רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/מועד קטן/פרק ב

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו פועלים טוען קורה ראשונה ומניח לאחר המועד דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר זולף וגומר וגף כדרכו וכן מי שהיה יינו בתוך הבור ואירעו אונס או אבל או שהטעוהו פועלים זולף וגומר וגף כדרכו דברי רבי יוסי רבי יהודה אומר עושה לו לימודים בשביל שלא יחמיץ:

גמ' פתח באבל וסיים במועד אמר רב שישא בריה דרב אידי זאת אומרת דברים המותרים בחול המועד אסור לעשותם בידו בימי אבלו אבל אחרים עושים לו תניא כוותיה דרב שישא בריה דרב אידי דברים שעושין לאבל בימי אבלו כגון זיתיו הפוכין וכדו לגוף ופשתנו להעלות מן המשרה וצמרו להעלות מן היורה ומרביצין לו שדה משתגיע עונת המים ולא משום פסידא דזרעים שבשדה לא שרינן להשקות אלא בית השלחין אלא משום פסידא דמים שהמים חלוקין לבני הבקעה לכל אחד ואחד יומו ואם הגיע עונת המים שלו בימי אבלו אם לא ישקו לו שדהו עתה הוי פסידא דלא הדר. האריסים והחכירים והקבלנים הרי אלו לא יעשו החמרים והגמלים והספנים הרי אלו לא יעשו ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה היתה מלאכת אחרים בידו בין קבולת בין שאינה קבולת לא יעשה היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשה בבית אחרים יעשה. הרב אלפסי דילג מקצת דברים השנויים בברייתא ודילג דברי רבי יהודה ודברי אמרו לו משום דהלכה כאמרו לו. נמצא דאין מותר אלא דברים השנויים בברייתא ולכך לא הביא דבריהם. ממילא ידענא דאסורין ועוד לא הביא הא דרבן שמעון בן גמליאל אמר זיתיו הפוכין ואין שם אומן אלא הוא הרי זה עושה בצנעה. וכתב הראב"ד איכא מ"ד הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דלא פליגי רבנן עליה. והרב אלפסי לא הביא אותה בהלכותיו אלמא סבירא ליה דלית הלכתא כוותיה וכן מסתבר מדקתני ואירעו אבל או אונס מותר לעשותו במועד ש"מ בימי אבלו אינו יכול לעשותו אף בצנעה דאם איתא דבצנעה מותר הוה ליה כמכוין מלאכתו במועד דהא לאו אונס הוא. ועוד אמרינן בפרק בתרא דף כא: אבל שלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה ואין לך אבידה גדולה מאבידת גופו. אבל משלשה ימים ואילך ודאי מותר לעשות מלאכה בצנעה בדבר האבד אם אין אומן אלא הוא שהרי התירו לעשות מלאכה לצורך פרנסתו ולי נראה לדחות ראיותיו דלא מיקרי מכוין מלאכתו במועד וזה שלא עשה בצנעה אע"פ שהיה מותר לפי שמתוך מרירות אבילתו אין הדעת סובלתו להתעסק בשום מלאכה ועני המתפרנס מן הצדקה אין כאן אבידת גופו כי הוא ניזון מקופה של צדקה. והוי מסתבר דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל אפילו אי פליגי רבנן עליה דהלכה כדברי המיקל באבל קי"ל ואפילו יחיד במקום רבים וכן פסק הרמב"ן ז"ל אבל רבינו מאיר ז"ל פסק בהלכותיו דלא כרבן שמעון בן גמליאל:

סימן ב

ועוד השמיט הרב אלפסי ז"ל אידך מלתא דרבן שמעון בן גמליאל אם היה ספר לרבים או בלן והגיע עת הרגל הרי זה יעשה וכתב הראב"ד ז"ל האי מימרא נמי לא מייתי לה הרב בהלכותיו למימרא דלאו כהלכתא היא. ואין נראין לי דבריו בזה דהא ליכא פלוגתא עלויה ולא אשכחן מימרא דפליגי עליה ולגבי דברי תורה נמי אמרי' לקמן דף כא. הכי אבל אסור בדברי תורה ואם היו רבים צריכים לו שונה ואינו נמנע ורבינו מאיר ז"ל פסק כדברי הרב אלפסי ז"ל להחמיר ואע"ג דבתלמוד תורה התירו צורך רבים תלמוד תורה שאני:

סימן ג

האריסין והחכירין וקבלנות וכו' פירש"י אם אלו שקבלו השדה אירעו אבל הרי אלו יעשו ע"י שליח שהמלאכה של אחרים היא ומשום פסידא דבעלים שרינן להו דאריסים וקבלנים כשאינן עושין מלאכה בקרקע איכא פסידא דבעלים וחוכר נמי כיון דלא יהיב אלא מגופה דארעא אי מוביר ולא עביד איכא פסידא לבעלים ואיכא נמי פסידא לדידיה הלכך עושין. החמרים והגמלים והספנים שוכרי חמורים גמלים וספינות הרי אלו לא ישכירו בתחלה לפי שהמלאכה שלהן ואין אדם מפסיד בדבר זולתם ואם היו מוחכרים או מושכרין הן או בהמתם אצל אחרים הרי אלו לא יעשו הן בעצמן ולא יפסידו כל שכרן ובעלים נמי לא יפסידו והכא לא קתני על ידי אחרים שהרי הן עצמן מושכרין אבל אריסין וקבלנין אפשר להן ע"י אחרים בעבודת קרקע וכל זה פירש"י ומשמע דגרסינן ברישא דהאריסים הרי אלו יעשו ע"י אחרים ובשום ספר לא נמצא כך אלא אלו יעשו משמע שהן בעצמן עושין ומה שפירש"י וחוכר נמי כיון דלא יהיב אלא מגופה דארעא אי מוביר ולא עביד איכא פסידא דבעלים הא ליתא דתנא בפ' המקבל דף קד. המקבל את השדה ומשזכה בה והובירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו ומפרש בגמ' דהאי משנה איתא בקבלנות דאי בחכרנות לא איצטריך למיתני דפשיטא דכיון שיש לו דבר קצוב לשנה חייב ליתן בין יעבוד ובין לא יעבוד אלא אפילו בקבלנות שקבל כדין אריסי העיר למחצה ולשליש ולרביע ואפילו הכי אם הובירה ישלם כמו שהיתה ראויה לעשות וגם מה שפירש דאם היה אבל מוחכר או מושכר אצל אחר שיעשה הוא עצמו מלאכה נראה לי קולא גדולה דהא אפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יעשה בצינעה בתוך ביתו שלשה ימים הראשונים ומשום הפסד ממונו מעט שרינן ליה לעשות מלאכה בפרהסיא על כן נראה לי כפירוש הראב"ד ז"ל האריסין והחכירין והקבלנין בשדה של האבל הרי אלו לא יעשו ובשביל שבעל השדה הוא אבל לא ימנעו מלעובדה ולשומרה. החמרים והגמלים והספנים ובעל החמור והגמל והספינה הוא אבל הרי אלו לא יעשו בתחלה כיון שלא שכרו ממנו קודם שנעשה אבל ואע"פ ששכרו כבר לשבוע או לחדש כפי הרגילות וכלה הזמן קודם האבילות לא יעשו בתחלה אבל אם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים מעיקרא ואירע אבל לבעליהן בתוך זמן השכירות הרי אלו יעשו והכי איתא בירושלמי האריסין והחכירין והקבלנין הרי אלו עושין חמרין וגמלין וספנין אין עושין והא דאמר אריסין וחכירין וקבלנין הרי אלו עושין דמשמע לכתחלה ובחמר ובגמל וספן אסור לכתחלה פי' הראב"ד ז"ל הטעם משום דארעא לאריסותא קיימא ומנהג האריסות ידוע הוא במקום וכיון שזה היה אריס מקודם לכן מסתמא לא מסלק ליה והוה ליה כמו שהיתה מושכרת אצלו מעיקרא מה שאין כן בחמר וגמל וספינה שהוא דרך בני אדם להחליפו מזה לזה וכל המרבה בשכרו קודם והזמנים כמו כן מתחלפים עליהם פעמים נשכרין בזול ופעמים ביוקר ומשום הכי אסור לכתחלה. שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה פירוש אם יש לאבל שכיר יום לעבודת קרקע מאי טעמא אריס בדנפשיה קטרח אבל שכיר יום במלאכת האבל הוא עושה ושכיר ופועל כעבדו של אבל דמי וכל מלאכה שהיא בעבודת קרקע בפרהסיא הוא ואסור:

סימן ד

היתה מלאכת אחרים בידו כגון דבר תלוש בגד לארוג וכיוצא בו בין קבולת בין שאינה קבולת לא יעשה מפני שיכול לעשות אחר ימי אבלו היתה מלאכתו ביד אחרים בבית האבל לא יעשו בבית אחרים יעשו והא דמחמירין טפי באבל מבחול המועד דאבל אסור לעשות בדבר האבד לעצמו ואע"ג דאיסור מלאכה דאבל אסמכוה אקרא דדברי קבלה ואיסור מלאכה דחול המועד אסמכוה אקרא דאורייתא נראה לי הטעם משום דבימי אבלו אפשר שיעשה ע"י אחרים לכן לא רצה להקל שיעשה תוך שלשה הוא בעצמו אפילו בדבר האבד מה שאין כן בחול המועד דהכל אסורין בעשיית מלאכה ומהאי טעמא נמי נראה לי דהלכה כרשב"ג דאם אין אומן אלא הוא שיעשה בצנעה מכ"ש בחול המועד ומאחר שדבר האבד של האבל נעשית ע"י אחרים ולא ע"י עצמו נראה כמו שכתב הראב"ד ז"ל שאפילו מה שאסרו לעשות במועד בדבר האבד משום טירחא יתירא כגון להשקות לו בית השלחין ממי קילון ועשיית עוגיאות לגפנים ועשיית אמה לכתחלה וחפירת בורות שיחין ומערות כשצריך להם ובנין פירצה כדרכו וכיוצא בהן שאסרו לעשות במועד משום טרחא יתירה. בימי אבלו כיון שנעשה לו ע"י אחרים אין חילוק בין טורח מועט ובין טורח מרובה דכיון דדבר האבד הוא הכל מותר דבחול המועד מסרו הכתוב לחכמים וראוי לאסור בטורח מרובה משום כבוד המועד אבל באבל בנעשית ע"י אחרים מאי איכפת לן בטרחא דאחרים וכן פרקמטיא שלו בדבר האבד נמכרת ע"י אחרים וכן אם היתה שיירא עוברת מוכרין וקונין לו ואי מסיק דמי באינשי והאידנא משכח להו וביומא אחרינא לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו שליח. ולוקח בחובו בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות של נכרים מפני שהוא כמציל מידם. וכן כתבו הגאונים שאם יש לאבל דין על אדם אינו תובע כל שבעה ואם היה דבר האבד כגון שמבקש לילך למדינת הים או שהיו עדיו חולים עושה שליח ודן עמו. מסקנא דמילתא דבר האבד נעשין לאבל ע"י אחרים ואפילו מילתא דאית ביה טרחא יתירא ואם אין שם אומן אלא הוא יעשה בצנעה ואפילו בתוך שלשה ימים ראשונים ואריסין וחכרנין וקבלנים של האבל הרי אלו עושין ואפילו נשלם זמן אריסותם קודם האבילות. ואם האבל אריס בשדה של אחר פירש רש"י ישכור האבל פועלים שיעשו מלאכה משום פסידא דמרי דארעא ואפשר שגם לפי' הראב"ד ז"ל הוא מותר כיון דהשדה הוא של אחר אין זה נקרא מלאכת האבל. וחמור וגמל וספינה שלו שהיו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים קודם התחלת האבילות הרי אלו יעשו ואם נשלם זמן חכירתו או שכירתו קודם התחלת האבילות הרי אלו לא יעשו אבל אם היה האבל עצמו מוחכר או מושכר אצל אחר לא יעשה מלאכה בימי אבלו ושכיר יום של אבל בעבודת קרקע אפילו בעיר אחרת לא יעשה ואם היתה מלאכת אחרים בידו בין קבולת בין שאינה קבולת לא יעשה היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו:

סימן ה

מוריון ברי' דרבין ומר ברי' דרב אחא ברי' דרבא עבוד גימלא בהדי הדדי פי' שני שוורים חיברו יחד לצמד אחד איתרע ביה מלתא במר בריה דרב אחא פסקי' לגמליה אמר רב אשי גברא רבה כמר בריה דרב אחא לעביד האי מלתא דנהי דלפסידא דידיה לא חייש לפסידא דאחרינא לא חייש והא קתני אם היו מוחכרים או מושכרים אצל אחרים הרי אלו יעשו. אדם חשוב שאני. הרב אלפסי לא הביא הך עובדא והביא גירסת ירושלמי אלו מגלחין הלכה ה ב' אחים שני שותפין שני טבחים שני חנונים שאירעו לאחד מהן דבר הרי אלו נועלים חנותם ולכאורה נראה דפליג אגמרא דידן דלגירסת הירושלמי יפה עשה דפסק לגמרי כי מלאכת שניהם בטילה והראב"ד ז"ל הקשה מהירושלמי אגמרא דידן ותירץ דודאי נועלין חנותם ואין השותף מתעסק בעסק השותפית בפרהסיא אבל בביתו מתעסק בעסק השותפות ואע"פ שחולקין בשכר כמו חמור וגמל וספינה שמוחכרין ביד אחר הלכך לא הוה ליה למיפסקיה לגמליה ומסיק אדם חשוב שאני ואית ליה קלא ואמרי בהמתו של פלוני עושה מלאכה בימי אבלו והוה ליה כפרהסיא אע"פ שבבית השותף ודמיא לנעילת חנות:

סימן ו

אמר שמואל מקבלי קבלנות בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ואסיקנא ה"מ בשבתות ובימים טובים והוא דליכא מתא דמיקרבה להתם אבל בחולו של מועד אע"ג דליכא מתא דמיקרבה להתם כיון דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אסור. פי' הראב"ד האי קבולת לא בקבולת דשדה איירי דההיא אפילו בימי אבלו מותר לכתחלה כדפי' לעיל סימן ג וכ"ש במועד כרב שישא בריה דרב אידי סימן א ותניא כוותיה ולא קבולת דתלוש הוא דהא אמרינן בבית אחר יעשה ואפילו בימי אבלו ואפילו בשבת נמי מותר כדאמר שבת יז: בעורות לעבדן וכלים לכובס נכרי שכולם עם השמש מותר אלא בקבלנות דבנין איירי שאם קבלו אומני נכרים לבנות לו בנין בית בערב המועד מותר לבנותו במועד דבדנפשייהו קאעבדי אבל אסרו אותו בתוך התחום ובחול המועד אפילו חוץ לתחום משום מראית העין שאין הכל יודעין שהיא קבולת ודין קבולת של בית מה שהתיר ר"ת ואסר ר"י בפ"ק דע"ז בסופו סימן כג:

סימן ז

רש"י פי' בלשון אחר ומקבלי קבולת שקבלו עליהם מלאכת האבל אסור בתוך התחום ואע"פ שקבלו קודם האבל מפני מראית העין שלא יאמרו ראו זה שמסר מלאכתו לאחרים בימי האבל ולא ידעו דקבולת היא לגבייהו קודם לכן ואמרינן לעיל סימן א אלו דברים שעושין לאבל וכו' דדבר שאינו אבד אסור לאבל למסור לאחרים בימי אבלו אבל חוץ לתחום שרי הואיל וקבלוה קודם האבל וליכא למיגזר משום חשד שאין בני העיר מצוין שם שיכירו שמלאכתו של אבל הוא ודוקא בשבתות וימים טובים אבל בחולו של מועד שכיחי ולהאי לישנא קשיא אמאי נקט חול המועד ליתני חול ממש דחוץ לתחום אסור ויש לומר דאיידי דנקט שבתות וימים טובים מעיקרא נקט נמי בסופו חולו של מועד אי נמי נקט חוש"מ לרבותא אע"ג דלא שכיחא כולי האי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא כמו בחול ממש אפילו הכי אסור:

סימן ח

מר זוטרא בריה דרב נחמן בנו ליה אפדנא במקבלי קבולת חוץ לתחום איקלע רבה ורב ספרא ורב הונא בר חיננא להתם ולא עיילו לגוויה ואיכא דאמרי איהו גופיה לא עייל לגוויה והאמר שמואל מקבלי קבולת חוץ לתחום מותר אדם חשוב שאני ואיכא דאמר סיועי מסייע בתיבנא בהדייהו:

סימן ט

רב חמא שרא לאבונגרי דבי ריש גלותא למיעבד להו עבידתא בחולא דמועדא אמר כיון דשרושי הוא דקמשתרשי לא מחזי כשכירות. פירוש סעודתם הן נוטלין ולא דבר אחר על כרחך האי שמשין מלאכה המותרת במועד היו עושין כגון תיקון הספסלים ואיצטבאות ואפילו הכי דוקא שרשויי אבל בשכר אסור שמע מינה דאסור בשכר אפילו מלאכה המותרת במועד דקבלת שכר דמועד כעובדא דחול דמיא וכיוצא בזה אמרינן לקמן בפרק בתרא דף יט. כותב אדם תפילין ומזוזה לעצמו ולאחרים בטובה פי' בחנם אבל לא בשכר וכן פירש"י לקמן:

סימן י

תנו רבנן מקבלין קבולת במועד לעשותה אחר המועד ובמועד לא יעשו כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לנכרי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לנכרי ועושה: תניא אידך מקבלין קבולת במועד לעשותה לאחר המועד ובלבד שלא ישקול ולא ימדוד ושלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול:

סימן יא

תנו רבנן אין מרביעין בהמה בחולו של מועד וכיוצא בזה אין מרביעין לא בבכורות ולא בפסולי המוקדשין:

סימן יב

תנו רבנן אין מדיירין שדה בחולו של מועד פירוש אין מכניסין את הצאן לדיר ליטול את זבלם אם באו מאיליהן מותר ואין מסייעין אותן ואין מוסרים להם שומר לנער את צאנם אם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע מסייעין אותן ומוסרים להם שומר לנער את צאנם רבי אומר בשבת בטובה ביו"ט במזונות בחולו של מועד בשכר אמר רב יוסף הלכה כרבי כתב הראב"ד ז"ל ביו"ט במזונות פירוש אחר יו"ט יתן לו דמי מזונותיו אבל ביום טוב לא יאכל עמו דהא אין מזמנין את הנכרי ביו"ט ביצה דף כא: ולי נראה דאף ביו"ט מותר שיאכל עמו דלא אסרו חכמים אלא לזמן את הנכרי שהוא רוצה לכבדו ומרבה מנות בשבילו אבל אם יש לישראל עבדים ושפחות נכרים אוכלים עמו ביו"ט ולא ראינו מי שנזהר מזה גם שליח נכרי שנשתלח לישראל אוכל עמו בבית ביו"ט:

סימן יג

מתני' וכן מי שהיה יינו בתוך הבור וכו':

גמ' א"ר יצחק בר אבא מאן תנא שינוי במועד בדבר האבד דלא כרבי יוסי אמר רב יוסף הלכה כרבי יוסי:

סימן יד

בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק מהו למישע חביתא דשכרא בחולא דמועדא. אמר להו סיני אמר הלכה כרבי יוסי דחייש לפסידא ושיכרא נמי איכא פסידא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלכות מועד כהלכות כותים למאי הלכתא אמר רב דניאל בר רב קטינא לומר שהן עקרות ואין למידות זו מזו דאמר שמואל זופתין כוזתא ואין זופתין חביתא ורב דימי מנהרדעא אמר זופתין חביתא ואין זופתין כוזתא מר חייש לפסידא ומר חייש לטרחא והאי דקאמר זופתין חביתא מיירי בשלא כוון מלאכתו במועד אלא אירעו אונס שלא היה יכול לעשות קודם המועד אי נמי היה סבור שיהא יכול להמתין עד לאחר המועד ואירע דבר שאם ימתין יהא דבר אבד ובכה"ג איתא בירושלמי הלכה ב אמתני' דמי שהיה יינו בתוך הבור הא לכתחלה אסור אנן מה קיימין אם כשהגיע זמנו לבצור ולא בצר הוא חטא אנפשיה כלומר אפילו הוא דבר האבד כוון מלאכתו במועד הוא ואי בשלא הגיע זמנו לבצור יכול הוא קאים אלא כן אנן קיימין כשהגיע זמנו לבצור דסבר קאים ולא קם:

סימן טו

ואם הגיע זמן הבציר במועד אם יש לישראל כרם צריך הוא לבצור כמו כן פן יהיה לבער כשיבצרו השכנים סביבות כרמו כי יפרצו כרמו ויהיה למרמס וכיון שצריך לבצור מותר לדרוך וליתנו לחביות פן יפסיד וגם אם הנכרי רוצה ליתן יין בחובו נראה דמותר לקבלו במועד דכמציל מידו דמי וכן אדם שצריך לקנות יין בבציר לצורך שתיית כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שנמצא במועד דבר האבד הוא ומותר לקנות לצורך כל השנה ומותר לקשור חביות ולזופתן ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד אמר אביי נקטינן הלכות מועד כהלכות שבת יש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחלה:

סימן טז

ת"ר טוחנין קמח במועד לצורך המועד שלא לצורך המועד אסור ואם טחן והותיר הרי זה מותר קוצצים עצים במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם קצץ והותיר הרי זה מותר מטילין שכר במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם הטיל והותיר הרי זה מותר:

סימן יז

רב חצדו ליה חצדא בחולא דמועדא שמע שמואל ואיקפיד לימא שמואל כיחידאה סבירא ליה דתניא דבר האבד מותר לעשות במועד ושאינו אבד אסור בד"א בתלוש מן הקרקע אבל במחובר לקרקע אפילו כולו אבד אסור וקי"ל דיחידאה היא אלא דרב חצדא דחיטי הוה דאי שביק ליה לא פסיד ורב מאי טעמא עביד הכי אין לו מה יאכל הוה דתניא אם אין לו מה יאכל קוצר ומעמר דש וזורה ובורר וטוחן ובלבד שלא ידוש בפרות. ירושלמי הלכה ד הדא דתימא ביחיד אבל במספיק לרבים מותר ושמואל מאי טעמא איקפד לא סיימוה קמיה אי נמי אדם חשוב שאני והא דשרי הכא לצורך המועד היינו אפילו כוון מלאכתו במועד דבצורך אוכל לא אסרו כוון מלאכתו במועד. רב יהודה שרא למעקר כיתנא בחולא דמועדא משום דחזי לחפיפה ולמיקטל כשותא משום דחזי לשיכרא ולמיעקר שומשמי משום דחזי לנזיא דאית בהו רבי ינאי הוה ליה ההוא פרדיסא קטפיה בחולא דמועדא לשנה שהינהו כ"ע פרדסייהו לחולא דמועדא אפקריה רבי ינאי ההוא שתא לפרדיסיה. בירושלמי הלכה ב אמר ילפין ממקלקלתא ולא ילפין ממתקנתא הלכה ג רבי יעקב בר אחא בשם אביו פרקמטיא אבודה שרי מזבנא במועדא הדא שיירתא שרי מיזבן מינה במועדא:

מתני' מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים ושולה את פשתנו מן המשרה בשביל שלא תאבד ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד וכולם אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו

גמ' תנא ובלבד שיכניסם בצנעה בתוך ביתו רב ייסף הוה ליה הנהו כשורי עיילינהו ביממא אמר ליה אביי והתניא ובלבד שיכניסם בצנעה בתוך ביתו אמר ליה צנעה דהני יממא הוא כיון דבליליא בעו גברי יתירי ובעו מדוכרי דנורא אוושא מלתא: ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד בעי מיניה רבי ירמיה מר' זירא כוון מלאכתו במועד ומת מהו שיקנסו בנו אחריו את"ל צרם אוזן הבכור קנסו בנו אחריו משום דאיסור דאורייתא הוא את"ל מכר עבדו לנכרי ומת קנסו בנו אחריו התם היא משום דכל יומא ויומא קא מפקע ליה ממצות הכא מאי גברא קנסו רבנן והא ליתא או דלמא ממונא קנסו רבנן והא איתא ופשיט לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן. וכן הצורם אוזן הבכור והמוכר עבדו לנכרי ומת לא קנסו בנו אחריו והכי אמרי' בכל חדא מינייהו בדוכתיה:

סימן יח

מתני' אין לוקחין בתים ועבדים ואבנים ובהמה אלא לצורך המועד או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל אין מפנין מבית לבית אבל מפנה הוא לחצירו ואין מביאין כלים מבית האומן ואם חושש להם מפנן לחצר אחרת:

גמ' בעי מיניה רבא מרב נחמן שכר פעולה שאין לו מה יאכל מהו כלומר מהו לשכור את הפועל לעשות מלאכה שאינה לצורך המועד כדי ליטול את שכרו מפני שאין לו מה יאכל ואסיקנא דשכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי. אבל מפנה הוא לחצירו והאמרת אין מפנין כלל אמר אביי סיפא אתאן לבית שבחצר: ירושל' הלכה ד אהא דאמר אין מפנין מבית לבית אין מפנין מדירה נאה לדירה נאה ולא מדיר כעורה לדירה כעורה ואצ"ל מדירה נאה לדירה כעורה אבל לתוך ביתו אפילו מדירה נאה לדירה כעורה שמחה היא לו לאדם שהוא דר בתוך ביתו. כתב הראב"ד ז"ל ונראה דכי האי גוונא אפילו מחצר לחצר מותר והא דקאמר בגמרא דידן סיפא אתאן לבית שבחצר היינו משלו לשלו או משל אחרים לשל אחרים אבל משל אחרים לשלו הכל מותר וליכא פלוגתא בין גמרא דידן לירושלמי:

סימן יט

גרסינן בפרק מקום שנהגו דף נה: תנו רבנן הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה הא גופא קשיא קתני מסלקין אותו לצדדין והדר קתני מוציאין אותו לאשפה ותירץ רבא דהכי קאמר ואם נעשית חצר כרפת בקר מוציאין אותו לאשפה וכן הלכה. ואין מביאין כלים מבית האומן וה"מ כלים שאינן לצורך המועד אבל כלים שהן לצורך המועד מביאין. דתניא מביאין כלים שהם לצורך המועד כגון כד מבית הכדד וכוסות מבית הזגג אבל לא צמר מבית הצבע ולא כלים מבית האומן. ואם אין לו מה יאכל נותן לו שכרו ומניחו אצלו ואם אינו מאמינו מניחו בבית הסמוך לו ואם חושש להו שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת

מתני' מחפין את הקציעות בקש רבי יהודה אומר אף מעבין ומוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצנעה לצורך המועד הציידין והדשושות והגרוסות עושין בצנעה לצורך המועד רבי יוסי אומר הן החמירו על עצמן:

גמ' תנו רבנן חנות הפתוחה לסטיו פותח ונועל כדרכו הפתוחה לרה"ר פותח אחת ונועל אחת ועיו"ט האחרון פותח ונועל כדרכו וכי אמרינן פותח אחת ונועל אחת בפירות אבל תבלין מזבני כי אורחייהו דהא רב הונא שרא להו להנהו כרופיתא פירוש מוכרי תבלין למיזבן כדרכן כי אורחייהו:

הדרן עלך מי שהפך