חידושי הריטב"א על הש"ס/מועד קטן/פרק א
פרקים: א |
ב |
ג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
הריטב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרק ראשון משקין:
משקין בית השלחין במועד וכו' פרש"י ז"ל בית השלחין ארץ שהיא עייפ' למים שצריכי' למים תמיד פי' גנונתא דהיינו גן ירק ובין באגי דהיינו שדה תבואה ולקמן בש"ס גבי בית השלחין שחרבה מעינה דאמר בש"ס אלימא חרבה ממש פי' ז"ל שאין בה לא תבואה ולא ירק ויפה פירש רבינו ז"ל דהא סוגיין בפרק המוכר את הבית איכא מאן דאמר בש"ס מאי שלחין גנוניתא כדכתיב שלחיך פרדס רמונים ואיכא מ"ד מאי שלחין באגי כדכתב ושולח מים על פני חוצות דאלמא לשון שלחי' עולה על שניהם ובפרק חזקת הבתים אמרו בית השלחין וכל דבר שעושה פירו' תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום ואלו שדה תבואה אין עושה פירות תדיר וחזקתן ג' שנים ואינם מיום ליום כדתנן בהדיא שדה הבעל חזקתו ג' שני' ואינן מיו' ליו' אלא ודאי דהת' קרי' בית השלחין גנוניית' שיש בהן ירקות תדיר ולא משמע דאיכא הפ' בין שלחין דחית או שלהין בהא כי האותיות האלו מתחלפות זו בזו מפני ששתיהן אותיו' הגרון ובירו' אמרו לא ממנעי רבנן למדרש בין הא לחית וכדא' גבי קדש הלולי' והכ' בנסחי איכא דגריס בית השלהין ואיכ' דגרי' בית השלחין ואע"ג דבש"ס אמרי' דלישנא דצחותא הוא כדאמר משלהי ולאי הרי הוא כאלו אמרו דשלחין כמו שלהין מלשון משלה ולאי שלהין קצבו של דבר כי שלחין הוא נאמר לפעמים לשון כללי על כל ארץ שהיא צמאה למי' בין גן ירק בין גן אילן בין שדה תבואה כדאיתא הכא ומשו' הכי מפרשי ליה בש"ס לישנא דצחותא שיהא כולל לשניהם ופעמים נאמר לשון פרטי על גן ירק לבדו או על שדה תבואה לבדו כההיא דפרק חזקת הבתים וכההיא דפרק המוכר וכשהוא פרטי דורשין אותו כענינו או מלשון שלחיך פרדס רמוני' שזורעין ירק בנתים או מלשון ושולח מים:
והא דקתני משקין בית השלהין במועד פרש"י ז"ל אע"פ שטורח במלאכה דמשום הפסד שרו רבנן טרחא זוטא כדאמר בפרק אין דורשי' דדבר האבד מותר לתקן שלא מסרו הכתוב אלא לחכמים לידע או זו היא מלאכה מותרת כגון דבר האבד מסתברא דטרחא זוטא לאו דוקא אלא כל היכא דלאו טרחא יתירא נמי שרו בדבר האבד וכדמוכח בהדיא במכלתי' בכמה דוכתי והוי יודע דדבר האבד חלקו חכמים בין טרחא זוטא לטרחא רבה אבל בין צנעה לפרהסי' לא חלקו כמו שחלקו בדברים אחרים של מועד כדאיתא לקמן במכלתי' והכי ריהטא כולהי שמעתא דמיירי בדב' האבד ואיכא פלוגתא בריטות' ז"ל אי איכא איסורא דאורייתא במלאכ' במועד כלל ואיכא מ"ד יש איסור תורה בכל שאינן דבר האבד ושלא לצורך המועד כלל וכדחזי' בפרק אין דורשין דמייתי לה מקראי טובא ואמרי' נמי דלקמן בפ"ק דעובדי כוכבים ומזלות לא ישכור אדם שדהו לעובדי כוכבי' ומזלות מפני שנקראת על שמו והוא עושה בה מלאכה בחולו של מועד והוינן בה ותיפוק לי משום ולפני עור לא תתן מכשול ולא מצינו בשום מקום בדבריהם של דבריהם שאסור מפני חשש זה ואמרי' נמי בפרק אין דורשין א"ל רבי יוחנן לריש לקיש אלא מעתה וחג האסיף בצאת השנה הכי נמי חג שאתה חוגג ואוסף בו ואימת אלימא בי"ט אסיפא בי"ט מי שרי אלא בחולו של מועד וחולו של מועד מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה ואמרי' מכלל דתרוייהו סבי' להו דחולו של מועד אסו' בעשיית מלאכה כלומר מן התורה והיינו דצריכים למידק דאלו מדרבנן ליכא פשיט ותו דהא מדיוקא דקרא נקטי' הוא דדייקי' ליה דלא מתוקם להו קרא חג האסיף בחג שאתה אוסף בו וזו שיטת הרמב"ם ז"ל אבל בעל ה"ג ז"ל כתב שאין איסור מלאכה במועד אלא מדרבנן בעלמא וכדאמרי' התם ימים שאין בהם ביטול מלאכה לעם כגון חולו של מועד וראשי חדשים קורין ד' אלמא כשם שאין בר"ח איסור מלאכה דאוריית' כך הדין בחול המועד וזו ראי' רעועה דא"כ אף איסורא דרבנן לא יהא בו דהא אין בר"ח אלא מנהג שנוהגין בלבד כדברי רבינו במס' מגלה ורמז"ל כך כתב כדברי בה"ג ז"ל וכן ר"ת ז"ל ובעל התוספת ז"ל ואומר ר"ת ז"ל דהנהו קראי דפרק אין דורשין אסמכת' בעלמ' נינהו והא דקרי לה בפרק מי שהפך אסור מלאכה דאורייתא משום דאיכא אסמכתא מקראי דאוריית' ואלו אבל אין לו סמך אלא מדברי קבלה והפכתי חגיכ' לאבל ואסמכתא נמי דקליש' דקרא לא אשתעי באיסור מלאכה אלא שיהפך שמחתכם לאבל וקינים ובההיא דפ"ק דעובדי כוכבים ומזלו' אמר הרב ז"ל דמשו' דאיכא סמך קראי דאורייתא חיישי' בהו משום לפני עור לא תתן מכשול ובההיא דפרק אין דורשי' רבי יוחנן ור"ל הוא דסביר להו הכי אבל שאר בעלי הש"ס לא ס"ל הכי והיינו מאי דדייק לה ובירושלמי משמע כדברי ר"ת ז"ל דאמרי' א"ר אבא בר ממל אלו היה מי שימנה עמי התרתי לעשות מלאכה בחולו של מועד כלום איסורו שלא לעשו' מלאכה בחול המועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ושמחים ויגעים בתורה ואינון אכלין ושתין ופחזין ע"כ אלמא דרבנן היא ולכך היה אומר שהיה מתירו אלו היה מי שימנה עמו ואלו איסורא דאורייתא ליכ' למימ' הכי שאמרו כל החכמים לעקור בקום עשה ואעפ"כ כדברי רש"י ז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל נרא' עיקר דפשיט' דשמעתא הכי ריהטן דלא משמע דתיהוי כל ההיא סוגי' והנהו קראי דפרק אין דורשי' אסמכתא בעלמא וכיון דר"ל ורבי יוחנן ס"ל דאיסורא דאורייתא ולא היא בהדיא בש"ס דילן מאן דפליג עלה היכי דחי' לה בכדי וטובא איכא בש"ס דדייקי' מכלל דתרווייהו סבירא לאשמועי' דהלכתא היא ומשום דלא שמעי' לה בהדיא לאחריני והירושלמי שאמרנו אפי' לפשוטו אין לנו לדחות דברי ש"ס בבלי שלנו מפני דברי הירושלמי ולא דברי רבי יוחנן ור"ל מפני דברי רבי אבא בר ממל וכ"ש שיש לנו לומר כי מפני שרוב מלאכות דחול המועד הוא מדבריהן אמר כן שהרי כל שהוא דבר האבד מותר מן התורה אפי' בטורח גדול וכל צרכי מועד ג"כ בין בצנעא בין בפרהסיא ובמלאכת אומנין ושלא בשנוי וחכמים אסרו משום גדר וסייג כמה דברים בזה לפי' היה אומר רבי אבא כי אלו היה מי שימנה עמו היה מתיר כל מלאכת של דבריהם כדי שלא יהו בטלין כי הבטלה מביאה לידי פחיזות הא עיקר מלאכה בחול המועד דאורייתא היא בדבר שאינו אבד ושלא לצורך המועד ומסרו הכתוב לחכמים ולהודיענו שזה אסור והשאר מותר והם הכריזו ואסרו דברי' אפילו במה שהתירה להם תורה משום משמרת למשמרתי כמו שעשו בשאר גופי התורה וזה נראה ברור וכן דעת רבותי שיחיו:
שם ובשביעית יש פי' שכת' בהן ל"ש שלהין ול"ש בית הבעל כדאמר בש"ס אבות אסר רחמ' ולא תולדות ולא יתכן לפ' כן דהא תנא ערבינהו במועד ובשביעית וכן מה שפורש ר"ש דהא דתנן אבל לא מימי הקילון אמועד בלחוד קאי לא משמע הכי מליש' דמתני' כלל וכל כי האי גוונא הוה ליה לפרושי בש"ס אלא ודאי מתני' כפשטה ואף על גב דמדאורייתא תולדות שרו והשקאה תולדה חכמים אסרו תולדות שאינו אבד ואסרו ג"כ בדבר האבד דבר של טורח עשאוהו כעין חולו של מועד בדבר זה והתניא בש"ס שאין עודרין ואין מפסגין ולא מאבקין וכלה ברייתא ואוקמוה ש"ס מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:
אבל לא מימי הקילון פירש"י ז"ל חריץ עמוק ובו מים מכונסים ואיכא טרחא יתיר' למלאת פירש לפי רש דקילון הן מים הנשאין בדלי על שם ותער כדה אל השוקת דמתרגמי' ונפאת קולתה והוא טורח גדול למלאת:
והא דתנן אין עושין את האמה במועד פשי' דהא איכא טרחא טובא טפי מקילון וליכא למימר דרבי אליעזר שרי קילון כדמוכח בש"ס בברייתא אדרבה מחמיר הוא טפי אלא י"ל דמשום שביעית נקט לה אי נמי דאפי' לצורך המועד אסר לה כיון שהן מכשירין רחוקים מהם מאוכל נפש ולא דמי לתנור וכירה דשרי לקמן במכלתי'
ומתקנין את קלקולי המים שהן הביבין שמוציאין בהם כל שופכי ואם נתקלקלו נמצאת הנוד מקולקלת בטיט ובצואה ונקראו קלקולי המים מפני שהמים המלוכלכים שיוצאין בהם ורש"י ז"ל פיר' שקלקולי המים הם כגון בורות שיחין ומערות שמיוחדין לשתיה אם נתקלקלו מתקנין אותן כדי שיזובו מימיהם ויש בהן טורח לתקן יותר מקלקולי אמה ומסתברא דתרווייהו איתנהו בה:
שם ועושין כל צרכי הרבים בש"ס מפ' לאתויי מאי ובירושלמי' דמסכ' שקלים ובמכלתי' אמרי' מה הם צרכי רבים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות ופדיון הבן ערכין וחרמין והקדשו' ומשקין את הסוטה ועורפין את העגלה ושורפין את הפרה ורוצעין עבד עברי ומטהרין את המצורע ופורקין את המנעל מעל גבי האימום אבל אין מחזירין אותו ע"כ בירושלמי ויש תימה קצת היאך קתני בצרכי רבים השקאת סוטה וטהרת מצורע ורציעת עבד עברי ופריקת מנעל מעל האימום וי"ל דלא דק ואיידי דקתני מילי דמתעבדן ע"י אחרים ובלא שכר פעולה נקט נמי הך בהדייהו ופוקקין את המנעל תנא ליה משום דקא בעי למיתני שאין מחזירין אותו משום דאומנות הוא ותקון המנעל ושלא לצורך קאמר ואגב אורחי' שמעי' מן הירוש' שדנין דיני ממונות במועד והכי נמי אית' לקמן במכלתי' בפ' אלו מגלחין וקשיא לן דאמרי' בפ' הגוזל דלא קבעי זמנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי והרי חול המועד בכלל ור"ת ז"ל פי' דיומי ניסן ויומי תשרי לאו דווקא ומפני החג אלא זמן קציר והבציר קאמר ומפני שהעולם טרודין וכההיא דאמרי' לא תיתו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי וכי היכי דלא תטרדו דלהשתא ונכון הוא אבל אחרי' פי' יומי ניסן ותשרי ממש מפני שטרודין בעניני החג וכן דעת הרמב"ם ז"ל והוא ז"ל כתב בכאן דנין דיני ממונות במועד ומי שלא קבל עליו את הדין משמתין אותו וי"ל דלדבריו ז"ל דאנן לא קבעי' זמנא לכתחלה מפני בעל דינו אבל אם הסכימו שניהם לבא לדין דנין אותן ומותר ובההיא דאמר בירושלמי שאין דנין בע"ש ואמר נמי בש"ס דילן בפ' הגוזל דלא קבעי' זמנא במעלי שבתא ואלו בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות אמרו דאין דנין דיני נפשות בע"ש הא דיני ממונות דנין אבל יש לתרץ דאנן לא קבעי' להו זמנא ולא כפינן בהו אבל אם באו שניהם לדון מותר לדון אותם ומיהו בירושל' הקשו זה שם ותירצו כאן של תורה כאן של דבריהם ובהא דהכא אין לתרץ כן ויש שאמרו דהא אמרי' בפ' הגוזל דלא קבעי' זמנא ביומי ניסן ויומי תשרי היינו למי שאינו בעיר אבל מי שהוא בעיר קובעין זמן ודנין וכן דעת רבי' מאיר הלוי ז"ל:
שם בשלמ' מעיין שמבא מתחלה הא קמ"ל דלא חיישי' דילמא אתי לאנפולי פי' שמא יפילו אגפיה ויצטרך לטרוח בתקונו או שלא יוכל להשקו' ונמצא שטרח לריק:
ומאי משמע דהאי בית הבעל רש"י ז"ל לא גריס דהאי דמשום דמתני' לא איירי' בה אבל י"ל דאגב ריהטא נקט דהאי בית השלחין נקטיה להאי נמי:
כמה דמתותב עולם עם בתולתאכלומ' שעומד לבו מיושב בלא דאגה יתותבן בתיכי ולהכי קרי ליה בית הבעל לישנא דמתבותא כלומר שהארץ מתישב' ואינה נוהגת למים כל כך ובירושלמי דמקרי בית הבעל ע"ש שמסתפק במי גשמים כמה דאמרי' מטרא בעלה דארעא שרובע אותה ונקראו הגשמים רביעה ראשונה ושניי'
ומאן תנא כו' ר' אליעזר היא דתנן מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקה כל השדה פי' דהרוחה בעלמא הוא פרש"י ז"ל דמיירי בבי' הבעל ואפי' הכי שרי למשוך מאילן לאילן דלא חשיבא טירח' שכבר יש שם מהלכות למים עשיות מאילן לאילן ובירושל' יש שיטה אחרת ולקמן בדוכתא מפרשי' לה והשתא קס"ד דהני תרי חומרי כי הדדי נינהו וכיון דמחמיר ר' אליעזר בהרוחה דלאו טירחא הוא הדין דמחמיר בטירחא יתירא במקום פסידא ודחי' לה דע"כ לא שמעי' ליה אלא איסור דהרוחה אבל בדבר האבד אפשר דשרי כל טירחא יתירא:
ואתי' לאוקומה למתני' כר' יהודה כו' ופרש"י ז"ל דהכי שמעי' להו דכיון דנקט אין משקין משם אלא שדה בית השלחין מכלל דבית הבעל אין משקין דלהרוחה לא טרחי' אפי' טרחא זוטא וכיון דלא שארי אפי' בבית השלחין אלא השקאה אבל מי קילון לא מכלל דבדבר האבד טרח' יתירא לא טרחי' והא דקתני יותר על כן א"ר יהודה לא יפנה אדם וכו' פרש"י ז"ל דבית הבעל היא ופנוי טרחא זוטא ואפי' הכי לא טרחי' משום הרוחה וקשה עליו (הוא) חדא דדילמא ר' יהודה אפי' קילון נמי שרי בבית השלהין דהא דנקט מעין משום ר' מאיר היא כדמוכח לישנא בהדי' ועוד דבסמוך אתי למדחי דאפשר דר' יהודה שרי טירחא זוטא בהרוחה ולא אסר השקאה דבית הבעל אלא במעין היתא כתחלה משום אינפולי והא היכי אפשר דהא קתני שלא יפנה אותו ופרש"י ז"ל שהוא בית הבעל וטרחא זוטא יותר מהשקאה ולהכי קתני יותר על כך לכך פי' בתוספות דהא דקתני יתר על כן בבית השלהין מיירי בגנה של ירק וחורב' ביתו שעושה שם ירקות ומשום דפנוי זה איכא טרחא יתירא לא טריחי' דהשתא שמעי' דמתני' ר' יהודה מדקתני בית השלחין ולא בית הבעל אלמא הרוחה דלאו טירחא אסור ומדקתני לא יפנה שמעי' דאפי' במקום פסידא לא טרחי' טרחא רבה וה"ק יתר ממה שהחמיר שלא להשקות בית הבעל בטרחא זוטא החמיר לאסור בית השלחין טרחא רבה ומאי דקשיא ליה לרש"י ז"ל מאן לימא לן שהיה ראוי יותר להתיר טרחא גדולה בדבר האבד מטרח זוטא בהרוחה עד דליתני יתר על כן. י"ל דר' יהודה סובר כי שורת הדין בהרוחה אין להתיר כלום אבל בדבר האבד נתיר כל דבר כדי שלא יפסיד קמ"ל:
א”כ מתני' אמאן תרמייה. פי' דמשום סרכא כל דהו לית לן לאפוקי מתני' מהלכתא וכו':
והא דקתני מעיין שיצא בתחלה להודיעך כחו דרבי מאיר וא"ת ולימא משום כחו דר' יהודה דשרי לה בבית השלחין י"ל דכיון דרבי יהודה לא אדכריה מעיקרא אלא דסרכא דר' מאיר נקיט לית למתלייה טעמא דנקט מעיין שיוצא בתחל' בדידיה אלא בדר' מאיר:
איתמר המנכשו וכו' אמר רבא כותי דידי מסתברא מתני' וכו' פי' מר אזיל בתר השתא ומר אזיל בתר בסוף ומהאי לישנא פרישו לנא דפליגי ולא מצי' למימר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והיינו דפריך עלייהו אביי וכי תימא דכל היכא דכי עביד תרתי מחייב תרתי כי עביד להו כחדא מלאכה לא מחייב אלא חדא והאמר רב כהנא לענין שבת זמר וצריך לעצים חייב שתי חטאות משום קוצר ומשום נוטע וליכא למימר גברא אגברא קא רמית דהא קים לן דהלכתא כרב כהנא וליכא דפליג עלה ואפי' רב יוסף עצמו אמר לה האי מאן דקטיל אספסתא חייב שתים ומשום דרב כהנא איירי בה התם בעיקרא נקטיה:
וגרסי' ז"ל וספרי דוקאי קשיא ומסתבר דלהכי לא הויא תיובתא משום דאשכחן לרבה בפסחים ומכות דאית ליה שאין חלוק מלאכות לי"ט ורב יוסף נמי אזיל בשטתיה ומיהו הוי האי קושיא דהתם איכא מתני' דהמבשל גיד הנשה בי"ט דמצטריך רבא לדוחקא טובא וקשיא לי דאפי' סביר להו דלא מחייב אלא חדא אמאי לא מתרינן ביה בין בזו ובין בזו י"ל דליכא לאתרוייה ביה אלא בההוא דהוי עקר טפי ועלה מלקי' ליה. כצ"ל:
שם רבי עקיבא אומר אף המקיים פי' כשעושה גדר או שום מעשה דאלו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כבר פירשתיה במקומ':
כלאים שדך לא פירוש דלהכי לא כתב לא תרביע כלאים בהמתך למסמך כלאים על שדך לדרש' ורבנן לא ניחא להו דארחא דקרא למילקט הכי ולא מסרסינן לקרא כולי האי ולא דמי כלל לההיא דאת כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית ולא לההיא דמפני שיבה תקום והדרת פני זקן דהתם ליכא שום סירוס במקרא:
חרישה וזריעה בשביעית מי שרי פי' מדאורייתא ואפי' למ"ד החורש בז' אינו לוקה מודה דאפי' בערב שביעית למד יום איסור תורה או מהלכה אי מקראי כדאיתא לקמן וכ"ש בשביעית עצמה דאתי בק"ו:
שם אמר אביי בשביעית בזמן הזה דהוה דרבנן ור' היא דתניא כו' כבר פרשתיה בארוכה במס' גיטין:
רבא אמר אפי' תימא אליבא דרבנן דסברי בשביעי' בזמן הזה דאורייתא אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמ' פי' ורבנן הוא דגזור ומשום פסידא הוא דשרו השקאה ודכותיה:
למה לי דכתבינהו רחמ' אלא ודאי הא קמ"ל דבהני תולדות הוא דאסור לא גריס רש"י ז"ל תולדות וטעמא משום דכיון דכתיבי אבות נינהו וי"ל דשפיר גריס ליה ומשום דשבת הוי תולדות קאמר הכי וה"פ בהני תולדות מחייב הכא משום דעבדינהו אבות. הא באחריני לא דתולדה לא מחייב והי' צריך התלמוד לפ' למ"ד דתולדה אסר רחמ' כל הני פרטי למה לי:
מנין שאין מנכשין וכו' בדין הוא דלנקוט כולהו ביחד אלא דנקיט כל ענינא באפי נפשי' והא דדריש שדך לא תזרע כלאים לאו למימרא דמהכא שמעי' לה למאן דסבר דאורייתא קתני דהא ודאי לא דרשא היא כלל אלא בכלל ופרט וכלל דריש ליה כדלקמן אלא דנקיט קרא הכי כלישנא קלילה וארחא דתנאי היא דעבדי הכי:
יכול לא יקשקש תחת הזתים ולא גר' ולא יעדר דהא נסיב קרא להתירא ואלו ברישא נסיב ביה קרא לאיסורא:
מה זריעה מיוחדת פי' שהיא עבודה רגילה וצריכה לשדות ולהשביח אף כל וכו' ופרקי' מדרבנן וקר' אסמכת' בעלמא. וא"ת והלא מנכש ומשקה כי הדדי נינהו והכא אסר לנכש אפי' מדרבנן והיכי שרי במתני' השקאה. יש מתרצין דברייתא בבית הבעל ולא נהיר והנכון דנכוש טרח' רבה וכהשקאה דקילון דמיא:
וקשקושי בז' מי שרי פי' קושיא להאי לישני' דאוקי' ברייתא מדרבנן וא"כ מאי דשרי אפי' מדרבנן שרי דאלו למאן דסבר דמתני' דאוריית' קתני דילמא מדאורייתא הוא דשרי הא מדרבנן אסור ואידך דאסר מדרבנן הוא וקר' דתשמטנה אסמכת' בעלמא:
סתומי פילי אסיר פי' שאינו אלא לאוקומי בעלמא שלא יכנס השמש בין הבקעים ולא חשיב עבודה אבל יש קשקוש לחזק האילן ולהשביחו וחשיבא עבודה ואסור:
שם איתמר החורש בז' לימא בדרבי אבין קא מיפלגי דאמר כל מקום שאתה וכו'. גרס' הספרים דמ"ד לוקה לית ליה דר' אבין ומ"ד אינו לוקה אית ליה דרבי אבין לא דכולו עלמא לית ליה וכו' והפי' מ"ד לוקה לית ליה דרבי אבין אלא דרשי' קרא בכלל ופרט וכלל. שבתון יהיה לארץ כלל לא תזרע ולא תקצור פרט. שבת שבתון יהיה לארץ חזר וכלל וריבה כל שהיא עבדה מיוחד' בשדו' וכרמים כעין הפרט. ומ"ד אינו לוקה אית ליה דרבי אבין וכיון דלא דרשי' ליה בכלל וכרט וכלל אין לנו אלא מה שפרט הכתוב (בכלל) בלבד. ויש ספרים דגרסי' איפכא מ"ד לוקה אית ליה דרבי אבין ומ"ד אינו לוקה לית ליה. ואמרי' דכ"ע אי' ליה וכו' וה"פ מ"ד לוקה אית ליה דר' אבין ולפי' לוקה דאלו דרשי' ליה בכלל ופרט אין כאן אלא כלל ופרט. ואין בכלל אלא מה שבפרט אבל השתא דלא דרשינן ליה בכלל ופרט כל אחד עומד לעצמו ואמרי' הכי כי הזריעה בכלל היתה ויצאה לידון בלאו ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. ומ"ד אינו לוקה לית ליה דרבי אבין וה"ל כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. ואין זה הפירש נכון דלכשתמצא לומר דלית לן דרבי אבין ודרשינן ליה בכלל ופרט זה כלל ופרט וכלל הוא ורבה כעין הפרט:
כי אתא רב דימי אמר כו'. ולא ידענא מאי פירש לא ידענא מהו התוספת הזה ומאי ש"ס נמי דנקיט ובא רבי אליעזר ופירש דתוספת היינו חרישה בז' וקרי' לה תוספ' משום דאתא בדרשא דכלל ופרט:
ונסיב ליה ש"ס לפטורא. והקשה רש"י ז"ל דא"כ תסתיים דרבי אליעזר הוא דאמר לעיל אינו לוקה וי"ל דדילמא מתניתא מפרש וליה לא ס"ל. אי נמי דאין ה"נ דתסתיי' ומיהו לעיל לא ידעי לה דליסיימיה ורב אשי דסדר הש"ס אתיא בסמוך לה דממלא מסתיימא:
ורבי יוחנן יכול ילקה על תוספת ז' דאתיא מבחריש ובקציר כדרבי עקיבא דלקמן. וא"ת והיאך לוקין על עשה לכך פרש"י ז"ל ילקה מכת מרדות דרבנן עד שתצא נפשו דומיא דאמרו לו עשה סוכה ואינו עושה. וי"ל מלקות ממש וקר' הכי קאמר בחריש תשבות בשאר מלאכות שכתבתי לך שהן בלאו:
שם עד שתכלה הלחה כל זמן שבני אדם חורשין וכו' לפי גרסא זו כלה חדא היא וסימן בעלמ' יהיב וכן פרש"י ז"ל אבל יש ספרי' שגורסין וכל זמן ותרי מילי נינהו שאפי' כלתה הליחה שרי' כל זמן שבני אדם חורשין ליטע מקשאות דמאן דחזי סבר לצורך מקשאות ומדלעו' חריש:
שם אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אלא א"כ גדול ממנו וכו' כבר פירשתיה במס' עובדי כוכבים ומזלות וקשיא הכא משום דקים לן כי תקנה זו פשטה ברוב ישראל והיא גזרה שיכול לעמוד דאי לא אפילו ב"ד קטן יכול לבטלה דשמנן של עובדי כוכבים ומזלות שהתיר רבי יהודה נשיאה ופת ופרקי' אימור כך התנו ב"ש וב"ה שאם יבא שום ב"ד לבטל יהא רשאי פירש ודכו' אשכחן דבטלוה לטבילותא דתקן עזרא ואנשי כנסת הגדולה ואע"ף שפשטה ביש' והטעם מפני שכך התנו עזרע וסייעתו:
הני הלכתא נינהו קראי נינהו פירש"י ז"ל דלרבי יצחק הוא דפריך דאלו לרבי נחמיה לא אמר תוספת הלכתא ותימא דהא בהדיא אמר עשר נטיעות הוא הלכה למשה מסיני וי"ל כי רבינו ז"ל סובר דלרבי נחוניא התר עשר נטיעות הויא הלכתא אבל איסור זקנות אולי הוא מקרא ודכותה איכא לקמן: אבל בתוספת פי' דאף לרבי נחוניא פריך דודאי כיון דנטיעות הלכה ממילא משתרי זקנות וליכא קרא:
אין צריך לומר בחריש של שביעית כו' כבר פירשתיה במקומות אחרים ומיהו הא ק"ל למ"ד החורש בז' אינו לוקה הכי קתני אין צריך לומר בחריש וי"ל דפלוגתא דלעיל אליבא דר' ישמעאל דאלו לר' עקיבא ודאי כולי עלמ' מודו שהוא לוקה ואינו נכון דא"כ לוקמה למתני' דלעיל כרבי עקיבא ואמאי תריץ דמדרבנן וי"ל דבעי לתרוצה אפילו אליבא דרבי ישמעאל והנכון דה"ק על כרחיך בקציר אינו צריך לשביעית שכבר נאמר לא תקצור וכיון דכן דכותה בחריש לא בא לשביעית דהא כי הדדי נינהו ועל כרחיך לחריש של ששית בא:
ומה חרי' רשו'. פרש"י ז"ל שהרי אם מצא חריש אינו חורש וא"ת מ"מ הא הוי מצוה שלא מצא (אלא) לחרוש הא אמרי' התם במנחות ומכות כיון דאם מוצא חרוש אינו חורש אפילו כי לא מצא לא חשיבא מצוה דמילת' דלא שכיחא הוא שלא יהא חורש וזורע בכל ארץ ישראל ולא ספיחין ועוד דהא אין בחרישה טעם לדחות שבת כי אין לו זמן קבוע ויכול לחרוש לאחר שבת אבל קצירת העומר זמנו קצוב בי"ו ואפילו מצא קצור קוצר ולהכי הויא מצוה כדי לדחות את השבת וכן הלכה כדכתב בפ"ק דמגלה ובסוגיין אמרי' דרב ובית דינו כרבי ישמעאל סביר להו הילכך נקצר ביום פסול וכן ספירה אינה ביו' בברכה כדכתיב התם:
זקנה לא ממילא מיתסרא פירש וכי תימא דמעיקרא כתב איסור זקנה בקרא ואיצטריכא הלכה להתירה למה ליה לרחמ' למכתב קרא יתירא דהא מן הלכה שמעינן ליה דזקנה אסורה בעשה דלאו הבא מכלל עשה עשה דהא סוף קרא נמי לא אסרה אלא בעשה:
הלכתא לרבי ישמעאל קרח לר' עקיבא פירש ורבי עקיבא לית ליה דרבי נחוניא לגבי נטיעות מיחת:
ר' יוחנן אמר ר"ג ובית דינו דאורייתא בטול פי' אפילו אותן למד יום שהן דאורייתא תקון ולפי זה הטעם הראשון שאמר דנפקא ליה משבתות לאו דההוא דאורייתא כדמפרש ואזיל אלא הכי קאמר אותן למד יום שאתם אומ' שהן מדאורייתא בטלו ג"כ אבל לפי' בתרא אתי שפיר כי הל' יום דהוו דאורייתא בזמן בית המקדש בטלום עכשיו לאחר החרבן בדרש' ויש גורסי' ר"ג ובית דינו מדאורייתא בטול כלומר כל מה שבטלו ואפילו ל' יום ראיה דאורייתא בטלו והראשון יותר נכון כי לפי הטעם האחרון שאמרו במסקנא לא אתי שפיר האי לישנא:
מה שבת בראשית לפניה ולאחריה מותרין ק"ל א"כ לית להו לר"ג תוספת בשבת לפניו ולאחריו ופליגי אההיא דרשא דהתם וסוגיין דכולי ש"ס ולית הלכתא כותייהו לפירש רבי יוחנן וי"ל דאינהו הכי קאמרי דלישנא דשבתון לא משמע לפניו ולאחריו וילמוד סתום מן המפורש דשבת דהתם נמי ליכא תוספ' אי לאו דרבייה קרא מתשבתו שבתכם וכי תימא נילף מינה אין למדין קל מחמור ועוד דהתם שבתכם קאמר ובשביעת שבת הארץ היא כנ"ל ובמס' ראש השנה כתבתי ענין אחר:
שם דומיא דנסוך המים כו' ה"ה דיכול למימר דערבה דודאי אין מצותה אלא בזמן המקדש וחדא מינייהו נקט אי נמי משום דניסוך המים אינו נוהג השתא אפי' מדרבנן רויחא ליה טפי למנקטיה:
אלא מי גשמי' אמאי לא פירש דהא מסתמא אפי' בשמושכין במעין מיירי דהא בדצרכי לקילון היינו מי קילון ופרקי' א"ר יוחנן גזיר' מי גשמים אטו מי קילון גזרו פירש לפי שמימי גשמים הן מכונסין דומיא דמי קילון גזרו אפילו במושכין ואע"ג דקילון גופיה איסור' דרבנן אי לאו הא לא קיימ' הא:
רב אשי אמר מי גשמים לידי מי קילון פירש שלא אסרו אלא מי גשמים שהם עמוקים ובתחלתן מושכין ובסופן צריכין קילון וגזרו בתחלתן משום סופן הא כשאין סופן לבוא לידי קילון משקין מהן:
וכדר' זירא דאמר נהרות המושכין מן האגמים והמכונסין ממי גשמים שאין צריכין קילון כלל מותר להשקו' מהן והיינו דאמרי' רבי יוחנן ורב אשי פליגי בדרבי זירא דרבי יוחנן לית ליה דרבי זירא דאיהו דאמר דגזרין אטו מי קילון ורב אשי אית להו דרבי זירא הילכך הלכתא כרבי זירא:
הני אגמי דבבל כמי' דלא פסקי' דמי פירש דלא צריכין קילון כלל וכי תנא במתני' בשסופן לבוא לידי קילון והיינו נמי כדרב אשי:
ירמיה ברי כמו בני ובההיא דאמרי' התם אלעזר ברי ויש גורסין ברי כמו בריא כלומר ודאי הוא דלא פסיקי וליכ' למגזר בהו וכמו שכתב רש"י ז"ל:
והוא שרובה של אותו שדה שות' מאותן אמת המי' פי' יכול' לשתו' כדפרש"י ז"ל שלא יצטרך לטרוח ולהביא ממקום אחר:
ואידך אמר אפי' אין רובה יכולה לשתות מן האמה במיעוטא סגי להשלים לרוב עם הפסקות והברכות במיעוטא דמסתיים לא קפיד למטרח מימר אמר לשתי למח' וליומא אוחרי והא דקתני ואמת המים עוברת ביניהם לאו דוק' כל שעוברת בסמוך לשדה ממש קרי ביניהם. ברכה שנטפה וכו'. פירש כגון שתי שדות זו למעלה מזו וביניה' ברכה שנתמלאת מתמצית מימי העליונה ויכולין להשקות ממנה התחתונה בלי שום כלי:
ופרכי' והא עבידא דפסקה הברכה ויצטרך לטרוח ולהביא ממקום אחר:
ופרקי' ועדין היא מטפטפת פי' שלא נתיר אלא בעוד שמטפטפת מן העליונה על ברכה זו דהשתא ליכא למיחש ובודאי דהוה לן למפרך דהא סוף סוף כשיפס' הטפטוף פסיק האי ואתי למטרח אלא שזהו מה שבא רב ופירש דמיירי שלא פסק מעין הראשון דהשתא חשיבי ע"י נצוקות אלו כאלו התחתונות משקין אותה מן המעין עצמו ובמעין לא גזרו דפסיק וכל אלו האוקמתות פירש אחר פירש לקיים הברייתא ויש פירושיו אחרים וזהו הנכון:
והא דאמרי' לעיל שנתמלאו מערב י"ט לרבותא נקט דאלו בשנתמלאו במועד אפשר דהוה לן למיחש ולמגזר שמא הרואה סבר כי היום טרחו למלאתן לפי שרואה אותן בלא מים קודם י"ט שתי ערוגו' כו' בבי' השלחין היא וקמ"ל שגזרו השקאה בקילון אפי' בדבר מועט כגון זה שאין בו טורח בהשקא' דשדה גדולה ומשום דלא פליג רבנן:
שם מדלין מים לירקו' כדי לאכלן פי' כדי לאכלן במועד דכל שהוא לצורך אכל נפש מטרח טרחי' כל מה דאפשר ואפי' דש וקוצר וטוחן ואפי' בפרהסיא כדאי' לקמן ומסתבר' דהכא קמ"ל דכיון שעומדין וראויין לאכילה ועומדין לימכר מדלין להשקותן ולא סוף דבר שזה ממש צריך לאכלן דא"כ פשי'
ואם בשביל ליפותן פי' שיתבשלו מהר לצורך לאחר המועד אסור ואפי' בבית השלחין קאמר דקילון אסור הוא בו דאלו בבית הבעל פשי' דלא טרחי'
ליתי מר ולישמתיה פי' דכל מאן דעבר אדרבנן שהוא חייב נדוי:
מאי מדלין שלופי. פי' ללקוט מהם בנתים כדי להרחיבן והוא טרח' זוטא והא קמ"ל דכיון דחזי לאכילה אע"פ שהוא מתקן הנשארו' להרוחה לאחר המועד מותר ליטול אחת מבנתים ואע"ג דלצורך אכילה הוא סגי ליה ללקוט מצד אחר:
כדתנן המדל בגפנים וכו' פי' שהגפנים רצופין מאד ובא לעקור דליין מקצתן כדי להרחיבן ויש בגפנים עוללות אינו נמנע מפני כן שלא להדל וכשם שמהדל בשלו מדל בשל עניים כן פירש רבי שמשון ז"ל:
הא בחדתי הא בעתיקי פי' ולאו חדתי ממש אלא כל שהוא כעין חדתי כגון שאין חריצן ניכר כלל:
והא דתנן אין עושין אמת המים בז' הווינן בה מ"ט דלאו עבודת קרקע נינהו ואיפלגו במלתא רבי זירא ור' אבא בר ממל חד אמר מפני שנראה למראית העין כעודר וגזרו בהו רבנן משום אותן שהיו מקילין בז' וחד אמר שנרא' כמכשיר אגפי' לזריע' ובין למר ובין למר מיירי בשזו האמה היא בתוך השדה דחזי לזריעה או לעידור הא לאו הכי מותר ואוקי בפלוגתייהו דאיכא בנייהו כגון דשקיל ושדי לברא דמשום מכשיר אגופיה ליכא ובעודר הוא דאיכא למפלג מר סבר משום עודר נמי ליכא:
דעודר כי שקיל ליה לעפרא בדוכתיה מנח ליה ואידך סבר דזמנין דעודר נמי שקיל ושדי ליה לבראי כגון דאית ביה עפרא טובא דלא חזי לזריעה אי נמי דשקיל ממולא ושדי בנצא להשוות פני הקרקע שהיא עבודה:
מרימר מתני לה מפני שנרא' כעודר פי' מתני' במשנתי' בפי' רבי אלעזר בן עזריה או' אין עושין אמת המים בז' מפני שנר' כעודר והכי מוכח לישנא דמתני לה וכן הוא בפרש"י והיינו דקשי' ליה אדרבי אלעזר דמשמע דסבי' ליה באידך דלא חיישי' מפני שנרא' כעודר מדקתני עד שיעמיק ג' וההוא ודאי בנותן זבלו בתוך השדה מיירי והיינו דרבי מאי' אוסר מפני שנרא' כמזבל שדהו בז' ואלו כשהוא אוסרו הוא בתוך הבית היכי מחזי כמזבל אלא ודאי בתוך השדה ואפי' הכי שרי רבי אלעזר להעמיק בו ג' ולא חייש לנראה כעודר ואלו במתני' מתנינן דחייש לנראה כעודר דבשלמא אלו לא מתנינן ליה במתני' בהדיא הוה מפרשי טעמא דמתני' מפני שנר' כמכשיר אגופיה לזריעה ותו לא תקש לאידך דלא שייך ביה ההוא טעמא:
ופרקי רבי זירא ורבי אבא בר ממל חד אמר כגון שהעמיק קוד' לשביעית וא"ת והא עושה אדם את זבלו אוצר דקתני רישא היינו בשעומד כבר בז' וא"כ כי קתני עד שיעמיק היינו שיעמיק עכשיו י"ל דהכי קאמר הרוצה קוד' שביעי' שיוכל לעשות את זבלו אוצר בז' אינו רשאי עד שיעמיק קמי' שביעית ג' טפחים בקרקע או שיגביה בקרקע ג' דהשתא לא מחזי:
כעודר וא"ת יוקמה בהא להכי כדהוה מוקים לה לעיל למתני' ולוקים מתני' בדלא שדי לבראתו לא תקשי לאמימר כלל וי"ל דאין ה"נ דמצי לתרוצי הכי אלא דבעי למימר דבר מהני נמי לא קשיא ודכותה בש"ס דמתרגם מתני' אפי' אליבא דבר פלוגתא ועוד י"ל דאי מתני' בדלא שדי לבראי תקשי לר' אליעז' גופיה היכי קתני מפני שנרא' כעודר תיפוק לי מפני שנר' כמכשיר אגפיה לזרעיה דהא נמי טעמא דבהוא כמו חששא דנר' כעודר כדפרכי' לעיל ועוד י"ל דלפום האי לישנא דאמימר דמתני לה במתני' בהדיא לא איפליגו במתני' לעולם רבי אבא בר ממל ורבי זירא ומאן שמעת ליה דאמר דכי שקיל ושדי לבראי אינו נראה כעודר היינו מאן דמפ' טעמא דמתני' מפני שנר' כמכשיר אגפיה לזריעה ואלו לאמימר מעולם לא נאמרו דברים האלו על משנתנו דבהדיא תנן במתני' מפני שנר' כעודר והא דאמימר הכא דמי כמה דאמרי' בעלמא איכא דאמרי ואין זה מחוור:
שם מאי מקולקלת כלומר כמה תהא מקולקלת שיוכלו לתקנה:
א"ר אבהו שאם היתה עמוקה טפח מעמידה על ו' טפחים פי' כי בתחלתה סתם עמקה ו' טפחים ולהכי קרו ליה אמה ואמה של בנין ו' טפחים ואח"כ נתקלקלה חמשה יכול לתקנה להשלים לו' טפחים ובפי' כתוב אם לא חפר בה אלא טפח מתקנין ומעמידה על ו' טפחים ואינו נכון דלא משמע הכי לישנא דמתני' כלל והאי עושה אמה בתחלתה מקרי וזה ברור ומדקתני לישנא דעמידה משמע נמי כי אפי' היתה אמה זו עמוקה יותר או מו' טפחים קודם שנתקלקלה אינו רשאי לתקן בה עכשיו אלא עד ו' טפחים בלבד:
פשי' חצי טפח על ג' טפחים כלומר שלא נשאר בעומקה אלא חצי טפח ורוצה להשלים בה עד ג' טפחים דהיינו ששה חצי טפח דדמי לשיעורא דמתני' אינו רשאי לעשות כן כיון דמעיקרא אין בה אלא חצי טפח לאו כלום היא וכאלו נטממה לגמרי ועושה אותה מחדש דמי:
היתה עמוקה טפחיים ורוצה להעמיקה י"ב טפחים נמי שמשלים כל טפח לו' אפי' הכי אסור דקא טרח טרח' יתיר':
טפחים על ז' מהו דהשתא לא טרח אלא ה' טפחים בלחוד או דלמא כיון דאיכא טפחא יתירא איכא טירחא טפי לזרוק העפר לחוץ וסלק' בתיקו ולקולא דאיסורא דרבנן הוא וכן פסק הרמב"ם ז"ל:
לשפוחי פי' ללקות מעפר וצרורות שבו:
למברי נהרא טמימא והא נמי לתקנו אחר שנטמם בעפר וצרורות:
ולא קדוחי לשון מקדח להרחיבו שקלחו מימיו יפה ואע"ג דטרח' יתיר' הוא שרו בה ויהיב טעמא דכיון דשתו מינייהו דרבי' נינהו:
ותנן כל צרכי רבים פי' והא קמ"ל דהא דתנן שעושין שיש בו צרכי רבים אפי' בטורח גדול וכעין עובדין דחול עושין ואע"ג דבלאו ה"כ יכולין לשתות מהן במועד ודוקא משום דשתו מיניה הא אלו לא חזו מיא אלא להשקות שדות בלחוד לא חשיב צרכי רבים למטרח ביה במועד טרחא יתיר' ומסתברא דאפי' בנהר של בני באגא הוה והיינו דאצטריך לטעמא דכיון דרבים שתו מיניה כצרכי רבים דמי:
חטיטה אין חפירה לא א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין רבים צריכין להם אבל רבים צריכין להם אפי' חפירה נמי מותר. פרש"י ז"ל בסמוך רבים צריכין להם שאין להם מים לשתות ואינו נכון דא"כ מאי איריא דרבים אפי' דיחיד נמי לצורך אכילה ושתיה עושה כל מלאכה אפי' בטורח גדול וכשם שקוצר ודש וזורה. ובתוספת פירשו דרבים צריכין להם לשתות לאחר המועד אפי' הכי חופרין מעכשיו כדי שיהיו מזומנין להם לאחר המועד לאלתר אבל כשאין צריכין להם אפי' לאחר המועד לאלתר אין חופרין אלא חוטטין ומיהו חטיטה שרי כיון שוהיו צריכין להם לאחר זמן ואינו נכון דכל שאין בו צורך במועד ולאחר המועד לאלתר למה נתיר בו אפי' חטיטה. והנכון כמו שהיה מפ' הרמב"ן ז"ל דה"ק לא שנו אלא שאין הרבים צריכין להם אלא להרוחה בעלמא ומ"מ הרוחה יש להם אפי' במועד ולפי' חוטטין שלא יצטרכו כלם למלאת ממקום אחד אבל רבים צריכין להם במועד ואפי' בדוחק כלומ' שיהיו המים יותר קרובים להם אפי' חפירה מותר ודכותה גבי יחיד שצריך להם היינו שיהו קרובים לו בביתו ושאין צריך להם כי יש לו אפי' בקרוב עם הרבים אלא שהוא רוצה בהרוחה לעצמו לשתות משל עצמו:
דכות' גבי יחיד שאין צריך להם חטיטה מי שרי והתניא בורות שיחין ומערות של יחיד כונסי' לתוכן מים אבל לא חוטטין אותן פי' והא ודאי ליכא לאוקומה לכל הפחות אלא כשאינו צריך להם וכ"ש אלו מוקמת לה בצריך להם דתקשי לך דשרית חטיטה אפי' בשאינו צריך ומהדר ואלא מאי דמוקמת לה לברייתא דקא מותבת מיניה כשיחיד צריך להם א"כ דכוות' גבי רבים שצריכן להם חפירה מי אסור והשתא בורות שיחין ומערות של רבים חופרין אותם ולכל הפחות לא סגיא דלא לאוקומה בשרבים צריכין להם ואת אסרת אפי' בשרבים צריכין להם ולית לן לאוקומי פלוגתא מתני' בכדי וכי תימא ואמאי לא מסייעינן מיהא מתני' לרבי יוחנן לעיל לאלתר וי"ל דלעיל לא שמיעא לן אי נמי דלא נטרו ליה לרבי יוחנן עד השתא:
ואלא קשיא הך קמייתא פי' דההיא ברייתא דיחיד דמשמע דחטיטה שלא לצורך אסור בשל יחיד והיינו לישנא דהך קמייתא דאלו לקמייתא ממש לא שייך הא ופרקי' דלא תקשי לא קמייתא ולא בתריית' דאידך דמותבינן מינה הכי קתני חוטטין בורות וכו' וכן הלכה:
נמצא פסקן של דברים כי בורות שיחין ומערות של יחיד אם צריך להם חוטטין אותן ושפין את סדקיהם ואין צריך לומר שכונסין מים לתוכן אבל לא חופרין אותן ולא סדין אותן בסיד אע"פ שהיחיד צרי' להם ואם אין היחיד צריך להם אפי' לחטט ולשוף סדקיהן אסור ואינו מותר אלא לכנוס מים לתוכן זהו דינו של יחיד אבל של רבים אם צריכין להם אפי' תפירה מותר וכ"ש שאר הדברי' ואם אין צריכין להם אין חופרין ואין סדין אבל חוטטין ושפין סדקיה' וכ"ש שכונסין מים לתוכן ופי' כונסין לא ע"י כלים דא"כ טורח גדול הוא אלא שממשיכין שם ע"י חריץ או אמה כדפרש"י ז"ל. וכל שאין להם מים לשתות במועד כלל אלא משם אפי' לצורך יחיד חופר ועושה כל מלאכ' ואפי' בפרהסיא ככל אוכל נפש כדכתב לעיל:
והיה עליך דמים בפרש' רוצחים כתיב ורישיה דקר' ולא ישפך דם נקי וכו' דאם אינו עושה כן מעלה עליו הכתוב כאלו שפכן:
כל צרכי הרבים לאיתויימאי לאו לאיתויי חפירה ק"ל ודילמא לאתויי שדנין דיני ממונות ודיני מכות ועריפת העגלה וכל האמורין בירוש' וליכא למי' דבש"ס דילן סבי' להו שאין עושים כל הדברים ההם במועד וכדמוכח באידך פירק' וי"ל דאנן משמע לן דאע"ג דמרבי במתני' כל הנהו מילי דירוש' לא סגיא דלא מרבה שום דבר לתיקון קרקע כונין מפרטין דפריט במתני':
קרי עליה ושם דרך פי' כי זה חשב כי גדול ההפסד למלבין פני חברו ברבים מן השכר והתועלת שיהא לו בלימוד אותו דבר אפי' לא ידע אותו לעולם כ"ש שהי' יכול לראו' לאחרי כן:
שם ת"ר אין מציינין על כזית מן המת ולא על עצם כשעורה פי' ששני אלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל ואלו עצם כשעורה מתני' היא בהדיא שאינו מטמא באהל כדתנן ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס וכו' אבל כזית מן המת מטמא באהל כדתנן התם ברישא וכדאית' בסמוך אלא הכא כזית מצומצם כדמתרץ בסמוך:
ולא על דבר שאינו מטמ' באהל פירש כגון שרץ ונבלה וכיוצא בו כגון שדרה וגלגולת שחסרו כשיעור שינטל מן החי וימות וטעמא דאין מציינין על דבר שאינו מטמא באהל פירש"י ז"ל כי אדם העובר עליהן אינו מצוי ליגע ולהסיט ומי שלא ידרוס על עצם המת ויהיה טמא לא חיישי' דלא אזיל התם אלא ע"י נפוח ע"כ. ומה שאומר רבינו ז"ל דלא חיישי' להסט שידרוס על המת לא מדין הסט ממש בהסט של זב שהרי לא מצינו לו חבר בכל התורה כלה וגם אין לו טומאה מדין מדרס אלא היינו מדין משא כי כשהלך עליהן אולי הוא מסיטן בהלוכו שהוא מנענען וזה חשיב משא ולזה חששו בית הפרס ג"כ להסט כלומ' שיסיטם ברגלו ומיהו ק"ל מה שאמר רבי' ז"ל דלהכי לא חיישינן הכא להסט דלא אזיל התם אלא על ידי נפוח כיון שאין כאן ציון מנא ידע שיש שום טומאה עד שיזהר לנפח אלא ודאי טעמא דמילתא משום דמגע ומשא ליכא אלא כשהם נגלין ומסתמ' חזי להו ומזדהר ואם הם עמוקים תחת הקרקע הא ליכא מגע ולא הסט שאינו מנענען:
שם אבל מציינין על השדרה ועל הגלגולת פירש שלא חסרו כי אפילו אין בהן בשר מטמאין באהל ואפילו היו עצמות של נפל ואין בהן רובע הרוב של עצמות דאלו איכא רובע הקב של עצמות מטמאין באהל אע"ג דליכא לא רוב בנין ולא רוב מנין כדתנן אלו מטמאין באהל המת וכזית ניצל ומלא תרווד רקב והשדרה והגלגולת ורובע עצמות מרוב הבנין או המנין רוב בנינו או רוב מנינו (ורוב מנינו) של מת אע"פ שאין בהן רובע טמאין וכו'
ועל רוב בנינו ועל רוב מנינו פי' מציינין עליהם שגם הם מטמאין באהל כדתנן במתני' דכתיבנא ותניא בתוספת' אי זהו רוב בנינו השוקים וירכים והצלעות ואי זהו מנינו ראשי אצבעות ידים ורגלים ובלבד שיהו בו קכ"ה שהן רוב רמ"ח איברים שיש באדם וכן רוב בנין ועיקר גודל הגוף אפילו בלא רוב מנין איברים א"נ רוב מנין איברים אפי' בלא רוב בטן מטמאין באהל ואפי' בלא רובע קב עצמות כגון שהן של נפל:
שם אין מציינין על ההודאות פירש על הדבר הידוע שיש בו טומא' דמאליה ופרשי אינשי מהתם:
שם אבל מציינין על הספקות פי' כשהן מטמאין באהל:
ואלו הן ספקות פי' אלו הן ספקו' מן הסתם סככות ופרעות ובית הפרס ומפרש לקמן סככות אילן המסך על הארץ פרעות אלו אבנים פרועות ויוצאת מן הגדר ופרש"י ז"ל בכאן וגם במס' נדה בשלהי פ' דם הנדה דסככות מיירי כגון שהאילן הזה הוא סמוך לבית הקברות ואיידי שהוא מקום מופנה חיישינן דלמא אתרמי ערב שבת בין השמשות וקברי התם או שנשי' קוברות שם נפליהן ומיהו לאו ודאי הוא אלא ספק ואע"ג דספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור מדאורייתא מ"מ כיון דמלתא דשכיח ואפשר הוא חשו חכמים והצריכוהו רבנן ציון ופרעות אבנים גדולות שבולטות מן הכותל וכל דבר שבולט ואינו שוה קרוי פרעות מלשון גדל פרע וכגון שיש קבר ודאי תחת אחת מהן אלא שאין לנו יודעין תחת אי זו מהם והיינו ספקייהו ואע"ג דהוו ברשות הרבים טמאוהו חכמים לילך שם לכתחלה כיון שהוחזקה שם טומאה ולא יודע מקומה והקשו עליו מדאמרי' בפרק דם הנדה דאילן דסככות ופרעות אין כותי נאמן עליהן לומר שנסתלקה משם טומאה ואוקימנא במהלך ובא על פני כלה הא לאו הכי מהמני והיכי דמי אי דקיימי ברשות היחיד טומאה דאוריית' היא ואפי' בלא מהלך על פני כלה יהא נאמן דהא בדאוריית' אינן חשודין ואי דקיימי ברשות הרבים טומאה דרבנן הוא ואפי' מהלך על פני כלה אמאי מהימן דהא בדרבנן לא זהירי וי"ל דאפילו תימא ברשות הרבים אבל אינהו סברי דטומאה דאורייתא היא דלית להו דרשא דרבנן ומזהר זהירי בה ומיהו בעדות גרידתא לא מהמני דלית להו לפני עור לא תתן מכשול ועוד הקשו עליו מאי איריא סככות ופרעות דנקט הוא הדין לזיזין וגזוזטראות ועוד דהא בפרק בתרא דנדה גבי הזב והזבה שבדקו אמרי' סככות ופרעות לאו אהלא הוא ורבנן הוא דגזרו עלייהו אלמא קולה דסככות ופרעות היינו משום דלית להו אהל דאורייתא ואלו לפירש רש"י ז"ל אהל גמור הן ואין ספיקן מחמת כך לכך פירש רבינו שמשון אילן המסך על הארץ ויש בו ענפים זו למעלה מזו ואינן מכוונות ואין בא' מהן שיעור אהל וכי אמרי' גוד אחית נמי אינן מתחברים ועדיין ישאר בהן אויר פחו' מטפח וגזרו חכמים שרואין אותם כאלו הם שוות ואם יש טומאה תחת אחת מהן שיהא חשוב אהל וכשקברו שם בודאי מיירי ואלו מדינא אין גומרין גוד אחית אלא בפחות מג' מדין לבוד כדאיתא גבי קירות הבית במסכת טהרות ומייתינן לה במסכת סוכה אלא הכא מפני שהן גוף אילן א' החמירו חכמים ופרעות אבנים יוצאין מן הגדר וטומאה תחתיהן ודאי אבל אין בא' מהן שיעור אהל והן מרוחקות ועומדות בשוה ואומר בתוספתא שאם ראויות לקבל מעזיבה בינונית רואין אותן במחוברות ועושין אהל מדרבנן והשתא אתי שפיר דחשבי' להו רבנן התם בהדי ספיקות דרבנן ולגבי עובדי כוכבי' ומזלות טומאה דאורייתא חשבי' להו ולהכי נאמנים במהלכין על פני כלה אבל בעדות גרידתא לא מהימני דלית להו לפני עור לא תתן מכשול ובתוספת' יש הוכח גמור לפירש זה דתניא סככו' אילן המסך על הארץ רבי יהודה אומר רואין את העליונות כאלו הם למטה ואת התחתונות כאלו עולות למעלה ואם היו נוגעות זו בזו בפותח טפח מביאו' וחוצצות פרש"י ז"ל אלא היו נוגעות זו בזו וישלימו לשיעור טפח ויש מפרשי' שאפילו אלו היה בשוה היו ביניהן אויר טפח מביאות וחוצצות ואינו מחוור:
שם אין מעמידין ציון במקום טומאה שלא להפסיד את הטהרות הנכון בפירש השני שפרש"י ז"ל כי אולי לא ירא הציון עד שיהא שם ויטמא טהרות שבידו לפי' עושין הציון קודם הטומאה ואעפ"כ אין מרחיקין אותו הרבה משם שלא להפסיד א"י שלא ילכו שם ושלא יחרשו שם ואקשי' וכזית מן המת לא מטמ' באהל ורמינהו וכו'
ואוקימנא דהכא בכזית מצומצם דמחסר לאלתר מסתמא ומוטב שישרפו עליו תרומה לפי שטה פי' אולי יעבור עליו לאלתר קודם שיחסר משנעמיד עליו ציון ואלו יעבור עליו בטהרתו לעולם כסבורים שטומאה גמורה שם וישרפו הטהרות וכי תימא נימא הכי גבי שדרה וגלגולת דמחסרי שעורן י"ל דלא דמי חדא דשעור חסרון יותר גדול שהו' כדי שינטל מן החי וימות ואינו חס' כל כך לזמן מועט ועוד שהעצם הוא קשה להתחסר ועומדים זמן מרובה לאפוקי הכא שהוא בשר שמצטמק לאלתר ומתחסר גם כן במשהו:
והא דאמרינן מוטב שישרפו עליו תרומה כך היה לומר שיאכלו עליו תרומה בטומאה דכיון דליכא ציון לא ידע דנטמא ויאכל תרומה שהעביר שם אלא דנקט שריפה איידי דבעי למימר ואל ישרפו עליו תרומה לעולם:
הא דאיכא במקצ' נסחי בית הפרס כדתנן החורש בית הקבר הרי הוא עושה בית הפרס וכו' לא גרסי' ליה דבית הפרס דאיירי ביה לענין ציון לאו היינו הא אלא בית הפרס שאבד בה קבר כדאי' בסמך וטעותא דספרי הוא ובסמוך הוא דאייתי לה ש"ס:
ופרכי' ובית הפרס מי מטמא באהל דקס"ד דעסקי' בכל הפרס ואפילי בשדה שנתחרש בו קב'
והא"ר יהודא אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך פי' בית הפרס זהו בי' הפרס שהיה בו קבר ונחרש וחששו חכמים כי המחרישה הוליכה עצם כשעור' וטמאוהו חכמים עד ק' אמה לכל רוח כדאיתא בתוספתא בהדיא אליבא דרבנן דאלו רבי יוסי פליג שלא נתנו ק' אמה אלא במועד אבל לא במעלה ולא מן הצדדין וטומאה זו דרבנן היא כדאמר בכל דוכתא בית הפרס דרבנן דאלו מדאורייתא אין חוששין לו דמסתמא נשתברו לגמרי כל העצמות אבל חכמים טמאוהו ואפילו בר"ה הוא כדמוכח בכמה דוכתי ובתוספתא מונה חומרות שיושבין בית הפרס לארץ העמים ואינו מונה. שיש ביניהם חלוק זה וכן כתב רבינו שמשון ז"ל אבית הפרס דהיינו קבר שאבד אי ברשות היחיד הוא הרי הוא דבר תורה אבל חכמים גזרו עליו אפילו ברשות הרבים ואז הוא דרבנן והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה לפי ששם הטומאה ידועה ואין ספק אלא לזה שנכנס בלבד אבל בכאן הספק הוא לכל אדם וכן פירש רבי' ז"ל ומפני שטומאת בית הפרס דרבנן הקל בו שמואל שניסת אותו ליזהר שלא יגע ויסיט ומהלך בו:
ורב יהודה בשם ר' אמי הקל עור בלא ניפוח אם נידש כבר ברגלי הבהמ' או ברגלי עובדי כוכבים ומזלות או שדשוהו ישראל בשוגג או אפילו במזיד ומיהו לא התירו זה אלא ע"י הדחק ולצורך מצוה בכל דוכתא כדאמרינן במשניות ומייתי לה בפסחים בודקין לעושה פסח ואין בודקין לעושה תרומה דגבי פסח לא העמידו דבריהם על דין כרת וכדאיתא ביבמות נמי:
ואמרי' מאי בודקין א"ר יהודא כו' וי"ל דלא גרסי' מאי בודקין שהרי בדיקה של משנה זו מפורשת היא במקומה כיצד הוא בודק וכבר פרשתיה במס' נדה ופעמי' שהמטה גדולה ורחוקה והתירו לילך בלא ניפוח כלמוד תורה ולישא אשה וגבי היה בה בטומאה באין עמו בטומאה ואוקימנא בבית הפרס נמצאו בו ג' דינין פעמים אסרו אפילו בניפוח ופעמים התירו ע"י נפוח ופעמים התירו אפילו בלא ניפוח מ"מ קשיא דאי בבית הפרס יש טומא' אהל היאך נופח והרי היא עושה אהל ומטמא ולפום מאי דס"ד השתא דמיירי בבית הפרס שנחרש בדין הוא דמצי פריך ממתני' דאהלות אלא דלא חש ואוקמה רב פפא להא דאיכא ציון דאיכא אהל בבית הפרס שאבד בו קבר כדתנן ג' בית הפרס רש"י ז"ל מפרש בית הפרס לשון שבירה כדכתב פריסת מלכותך וא"כ מושל הוא לשדה בוכין ושדה שאבד בה קבר ואקשי' ושדה שאבד בו קבר הפרס קרי ליה לאו קושיא היא אלא בירור בלבד בלשון קושיא והכי אורחא דש"ס:
דתניא ג' בית הפרס ואע"ג דמתני' הוא במס' אהלות והוה ליה למימר דתנן משום דמתניתי' איכא מילי טובא נקט ברייתא שהיא מדברת בקוצר בענין זה ואורחא דש"ס הוא ובמתני' הכי איתא ג' בית הפרסות הן החורש את הקבר נטיעת כל נטע ואינה נזרעת חוץ מזרע הנקצר וכו' שדה שאבד בה קבר אינה נזרעת ואינה ניטעת כל נטע ואין מקיימין בה אילנות חוץ מאילן סרק שאינו עושה פירות ומטמא במגע ובמשא ואהל שדה בוכין לא ניטעת ולא נזרעת ועפרה טהור ועושין ממנה תנורי' לקדש ומודים ב"ש וב"ה וכו':
שם מאי שדה בוכין שדה שמפטירין בה מתים וטעמא מאי אמר רב חסדא אמר אבימי משום יאוש בעלים נגע בה ופרש"י ז"ל שדה שמפטירין בה מתים שכן מנהגם כשנושאין המת לקוברו בקברי ישראל ועוברין מעיר לעיר נוטלין אותו אנשי העיר והראשונים נפטרין והולכין להם ויש לחוש שמא קברוהו שם וכעין שנתיאשו הראשונים ממנו ואלו מחוורין עליו לקוברו והוא מימים מרובים חיישי' שמא נפל ממנו אבר באותה שעה ולפי' הוא בית הפרס ואין זה הפי' נכון כלל חדא דלישנא דיאו' בעלים לא משמע הכי ואמאי קרי לאנשי העיר הראשונה בעלים ועוד דלישנא דמפטירי' בו מתים מה הפטרת מתים יש כאן אין כאן אלא הפטרת חיים שנפטרין מלו מאלו ועוד שזו חששא רחוקה לומר שנפל שם אבר ואם נאמר דחיישי' שמא קברוהו שם הוה ליה כשדה שאבד בו קבר ועוד תנן במתני' התם שדה בוכין עפרם טהור ועושין ממנו תנורים לקדש והנכון כמו שפי' רבי' שמשון ז"ל שהוא מקום רחוק מבית הקברות מזומן להושיב שם המטה ומתעוררין ובוכין שם ואומרים עליו צדוק הדין וענינין של מת דהא מקרי הפטרה כדאמר בירוש' כדמך ר' אבין אפטר עלוי ר' זירא מתוקה שנת העובד ועפרה טהור דלא מחזקי' ביה טומאה כלל ואין בו אפי' טומאת מגע ומשא איחרוהו חכמים לענין זה ולא עוד אלא שגזרו טומאה על כל הגוזל אותו והנוטעו הזורעו כדי שיתרחקו משם והיינו דאמרי' הכא טעמא משום עשאוהו בית הפרס שהרי אין בו חשש טומא'
ופרקי' דמשום יאוש בעלים נגעו בה שלא יחשוב שום אדם שיש לו זכות להשתמש בו שום תשמיש אחר ולא עוד אלא אפי' היתה שדה יחיד ועשאוהו רבים שדה בוכין ושתק איבד זכותו ושוב אינו נוטע ולא נזרע והיינו משום יאוש בעלים כדאמרי' מצר שהחזקו בו רבים אסור לקלקלו פי' כשהחזיקו בו ברשות:
ואקשי' ושדה שנחרש בה קבר לא בעי ציון והתניא מצא שדה מצויינת ויודע ודאי שהוא משום חשש טומאה שכן מוכיח אבל אינו יודע מפני איזו טומאה אם מפני פרס נחרש וסגי בנפוח או מפני פרס אבדת קבר ומטמא באהל ולא סגי בנפוח:
יש בה אילנות בידוע שנחרש בו קבר פרש"י ז"ל דהא ודאי לא קיימי אילנות התם אלא ע"י חרישה ובשעה שנטעום ודאי חרשו שם וכיון שנחרש הרי הוא יכול וק"ל ודילמ' היו שם האילנות קודם הציון והטומאה ואחר הטומאה לא נחרש מעולם י"ל כגון שהוא מקום שלא היו מתקיימים שם בלא חרישה ועוד יש מתרצין דאלו היה שם אילנות מתחלה היאך היו קוברין שם לתת שם מכשול שהרי יודעין שרגל הרבים מצויה שם והנכון דטעמא כדאמר במתני' שכתבו לעיל שדה שאבד בו קבר לא נזרעת ולא נטעת ואין מקיימין בה אילנות חוץ מאילן סרק ופירשו בתוספו' שלא להרגיל רגל בני אדם שם ע"י הפירות דאלו בפרס נחרש הא קיימא לן דנטעת כל נטע פי' אחרי נפוח א"נ דה"ק מקיימין שם כל נטע אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר פי' ולפי' לא קיימו שם נטיע' לראיה ואלו לפרש"י ז"ל מאי בידוע אולי הוא בית הפרס דחרישה היה מתחלה:
רבי יהודה אומר עד שיהא שם זקן או תלמיד אבל לרש"י ז"ל פי' אין שם אילנות בידוע שאבדה בה קבר כי בודאי לא חשדוהו דהכל יודעין שאין לחרוש בו ואפי' אמת המים העוברת שם אין שותין ממנה:
לפי שאין הכל בקיאין בדבר פי' לדעת שבזה נוטעין ובזה אין נוטעין אבל רש"י ז"ל פי' לפי שטתו שאין הכל יודעין שאסור לחרוש בשדה שאבד בו ואלו חרשוה ונעשה בית הפרס דחרישה דשרי בניפוח:
והא הכא דהויא שדה מצויינת וחיישי' לבית הפרס שנחרש ופרקי' אמר רב פפא כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר פי' שהוא ידוע לכל שאבד שם קבר בתחלתו ולא היו בה אילנות באותה שעה ועכשיו מוצא אותן מצויינין הילכך יש בה אילנות ודאי נחרש ולפי' מקיימין אותם שם אין שם אילנות הרי הוא בחזקתו הראשונ' ולעולם ציון זה מתחלה עשאוהו:
ופרכי' וליחוש דילמא אלו האילנות גואי והטומאה מאברי ולפי' קיימו שם אילנות ופרקי' כי האילנות עומדות על הגודלין:
ופרכי' ודלמא אפכא דאילנות בראי וטומא' גואי. ופרקי' אי בעי' אימא במסוככין כלו' שיש מהם ג"כ נוטים ענפים גדולים על כל השדה איבעי' אימא אפי' בשדה גדולה ואינן מסובכין ואפי' אין עומדין על הגבולים הרי אמרו אין מרחיקין ציון ממקום טומאה ואלמלא שהטומאו' בכל השדה סמוך לציונן לא היו מצויונין בכאן והאי ואי בעי' אימא בתר' קאי למפרק תרווייהו קושיין בין דאילנות בראי וטמאה גואי או אפכא:
אמר רב יהודה מצא אבן א' מצויינת תחתיה טמא וכו' פי' דכי אמרי' שאין עושין ציון על מקום הטומאה ממש ה"מ כשאין הציון ניכר ומצויין יפה שלא יוכלו ליזהר ממנו עד שיהיו עליו אבל אבן דבר ניכר הוא ורואין אותו מרחוק:
ואם אין סיד ביניהם מה שביניהם טהור גרס' הפירושי' ואע"ג דליכא חרש בנתים יהא טהור להלך שם:
והתניא מצא את המצויינת וכו':
אם יש חורש ביניהם טהור פי' בנפוח שאפי' היו שם מתכבר נחרש טומאות ואי לאו טמא ופריק רב פפא דבההיא בשהסי' שפוך על ראשיהן ומחדד לכאן ולכאן יש שם חורש טהור כי הסיד ההוא ע"י החרישה נקלף מקומו ונדבק כאן ואם אין שם חריש' ודאי ביני ביני הא לציון ממש וטמא אבל בקמייתא דליכא סיד כלל אפי' בלא חורש טהור כך הפי' לפי הגרסא והוא הנכון בעיני ובתוספתא גרס' אחרת ופירש אחר שאינו בספרים אמר רב אשי מצא מצר א' מצויין כלומר והוא דבר ניכר הוא טמא בלבד והשאר טהור דמסתמא שם הטומאה בלבד ולא בשדה וכן בשנים וג' מצרים אבל כשהציון בכל הד' מצרים לכך ציינו הכל מפני שהטומאה בכל השדה והמצרים טהורים שאלו היתה הטומאה גם במצרים היו עושין הציון חוץ להם כיון שאינה במצרים לבדם וכ"ת אולי הטומאה בתוך השדה באמצע ויהא מותר להלך סמוך למצרים הא אמרי' אין מרחיקין ציון ממקו' טומאה וכו':
ועד כמה א"ר ישמעאל בר יצחק באותה ששנינו פירש האי ועד כמה אינו לשון שאלת הש"ס דהא עלה מקשי ש"ס בסמוך אלא לשונו של ר' ישמעאל היא כההיא בריש פרק אלו מציאות שנחבט שם:
באותה ששנינו גבי מין תבואה שנתערב בה תבואה אחר' שאם הוא נותר מרובע הקב לסאה ימעט אותו ומותר לזורעו דכמין אחר הוא הכא נמי ממעטין הכלאי' עד זה השיעור ומניחין אותן והיינו דפרכי' והתניא שמפקירן כל השדה מדין קנס שלא התקינו אותו כשהכריזו עליו באחד באדר כדתנן באחד באדר משמיעין על הכלאים:
ופרקי' כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה דההיא פירש דקמייתא במשנה ראשונה שלא קנסו כל כך כי אפילו הכלאים שהיו נעקרין היו משליכין לפני בהמתן של בעלים דכלאי זרעים מותרי' הם בהנאה:
רבי ישמעאל אומר מושכין המים מאילן לאילן פירשה רש"י ז"ל בשדה בית הבעל דהרוחה בלחוד הוא ולפיכך אין משקין אבל משיכ' בעלמ' מאילן לאילן דרך החריצין המתוקנין לכך מותר דאפילו טרחא ליכא והיינו דאמר בריש פרקינן דרבי אליעזר סבר במשיכה סגי לאילנות שלא יאבדו ואידך הרוחה בעלמא הוא ואסור ומוקים לה בשאין נטועין מטע עשרה לבית סאה וכלשון הזה אמרו שם ר' אבין בשם ר' שמואל בסתם הם חלוקים מהיכן קיימי' אם במרווחים דברי הכל אסור אם ד"ה מותר אלא כיון דקיימא בנטיעין מטעי' לבית סאה ר"א עביד להו במפחרין ורבנן עבדי להו במפחרין וכן הא דתנן זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד מפרש רש"י וי"ל משום דלא הוי דבר האבד ואפילו בבית השלהין וחכמי' מתירין בזה בין ברישא בין בסיפא דקא סברי הרוחה נמי שרי בטרחא זוטא אבל לשיטת הירוש' אינו מן הטעם הזה אלא משום דסברי דאע"ג שלא שתו דבר האבד הוא ולזה הפירש הא דאמרי' בשמעתא קמייתא ר' אליעזר בן יעקב היא דאסר בהרוחה משום דמפריש לה טפי נקטי' לה א"נ רבי אלעזר ומחלוקתו נקטי:
ולא גרסי' במשנה ואין משקין שדה גריר דהא שדה גריר היינו בית הבעל ואפילו רבנן מודו בה וכן רש"י ז"ל לא גריס לה במשנה:
שם ואם היתה שדה מכוונת מותר פירש לשון טיט ארץ לחה בעצמה דהויא לה כזרעים ששתו (לה) לפני המועד ולפירש אפילו רבי אלעזר מודה שהוא מותר להשקותה:
תניא נמי הכי כשאמרו אסור להשקותן כו' ואין משקין שדה גריר ע"כ תשלום הברייתא ואידך דקתני מתירין וחכמים מתירין בזה ובזה פסק' דמתני' היא ויש שמערבין אותו עם הברייתא וכי חכמים מתירין אפי' בשדה גריר דלא הויא אלא הרוח' וכשיטת רש"י ז"ל במשנתנו:
אמר רבינא ש"מ האי תרביצא והוא גן שעושין בבתים שזורעין שם דברים שיש להם ריח ומראה והוא עומד לח תמיד שאין השמש נופל בו שכותלי הבית מגינין עליו ומספיק לה השקאה מועטת כגון רבוץ הבית והיינו דקאמר דכיון דשרי' שדה מכוונת להשקות שמעי' דהאי תרביצא שרי לתרבוצא בחולה דמועדא ואקשי' ליה לרבינא דהא ליתא דשדה גריר מ"ט לא משום דהוי חרפא לשויי אפלא בעלמא דהרוחה הוא ואסיר הכא נמי אפלא לשויי חריפא הוא ואסיר כך הגרסא הזאת בכל הספרים וכן כתב רב אלפסי ז"ל דהאי דרבינא איפריכא ולא פריק ולית ליה הלכתא כוותיה ופסק גם כרבי אלעזר ברבי יעקב דהא רב יהודה מפ' מימריה ורב יהודה נמי מדר' אלעזר בעי למידק ליה לדיניה אלא דלא קם ליה. ויש גורסין שדה גריד מ"ט אפל' לשויי חרפא הכא נמי אפלא לשויי חרפא ומפרשי' דרבי' הוא דייק לה מדרבנן דשרו להשקות שדה גרי' אע"ג דהוי אפל' לשויי חרפא ורבינ' לא איפריך כלל ופוסקין הלכה כרבינא וכרבן נמי דרבי' דהוא בתר' סבר לה כוותי' וכל זה הולך בשיטת רש"י ז"ל שסוב' דרבנן שרוב שדה גריד ובכל מידי דהרוחה ואין זה שיטת הירוש' כמו שכתבנו והפירש הראשון הוא הנכון ומיהו לענין פסק אין בזה כל כך ראיה לפסוק כרבי אליעזר בן יעקב דרבי' בעי למידק מילתא דשויא לכולי עלמא ואפילו לרבי אלעז' ואנן פרכי' לה דאדרבה ליתא אפי' לרבנן כיון דלא הוי אלא הרוחה בעלמא ואסור ואפי' לרבנן דבשדה גריד אפילו לרבנן ולרבי' אפש' דסבי' ליה דהא נמי כעין פסחיא הוא אבל אין לשון הקושי שהקשו לו מוכיח כן ויותר היה נראה לפרש דרבי' סבר דשדה מכוונת דשרי' היינו אפי' בית הבעל משו' דלא חשיבא השקאה ובריבוץ בעלמא סגי ואנן אקשי' ליה דהא לא דמיא לא לשדה גריד דאסי' לכולי עלמא וכי שרי' שדה מכוונת בבית השלהין הוא משום דהוי דבר האבד:
הא רבי אלעז' בן יעקב פיר' דמחמי' בהשקאה במועד והא רבנן פירש דמקילין ביה ושרי' הרבצה דהוא דבר מועט בשביעית דכיון דאיסורה דרבנן הוא ולצורך שביעית הקלו אבל השקאה לא התירו כלל כדפרי' במתני' אלא בבית השלחין:
נועץ שפוד כו'. פירש שלא יעשה גומא כדרכו אלא בשנוי:
תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר לא אמרו שדה הלבן כדרכו וכו'. פי' לפי' דברי רבנן דמתני' בא והלכה כמותם. והרמב"ם ז"ל פסק כרבי יהודה נראה שהוא גורס כמשנתנו דברי רבי מאיר כמו שיש בקצת נסחאות וקיימא לן דרבי מאי' ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה:
התם כדקתני טעמא מפני הסכנ' וא"ת והכי הוה מסתייע' מיני' כלל דהא ודאי מדקתני כותל גוהה משום סכנה הוא ונראה לי דקסב' דסתירה הוא דאמרי' מפני הסכינה אבל בונה ה"ה כחצר דעלמא דכיון שנסתר ואין בו סכנ' מה לי זה או חצר דעלמא ואנן דחינן דכלה מפני הסכנה דלא לימנע מעיקרא וכדמוכח באידך לישנא:
והא דקתני כותל הגוהה לר"ה לאו דוקא אלא למעוטי מוקצה שאין דר שום אדם סמוך לו ובירוש' לא גריס ליה:
אמר רב אשי מתני' נמי דייק' פי' מתני' דייק' דמיירי בכותל גוהה וכדמפ' ואזיל והיינו סייעתי' דרב חסד' ואפשר דממילא שמעי' נמי תשלו' ממריה להכי נקט כותל גוהה משום דבכותל חצר בונה כדרכו ומיהו אינה ראיה דאפשר דנקט גונה לאשמועי' דשרי בה לקרות ולא חיישי' דמחזי כמשמר שדהו בז' ומסתבר' דהא דברי הכל היא ואפי' לר' יהודה דבעי שנוי בדבר האבד הכא מפני הסכנ' מודה והכי מוכח בסוף פ' מי שהפך ואפשר דרב יוסף מימרא דידיה אפי' לר' יהודה בעי למימרא והיינו דכי פרכי' ליה לא פרקי' דאיהו דאמר רבי יוסי ומ"מ הלכתא כר' יוסף דהא קיימא לן כר' יוסי ורב יוסף גופיה פסק הלכתא כותיה:
מתני' ר' מאיר אומר רואין את הנגעי' במועד להקל פי' לדין בהם לטהרה ולא להחמיר לדון בהם בטומאה:
וחכמים אומרי' לא להקל ולא להחמיר כטעמא דמפ' בש"ס לרבי יוסי דהוא ניהו רבנן דהכא והלכת' כותיה:
ועוד אמר רבי מאיר קולא אחרת במועד מלקט אדם וכו' מפני ששמחה הוא לו פרישנא בש"ס דה"ק אע"ג דבימים דחול אבל הוא לו וחייב להתאבל עליהם כל היום עכשיו שמחת רגל דוחה אותו אבילות:
רבי יוסי אומר אבל הוא לו נראין דברים דלאו משום דסבירא ליה דאבילותא חלה במועד דהא אבילות דרבנן הוא והיאך חל במועד והלא גדולה מזו אמרו שאין אבלות במועד אלא ה"פ דמ"מ אבל הוא לעצמו דלא סגיא שלא יתאונן ולא יעורר שמחתו והלכתא כרבי יוסי:
לא יעורר כו' פירשו בירוש' אי זהו עירור מזכירו בין המתי' פי' עם הספד שעשה חבירו על מתו כדהדר ספדנא דאמרי' בש"ס איזהו הספד שעשה לו הספד שעושה לו הספד בפני עצמו ובש"ס מפ' טעמא:
שמעתא דפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי ברואין את הנגעים כך הצעתה לפי' רש"י ז"ל ולפי' התוספות אמר רבא בהסגר ראשון כולי עלמא לא פליגי דחזי ליה סי' אם היה מוסגר הסגר ראשון וחל שביעי שלו במועד דכ"ע חזי ליה כי יש בראיה זו תועלת בלא הספד דאי טהור יאמר טהור ומותר יש כאן תועלת ואפי' יראה טמא ויאמר טמא אינו מפסיד כלום שעכ"ז אינו מחליטו אלא שיסגירנו שנית וישאר מוסגר כמות שהוא וה"ה שאם הוא עתה בתחלת הראיה שלא הוסגר עדיין מעולם דכ"ע לא פליגי דלא חזי ליה כי יש בדבר הפסד בלא תועלת דאי טמא הרי יש כאן הפסד שהוא עומד בחזקת טהור והוא בא לטמאו ואפי' יראה טהור לא (יראה) ירויח כ"כ כי בחזקת טהור היה עומד ולא אמר התלמוד כך דממילא שמעי' ופשי' הוא:
כי פליגי בהסגר שני כלומר שהיה עומד בתוך הסגר שני וחל ז' שלו במועד רבי מאיר סבר רואין שיש בראיה זו תועלת ולא הפסד דאי טהור אמר טהור ויצא מטומאתו ואי טמא שתיק:
ורבי יוסי סבר אין רואין כלל משום דאי חזי טמא לא מצי שתיק שהכתוב או' לטהרו או לטמאו וכיון דלא מצי שתיק אם אמ' טמא עושה אותו מוחלט ומפסי' ומחמיר עליו ומפ' רש"י ז"ל כי החומרא הוא לפי שמשלחו חוץ למחנה ומפסיד צוותא דעלמא שהיה שומע קול בני אדם כשהוא מוסגר ואע"פ שהוא מרויח צוותא דאשתו כי מוסגר אסור בתשמיש המטה ומוחלט מותר בתשמיש קסבר ר' יוסי צוותא בעלמא עדיפא ליה והיינו דאמרי' דלדידי' אי טמא שתיק ולא יאמר כלום שאלו היה מדבר היה מחמיר ומ"מ הפרש יש בין רבי מאיר ורבי יוסי גם בזה כי לר"מ לעולם צוותא דעלמא עדיפא אבל לרבי יוסי יש דצוותא דעלמא עדיפא ליה ויש דצוותא דאשתו עדיפא ליה ואנו רואין זה מן המחלוק' שהוחלקו במוחלט שבא לידון אם נרפא נגעו אם לאו דפליגי ביה נמי ר' מאיר ור' יוסי כדמוכח מהכרעה דרבי ועיקר מחלוקתן גבי מוחלט דלר"מ רואין ולר' יוסי אין רואין אינו משום חששא אם ראה טמא דהתם כי אמר טמא לא יפסיד כי מוחלט היה וישאר בהחלטו אלא פלוגתייהו משום דין להקל לומר טהור אם יראה טהור וזה הכלל יהיה בידך לכלהו פירושי כי כשחולקין במוסגר הוא מפני דין הטומאה וכשחולקין במוחלט הוא מפני דין הטהרה ר"מ סבר רואין ואם מוחלט וראה טהור יאמר טהור כי אע"פ שאסרו בתשמיש המטה בימי ספירו מתירו לבא במחנ' וצוותא בעלמא עדיפ' ליה ורבי יוסי סבר אין רואין דהא לא מיצי שתיק ואם רואה טהור ויאמ' טהור מפסידו דצוותא דאשתו עדיפ' ליה נמצא למד דלר"מ בין במוסגר בין במוחלט צוותא דעלמא עדיפ' ליה ולרבי יוסי כי קאי במסגר אומר אין רואין מפני החומרא דאולי צוותא דעלמא עדיפ' ליה וכי קאי גבי מוחלט אמרי אין רואין מפני הקולא כי אולי כשמטהרו מפסידו דצוותא דאשתו עדיפ' ליה ורבי בא והכריע ביניהם ופליגי תנאי בסברא דר' איכא מאן דתאני נראין דברי ר"מ במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט ואיכא דתאני איפכא ואומר רש"י ז"ל דלתרתי מתנייתא סובר ר' בטעמא דר' אסי דלא מיצי שתיק ולא פליגי אלא במ' דאיתמר עלה בש"ס דברייתא קמייתא סבר ר' צוותא דאשתו עדיפא ליה ולפי' אומר שהלכה כר"מ במוסגר ורואין ואי טהור אומר טהור ומוטב ואפי' רואה טמא ולא מיצי שתיק כרבי יוסי אין בכך כלום דצוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא והלכה כר' יוסי במוחלט שאין רואין שהרי אם רואה טהור יצטרך לומר טהור דלא מצי שתיק ומפסידו צוותא דאשתו דעדיפא מצוותא דעלמא ולאידך ברייתא דקתני איפכא סובר ר' דצוותא דעלמא עדיפא ליה הילכ' הלכה כר"מ במוחלט דאפי' חזי טהור ולא יוכל לשתוק ויאמר טהור צוותא דעלמא עדיפא ליה כי בימי ספירו נכנס למחנה ודברי רבי יוסי במוסגר דלא חזי ליה דהא אי חזי טמא לא יוכל לשתוק ויפסיד צוותא דעלמא דעדיפא ליה מצותא דאשתו שהוא מתירו ע"כ שיטת רש"י ז"ל ממש:
והקשו עליו בתוספות שנראה מדבריו כי מצורע מוסג' לא היה משולח חוץ למחנה וצות' דעלמא הוה ליה ואלו אנן אמרינן בפ"ק דמגלה גבי הא דתנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה הא לענין שלוח זה וזה שוין ודרשינן כל ימי אשר הנגע בו כל ימי לרבות ממורע מוסגר ונר' כי רש"י ז"ל סבר כי מצורע מוסגר כיון שעדיין דינו אין לו שליח ממש אבל יש לו ענין שלוח שאין לו לצא' חוץ בין בני אדם ואלו ישב מושבו טמא ומפני הקושיא שאמרנו תפשו בתוספת שטה אחרת דכל היכא דפליגי במוסגר אין כאן דבר משום צותא אלא החומר וההפסד שיש בדבר הוא מפני כשמחליטו טעון פרימ' ופריעה שהוא נוול גדול ור"מ סבר רואין דאי טמא הוא הכי שתיק ולרבי יוסי אין רואין דהא לא מצי שתיק ויחליטנו ויטעיננו נוול פריעה ופרימ' ולא חזי לש"ס דאדכר הכא עניין צותא אבל טעמא דצותא שייך בהאי דאפליגו במוחלט וכמו שפרש"י ז"ל ממש דר"מ סבר רואין להקל ויאמר טהור דצוותא דעלמא עדיפא ליה ור' יוסי סבר אין רואין אותו כלל דאלו להחמיר לא מידי עביד כדאמרן מוחלט הוא ומוחלט היה ואם רואה טהור הא לא מיצי שתיק והיא בחומרא בטהרתו דצותא דאשתו עדיפא ליה ולפי שיטה זו יש הפרש גם בזה קצת לרש"י ז"ל כי עכשיו רבי יוסי לעולם סובר צוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא ולא יאמר פעמים כך ופעמים כך כמו לפי' רש"י ז"ל ורבי בא והכריע ופליגי תנאי אליבא דידיה ברייתא קמייתא אומר אליבא דרבי צותא דאשתו עדיפא ליה ואידך דמפיך לה סבר צותא דעלמא עדיפא ולא כדרך רש"י ז"ל דלתרתי מתניתא רבי אית ליה טעמא דרבי יוסי דלא מיצי שתיק. אלא אליבא דברייתא קמייתא סובר כרבי מאיר בטעמיה דמיצי שתיק לאידך ברייתא סובר בטעמא דרבי יוסי דלא מיצי שתיק וה"פ ברייתא קמייתא תני נראין דברי ר"מ במוסגר כלומר דרואין דהא יש הרואה בדבר וראוי לטרוח עליו דאי טהור יאמר טהור והרי הוא טהור גמור ואי אמרת טמא יראה טמא ויטעננו פריעה ופרימה הא לי' דסבי' לן דמיצי שתיק ודברי רבי יוסי במוחלט שאין רואין כלל דהא אי חזי טהור ויאמר טהור יפסדנו דצות' דאשתו עדיפא ליה מאי אמרת דאי מיני שתיק א"כ טורח ראיה זו למה דהא לא מעלה ולא מוריד לא לטמא ולא לטהר ולאידך ברייתא נראין דברי רבי מאיר במוחלט דרואין דהאי אי טהור יאמר טהור ולא מיצי שתיק צותא דעלמא עדיפא ליה ונראין דברי רבי יוסי במוסגר שאין רואין דהא אי חזי טמא לא מיצי שתיק ויטעיננו פריעה ופרימה דאלו צותא לא שייך להזכיר לשיטה זו כדאיירי בענין מוסגר כדכתיבנא לעיל. וא"ת לפי שיטה זו היכי לא אמרינן בש"ס דפליגי הני מתנייתא דר"מ סבר מיצי שתיק ומר סבר לא מיצי כי היכי דאמרינן דפליגי בצותא דעלמ' וצותא דאשתו י"ל דלא טרח וחד' מינייהו נקט תדע שהתלמוד לא הזכיר בפי' טעם מחלוקתן של ר"מ ורבי יוסי במוחלט אפילו לשיטת רש"י ז"ל ומכלל דברי רבי הוא דשמעינן לה ומפני זה לא חש הש"ס לומר גם כן בפלוגתא דמתנייתא אלא אותו הטעם שאינו צריך ללמוד ממנו מחלוקתן של רבי יוסי ור"ת בדין מוחלט דר"מ סבר צותא דעלמא עדיפא ורבי יוסי סבר צותא דאשתו עדיפא. וקשיא להו למרנן ז"ל בעלי התוספו' ז"ל לכולהו פירושי היכי אמרי' לעיל דבהסגר ראשון כ"ע פליגי דחזי ליה דהא אית לן למיחש שמא ימצא כי פשה הנגע ויצטרך להחליט ולרבי יוסי לא מצי שתיק ויטעננו פריע' ופרימ' או שלוח לרש"י ז"ל כמו הטעם שאמרנו במוסגר שני דבשלמא אלו חזי טהור ויטהרנו א"נ שעמד בעינו ויניחנו בהסגרו ניחא דלא הפסיד אלא אם יראה שפשה קשי' ותירצו דבהסג' ראשון אפי' ר' יוסי מודה דמיצי שתיק דהא כתיב לטהרו או לטמאו וזה במוסגר שני או מוחלט שאין עליו אלא שני דינין טהרה או טומאה דת' אבל בהסגר ראשון דשייך ביה דין אחר בר מטהרה או טומאה לא איירי כלל ומיצי שתיק וזהו מה שחדש לנו הש"ס לומ' דחזי לי' לומ' דאפי' יראה שפשה מיצי שתיק דאלו מפני השני דרכי' למה יטרח לראותו כלל אלא ודאי הא אתא לאשמועי' ובזה עלתה שמועתנו צח בע"ה ית' וית'. והא דאמר רבי יוחנן כי יותם היה לו לעוזיהו בימי חלוטו האריכו הרבה בפירושים בפירש דבר זה וזה וקצורן של דברים מפורש הוא במקראו' כי ירבעם מלך בישראל מ"א שנה ועוזיהו דהיינו עזריה מלך ביהודה י"ב שנה וכן מפורש כי יותם בן עוזיהו כשמת אביו ומלך הוא ביהודה היה בן כ"ה שנה ועכשיו מצינו שני כתובים סותרין זה לזה כי כתוב אחד אומר כי זכריה בן ירבעם מלך בישראל כשהיו מונין ל"ח שנים למלכות עוזיהו וא"כ כשמלך זכריה זה שלמה מלכות ירבעם אביו שהוא מ"א שנים ונמצאת אומר שקדמה תחלת מלכותו של ירבע' על ישראל לתחלת מלכותו של עוזיהו על יהודה ג' שנים בלבד כי כשזה מונה ל"ח זה מונה מ"א ונמצאת אומר עוד כי עוזיהו היה אחרי ירבעם י"ד שנה כמו שיש מל"ח עד נ"ב ומצינו כתוב אחד אומר שסותר שני דברים הללו שאומר כי מלך עוזיהו על יהודה לכ"ז שנים למלכות ירבעם על ישראל וא"כ קדמה מלכות ירבעם למלכות עוזיהו כ"ז שנים ומת ירבעם לתשלום מ"א שנים שלו כשהיה מונה עוזיהו י"ד שנים כי י"ד שנים יש מכ"ז עד מ"א וחיה אחריו עוזיהו ל"ח שנים כמו שיש מי"ד עד נ"ב שמלך אבל פירש לנו רבינו הקדוש ביישוב מקראות כי בוודאי הוא כמו הכתוב הראשון שלא קדם ירבעם לעוזיהו אלא ג' שנים ואידך קרא דקאמר שמלך עוזיהו בכ"ז שנים לירבעם זה היה מלכות חדשה שנתנגע עוזיהו ולא היה יוצא ובא לדין ולמלחמה אלא שנתנו לו צרכיו מן האוצרות ועושין אפסניא ומלחמ' מעל פיו ודרך כבוד דבר הכתוב (מעת) ותחלת צרעתו של עוזיהו היה בכ"ז לירבעם שהם כ"ד לעוזיהו כי ג' שנים קדמו ירבעם והיה מצורע עד יום מותו דהיינו מכ"ד שנה עד נ"ב והם ל"ח שנים ואלו כשמת היה יותם בנו בן כ"ה שנה א"כ היה הורתו ולידתו לג' שנים של צרעתו של עוזיהו ולרבי יוסי בר יהודה דאמר מוחלט אסור בתשמיש המטה ודאי לא ניחא לן למימר דס"ל שהיתה הורתו באיסור עשה ובפסול יוחסין שאם לא כן לא היו ממליכין אותו אלא הוא היה סובר כי בזמן אח' מלכו ירבעם ועוזיהו ולא קדמו זה לזה כלום וא"ת א"כ היאך מלך זכריה בן ירבעם שנת ל"ח לעוזיהו שהוא שנת ל"ח ג"כ לאביו לירבעם והלא ירבעם אביו מלך מ"א שנה יאמר לך כי ירבעם המליך לבנו זכריה בחייו ג' שנים שהיה ירא שלא ימליכוהו במותו לפי שתפש מלכות ישראל מרחבעם שלא כדין מעתה כשנצטרע עוזיהו שנת כ"ז לירבעם היה הוא ג"כ מונה כ"ז והי' מצורע עד יום מותו מכ"ז עד נ"ב שהם כ"ה שנים ויותם בנו ג"כ היה בן כ"ה שנים אלא שהכ"ה של יותם היו שלמים ממש והנ"ב של עוזיהו היו מקוטעין א"כ הית' הורתו ולידתו של יותם תוך שנת עשרים וז' לעוזיהו בעודו טהור כי הוא לא נצטרע עד שתשלים כל שבע ועשרים וכל שנת עשרים וז' היה טהור והפסקנו בטהרה:
אמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו פי' ליכא בינייהו מידי לעיקר הדין אלא דרשא תקראו' בעלמא מר משמע ליה למדרש ומר משמ' ליה למדרש האי:
ורבי יהודה מהתם לא גמרי' דחדוש הוא וכו' ומיהו רבי סבר דכיון דחדוש דהתם הוה לחומרא ואפי' הכי אקיל פה רחמנ' להמתין לו לדבר הרשות שפיר גמרי' מינה דכ"ש מי שהוא קל:
וכי אצטריך כו' פי' לרוחא דמלתא עבד צריכותא לכל חד מינייהו דאנן לא הוה בעי צריכותא אלא ליום הוראות בו דאידך ודאי מצטריך לדבר הרשות:
אבל טומאה דגופיה אומר לא צריכא וא"ת השתא נמי היכי שמעינן מיניה דבר הרשות לטומאה דגופיה ונ"ל דכיון דכתב אידך קרא סתם אינו אלא גלויי מילתא וכעין ילמד סתום מן המפורש:
ורבא נמי מיבעי ליה להכי אלא ביום ולא בלילה ודלא ליה נפקא ליה מכנגע נראה לי בבית ולא לאורי ואע"ג דבסנהדרין פ' א' דיני ממונות מפקי' ליה מביום הראות בו אמר לך רבא דלא דק בין התם ודכותה בש"ס טובא:
ואביי אימ' התם הוה אמינא אלאו טומאה דגופיה וכו' וא"ת ולרבא היכי שמעי' מההי' לטומאה דגופיה וי"ל דכיון דהא כתיב לכל מראה עיני הכהן דמשמע דבעי' ראיה גמורה ולאפוקי סומא בא' מעיניו בגלוי מילתא סגי ליה לביום ולא בלילה:
המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהן כל היום כלו פי' מדרבנן לכבוד אביו ואמו ובירוש' אמרו שקורע ואינו מאחה עליו כמו שקורע בשעת מיתה ועוד אמרו שם היו קוברין אותם במזמורות נתאכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותם בארונם אותו היום מתאבל ולמתר שמח שנפטרו עצמות אבותיו מן הדין:
והא מתני' דהמלקט כו' כתב רש"י ז"ל לא ידענא היכא ואיכא במס' שמחות:
ואמר רב חסדא אפי' צרורין לו בסדינו פי' שלא קברם בו ביום דהא ליתא דהא פירשה רב חסדא דמיירי בשלא קברם כתב רש"י ז"ל דבדין הוא דמצי לאוקמה למתניתא כרבי יוסי אלא דהא לא ניחא ליה למימ' דלימא שום תנא דלקוט עצמות אביו שמחה ובעי לפרושי דהא שמחה היינו שמחת הרגל:
כדהדר ספדנא במערבא לבכון עמיה כל מרירי לבא פי' כשהא' עושה הספד הולך הכרוז להתקבץ שם כל מרירי לבא לספוד ולהזכיר מתיהם:
מאי שנא למד יום וכו' מעשה באדם א' וכו' באותה שעה אמרו וכו' ופסקו למד יום שדרך לכנס מעות לצורך הרגל שמתחילין לדרוש בעניני החג:
איכא בינייהו דעביד בחנם וא"ת ולימא נמי דאיכא בינייהו בזמן הזה דליכא עולי רגלים י"ל ולאו דוקא עולי רגל אלא הוא הדין שמכניסין מעות לצורך הרגל ועוד שכל גזירה שגוזרים חכמים במקומה עומדת אע"פ שבטל הטעם עד שיעמוד ב"ד כדאי' בירוש' והלכתא כרב באיסורי והרמב"ם ז"ל פסק כשמואל ובירוש' פסק כשמואל:
מתני' אין חופרין כוכין וקברות במועד אבל מחנכין יש מקשי' ואלא אפי' י"ט שני לגבי מח' כחול שויוה לרבנן ויש מתרצין דהתם בטלטול ובמלאכות שאין בהן טורח כמגז ליה אסא וגלימא ולא משמע הכי לישנא דכחול שויוה רבנן ואחרים תירצו דהתם בי"ט אחרון דמדאורייתא חול גמור וגבי מת אוקמוה כדאוריית' אבל לא בי"ט שני דראשונים דסכות ופסח דהא אפי' במועד אין חופרין מפני שהוא מקרא קדש של תורה ומלאכה אסורה בו דאורייתא וגם אינו דהתם סתם נקט כל י"ט שני והנכון דכל לצורך מת שכבר מת עושין קבר לגמרי אפי' בי"ט שני וכ"ש בחולו של מועד והכא שלא לצורך ממש אלא שיהיו מוכנים לרבים ולהכי נקטיה בלשון רבים וחשיב כדברים של רבים כי רבים שתו ורבים ישתו וכל דברי רבים שאין בהם צורך המועד ממש מתקנין ולא עושין לכתחלה כדאי' לעיל וכן פי' רבי' אלפסי ז"ל וכבר נתבר' זה בספ' תורת האד':
ועושין נברכת פירשו הראשונים ז"ל נברכ' הכובסין לצורך דברים שמותר לכבס במועד וגוהה ובין גוהה הוא כמו המחמצן והמנדיין שאמרו בפ' לא יחפור ומפני שהוא ענין חפירה שואוהו עם קברות וכוכין וי"מ נברכת כעין קברות שלנו שדומין לנברכ' דאלו שלהם אף קברות כצור' כוכין אלא הקבר כבנין וקתני דלצורך מת עושין אותו ואי נמי אפי' שלא לצורך דטרחא זוטא וכעין חנוך קברו' וגוהה ובר גוהה לפי' זה שדרך לעשות בתוך קבר של חפירה חפירה קטנה כקומת המת ועל דרך זה מפורשת בתורת האדם:
וארון עם המת בחצר פי' כדי שיהא ניכר שהוא לצורכו ואע"פ שכבר מת מפני שאין בארון צורך כ"כ כי יותר מצוה לקבור בקרקע לא התירו אלא עמו וכן הדין ביום טוב שני בין לענין זה בין לענין נסרים ומיהו בירושלמי אומר אם היה אדם מפורסם מותר ואמרי' בתוספת כי עתה המתים שלנו כלם מפורסמ' כי אנחנו מתי מעט ע"כ והכל לפני המקום:
שם שאין מערבין שמח' בשמח' ולדבריו אין מערבין שמח' מיל' במשת' או בפדיון הבן ודכות' אבל שתי משתאות עושין כיון שהן ממין אחד ואין הלכה כמותו דאידך כולהו פליגי עליה ודכולי עלמא אירוסין מותרין במועד בלא סעודת אירוסין:
לחד יומא לא משהי נפשיה פירש כי מתירא שמא יבא לו שום עכוב באותו היום ולא יוכל לעשות עד לאחר המועד וא"ת א"כ נאסור עליו שני או ג' ימים קודם הרגל כדי שלא ישהה להם הא ליתיה כי הוא אינו משהה אלא בשיכול לערב סעודתו עם הרגל למעט הוצאותיו וזהו כשעושה ברגל עצמו א"נ בערב הרגל שיאכל סעודתו בלילה וזה ברור:
ביום עשתי עשר יום וכו' פשי' והנשיאי' ודאי על פי הדיב' עשו דלא סגיא בלאו הכי ואע"פ שאינו מפורש בכתוב:
כאן במצוה שאפש' לעשות ע"י אחרים לא יניח תורתו מפניה כאן במצוה שאי אפש' לעשות ע"י אחרים מותר להניח תורתו ולהתעסק וכן הלכה ותו לא מידי י:
מתני' עושה אשה תכשיטיה במועד פירש שזה צורך הגוף הוא וכעין אוכל נפש ולפי' עושה כדרכה ובלא שינוי ובטרחא רבה ולא גזרו בה שמא תכנס לרגל מנוולת דקשוט מילתא דצריכא כל יומא ויומא הוא ועוד שאין דרכן להשהות:
ר' יהוד' או' אשה לא תסוד וכו' ובש"ס מפורש דמוד' ר' יהודה בסיד שיכולה לקפלו במועד וש"מ דרבנן אפילו בסיד שאינה יכולה לקפלו במועד שרו כיון דלצורך קשוט עביד ליה וחשיבות הוא לה אבל יש אומרים דרבי יהודה הוא מפרש ואינו חולק ומודה דאמרינן בש"ס לגמרי וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בחיבורו כדברי רבי יהודה והיינו דאקשינן בש"ס מדרבי יהודה אדרבי יהודה דאלו לרבנן לא קשיא אע"ג דבעינן התם שמחה דלאחר זמן דה' במתני' נמי הכי בעי לה ולא שרו לסוד לקפלו במועד והראשון נראה יותר נכון ואקשי' מדרבי יהודה אדרבי יהוד' משום דמפרשא מילתיה בהדיא ותו מאי דאמרינן התם רבנן לדבריו דרבי יהודה קאמרי כדפרשינן בדוכתא:
ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב פירש וכלה לצורך המועד ושלא בדבר האבד ואפילו שלא לצורך המועד דאלו בדבר האבד הא קי"ל דלא בעי שנוי וסיפא אוקימנא בש"ס כרבי יוסי:
ומסרגין את המטות בש"ס מפרש לה וכלה לצורך המועד:
גרסת הספרים שלנו מעמידן תנור וכירים במועד ולא גרסי ריחים ופירש מעמידין לעשות בו כל מלאכה לצורך המועד וכדשרי' בש"ס ומגדל תנורי ולמעבד מהולתא מפני שכל אלו שהם מכשירי אוכל נפש ראוי לעשותו כדרכו ובטרחא ובלא שום שנוי וכן התירו בירושלמי לעשות אלפאסין וקדרות וכן שפודין ואסכלאו' וסכינין ואפילו לכתחלה וכ"ש לתקנן ומיהו בריחים לא הוה שרי ת"ק לעשות משום שהם מכשירין דמכשירין:
ר' יהודה אומר אין מכבשין את הריחי' בתחלה פירש בחדשה אבל בישנה מכבשין וכדתניא בברייתא ואפשר דשמעינהו לרבנן דאסרי אפילו בישנה לכבש:
ויש נסחאות דגרסי ברישא מעמידין תנור וכירי' ושרי ת"ק אפילו לעשות ריחים חדשה ואתא ר' יהודה ופליג עליה וכן נר' דעת הרמב"ם ז"ל כדבעי' למימר בש"ס:
ועושין מעשה לגג ולפר פי' הלוך שעושין בין העליות ולא סוף דבר למצות מעקה דהא מפרסת פטורה מן המעקה כדאי' בספרי ועוד דאי משום מצות מעקה למה לא יעשה כדרכו ועוד שאמרו בירוש' על משנתינו תני לגג ג' מפרסת עשרה אלא ודאי מתני' בגג שאינו חייב במעקה אלא שהוא רוצה לעשות משום שמור ולפי' עושה בשנוי ולגג דלא רגילי ביה סגי בג' ומפרסת דרגילי בה צריך עשרה:
שפין את הסדיקין וכו' פי' כשעושה מפני חשש הגשמים אבל אם באו גשמים ממש ועדיין ידלוף הבית עושה כדרכו שאין אדם דר במועד בדירה סרוחה ועוד שאין לך דבר האבד גדול מזה וכן הוא בירוש'
הציר והצינור וכו' פי' אפי' נשברו מערב הרגל אם לא כיון להשקותן וזו היא ששנינו ובלבד שלא יתכוין:
ש"ס פוקסת פירשתיו במס' שבת ורש"י ז"ל כאן תקון שערה ואינו נכון:
רבי יהודה או' נפרעין מהן במקומן פירשתיה והא דלימרי' לאחר זמן פי' בתוך הרגל והחם בתוך האור כדאמרי' התם:
רבי' אמר עובדי כוכבים לענין פרעון לעולם מצרפי' אליבא דר' יהודה שלא קבל טעמן של חכמים:
ושוין שאין מפשילין לכתחלה פי' שאין עושה במועד חבלים לכתחלה אפי' לצורך המועד:
קשיא פי' ולא תיובתא דאיכא למי' דסד"א דסירוג לא משום דסגיא בלאו הכי אבל כשאין לו חבלים דלא סגיא בלאו דידיה אלא א"כ ישן על הקרקע הכל מודים שהוא מותר קמ"ל אדרבה:
המטה משיסרג ג' בתים י"מ דמההיא שעתא ראויה למיושב ומטמא מדרס ורבי' שמשון ז"ל פי' כי החבל הנשאר אפי' הוא גדול נופל למטה ומטמא עמה ובנסחאות מדוייקות גרסי' התם החבל שבמטה וכן גורס רבי' ז"ל:
כיון דאפשר לממלייה במאני דלא טריחי' פי' ואי לית ליה מאניה דטרחי':
ולענין פסק אנן כסתם משנה קיימא לן דמסרגין והא אמרי' דמסרגין לכולי עלמא שתי וערב:
סבר לה כיש אומר פי' דאי כר' יהודה ס"ל היכי לטייה להדיא משום שמיעת קול דילמא ישנה הות ודוחק הוא לומר שהוא מכין בקול שהיא חדש'
דרש רב חמא נוקרין ריחים במועד היה נרא' דהיינו בישנה דהא לא אשכחן מאן דשרי בחדש' אבל קשה היאך דריש לה הכי סתמא וי"א דלעולם אפי' בחדשה וסבר לה כמ"ד מכבשין בת עינא ובההיא אוסר רבי יהודה בחדשה לפי שהוא מעשה אומן אבל בנקור שהוא מעשה הדיוט אפי' בחדשה א"ר יהודה ונכון הוא ומ"מ קשה עלינו על דברי הרמב"ם ז"ל שפסק שנוקרין ופותחין בת עין ולא חילוק בין חדשה לישנה ונר' שהוא גורס כמשנתינו מעמידן ריחים ופוסק כסתם מתני' ונר' עוד שאין משנתינו אלא ביחיד ובאפשר לו להסתפק בשל רבים הא בשאי אפשר לו אי נמי לצורך הרבים עושין לדברי הכל ואפי' לכתחלה והכי אמרי' לקמן דשרי' למבני רחים והיינו כדאמרן:
אבל חמרא דריחייא לא. פי' כי מפני דבר מועט שיש לו לטחון לצורך המועד אינו צריך ליטול צפרנו ומסתבר' כי הכל לפי מה שהוא שיש שם דבר האבד ובתוספות אמרו שלא התירו ליטול צפרני בהמה לרכוב אלא בשרוצה לרכוב חוץ לעיר כי ללכת בעיר אין בו דבר האבד וגם בזה הכל לפי מה שהוא הבהמ'
לסדוקי סוסיא. פי' אפי' בקטנים דאסירי בי"ט:
למשקל דמא מבהמה פי' מפני דבר האבד:
לבסבוסי קרמי פי' לשפשף היריעות היטב ואפי' לאולודי איורא דאלו לרכובי אפי' בשבת שרי כדאית' פ' ר' אליעזר דתולין:
קיטורין בייר פי' משום דסגייא ליה לאשה בלאו הכי ואין זה דומה לעושה אשה תכשיטיה במועד שהוא קשוט שבגופה ממש:
אדעתא דארעא אסיר היכי דמי פי' היאך ראוי לעשות שלא יהא חשש מראית העין דבלאו הכי אפי' היה בדעתו לבי דידי אסור מפני חשש הרואין ומיהו בדיעבד אע"פ ששינה לא קנסי' ליה אם הוא אומר שדעתו להתייר וכן אתה מפ' בכל אלו וכן פרשו בתוספות:
ממנינהו אסור פי' כשאינן ראויין לצורך הרגל דאי לא שני בכבשי' שיכול לאכול במועד:
בפרקמטיא האבד ושרי איכא למידק מה צורך לתפוש זה הלשון והלא כל מלאכה בדבר האבד בגופו מותר ולא הוזכר דבר האבד לענין פרקמטיא אלא במכירתה וי"ל דנקט לה מפני שפסידתם מועטת ואפי' הכי שרי דפרקמטיא נמי להרוחה אסור אפי' כל שהוא ובדבר האבד מותר כדמפ' ואזיל ולאפוקי ממאן דסבר לקמן דבעי' פסיד' קצת כדאמרי' זופתין חביתא ואין זופתין בו זיתא:
ובדבר האבד מותר פי' שאם ישהה למוכרה במועד השלול לאחר המועד ואומרי' בתוספות דדוקא שיפסיד מן הקרן שלו ומשכר עמלו אבל מפני שיפסיד מן הריוח אינו דבר האבד וכן נר' בירוש' וי"א דכיון שהוא ברשותו והגיע לו מקום הריוח דבר האבד הוא אם ההפסד כנגד הריוח וראיה גמורה לדבר נראה מעובד' דברייתא דלכלבי כוורי והתירו לממלחינהו ומשום דבר האבד והתם אין שם קרן כי מן ההפקר זכו בהם ובמה שיוכלו עכשיו יש כדי טרחם אלא ודאי כדאמרן ואש"ס דילן סמכי' ומ"מ לקנות פרקמטיא שהוא בזול כדי להרויח אין זה אלא הרוחה ולא דבר האבד דא"כ נתיר לעשות כל מלאכה במועד וראיה גמורה דפומבדיתא שלא התירו למיזל ולמיצד ולממלחינהו ולא תשיב דבר האבד אלא כשצדו אותם לצורך אכילה ואחר שהיו ברשותם היו נפסדין וליכא למימר דהתם הוא דאיכא טרח' מה שאין כן בפרקמטיא דהא זמנין דפרקמטיא איכא טרח' טובא טפי לשקול ולמדוד ולהוליך אלא ודאי כדאמרן:
ושוין שאין גודלין תנור לכתחלה. כתב בפירש לא ידענא היכא קאי ובתוספות אמרו דקאי על פלוגתא שנחלקו לעיל בריחים אם יגמור אם לאו וליכא לפרושי לפלוגתא דמסרגין שאינו דומה לו כלל:
פירש אוכרי מצודות של דגים שעושין מן ההוצין ואוזלי רשתות שעושין מן הכווי דמתרגמי' מבווה עזיל וגדילת תנור הוא שעושין תנורים מהוצין וטחין אותן בטיט מבית ומחוץ ומעשה הדיוט הוא:
כעין מעגלא ביד וברגל ולא במחצלים פרש"י ז"ל מעגלה עץ עגול שבו מחליקין את הגגות ומחצלים כלי אומנות של ברזל רחבה שיש לה בית יד ולפי זה מעשה מחצלים הוא יותר מעשה אומן וכיון דבמעגלא לא עבדי' כ"ש מעשה מחצלים וא"כ האי מאי דקתני אבל לא במחצלים וזה יותר נכונה:
קבורא טרניקא בלע' ושריא לה משום דבר האבד כדרכה ובלא שינוי:
ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלם משנה היא בשלהי מסכת סוטה יוחנן כהן גדול בטל הודאת המעשרות ואת המעוררין והנוקפין עד ימיו היה פטיש מכה בירושלם פיר' ומשם ואילך נתבטל ופרקינן בחד לישנא דמתני' בציר ומפתח של עץ העושין ע"י נגר דלא עביד קלא כולי האי ודרבי יוחנן בשל מתכת שעושה קול גדול וכלישנא אחרינא אמרינן דמתני' כשעושה בשנוי בכלים שאינן בני מלאכה אי נמי דמתני' קודם גזרה ושנית לא זזה ממקומה ומסקנא דמתני' כרבי יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד כעין זה מפני הגנבים ודרבי יוחנן ברבי יהודה דבעי שנוי דקיימא לן כרבי יוסי דאפסיק' הלכתא כוותיה באידך פירקא:
בדיתא לבאי כוורי פירש והר שנקריא בדיתא הוציאה דגים:
אית דאמרינן וכו' פירש והני תרי לישני לא פליגי בעיקר דינא והלכתא כותייהו: