לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/יומא/פרק ב

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


תוספות יומא - פרק ב

[עריכה]
פרק שני - בראשונה

מתני' בראשונה כל מי שרוצה לתרום - כל כהן שהיה מאותו בית אב רוצה לתרום הדשן שחרית תורם ולא היה פייס לדבר:

ובזמן שהן מרובין - הבאים לתרום זה אומר אני תורם וזה אומר אני תורם זה היה משפטו:

רצין ועולין בכבש - שהוא שלשים ושתים אורך:

וכל הקודם בהן - ליכנס לתוך ארבע אמות עליונות של כבש הסמוכות לראש המזבח זכה לתרום וזהו גורלם:

ואם היו שניהם שוים - בכניסתן אין אחד מהן זוכה לתרום אבל מעתה כולם באין להטיל גורל ומהו הגורל הממונה על הפייסות אומר לכולם:

הצביעו - הוציאו אצבעותיכם כל אחד יראה אצבעו כדמפרש לקמן בפירקין מקיפין ועומדין בעגולה בא הממונה ונוטל מצנפת מעל ראש של אחד מהן וממנו פייס מתחיל לימנות ומוציא כל אחד ואחד אצבעו למנין והממונה אומר כל שהמנין כלה בו הוא זוכה ומוציא מפיו מנין או מאה או ששים הרבה יותר משהיו שם הכהנים ומתחיל למנות מזה שנטל מראשו המצנפת וסובב והולך ומונה וחוזר חלילה עד סוף המנין ומי שהמנין כלה בו הוא הזוכה וכן לכל הפייסות:

אחת או שתים - בגמרא פריך לה עלה:

ואין מוציאין אגודל במקדש - בגמרא מפרש מפני הרמאין כשיקרב המנין לכלות ויביט למי יכלה יוציא זה העומד לפניו שתי אצבעות כדי שימנה בשני בני אדם וימהר המנין לכלות בו והממונה לא יבין לפי שאדם יכול להרחיק אגודל מן האצבע הרבה ונראין כאצבעות ב' בני אדם:

אלא בפייס - זה שפירשנו:

ארבע פייסות היו שם - ד' פעמים ביום נאספים לפיס:

גמ' והא - עבודה זו של תרומת הדשן:

מעיקרא - קודם שאירע תקלה במרוצתם:

מ"ט לא תקינו לה פייסא - ככל שאר עבודות דמתני' דתנינן שכל תחילתן בפייס היתה:

מעיקרא סבור - בית דין:

כיון דעבודת לילה היא - הואיל והוכשר בלילה לא חשיבא ליה לכהנים ולא אתו לאינצויי עלה:

והא הקטרת איברים - שהוא כשר כל הלילה ותנן גבי פייסות דמתני' (לקמן דף כה.) מי מעלה איברים לכבש ומן הכבש למזבח:

סוף עבודה דיממא היא - שהוא גמרו של קרבן שנשחט ביום ונזרק דמו ביום לכך חשובה בעיני הכהנים לבא לריב עליה:

למחר אין צריך לקדש - אם לא יצא מן המקדש ואפי' לרבי דאמר בשחיטת קדשים (זבחים דף יט:) לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים מודה הוא דמקרות גבר עד צפרא לא פסלה לינה:

מתחילת עבודה - אלמא תחילת עבודה קרי לה:

אימא שכבר קידש מתחילה - לשם עבודה:

שאני מיגנא ממיקם - נוח לו לאדם לנדד שינה מעיניו מלילך לישן עד סוף הלילה מלהיות עומד ממטתו בהשכמה שהיא תרומת הדשן:

ותקנתא להאי גיסא הואי - קושיא היא וכי מפני תקלה שאירעה נתקן לה פייס:

והא להאי גיסא הואי - בשביל סידור המערכה ושני גזירי עצים שהתורם הוא המסדר וכיון דכולן בכהן אחד יש כאן עבודות חשובות ומעיקרא בעו פייס:

שני גזירי עצים - שני בקעיות עצים ארוכים כמדת רוחב המערכה ונותן אותן ממעל עצי המערכה ומקרא יליף לה לקמן (דף כו:) ובער עליה הכהן עצים ובער על המערכת העצים שני גזירי עצים דהא קרא במערכה משתעי רישיה דקרא והאש על המזבח תוקד בו וגו' וכל מוקדה שבענין לשון מערכת מדורה היא:

אמרי מי יימר דמתרמי - לא חשיבא עלייהו למיטרח עלה מספיקא:

דארעא - ארבע אמות קרקע הסמוכות קודם עלות לכבש:

קמייתא נמי לא - ארבע ראשונות שברגל הכבש:

דביני ביני - לברור ארבע אמות בתוך שלשים ושתים (לכך):

לא מסיימין - לא יהא בהן סימן:

פשיטא לי - דארבע דכבש גבי מזבח תנן מיהו הא מיבעי לי דקי"ל בזבחים (דף סב:) שהכבש פורח אמה על כניסת היסוד ואמה הסובב נמצאו ארבע הסמוכות לכבש לתחילת יסוד מזבח מלמטה הן שש לסמיכת גג המזבח שהוא משוך מנגד היסוד (מזבח) הראשון שתי אמות ומבעיא ליה ד' אמות דמתני' לגג המזבח נקט להו דהיינו בהדי אמה יסוד ואמה סובב:



או דילמא - לסמיכת רצפת תחתונה דמזבח נקיט להו לבד מיסוד וסובב שהוא שש קודם לסמיכת גגו:

ונימנינהו לדידהו - לגלגלותם:

בבזק - לשון שברי חרסים נטל כל אחד ואחד חרס והשליך לפניו ומנו החרסים:

ויפקדם בטלאים - צום לקחת כל אחד טלה מצאן המלך ובאו למרחב ונמנו הטלאים:

כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים - אלמא אית להו מנין:

כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייעיה - כמה סמוך ומובטח ואין צריך לחלות ולדאג מכל רעה מי שהקב"ה בעזרו שהרי מצינו שאול נכשל באחת ועלתה לו לרעה לקונסו מיתה לבטל מלכותו ודוד נכשל בשתים ולא עלתה לו לרעה:

דאוריה ודהסתה - שהוסת למנות את ישראל בסוף ימיו וגרם לבא עליהם דבר:

דבת שבע - שבא עליה:

ילד - בנה הראשון:

לשון הרע - על מפיבושת מפי ציבא:

האי אפרעו מיניה - מדה במדה הוא הפסידו לחלק נחלתו והוא נפסד נחלת מלכות:

סיוטא - מלאכי פחד מבהילים אותו:

לא נמשכה - לאורך ימים:

שלא היה בו שום דופי - משפחה ויתגאו המלכים היוצאים מזרעו על ישראל אבל דוד מרות המואביה אתא:

קופה של שרצים - דופי משפחה:

נענש שאול - לבוא לידי דבר שעליו ניטל ממנו מלכות:

מפני - שמתחילת מלכותו מחל על כבודו וגילה על עצמו שאינו כדאי למלוך:

וכתיב ויעל נחש העמוני - ומסקנא דמילתא שאמרו ישראל מי האומר שאול ימלוך עלינו בתמיהה תנו (את) האנשים ונמיתם והוא אמר לא יומת איש היום הזה:



שאינו נוקם - נקמתו:

ונוטר - איבה כנחש בלבו:

איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה - שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו:

דנקיט בליביה - ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט ישתוק. דמפייסו ליה. לבקש מחילה:

חולה - אינו יכול לכבש אצבעותיו וכשמוציא אחת יוצאה חבירתה עמה:

ויחידים - בחולין שאינן יושבין עם שאר בני אדם אלא שוכבין או יושבין לבדם:

אלא אחד - אין נמנה אלא איש אחד:

אין מוציאין - עם האצבע לא שליש ולא גודל דאין מוציאין שתים:

ואם הוציא שליש מונין לו - שאינו רמאי לפי שהוא ניכר שאינו משני בני אדם שאין יכול להרחיק זה מזה:

גודל - אם הוציא גודל אין מונין לו כלל אלא מוציאין אותו מביניהן:

הממונה בפקיע - הממונה על רצועות המלקות:

שליש - אצבע שלישי אם הוציא שלישי מונין לו קא סלקא דעתיה מונין לו שנים:

מטרקא דטייעי - רצועות ישמעאלים העשויה שוט לסוסים:

דפסיק רישיה - לכך קרויה פקיעה שאינה רחבה בראשה כשאר רצועות מלקות אלא מפסקת בראשה לרצועות דקות כדי שירגיש בה הסוס יותר ופקיע לשון פיסוק וסדקים כמו מבלאי מכנסי הכהנים מפקיעין לשון קריעה:

דתנן - במסכת שקלים (פ"ה משנה א):

ביבאי - שם האיש:

היו מפקיעין - לעשות פתילות לשמחת בית השואבה בחג:

נגדא - רצועות מלקות:

על מעלות האולם - בהר הבית אולמות הרבה בנה שם הורדוס כמו שכתוב בספר יוסף בן גוריון על מעלות האולם בהר הבית אולמות גרסינן בתוספתא:

על מי להביא - משל מי תלקח מן היושבים בעיר או מן הכהנים שומרי עזרה:

געו - צעקו:

הרי הוא כפרתכם - מיתתו תכפר עליכם:

ארבע אמות מאי עבידתייהו - גבי מרוצת שפיכות דמים:

עשרה דברים - בבבא קמא חשיב לה בפרק מרובה (דף פב:):



אינה מביאה עגלה ערופה - דכתיב (דברים כא) כי ימצא חלל באדמה וגו' לרשתה ואין ירושלים ירושה דקסבר לא נתחלקה לשבטים:

תלמודא - ראייה: הכי גרסינן בתורת כהנים ופשט ולבש יכול במצות יום הכפורים ת"ל בגדיו בגדים וגירסא שבהש"ס האריכה בלשונה שומעני כדרך יום הכפורים פושט בגדי קודש ולובש בגדי חול תלמוד לומר כו' וזהו פירושה ופשט ולבש האמור בהוצאת הדשן שבתפוח אל מחוץ למחנה הכתוב אחר תרומת הדשן ופשט את בגדיו ולבש בגדים וגו' יכול שמטיל עליו חובה לשנות בגדיו בין תרומה להוצאה אם בא להוציא דשן שעל התפוח אחר ההרמה מיד כדרך שהיא חובה על כהן גדול בחמש עבודות שביום הכפורים שמשנה בגדיו בכל העבודות בין זו לזו ראשונה בבגדי זהב שניה בבגדי לבן שלישית בשל זהב רביעית בבגדי לבן אף זה ישנה וזה שאין לו לשנות מבגדי לבן לבגדי זהב שהרי הדיוט הוא ואינו משמש בבגדי זהב ישנה בבגדי קודש שהרים בהן כמו שנא' ולבש הכהן מדו בד ויפשוט אותם וילבש בגדי חול שלו ויוציא הדשן:

תלמוד לומר בגדיו בגדים ומה תלמוד לומר אחרים פחותין מהן - כגון שחקים או מפשתן שאינו מוצהב ואין דמיהם יקרים שהאפר מלכלכם כשנושאו חוץ למחנה גנאי למלך שיהא משמש בהן על המזבח בעבודת אכילה:

אחרים והוציא לימד על הכהנים בעלי מומין - האי אחרים אכהן קאי כלומר כהנים שהן אחרים מרוחקים משאר עבודות כשירין לעבודה זו:

אל ימזוג בהן לרבו - לפי שנתעשנו ונתלכלכו בבישול קדירה אף כאן לענין הוצאת הדשן אין כבוד המלך לשרת בהן שירות אחר:

כמחלוקת בהוצאה - כשם שרבי אליעזר מכשיר בעלי מומין להוצאה כך מכשירן להרמה:

שכשירה בשני כלים - והכא מדו בד ומכנסי בד הוא דכתיב:

גלי רחמנא בכתונת ובמכנסים - ולימדך שאינה כשירה בבגדי חול שלו ומאליך אתה למד שהיא עבודה וצריכה אף מצנפת ואבנט:

מאי שנא הני - דנקט מאחר שצריכין כלן לשתוק מנייהו ואנא ידענא מדכתיב בהו כהן עבודה היא:

מדו כמדתו - כאן לימדך שיהא כתונת כהנים למדת קומתו לא נגררות ולא מסולקות והכי אמרינן בזבחים (דף יח.):

ילבש על בשרו - משמע שלובש בעודו ערום שאין עליו אלא בשרו דאי לא תימא הכי על בשרו למאי כתביה:

ולרשב"ל - דאמר דווקא כתבינהו ולמימרא דאינה צריכה ארבעה נפקא ליה הנך תרתי דרשות מלשון המקרא ששינה בלשונו שלא כתיב כתונת למימרא מדו כמדתו ושלא יקדים דבר למכנסים מעל בשרו יתירא נפקא ליה:

על בשרו מה ת"ל - גבי הרמת הדשן כתיב ולבש הכהן וגו' והוה ליה למכתב ומכנסי בד על בשרו ומהדר נמי אולבש דרישיה דקרא מה ת"ל שוב ילבש במכנסים לרבות עוד לבישה כיוצא בה ומרבה שני בגדים החסרים כאן מכהונת הדיוט:

רבי דוסא אומר - להביא ארבעה בגדי לבן ששמש בהן כהן גדול ביום הכפורים שכשרין להדיוט כל השנה ואתיא ילבש ילבש מהתם דלא תימא והניחם שם כתיב בהו לומר שטעונין גניזה דס"ל לר' דוסא והניחם שם שלא ישתמש בהן ליום הכפורים אחר כדאמרינן בפ"ק (דף יב:):

אבנטו של כהן גדול - ביום הכפורים שהוא של בוץ לא זהו אבנטו של כהן הדיוט לעולם לפי שאינו משמש אלא בשל כלאים:



לרבות שחקים - שכשירין לכל עבודה ובלבד שלא יהו מקורעין והכי קאמר בזבחים (דף יח.) ואזדא רבי דוסא לטעמיה לא שייך הכא למימר דהא כולה מלתא אגב גררא נסבה:

מאי לאו - רבי יהודה ורבי דוסא בהא פליגי דר"י דדריש ילבש להביא מצנפת ואבנט סבר עבודה היא ובעי מצנפת ואבנט ור' דוסא סבר לאו עבודה היא ולא בעי מצנפת ואבנט:

צריכא קרא לרבויי - דלא תימא הני דווקא ולמימרא דלאו עבודה:

ומר סבר לא צריכא לרבויי לה מקראי - דכיון דגלי בה כתונת בד קדש ומכנסי קדש אשמעינן דעבודה היא ובעיא כולהו וכי אתא קרא לרבויי לבגדי יוה"כ אתא:

מתרומת מעשר ילפינן לה - דהא והרים כתיב לשון והרמותם ממנו (במדבר יח) והויא באומד אחד מעשרה בדשן המערכה:

או מתרומת מדין - דכתיב (שם לא) והרמות מכס לה' וגו' אחד נפש מחמש המאות:

תא שמע - דמהרמת קומץ ילפינן לה לא יפחות מאומד מלא הקומץ ואם רצה להוסיף יוסיף דהא ליכא למימר דווקא קאמר דהא לא אפשר לפשוט ברמץ גחלים רותחות ידיו לקמוץ:

ארבע עבודות כו' - אע"פ שכולן מוזהר עליהן זר אין חיוב מיתה אלא בארבע האלו כדמפרש ואזיל:

ואתה ובניך אתך וגו' - סיפיה דקרא והזר הקרב יומת:

עבודת מתנה - שאתה נותן על המזבח ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן:

עבודה תמה - עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם וכן הקטרה בקומץ מנחה ובאברים ופדרים וכן ניסוך היין בכל השנה וכן המים בחג:

לכל דבר המזבח - לרבות עבודת סילוק אם עבודה תמה היא כגון תרומת הדשן:

שבע הזאות שבפנים - שמזה על הפרוכת מפר העלם דבר ופר משיח ושל יוה"כ ושבמצורע שמזה מלוג שמן בהיכל כדכתיב (ויקרא יד) והזה מן השמן באצבעו וגו' דסלקא דעתך אמינא לאו דבר המזבח הוא להכי רבי לכל:

ולוי נפקא להו - כולהו מיניה מדבר לכל דבר דהא דבר המזבח גופיה יתירה הוא ונגמר מיניה תרומת הדשן ומריבויא דלכל דריש ביה הזאה הפנימית:



ולמבית לפרוכת - אפסיק בין כללא לפרטא מבית לפרוכת הוא דעבודת מתנה כגון הזאות שבין הבדים דיום הכפורים ונתינת קטורת על האש:

ולא עבודת סילוק - כגון הוצאת כף ומחתה שהכהן גדול מכניס שם לקטורת יוה"כ ומניח בין הבדים ואח"כ חוזר ומוציאן:

אי הכי ועבדתם נמי מבית לפרוכת דעבודה תמה - כגון נתינת קטורת על האש:

ולא שיש אחריה עבודה - הולכת כף ומחתה שיש אחריה חפינה והקטרה:

ועבדתם הדר ערביה - לענין עבודה תמה שהוי"ו מוסיף לענין ראשון אבל עבודת מתנה לא מיהדר אלא אמבית לפרוכת דלקמיה דלא כתיב ביה וי"ו:

עבודת סילוק בהיכל - והיא עבודה תמה כגון דישון מזבח הפנימי והמנורה ללוי מהו:

מבית לפרוכת הוה ליה למיכתב - וכתיב ולמבית לפרוכת לעשות היכל כבית קדשי הקדשים ופטור על עבודת סילוק:

אלא מעתה - דעבודת מתנה מיחייב בהיכל זר דמרביה ולמבית:

זר שסידר - לחם ליחייב מיתה ואמאי אמרינן לעיל ד' עבודות ותו לא:

איכא סידור בזיכין - בתריה כדכתיב (ויקרא כד) ונתת על המערכת לבונה זכה ולאו עבודה תמה היא:

איכא סילוק והקטרה - עדיין לא נגמרה עבודתה עד שבת הבאה שיסלקנה ויקטיר הבזיכין:

שסידר את המנורה - בבוקר היו מסלקין את הנרות של זהב מן המנורה לקנח אפרן יפה וחוזרין וקובעין אותם בה והרי עבודה תמה:

הצתת אליתא - הצתת קיסמים דקים אם הוצרך להצית על המזבח באחת מן המערכות כגון שקרבה מערכה לכלות שנשרפה כל המדורה:

ובכלי שרת - שיהא לובש בגדי כהונה ארבעה אם כהן הדיוט הוא ואם כהן גדול הוא שמונה שהרי נאמר כאן הכהנים וכל מקום שנאמר בני אהרן הכהנים בכהונם משמע בבגדי כהונתם:

שסידר המערכה - עצים:

איכא בתרה סידור שני גזירין - דילפינן להו לקמן (דף כו:) מקראי:

איכא סידור אברים - דתמיד בתריה וכל זה מעבודת הסידור הוא:

בהא פליגי - רב ורבי יוחנן רבי יוחנן סבר סידור שני גזירין עבודה תמה היא שסידור מערכת עצים תמה וגומרת היא בה וסידור האברים תחילת סידור אחר הוא ורב סבר לאו עבודה תמה דשם סידור אחד הוא:

זריקת דם - המזבח בחוץ:

בין לפנים - הזאה שעל הפרוכת:

בין לפני ולפנים - שעל בין הבדים דיום הכפורים:

בחטאת העוף - כתיב הזאה והזה מדם החטאת על קיר המזבח (ויקרא ה):

בעולת העוף - כתיב מיצוי ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח (ויקרא א):

והמקטיר - שהעולה כליל היא:

והמנסך שלשת לוגין - שהיא פחות שבנסכים רביעית ההין לכבש ואילו תרומת הדשן לא קתני והיינו כרב:

בין דבר פסול - בהנך פסולין שפסולן בקודש דאם עלו לא ירדו משום הכי חשיבא הקטרה:

כדאמרן - שהיו באים לידי מחלוקת:

למה מפיסין וחוזרין ומפיסין - למה נאספין לפייס ארבעה פעמים ביום כדתנן במתניתין יפיסו על כולן באסיפה ראשונה מי יזכה לזה ומי לזו:

להרגיש - להשמיע קול המון עם רב כמה פעמים שהוא כבוד למלך שנאמר בבית אלהים וגו':

במה מפיסין - מה היו לובשין אותם הנאספין לפייס בגדי חול או בגדי קדש:

בבגדי חול - והזוכה לעבודה פושט ולובש בגדי קדש:

דחמסי ועבדי - אף על פי שלא זכו בגורל:

מקרו ועבדי - עבודה בבגדי חול אותן שזכו לפייס:

לחזנים - שמשין: באותם



שלא זכו לפייס - היו מפשיטין בגדי קדש שהפיסו בהן:

דאי סלקא דעתך באותן שזכו - והפשטה זו בגדי חול ולהלבישן בגדי קדש וקתני לא היו מניחין עליהן אלא מכנסי חול אלמא מלבישין אותן בגדי קדש על מכנסי חול ואח"כ פושטין מכנסי חול ולובשין למכנסי קדש והתניא כו':

מלבישין אותן מכנסי קדש - כדי שלא יעמדו ערומים כשהפשיטום:

לשכת הגזית - ששם היו מפיסין:

בסילקי - בית גבוה שעל עלייה:

פייס במזרחה - קבוצת היקף המפייסין במזרחה היתה:

וזקן - של ב"ד המורה להן סדר הפייסין יושב במערבה:

בכוליאר - עגול שקורין נושק"א:

שממנו מתחיל - מנין חשבון הפייס כמו שפירשתי בראש הפרק:

כדקתני רב שמואל בר יהודה - לקמן בפרק ג' (דף לה:) שהיו אמותיהן של כהנים עושות לבניהם משלהם כמין בגדי כהונה להראות תפארת עושרן ונוי מלאכתן וכמה הן מהדרות מצות דקתני כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד:

אין ישיבה בעזרה - שנאמר (דברים יח) לעמוד לשרת העומדים שם לפני ה':

אלא למלכי בית דוד - שמצינו בהן ישיבה שנאמר (שמואל ב ז) ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי ומי ביתי וגו':

והא בעינן בית אלהים נהלך ברגש - אלמא פייס צריך להיות בבית אלהים:

מתני' מי שוחט - את התמיד:

הראש והרגל - של ימין בכהן אחד ושני הידים בכהן שני:

העוקץ - הוא הזנב והרגל של שמאל בכהן שלישי:

החזה - הוא השומן הרואה את הקרקע וחותכין אותו מכאן ומכאן בלא ראשי צלעות:

והגרה - הוא הצואר ובו מחובר הקנה והכבד והלב והחזה והגרה בכהן רביעי:

ושני הדפנות - בחמישי:

והקרבים - בששי:

והסולת - עשרון למנחת נסכו של תמיד:

והחביתים - חצי עשרונו של כ"ג שקרב עם התמידין בכל יום שנאמר (ויקרא ו) מחציתה בבקר ומחציתה בערב וסמיך ליה על מחבת בשמן תעשה לכך קרוי חביתין:

והיין - שלש לוגין של ניסוך לכבש התמיד:

י"ג כהנים זוכין בו - בפייס זה [האחד] שלש עשרה עבודות כהנים מנויות כאן:

כדרך הילוכו - בחייו היה קרב התמיד ובגמרא מפרש לה:

גמ' לעבודה אחת מפייסין - כגון מי שוחט ולכשיזכה מי שזכה לשחיטה שוב אין פייס לשאר י"ב עבודות אלא כהנים שמוקפין לימינו נמשכין אחריו כפי סדר משנתנו שני לזריקה שלישי לדישון מזבח הפנימי רביעי למנורה וכן כולן:

או דילמא לכל עבודה ועבודה - היו חוזרין ומוציאין אצבעותיהן למנין והזוכה זוכה:



לא היה פייס למחתה - כשהיו מפיסין לקטורת כדתנן מתניתין חדשים לקטורת באו והפיסו והקטורת צריכה שני כהנים א' שמוליך הקטורת להיכל ומקטירו ואחד שחותה גחלים מעל המזבח החיצון ומכניס להיכל ונותן על המזבח הפנימי להקטיר את הקטורת עליהן כדילפינן לקמן (דף מה.) מקראי שגחלי מזבח הפנימי ניטלין ממזבח החיצון בכל יום וקאמר ר' יהודה לא היו מפיסין מי שזוכה במחתה אלא מי יזכה בקטורת ומי שזכה בה אומר לזה שבימינו זכה עמי במחתה אלמא לאו לכל עבודה ועבודה מפיסין:

הואיל ולא שכיחא - הקטורת אלא פעמיים ליום שאין הקטרת באה נדבה:

ומעתרא - ומעשרת את העוסקין בה כדאמרינן לקמן בפרקין (דף כו.):

מי מקבל - דם התמיד כיון דלא מנה לה במתני' כהן שמע מינה חד מהני עביד לה:

אגב חביבותיה - דזריקה שהיא עבודת מזבח לא מקבל ליה לכוליה דם ואמרינן לקמן (דף מח.) צריך שיקבל את כל הדם שנאמר (ויקרא ד) ואת כל (הדם) ישפך:

זימנין דשחיט זר - שהשחיטה כשרה בזר והקבלה פסולה בו שנאמר (ויקרא א) ושחט את בן הבקר והקריבו הכהנים את הדם מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשירה בזר:

בן קטין - כ"ג היה:

י"ב דדים - שהוא יוצק בהן מים:

תליסר הוי - שהרי שלש עשרה עבודות נמנו במשנתנו בעבודות פייס התמיד אלא שהשחיטה אינה טעונה קידוש ידים ורגלים אפילו כשהיא בכהן לפי שהיא עבודה שהיא כשירה בזר ואי אמרת שוחט מקבל נמצא שהוא צריך לקדש ידיו ורגליו בשביל הקבלה:

אף אנן נמי תנינא - במסכת תמיד ובא לו לזרוק גרסינן:

דרך הלוכו - של צד הראש קודמין הקודם קודם: הראש והרגל של ימין לדברי הכל קודמת ומקרא יליף לה לקמן:

דרך הפשטו - מצד הרגלים לצד הראש:

דרך ניתוחו - כסדר שמנתחין אותו לאחר הפשטו אבר אחר אבר וסדר ניתוחו מפורש במס' תמיד (ד' לא.) כמו שהוא סדור כאן כיצד דרך ניתוחו כו' וכשהוא מנתח נותן כל אבר ואבר למי שזכה בו וכולן עומדים שם עד שיקבלו שם כולן והולכין ומוליכין אותן לכבש זה אחר זה ובסדר הולכתן פליגי הני תנאי מר אמר הכי ומר אמר הכי: הכי גרסינן כיצד דרך ניתוחו הראש והרגל ושתי ידיו והחזה והגרה ושתי הדפנות עוקץ והרגל:

דרך עילויו - דרך מיטב שלו ומבחר נתחיו המובחר קודם: ה"ג כיצד דרך עילויו הראש והרגל החזה והגרה ושתי דפנות והעוקץ והרגל ושתי ידים:

והכתיב כל נתח טוב ירך וכתף - אלמא ירך מעלי מכתף:

בכחושה - ירך מעלי דאלים:

תנא דידן - תנא דמתניתין לא אמר כחד מנייהו:

מר אזיל בתר איברא - תנא דידן הולך אחר עילוי גודל האיברים ור' יוסי הולך אחר עילוי השמן:

ואידך פדר - קרא אחרינא כתיב את הנתחים את הראש ואת הפדר:



למאי אתא - הא אף הם בכלל הנתחים דבשלמא הראש דרשינן ליה בשחיטת חולין (דף כז.) דאיצטריך לפי שנאמר והפשיט וערכו אין לי בכלל עריכה אלא נתחים שהן בכלל הפשט מניין לרבות הראש שכבר הותז בשחיטה ולא היה בשעת הפשט ת"ל את הראש אלא פדר בכלל המופשטים הוא ולמאי כתבי':

דרך כבוד - לפי שבית השחיטה מלוכלך בדם הראש:

מתני' חדשים לקטורת - מי שלא זכה לקטורת מימיו ובגמ' מפרש מאי שנא חדשים וכך היו מכריזין קול בעזרה:

גמ' מפני שמעשרת - לפיכך לא היו מניחין אותו לשנות:

והא כתיב וכליל על מזבחך - בההוא קרא גופיה:

הא לא שכיחא - ומסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא דאם לא כן נמצאו הכל עשירים:

דמורי - שמורה הוראות בישראל:

אליבא דהילכתא - להורות כדת וכהלכה:

שזכה בו שחרית - איש איש שזכה בעבודה:

כי תניא ההיא בקטרת - לפי שלא שנה אדם בה:

הואיל ומשמרות מתחדשות - ומשמר שעבד שחרית אינו עובד בין הערבים:

ולמאי דסליק אדעתין - שהיו מפייסין בין הערבים נפישי להו פייסות:

כולהו מצפרא - ושם מפייסין מי יזכה לשל שחרית ומי לשל בין הערבים:

הוא מעלה לגבי המזבח - אותו איש שזכה בו להוליכו לכבש חוזר ומעלהו לאחר זמן למזבח וכשהיו מוליכין אותו מניחין אותו מחציו של כבש למטה כדי שלא יצטרך להוליכו כל הכבש והולך ועולה בכבש וכשמגיע למקום שהאיברים שם נוטלן והכי תנן במסכת שקלים (דף יג.) איברי תמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח:

לאו אורח ארעא - למיתחזי כמאן דטריח ליה מילתא:

לא ר"א בן יעקב אית ליה דר' יהודה - דאמר לא היה פייס למחתה ונותן ראב"י פייס למחתה תחת פייס מן הכבש ולמזבח:



דלא כר"א בן יעקב ודלא כרבי יהודה - דחשיב פייס למחתה דלא כרבי יהודה ופייס דמן הכבש למזבח דלא כר"א בן יעקב:

מתני' תמיד קרב - משעת הולכת איברים ואילך קא חשיב:

עצמו - בכל יום בתשעה חמשה לאיברים ואחד לקרבים ואחד לסולת ואחד לחביתין ואחד ליין והא כר"א בן יעקב היא דלית ליה חד להעלות מכבש למזבח:

בחג - שצריך שני נסכין אחד של יין ואחד של מים:

ביד - כהן אחד צלוחית אחת של מים:

בין הערבים - שבכל יום שנים בידם שני גזירי עצים להוסיף על עצי המערכה להרבות' ובגמרא יליף לה מקרא שבין הערבים צריך התמיד שני גזירין בשני כהנים אבל בשחרית לא בעי סידור שני גזירין אלא בכהן אחד דכתיב ובער עליה הכהן:

ובשבת שבתוך החג וכו' - הרי שנים עשר:

גמ' ממאי מדקתני ובשבת וכו' - מכלל דשאר ימות החג לא מצא שיטעון שנים עשר ואי אמרת אף בין הערבים מנסכין מים בחול של כל ימות החג משכחת לה י"ב בין הערבים עצמו בתשעה ושנים בידן שני גזירין ואחד בידו צלוחית של מים:

ולמנסך את המים אומר לו הגבה ידך - ונראה שתערה הצלוחית לתוך ספל של כסף שעל המזבח שהוא נקוב כמין חוטם דק שהיין מקלח ויוצא בו והוא הניסוך. שפעם אחת נסך על רגליו. לא עירה הצלוחית לתוך הספל ושפך המים על רגליו לפי שהיה צדוקי ואינו מודה בניסוך המים:

באתרוגיהן - למה לי למיתני באתרוגיהן אם לא בא ללמדנו שניסוך המים אינו אלא בשעת נטילת לולב:

[ואימא] דנעביד - כהן אחד יסדר שני גזירין בבקר דכתיב ובער עליה הכהן ונעביד תרי שוב יביאו שני כהנים לעשות שני גזיריהן עוד בבקר כדכתיב וערכו שנים:

ובער ובערו - יכתוב שניהן בלשון אחד:

פעמים י"ג - כהנים עסוקין בעבודת התמיד כדתנן במתני' בפייס שני י"ג כהנים זוכין בו:

פעמים י"ד - בחג ביד אחד צלוחית של מים:

פעמים ט"ו - בשבת:

פעמים ששה עשר - בשבת שבתוך החג: הכי גרסינן והא תניא שבעה עשר ההוא דלא כר"א בן יעקב אלא כר' יהודה. ההוא תנא אית ליה עוד כהן אחד המעלה איברים מן הכבש למזבח והרי כאן י"ז דלא כר"א בן יעקב אלא כרבי יהודה דאמר לא היה פייס למחתה ועל כרחך לית ליה דר"א בן יעקב דאם כן בצרי להו פייסות כדאמרינן לעיל והוצרך לו כהן מן הכבש למזבח ואני שמעתיה בלשונות אחרות ואי אפשר להעמידה ואי שמעינן ליה דרבי יהודה לא היה פייס למחתה לא שמעינן ליה דאמר לא היה כהן למחתה אלא הרי הוא אומר כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעומד אצלו זכה עמי במחתה אבל ר"א בן יעקב שמעינן ליה דאמר לא היה כהן להעלות איברים מכבש למזבח אבל הן עצמם שהעלום לכבש היו מעלין למזבח:

מתני' הבשר בחמשה - ככבש התמיד:

הסולת - שני עשרונים היה ושני כהנים:

במה דברים אמורים - דבעינן כל הני כהנים לכל בהמה ובעינן פיס:

אם רצה להקריב כהן - יחיד את הכל ובלא פייס:

הפשיטן וניתוחן - של ציבור ושל יחיד שוין להיות כשירין בזר והכי מפרש בגמרא:



גמ' האי מבעיא ליה לגופיה - דניבעי כהן מיעוטא מנא לן להפשט וניתוח:

דהוה מסבר ליה לבריה - הא דחזקיה והכי מסבר ליה ניהליה דתניא בתורת כהנים ושחט שחיטה בזר כשירה:

וכי מאין באת - לישנא דמתני' הוא וכי מאין באת לומר פסולה שנזקקת להביא מקרא להכשירה:

מכלל שנאמר כו' - ומתוך אותו כלל הייתי בא לפסול:

תלמוד לומר ושחט והקריבו הכהנים - ומדכתיב כהן בקבלה ובשחיטה לא כתיב מכלל דושחט אבעלים קאי וסמך ידו ושחט לימד על השחיטה שכשירה בזר עכ"ל משנה ומינה הוה מסבר אביי לבריה הא דחזקיה הכי:

מכדי - למדנו כאן דמקבלה ואילך מצות כהונה והך נתינת אש בתר קבלה כתיבה למה לי למכתב בה כהונה:

למעוטי הפשט וניתוח - דלא כתיב בה כהן ותילף מהכא דדוקא כתיב קרא ואי לא ונתנו הוה אמינא האי דלא כתיב כהן בהפשט וניתוח משום דלא אצטריך הוא דגלי ליה דבעי כהונה מקבלה ואילך:

דלא מעכבא כפרה - דאין כפרה אלא בדם:

אלא מהכא וערכו בני אהרן הכהנים - הרי למדנו מקבלה שאין צריך כהונה אלא למעוטי הפשט וניתוח:

אימא למעוטי סידור שני גזירי עצים - דבין הערבים דלא כתיב בהו הכהנים אבל בצפרא בהדיא כתיב ובער עליה הכהן:

לא סלקא דעתך - דלא ניבעי סידור גזירין כהונה מדאיצטריך למעוטי הולכת עצים מכלל דסידורן בעי כהן:

הולכת עצים לא בעי כהונה - דהאי כהן דכתיב בהולכת אברים על כרחך למעוטי הולכה אחרת בעי דאי לגופיה לא איצטריך דהא אשמעינן מקבלה ואילך מצות כהונה:

וערכו למה לי - דכתיב בהן כהונה:

למעוטי הפשט וניתוח - וכהונה דונתנו לגופיה כדאמרינן דלא תימא כיון דלא מיעכבא כפרה לא תיבעי כהונה ומדגלי בה דבעיא כהונה לא איצטריך למיהדר למיכתב כהונה בהערכת נתחין ואע"ג דלא מיעכבא ועל כרחך למעוטי כתבי':

שטעון ששה - הבשר בחמשה והקרבים באחד:

וניחא ליה - הדר משני ליה הכי על העצים אשר על האש קרא יתירא הוא דהכתיב ונתנו אש וערכו עצים וערכו נתחים למה לי תו על העצים אשר על האש וגו' למידרש ביה דהני ו' כהנים הוצרכו לדבר שנאמר בו אש ועצים ומזבח ואיזהו דבר שהזקקתי לכם למערכה לסדר עצים ואש למזבח בשבילו:



הוי אומר זה טלה - תמיד של שחר הזקיקך הכתוב בו למערכת עצים חדשה בכל בקר ואש על המזבח תוקד בו והך מוקדה סידור המערכה היא כדתניא לקמן בפ"ג ובער עליה הכהן עצים בבקר וערך עליה העולה ואמר מר העולה עולה ראשונה אבל שאר קרבנות לא הוזקקו לחידוש מערכה והנך עצים ואש דכתיבי בבן בקר לאו לאצרוכי סידרי עצמו אלא משום דעדיין לא נאמרה פרשת סידור המערכה הכתובה בצו את אהרן וכאן התחיל לדבר בצרכי עולה והוצרך לומר האיך תינתן כתב לן כאן ונתנו אש וערכו עצים דאסידור מערכה דשחרית קאי:

חייב - מיתה:

פורקה - הזר אין צריך כהן לסתור סידורה אלא הזר בעצמו:

והרי אברים ופדרים - הקטר חלבים שהוא כל הלילה ושווינהו לעיל [כד.] מארבע עבודות שהזר חייב עליהן מיתה:

והרי תרומת הדשן - דכתיב כהונה:

אלא קשיא - וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה שפסולה בזר:

ועבודת יום היא - דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר:

אלא מעתה - דחשיבא כולי האי שהיא עבודת יום וזר חייב עליה:

למימרא דעבודת יום בעי פייס - מדאתקיף רבא אלא מעתה תבעי פייס מכלל הך עבודה היא בעיא:

והא אנן לא תנן - שיהא סידור שני גזירין עבודת יום:

אם הגיע זמן השחיטה - אם האיר המזרח ועת לשחוט את התמידין שהשחיטה פסולה בלילה דכתיב (ויקרא יט) ביום זבחכם:

דלית ליה תקנתא - אם נשחט בלילה:

דאית ליה תקנתא - אם סידרן בלילה פורקן וחוזר וסודרן ביום לכך לא הטריחו לעלות לגג ולראות אם הגיע שאותו הטורח לא הטריחו אלא שבפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד כדקתני לה בפ"ג [דף כח.] אבל סידר גזירין סידורו בקרקע עזרה משהאיר המזרח ואם טעה במאור הלבנה לא איכפת להו שהרי יש תקנה בדבר:

שיש אחריה - סידור עבודה סידור שני גזירין ופסולה בזר להתחייב מיתה:



והרי איברים ופדרים - לא גרסינן לכוליה הך גירסא דאיברים ודתרומת הדשן הכא דהא מנינן להו לגבי פלוגתייהו דרב ולוי בעבודה שאין אחריה עבודה ואגב שיטפא דריהטא דגירסא דלעיל דלישנא קמא דרבי זירא הדר וגרסינהו בלישנא בתרא וה"ג יש לך עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר אלא אי איתמר כו':

הואיל ועבודה תמה - דשלים ליה סידור: למימרא דעבודה תמה בעי פייס כו' עד משום מעשה שהיה לא גרסינן:

אף אנן נמי תנינא - דסידור גזירין עבודה תמה היא כרבי יוחנן ודלא כרב ולוי דלא מנו לה בעבודה שזר חייב עליה משום דיש אחריה סידור איברים:

ואילו זמן שני גזירין לא קתני - אלמא עבודת לילה היא והוא גמר סידור מערכה וסידור האיברים שהוא עבודת יום תחילת עבודה אחרת היא ולא גמר סידור המערכה היא:

פרק שלישי - אמר להם הממונה


מתני' אמר להם הממונה - הוא הסגן:

צאו וראו - על החומה או על הגג:

זמן השחיטה - שחיטת התמיד כלומר אם האיר המזרח שהשחיטה פסולה בלילה כדכתיב (ויקרא יט) ביום זבחכם:

הרואה - זה שעלה לגג:

ברקאי - לשון צוהר כמו למען (היות לה ברק (יחזקאל כא) האירו ברקים (תהלים עז):

עד שהוא בחברון - עד שנראה הצוהר עד חברון:

והוא אמר להן הן - מפרש בגמרא:

למה הוצרכו לכך - לעלות לגג ולראות:

עלה מאור הלבנה - צמח תואר הלבנה סמוך לשחרית:

ודימו - וחישבו:

והוציאוהו לבית השריפה - כשהבינו שנשחט בלילה:

הורידו כ"ג כו' - מפרש לה בגמ':

מיסך רגליו - נקבים הגדולים ולשון מיסך כמו אילן המיסך על הארץ (נזיר דף נד:) לפי שהצריך לנקבים גדולים כורע על ברכיו ומכסה גופו את רגליו וכן בשאול כתיב (שמואל א כד) ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו:

קידוש ידים ורגלים - מן הכיור:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/יומא/פרק_ב"