה יאכל מהו כלום התירו לבעלי הממון לעשות מלאכתם בשביל כך אפי' שלא לצורך ולא דמי לצורך המוכר שהוא בעל הממון וראוי להתיר אפי' ללוקח ועוד שאין ללוקח לעשות בדבר כל כך:

שאין מה יאכל לאיתויי מאי פי' דמשנה מיתורת היא דאע"ג דלא קתני אלא לצורך המוכר הוה שמעי' דלצורך המועד הוא דשרי' ופרקי' דאפי' הכי פרושי קא מפרש:

ואם אינו מאמינו ללוה או שאין לו מה יאכל וכיון דקתני או לאפרושי קא מפרש וא"כ לאתויי מאי לאתויי שכר פעולה: וה"ק או שאין לו לסופר מה יאכל:

מתיב רב ששת ג' אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים פי' ואפי' במקום שנהגו ואפי' להתחיל כדאית' התם מה שאין כן בשאר מלאכות:

החייטין והספרין והכובסין כו' ואי ס"ד שכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי במועד כל מלאכות נמי לישתרו בי"ד דהא אשתרי שכר פעולה שאין לו מה יאכל פי' דקס"ד דכיון דתלי תנא התר ג' אומניות בי"ד מפני שיש להם התר במועד דהיינו ממש עיקר טעם התרם ואלו היה מותר לעשות כל מלאכה במועד מפני שכר פעולה שאין לו מה יאכל היה לנו להתיר כל מלאכה בי"ד שהרי כלן ראויות להשתכר בהם במועד ומדלא שרי' אלא ג' מלאכות אלו מכלל דשכר פעולה שאין לו מה יאכל אסור במועד:

ואתקיף רבינא להאי פירכא דא"כ דהתר י"ד תלוי בהתר מועד לשתרי בנין י"ד שהרי הותר במועד כדרכי גוהה דהא אפי' תימא דשכר פעול' אסור במועד הא בנין גוהה מותר לדברי הכל וק"ל אמאי פריך מבנין מכותל גוהה בלחוד הוה לן למימר דלישתרו כל מלאכות בי"ד שהרי כלן הותרו במועד לצורך דבר האבד ואמאי מתקיף מבנין לחוד וי"ל דמשום דבר האבד איכא מאן דבעי שנוי ואנן לא שרי' בי"ד אלא בדבר שהותר במועד כדרכו כדתנן החייטין שכן הדיוט תופר כדרכו ודילמא מתני' רבי יהודה דבעי שנוי בדבר האבד להכי נקט ליה מיהא בבנין דמודו כ"ע בכותל הגוהה שהוא בונה אותה כדרכו במועד ואפי' לרבי יהודא כך תירצו בתוספות:

ופריך רב פפא כי האי פירכא דרבי' דכתב דסופר תשתרי בי"ד דהא לבלר כותב כדרכו שטרותיו במועד:

אלא אמר רב אשי מועד אי"ד קא רמית מועד משום טרח' ולאו טרח' הוא וכל פסידא שרו רבנן י"ד צורך י"ט הוא מידי דצורך י"ט הוא דשרו רבנן מדי דלאו צורך י"ט הוא לא שרו רבנן עכ"ל הש"ס ופרש"י ז"ל וכן בתוספות דהכי אמרי' דלאו כדקס"ד דעיקר שריותא די"ד תלי במה שהותר כדרכו במועד בלחוד דההוא טעמא דוקא נקט לסניפין בעלמא הוא וסמך וסעד אבל עיקר הטעם מפני שהמלאכות הללו הן צורך י"ט לכלל ופרט ודרך בני אדם לאחרם עד י"ד והוא הדין ודאי דשרי' בי"ד לעשות כל מלאכה מפני צורך פעולה שאין לו מה יאכל אלא דוקא נקט ההוא שריותא דאומנות דרך כלל והפי' הזה נכון הוא אבל לא יישבו לנו לשון הש"ס וה"ר יהודה ז"ל כתב ולשון הספר אין לי ליישב ונר' שכך יישוב לשון הש"ס כי היאך ס"ד לתלות ענין י"ד בעניין המועד שהרי אין טעם איסורן שוה כי טעם איסור מלאכות במועד הוא משום טרח' ושלא למעט בשמח' הרגל ולפי' התירו חכמים כל שהוא צורך המועד וכל שהוא דבר האבד כדי שלא יהא דואג על אבדתו וימנע משמחת י"ט וכן התירו שכר פעולה שאין לו מה יאכל אבל איסור מלאכות בי"ד אינו למעט טורח ועמל דהא חול גמור הוא ואין הטעם אלא כדי להכין צרכי י"ט או שיתעסק בצרכי פסחו בזמן בית המקדש או בזמן הזה בצרכי מצה ומרור והכשר כליו וביעור חמץ כדפרי' בדוכתא ולפי' כל שהוא לצורך הכנת צורך י"ט כגון שאין לו מה יאכל ברגל מותר בי"ד ומנו חכמים ג' אומניות אלו שיש בהן צורך עונג י"ט נכלל ופרט אבל שאר מלאכות שאין לה' צורך י"ט אין להתיר אע"פ שיהא מותר כיוצא בהן לצורך דבר האבד וכיוצא בו כנ"ל ורבי' ורב פפא נמי אהאי טעמא סמכי אלא דלא פרישו לה ואתא רב אשי ופריש לה:

מתני' אין מפנין כלים במועד מבית לבית פי' שלא לצורך המועד אבל מפנה הוא לחצרו בש"ס מפ' לה וגרסי' בירוש' שאין מפנין אפי' מדירה גרועה לדירה נאה אבל מחצר שאינו שלו לחצר שלו אפי' מדירה נאה לדירה כעורה כי שמח' הוא לאדם כשהוא דר בתוך שלו והיה נר' שאין ש"ס שלנו סובר כן דא"כ כי פרכי' בש"ס רישא אסיפא מאי קושיא נימא דרישא מבית לבית שאינו שלו וסיפ' מבית לבית שלו כדתנן מפנה הוא לחצרו וי"ל דלעולם לא פליג והא דלא מפרשי' מתני' הכי משום דא"כ ליתני אבל מפנה הוא לבית' ואמאי שני כלישנא דרישא למנקט חצרו ולהכי אוקימנא דאפי' לבית שאינה שלו אם הוא סמוך בחצר והא דלא קתני תנא נמי האי היתירא דירוש' משום דההוא פשי' ליה והא עדיפא דאפי' לתוך של חבירו מותר כל זמן שהוא סמוך סד"א לא פליגי רבנן קמ"ל וטעמא דרישא לא משום טרח' או משום דמחזי כעובדין דחול ולפי' התירו בסופ' דליכא טירח' ולא פרהסיא:

שם אין מביאין כלים מבית האומן פי' שלא לצורך המועד ושהוא במקום המשתמר ואם חושש להם מפני הגנבים מפנין לחצר אחרת. מפנין את הקציעות בקש מפני חשש גשמים רבי יהודה אומר שאין מחפין אלא מעבין בלבד ופירשו בירוש' שלא נחלק ר' יהודה אלא בקש מחובר שצריך טורח גדול ומלאכה גמורה לעקרו אבל בקש תלוש מותר מידי דהוי אמחצלת שמותר לפרוס אותה ע"ג פירות או לבנים וקיימא לן כרבנן דקיימי דרבי יוסי דשרי כל טרח' מפני דבר האבד:

מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצנעה לצורך המועד פי' בש"ס פירות דומיא דכלים שראויים להתקיים לאחר המועד ואינו ניכר שלוקחין לצורך המועד וכיון שכן הצריכו צנעה (גמורה) במי שאומנותן בכך וכן הטעם בציידין וגרוסות ודשושות הא בתבלין ופירות שסתמן לצורך המועד מוכרי' בפרהסיא ואפי' בדברים אלו אם אין אומנותן בכך שלא יהא נראה כעושה מלאכתו במועד מותר כיון שהוא צורך המועד והיינו דנקט תנא לישנא דבעלי אומניות ודוקא:

רבי יוסי או' הן החמירו על עצמן. בש"ס מפ' מאי קאמר ואנן כסתם מתני' קיימא לן:

אמר רב פפא בדיק לן רבא וכו' כאן במאמינו כאן בשאינו מאמינו פי' מתני' במאמינו וברייתא בשאין מאמינו ותרוייהו שלא לצורך המועד ומסתייעי' מדתני' באידך:

מביאי' כלים מבית האומן וכו'. וק"ל ללמדנו דכשאין מאמינו מביאין למה לי האי ברייתא והלא בסוף משנתינו היא בהדיא ואי חושש לה מפנן לחצר אחרת ויש מתרצין דנקט ברייתא משום דברייתא קמייתא דקתני מביאי' משמ' אפי' לביתו ואלו במשנתינו לא התירו אלא לחצר אחרת להכי נקט מתני' דקתני בהדיא שאם אין לו חצר אחרת מביאין לביתו ואנן לא אשכחן בנוסחי דידן דליתני בברייתא בתרייתא מביאין לביתו אלא מפנין לחצר אחרת כלישנא דמתני' וכך הגרס' בהלכות אבל י"ל דאי מסופ' דמתני' דדילמא בחושש מפני הגנבים שיש במבוי אבל כשאין מאמינו לא יביא חדא דחששא רחוקה היא ועוד דא"כ יעמיד עליו עדים להכי נקט מתני' דקתני בהדיא ואם אינו מאמינו ומסתמא כי ליכא חצר אחרת יביאם לביתו כברייתא קמייתא דקתני מביאין סתם אלא דמתני' וברייתא בתרייתא אשמועי' דכל היכא דאיכא חצר אחרת לא יביאם לביתו ולא אמרי' כיון דטרח כלל יביאם לביתו שהן משתמרין יפה כנ"ל:


דף יג עמוד ב[עריכה]


ואמרי' ליה לרב פפא שנית מביאין ואכתי מוליכין קשיא דמתני' דקתני אין מביאין במאמינו אפי' לביתו המשתמר מבית האומן דודאי אינו משתמר כ"כ דכיון דמאמינו חיישי' לטרח' וכ"ש שאין מוליכין מביתו לשם דהוי טרח' שלא לצורך ואלו בברייתא קמייתא קתני שמוליכין ואפי' לאומן שאינו מאמינו והא ודאי סתרן אהדדו טובא אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא דמתני' למועד וברייתא בי"ד ומ"מ עיקר דינא דפירוקא בתר' קושטא הוא דמתני' בתרייתא מוכחא הכי וכל היכא דשרי' להוליך או להביא או היכא דאסרי' לא שני לן בין אומן עובדכוכבים לאומן ישראל וכיון דאמרי' הכא דאין מוליכין כלים במועד לבית האומן ואפי' במאמינו שמעינ' דהא דתניא לעיל שמקבלין עובדי כוכבים קבולת מישראל לעשותה לאחר המועד דמיירי בדליכא הולכת כלים אלא שפוסק בלבד ונותן לו הכלי' ברשותו של עובדי כוכבי' קוד' המועד וכל שאסור להוליך ולהביא אינו אומר לעובדי כוכבי' ועוש'

איבעיא להו הן החמירו על עצמן דלא עבדי' כלל משמ' דמוד' רבי יוסי לת"ק בשאר הדין ונפקא מינה למקום שלא נהגו שמותרין לעשות כדברי ת"ק ואי אמרת הן החמירו על עצמן לעשות בצנעה א"כ משמע דלרבי יוסי שורת הדין שעושין אפי' בפרהסיא במקום שלא נהגו להחמיר ומ"מ אנן כת"ק קיימא לן שהיא סתם משנה דאע"ג דאיכא פלוגתא במתני' גופה סתמא חשיבא כדמוכח בריש מס' ביצה כדכת' בדוכתי אחרי' טובא:

ואסיקנא דקרו פתיא והן המוכרין תבלין וכיוצא בו לצורך המועד מוכרין כדרכן בשוק בפרהסיא ובלא שום שנוי כיון שהן דברים הניכרין שלקיחתן לצורך אבל שאר דברים שניקחין לפעמים להצניען אין מוכרין אותן אלא בשנוי בצנעה חוץ מערב י"ט האחרון שמוכרין הכל בפרהסיא בשוק משום כבוד י"ט וכן הלכה: