גבורות ארי/יומא/פרק ה

<< · גבורות ארי · יומא · פרק ה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ה - פרק הוציאו לו

דף מז ע"א

כף ביוה"כ למה לי מלא חפניו והביא אמר רחמנא:    נראה לי דאין לפרש כיון דכתיב הכי צריך להביא בתוך חפניו דווקא ולא על ידי כלי, הא קרא הכי כתיב ולקח מלא מחתה ומלא חפניו, אלמא ולקח אמלא חפניו נמי קאי. ועד כאן לא מבעיא לן לקמן מהו שיעשה מדה לחפינה אלא אי ילפינן מלא מלא מקמיצה, הא לאו הכי משום ולקח לית לן בה, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה כדפי' רש"י שילהי שמעתין [בע"ב ד"ה רב פפא], וכיון שכן אם הביא בכלי לית לן בה. ואפילו אם תימצי לומר דילפינן מלא מלא ממנחה, הא מנחה נמי אם רצה להוליך בכלי אצל המזבח מוליך כדאמרינן בפרק ג' המנחות (דף פו ע"א) בכלי עובדה, ביד וכו'. אלא ודאי הכי פירושו כף ביוה"כ למה לי, כלומר טורח זה למה כיון דלא קפיר קרא להוליך בכלי דווקא ואפילו בחפניו סגי, משום חולשא דכה"ג הוה ליה להוליך בחפניו דליכא כובד כל כך כמו על ידי כלי.

וכי תימא למאי דפי' הא דמסיק וכיון דלא אפשר עבדינן כדאשכחן בנשיאים, למה לי האי טעמא דאשכחן כן, תיפוק ליה כיון דא"א בלא כף מטעמא דקאמר השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, בע"כ צריך [להוליך בכף]. דבשלמא אי אמרת דע"י כף איכא למיחש משום דררא דאיסורא שפיר צריך להאי טעמא כדאשכחן בנשיאים דאל"ב הו"ל למיעל בחפניו, ואי משום לפני מלך בשר ודם אין עושין כן מ"מ מאי חזית לדחות הא מפני הא. אבל למאי דפירשתי דאי מעייל בכף נמי שפיר דמי ובכלל ולקח הוא דלקיחה ע"י דבר אחר שמיה לקיחה ואי בעי בכף מביא ואי בעי בחפניו, הא כיון דלא אפשר בחפניו מטעמא דמפרש ממילא צריך לאתויי בכף, והאי טעמא כדאשכחן למה לי.

וי"ל דאי לאו האי טעמא הוה אמינא הראוי למיעל בחפניו ולא בכף, דהשתא צריך ליקח המחתה בימינו והכף בשמאלו והא הולכה בשמאל פסול כדמסיק לקמן [דף מט ע"א], והאי פסול מן התורה הוא כדאמרינן בפ"ג דמנחות [דף כ"ה ע"א] גבי ריצוי ציץ הפריך ואימא עון שמאל שהותר מכללו ביוה"כ, ושם בפרק קמא (דף ו' ע"ב) רצה לומר לבן בתירא דאמר התם קמץ בשמאל יחזיר ויקמוץ בימין, דלאו דווקא בשמאל מכשיר וה"ה לשאר פסולים, דמאי שנא שמאל דאית ליה הכשירה ביוה"כ שאר פסולין נמי כו', ש"מ ההיא השמאל פסול מן התורה מדרוצה לחלק להקל בין שמאל לשאר פסולין מה"ט דאית ליה הכשירה ביוה"כ, וכיון שכן ה"א לעייל הקטורת בחפניו(ונחחיה) [תחתיה] למחתה עלה דאין כאן משום הולכה בשמאל וכי מטי התם נישקול בשיניה, ואי משום לפני מלך ב"ו אין עושין כן מ"מ מאי אולמא דהאי מהאי לדחות הא מקמי הא, מש"ה מסיק כדאשכחן בנשיאים מש"ה הא עדיפא.

וכ"ת השתא תקשה מאי קאמר המקשה לישנא כף ביוה"כ למה לי המשמע דליכא דררא דאיסורא אלא הקשה ליה למה לי, הא איכא דררא דאיסורא נמי משום הולכה בשמאל. וי"ל דהמקשה לא רצה למיעל נפשיה בההוא שקלי וטריא דלקמן [דף מח ע"ס] אי הולכה בשמאל כשר אי לא מש"ה מתים הקושיא שלו וקאמר למה לי, פי' אפילו לרב ששת המכשיר לקמן הולכה בשמאל אפ"ה קשה למה לי העביד כן, והמתרץ דמסיים כדאשכחן בנשיאים רצה ליתן טעם לכ"ע אפילו למאי דמסיק לקמן ההולכה בשמאל פסול אפ"ה הא עדיפא וכדפירשתי.

וראיתי מי שהקשה כיון ההולכה בשמאל פסול האיך התירו כאן מפני טעמים הללו, ותי' ההולכה בשמאל אינו פסול אלא מדרבנן. וליתא וכמ"ש דעל כרחך פסול מן התורה, ושאני הכא דאי אפשר מהאי טעמא המסיק.

מיהו קשה לי לרבה דאמר בפ"ג דסוכה (דף א ע"א) לא לינקוט איניש הושענא בסודרא דבעינן לקיחה תמה וליכא ורבא אמר לקיחה ע"י דבר אחר שמיה לקיחה, והשתא כיון דלרבה לא שמה לקיחה האיך מוליך בכף ורחמנא אמרה ולקח מלא חפניו וע"י דבר אחר לא שמה לקיחה, ואע"ג דא"א בחפניו מהאי טעמא דלפני מלך בשר ודם אין עושין כן, מ"מ בע"ב לא קפיר קרא אהאי טעמא כיון הכתיב גביה ולקח בעינן בחפניו ממש דע"י דבר אחר לא שמה לקיחה, בשלמא הא הלקח המחתה בשמאל אע"ג דהולכה בשמאל פסול בכל מקום, כיון דפסול שמאל בהאי הולכה לא כתיב, מהאי טעמא דלא אפשר אמרינן מסתמא לא קפיר קרא בהולכה זו שתהא בימין, אבל לקיחה דכתיבא גביה הא ודאי קפידא הוי, תקשה: [מלואים]

ונכנס ישבב אחיו ושימש תחתיו:    מפני שעשו לנכרים כזבים לכל דבר. ואע"ג דטומאה דרבנן אין צריך הערב שמש ובטבילה לחוד סגי כדתנן במסכת פרה [פי"א מ"ה] כל הטעון ביאת מים מד"ס כו' לאחר ביאתו הותר בכולן, מ"מ בהא צינורא דנכרי בעי הערב שמש, דלאו כולן שוות, כדמוכח בם"ג דחגיגה (דף כ"א) [דף כ"ג ע"א] גבי שפופרת שחתכה לחטאת, כן כתבו התוספות רפי"ג דזבחים (דף צח ע"ב ד"ה טבול יום), וכ"כ מזה בחידושי פ"ג דחגיגה [שם בטו"א ד"ה הערב שמש] : [מלואים]

לא ראו קורות ביתי:    ראיתי בש"ס ירושלמי (הוריות פ"ג סוף ה"ב) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, אשה צנועה ראוי לצאת ממנה כה"ג הלבוש משבצות זהב לשון רש"י. ולא היה לו להביא זאת על דברי גמרא שלנו, דהא מסיים עלה הרבה עשו כן ולא הועילו, אלמא ליתא להא דרשא ולא מש"ה זכתה לכך. אבל בירושלמי משמע שהודו לה, דהכי איתא התם אמרו כל קמחיא קמח, וקמחא דקמחית סולת, וקרון עלה כל כבודה בת מלך וגר: [מלואים]

בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ:    פירש"י שלא יעשה כלי למדת קומצו וימדוד בו מן המנחה. והתוספות ישנים כתבו שאינו נראה לר"ש, דקומץ משמע שיקמוץ בידו ולא שיעשה מדה לקומץ, ופירש הר"ש שלא יעשה מדה לקומץ היינו שלא יתן תחילה מדת קומצו בכלי ואח"ב יקמוץ, אלא בקמיצה יש לו למוד.

וקשה לי על פירש הר"ש אם איתא דקומץ ביד משמע ולא בכלי, א"כ להא לא צריך קרא שלא יפריש תחילה מדת קומצו בכלי ואח"ב יקמוץ, דא"כ אין הקומץ והשיריים נוגעין ומחוברין זה עם זה בשעת קמיצה, דאי הדר ונגעי אהדדי בשעת קמיצה הא ודאי שפיר דמי דהא בטלה לה מדידה קמא של כלי, ואין מדידה של שעת קמיצה נעשית אלא ביד, אלא ע"כ דלא נגעי אהדדי בשעת קמיצה, וכיון שכן מאי איריא משום שלא יעשה מדה לקומץ, תיפוק ליה משום דבעינן קמיצה מן המחובר כדאמרינן בפ"ג המנחות (דף כד ע"א) והרים ממנו מן המחובר, ומיבעי' ליה התם עשרון שחלקו והניחו בביסא מהו שיקמוץ מזה על זה, צירוף דאורייתא או דרבנן, פירוש צירוף הא דאמרינן הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש לענין טומאה, אי דרבנן כה"ג לאו כלום הוא כיון דלא נגעי הקומץ והשיריים אהדדי, ולא איפשיטא. ועוד דבפ"ג דחגיגה (דף כד ע"א) ובפ"ק הפסחים [דף יט ע"א] סבירא ליה לד' יוחנן צירוף דרבנן, א"כ כה"ג אפילו אי היתה ע"י קמיצת יד תחילה לאו כלום הוא.

ועוד קשה לי דהא אמרינן בפ"ב דמנחות (דף יט ע"ב) דלרב כל מקוממס שהחזיר לך הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב ושמואל פליג עליה, ואמרינן במלא קומצו בקומצו קמפלגי, דתניא מלא קומצו שלא יעשה מדה לקומץ, רב סבר הא נמי תנא ביה קרא דכתיב וימלא כפו ממנה, ושמואל סבר דורות משעה לא ילפינן, ואי האי שלא יעשה מדה לקומץ היינו שמפריש מן השיריים כשיעור קומץ ע"י כלי תחלה קמ"ל קרא אע"פ שקמץ אח"כ ביד נמי לא, מנא ליה למעט כהאי גוונא ממלא כפו, דילמא אה"נ נתן תחילה מלא קומצו בכלי ואח"ב קמץ ע"י מלא כפו.

אלא ודאי פי' רש"י עיקר שלא יעשה מדה לקומץ דקאמר היינו שלא יקמוץ ביד לגמרי אלא ע"י כלי לחוד ואפילו נוטל הקומץ בכלי מן המחובר והשתא שפיר אמעיט ליה מוימלא בכפו, אלא לשמואל דורות משעה לא ילפינן: [מלואים]

ת"ש וכך היה מדתה מאי לאו שאם רצה לעשות מדה אחרת עושה:    נראה לי דהא פשיטותא אזלא אליבא דרב [מנחות דף יט ע"ב] דאמר הא שלא יעשה מדה לקומץ מעכב. דאי לשמואל דאית ליה דאינו מעכב בדיעבד אפילו אם תימצי לומר דילפינן מלא מלא אפילו הכי אינו מעכב בדיעבד בחפינה דהא בקמיצה גופיה דילפינן חפינה מיניה אינו מעכב, איכא למימר דכך היה מדתה אדיעבד קאי. ואע"ג דגבי יוה"כ חוקה כתיב ה"מ מילתא דכתיבא בגופיה אבל מילתא דאתיא ליה מעלמא לא, דהא שירי הדם דיוה"כ נפקא ליה בפ"ה דזבחים (דף נ"ה) [דף נב ע"א] מהפר יתירא דכתיב גבי פר כהן משיח ואפ"ה אי לאו דאתיא לן בק"ו התם לא הוה אמרינן דלעכב, ועוד אפילו בתר דרצה לומר דלעכב מק"ו נפקא ליה מוכלה לכפר שלמו כל הכפרות פי' במה שאמור בענין יוה"כ בפרשת אחרי מות ולא דנפקא ליה ממקום אחר. מיהו י"ל כיון דנפקא ליה גז"ש מלא דכתיב גבי יוה"כ [מ]מלא חפניו מקומץ כמאן דכתיבא בגופיה דמי בענין היום הכפורים: [מלואים]

דף מז ע"ב

הדר פשטה בין הביניים ספיקא הוי:    הקשו התוס' מאי פשטה הוא זה כיון דאבתי ספק הוא. ותירצו דמעיקרא מיבעי ליה אי טיבלא כדמעיקרא הוי אי ספק הוי ספק קומץ ספק שיריים, אי טיבלא הוי כמו מרבה במעשרות דפירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים דכל מאי דשקיל טפי מדיניה ואינו נראה בחוץ בדעתיה דכהן תליא מילתא ואין דעתו שיהיה קומץ אלא מה דגואי, ומה שנשאר בכלי ומה דבראי ליהוי שיריים אבל הביני ביני טיבלא הוי כמעיקרא קודם קמיצה, או דילמא פשיטא דטיבלא לא הוי אלא ספק או שיריים או קומץ, הדר פשטה דספיקא הוא ונ"מ אי טיבלא הוי אם נתערב בחולין לא בטיל וטביל במשהו ואי ספיקא הוי בטיל.

וקשה לי הא אפילו אם תימצי לומר טיבלא הוי אפילו הכי בטל, דהא דקיי"ל טבל אפילו באלף לא בטיל או משום בהתירו כך איסורו דקיי"ל חטה אחת פוטרת את הכרי כדאמרינן בפ"ה העבודה זרה [דף עג ע"ב], והא לא שייך אלא גבי טבל התרומה אבל לא בטבל זה של מנחה. ואפילו לאידך טעמא דטבל אינו בטל משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין כדאמרינן בפ"ז תדרים (דף נח ע"א), האי טעמא נמי ליתא אלא גבי טבל דתרומה ומעשרות ומשום דאית ליה תקנה לפרוש עליו ממקום אחר, אבל טבל זה המנחה אין לו תקנה ודאי בטל.

מיהו י"ל דנפקא מינה אליבא דר"ש דאמר ריש פ"ז דמנחות (דף ס"ג) [דף עב ע"ב] מנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן, והשתא אי ליכא ספיקא בבין הבינים אלא הא לחוד אי קומץ הוי או שיריים, במנחת כהן קרב ממ"נ דהא בין קומץ בין שירים קריבין, אבל אי הוי נמי ספק טבל אינו קרב.

מ"מ עיקר דברי התוספות שפי' דקומץ בדעתיה דכהן תליא ושמא אין דעתו של כהן שיהא קומץ אלא דגואי, ליתא, הודאי הא לא תלוי בדעת הכהן אלא מה שהוא קומץ דין קומץ עליו מאיליו ממילא, ומה שהוא שירים נעשה שירים ממילא ואפילו דעת כהן עליהם להיות נשאר בטבלם לאו כלום הוא. ולא דמי להא דאמרינן במנחות פ"ג(דף כד ע"ב) דקומץ בדעתיה הכהן תליא וכהן כי קמיץ אדעתא דעשרון קא קמץ, התם מיירי באבד חצי עשרון והפריש אחר תחתיו ואח"ב נמצא הראשון דהשתא איכא יותר משיעור מנחה תליא בדעת הכהן דאין קומץ אלא על שיעור עשרון, אבל היכא דליכא אלא שיעור מנחה שהוא עשרון קומץ דין קומץ עליו ממילא וכן שיריים ולא מהני דעת כהן כלל להשאיר מקצת מן העשרון בטבלו וזה ברור: [מלואים]

מקטיר קומץ לחוד תחילה והדר בין הכינים:    קשה לי כיון דמספקא לן דילמא בין הביניים לאו שם קומץ עליהם א"כ הוה ליה קומץ זה יתר ע"י בין הכינים הללו, והא קומץ יתר פסול לגמרי כדאמרינן בפ"ק המנחות (דף ו' ע"א) קומץ היתר והחסר פסול ואיזה יתר שקומצו מבורץ: [מלואים]

דף נא ע"ב

ואם הביא כשר ת"ל שוב אשר לו:    קשה לי דהכא דריש להני תלתא אשר לו למעוטי משל ציבור ומשל אחיו הכהנים ולעכב, ובפ"ק דחולין (דף כב ע"א) אמרינן חטאת בהמה דאינה באה אלא מן החולין מנלן אמר ר"ח אמר קרא והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו ולא משל ציבור ולא משל מעשר, ופירש"י דתרי אשר לו כתיבי בפרשה, ואפילו לר"י דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא להכי אתא אשר לו למעוטי, אלמא חד אשר לו למעוטי מעשר שני אתי, ואכתי לעכב מנלן, דהא אידך תרי למעוטי של ציבור ושל כהנים אתו.

וי"ל דודאי לר"י דס"ל מעשר שני ממון הדיוט הוא ה"נ דאינו מעכב, וההיא ברייתא דנפקא ליה מאשר לו השלישי לעכב אתיא כר"מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא ולא צריך קרא יתירא למעט מעשר שני דמחד אשר לו אימעיט משל ציבור ומשל מעשר שני, דהא תרוייהו לאו דידיה נינהו: [מלואים]

ואיסתפקא להו לרבנן אי כלפנים אי כלחוץ. הקשו בתוס' ישנים [נדפס דף נב ע"א ד"ה מספקא] בשלמא לצד פנים אסור לעשות פרוכת דילמא נכנסים שם לצורך עבודת היכל והוא קדוש קדושת פנים אלא לצד חוץ למה לא עשאוה. ותי' דלפעמים יכנס להקטרת קטורת בין הבדים הבולטין בפרוכת כמין ב' דדי אשה כדלקמן וא"כ היה מקטיר בחוץ. וקשה לי וכי מיד בכניסתו היה מקטיר הא הקטרת קטורת והזאת פנים היה במקום א' סמוך לארון בבית ראשון, ובבית שני על אבן שתיה היה מניח המחתה והיא היתה במקום שהארון עומד עליו כדתנן לקמן [דף מ ע"ב], והרי הארון היה עומד באמצע ק"ק ויש לו יו"ד אמות ריוח לכל רוח ורוח וכדאמרינן בפ"ו דב"ב [דף צט ע"א], והא אפי' לפי' רש"י בשמעתין שהיה עומד באמצע החלל מ"מ היה רחוק מן הפרוכת שבמזרחו יו"ד אמות, כ"ש לפי' רשב"ם שם שהיה עומד סמוך לכותל מערב של בית ק"ק, שכן פי' יש לו עשר אמות ריוח לכל רוח ורוח לימינו ולשמאלו הרי שני בלא ארון ולפניו שני עד הדביר, הרי שהיה מן הארון עד הפרוכת שבמזרח כ' אמה ושם באותו מקום היה מקום הקטרת קטורת וכן הזאת פנים.

ולי נראה דהיינו טעמא דלא סגי בפרוכת א' לצד חוץ, משום הזאות שעל הפרוכת של חטאות הפנימים דיוה"כ ודכהן משיח ופר העלם דבר ושעירי ע"ז, דקפיד קרא על הפרוכת דווקא בסמוך ולא סגי בשאר ההיכל כולו, אלמא בעינן דווקא אצל מקום המחיצה המבדיל בין קודש לבין קדשי קדשים כדי שיהיו ההזאות סמוך לק"ק מה האפשר, ואי עבדינן פרוכת א' לבד כשהיה מזה עלי' מבחוץ שמא עובי אמה של מקום טרקסין כלחוץ ואכתי הזאות הללו רחוקים מק"ק.

וכ"ת אכתי מה תקנו בזה שעשו ב' פרוכת וביניהם אמה הא מ"מ א"א להזות דמים הללו אלא בפרוכת שלצד היכל למזרח דהא לא אפשר לו לכנס בפנים ולהזות סמוך לאותו של צד מערב דילמא קדושת החלל כלפנים והו"ל ביאה ריקנית ובמיתה, וכיון שכן אכתי רחוק פרוכת זה של הזאה מקדושת ק"ק וליכא שום נ"מ השתא לענין הזאות אלו בהאי רעשו ב' פרוכת א' לצד פנים וא' לצד חוץ יותר מאלו עשו א' לצד חוץ לבד (כאן חסר).

עוד אני אומר דקושיא מעיקרא ליתא דרחמנא אמרה והבדילה הפרוכת לכם בין קודש ובין קודש הקדשים, דצריך מחיצה והבדלה בין זה לזה, שיהא מבדיל, ממקום המחיצה ולפנים קודש קדשים וממקום המחיצה ולחוץ קודש, ע"כ צריך להעמידה מכוון במקום הבדלה דווקא, וכיון דמספקא להו, א"א אלא בב', דממ"ג א' מהנה עומדת מכוונת במקום הבדלה: [מלואים]

ועבוד שתי פרוכת:    הקשו התוס' ולעביד פרוכת א' עוביה אמה. ותי' המשמע והבדילה הפרוכת וכו' היינו שמתחילת עוביה ולפנים יהיה קדשי קדשים, והשתא א"א לאוקמי פרוכת במקום אמה טרקסין, דילמא קדושתה כלחוץ ופרוכת צריך שיהיה קדושתה כלפנים כמו במשכן, והא העביד אמה טרקסין במקדש ראשון היה ע"פ הדיבור, לפיכך אי בעי למעבד פרוכת צריך שיהיה כמו במשכן מעוביה ולפנים כלפנים, ואי בעי למעבד אמה טרקסין צריך כמו במקדש ראשון, ומספקא להו דילמא מקום עוביה כלחוץ, מש"ה עשו ב' דאי מקום אמה טרקסין כלחוץ הפנימית היתה המבדלת ואי כלפנים החיצונה היתה המבדלת, וכה"ג אמרינן בפ"ק דב"ב [דף ג' ע"ב] גמירי או כולו בפרוכת כמשכן או כולו בבנין כמקדש ראשון.

ונ"ל לדבריהם ה"ה דאיכא למימר איפכא דמספקא להו לרבנן דוהבדילה הקרא היינו מסוף עוביה דוקא ועובי הפרוכת כלחוץ אמה טרקסין, ואמה טרקסין מספקא להו דילמא כלפנים, מש"ה עשו ב', דאי מקום אמה טרקסין כלפנים החיצונה היא המבדלת והעמידו עובי החיצונה חוץ לאמה טרקסין וחודה הפנימי שוה למקום התחלת אמה טרקסין למזרח, ואי מקום אמה טרקסין כלחוץ הפנימית היתה המבדלת והעמידו עובי הפרוכת שיהא חודה הפנימי כלה בשוה לכלות סוף אמה טרקסין למערב.

ולפירוש התוספות צ"ל איפכא דכיון דפשיטא לן העובי מקום הפרוכת כלפנים צריך להעמיד החיצונה מהתחלת עובי אמה טרקסין של מזרח ולפנים שיהא כל עובי הפרוכת בתוך עובי אמה טרקסין, והפנימית כל עוביה חוץ לעובי אמה טרקסין הפנימי של צד מערב, אלא שהתוס' חדא מתרתי נקטי: [מלואים]

דף נב ע"ב

נתן את המחתה בין שני הבדים:    קשה לי למאי דסבירא ליה לרבי יהודה בם"ג המנחות (דף מ ע"ב) אל הקודש ומבית לפרוכת בארבעים ואל פני הכפורת במיתה על ביאה ריקנית, והא גבי קטורת לא כתיב אל פני הכפורת כדכתיב גבי מתן דם פר ושעיר אלא והביא מבית לפרוכת לחוד, וכיון דסבר רבי יהודה דמבית לפרוכת בלאו גרידא א"כ בעבודת הקטורת לא ניתן לדחות אצלו איסור מיתה דאל פני הכפורת בין הבדים, והא לקמן [דף נג ע"ב] נמי תנן גבי הזאת דם פר ושעיר נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד היינו בשעת הקטרת קטורת, אלמא הקטרת קטורת נמי היה בין הבדים, ואמאי הא לא ניתן איסור מיתה לדחות אצל קטורת ואיך נכנס עד לבין הבדים הא מבית לפרוכת לחוד סגי ליה להקטרת קטורת.

ועוד קשה אפילו לרבנן דסבירא ליה התם דמבית לפרוכת נמי במיתה, והשתא בעל כרחך איסור מיתה ניתן לדחות אצל קטורת, אכתי תקשה כיון דסגי ליה מבית לפרוכת מיד בכניסתו לבית קדשי קדשים האיך הותר לו להרבות בפסיעות ולילך בבית ק"ק עד מקום הארון, והא אמרינן ברפ"ג דזבחים [דף לג ע"א] גבי סמיכת אשם מצורע שהיתה בשער נקנור אבל בעזרה לא, מפני שאין מצורע יכול לכנוס לשם עד שמזין עליו מדם חטאתו ואשמו, ופריך אי סמיכת אשם מצורע דאורייתא ותיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ליעול ולסמוך להדיא דרחמנא אמר, ושני רב אדא בר מתנה גזירה שמא ירבה בפסיעות, אלמא שאע"פ שהותר לו כניסת עזרה לצורך סמיכה דאי אפשר בלאו הכי, אפילו הכי אי אפשר לו להרבות בפסיעות וסמוך לפתח מיד סגי ליה לסמיכה ומשום גזירה שמא ירבה בפסיעות תקנו לסמיכה זו בשער נקנור, ה"נ כיון דהקטרת קטורת פנים סגי ליה בתחילת כניסתו בית לפרוכת מיד, אין לו להרבות בפסיעות ולילך עד בין הבדים ולהקטיר שם.

ואע"פ שרש"י פירש שם שמא ירבה בפסיעות לאחר שסמך אם יכנס פסיעה אחת לצד פנים יותר משהיה צריך נמצא ענוש כרת, משמע דליכא קפידא אלא אם מרבה (אחר) לאחר סמיכה, אבל קודם סמיכה לית לן בה אפילו אם מרבה כיון תכנס לצורך הכל לצורך סמיכה הוא. ליתא, דלאחר סמיכה למה לי שמא ירבה בפסיעות, בלא רבוי פסיעות נמי אם ישהא יותר מן הצורך ענוש כרת מידי דהוה אנטמא בעזרה, ועוד אין טעם לגזור לשמא ירבה אחר סמיכה כיון דכבר סמך וגמר מצוותו, אלא ע"כ לשמא ירבה קודם שיסמוך קאמר, שלא יהיה זריז וזהיר כ"כ לסמוך מיד סמוך לפתח העזרה כל מה דאפשר, ואם שגג ונכנס לפנים מלא פסיעה יותר שגג באיסור כרת. ונראה לי שטעות סופר הוא ברש"י, וצריך לומר שמא ירבה בפסיעות קודם שסמך, והסופרים טעו בין קודם ללאחר. גם לשון רש"י גופיה מוכח הכי שמסיים אם יכנוס פסיעה אחת יותר משהיה צריך, ואי לאחר סמיכה מאי קאמר יותר ממה שהיה צריך, הא לאחר סמיכה כל מה שנכנס לפנים הכל הוא שלא לצורך. אלא ודאי טעות סופר הוא.

מ"מ שמע מינה אפילו היכא שהתירה התורה לצורך מצוה, יותר מן ההכרח והצורך לא הותר, וא"כ אמאי מוליך את המחתה עד לארון כיון דבהבאת תחילת מבית לפרוכת סגי  : [מלואים]

יצא ובא לו [ב]דרך בית כניסתו:    פירשו התוספות אע"ג דביאה דרך אחוריו לא שמה ביאה כדאמרינן בפ"ב דשבועות (דף יז ע"ב), יציאה דרך אחוריו שמיה יציאה כתלמיד הנפטר מרבו, דהא הכא יציאה כתיב ויצא אל המזבח, וגמרא ערוכה היא בפ"ק דחולין (דף י"א) [דף י' ע"ס]. ובהכי ניחא לי הא דתני הכא גבי יציאה זו שיצא דרך בית כניסתו, ולמה במסכת תמיד !פ"ה ופ"ק גבי מי שזכה בכל יום בדישון מזבח הפנימי ומחתה וקטורת והדלקת הנרות והטבתן שכל אלו היו בהיכל לא קתני שיצאו דרך כניסתן, והרי אפילו מן העזרה היתה יציאה אחורנית כדאמר בגמרא [דף נג ע"א] וכן כהנים בעבודתם וכו', כ"ש היכל הקדיש טפי. אלא היינו טעמא דתנא הכא משום רבותא, משום דכתיב ויצא הוה אמינא דרך אחורנית לא שמה יציאה קמ"ל דשמיה יציאה, כל שכן הני דלא כתיבי בהו יציאה דצריך לצאת אחורנית מפני הכבוד: [מלואים]

אתיא שמה שמה כו':    רש"י בשמעתין לא פירש דלמאי נפקא מינה אתיא לן כל הני בגז"ש. ובם"ב דהוריות (דף יב ע"א ד"ה והתניא) פירש דאתו כולהו בגז"ש מארון תגנזו כמוהו. וקשה לי לומר דאתי גז"ש על מה שיהיה לאחר מכאן דורות הרבה. ונראה לי דעיקר גז"ש אתיין דכל הני מונחים אצל הארון, וכיון דידעינן בגז"ש שאצלו מונחים ממילא ש"מ הוא כשנגנז הארון נגנזו עמו, כדאמרינן גבי ארגז [דף נב ע"ס] הואיל ומונח אצל הארון ממילא ש"מ שנגנז עם הארון, ה"נ הא. ואע"ג רגבי צנצנת ומטה אהרן כתיב בהו לפני העדות, כל המשכן כולו קרוי עדות הכתיב אלה פקודי המשכן משכן העדות, להבי אתיא גז"ש ללמד רעדות הכתיב גבי הני היינו ארון דווקא: [מלואים]

דתנן מלמדין אותו:    דתנן גרסינן. המשנה היא מסכת תמיד [פ"ו מ"ג] גבי קטורת שבכל יום. ומדברי התוספות [דף נג ע"א ד"ה שלא] נעלם משנה זו וסברי הברייתא היא והוקשה להם מאי אולמא דהא ברייתא מהני המכרעת היא. ותי' דברייתא זו מתניא בי ר' חייא ור' אושעיא. ועוד דחקו בזה הרבה. ודבר זה גרם להם שנעלם מהם שזו משנה היא, והא ודאי דמתניתין עיקר ומכרעת לברייתא: [מלואים]

דף נג ע"א

או שחיסר א' מכל סמניה חייב מיתה:    פירש"י מהכתיב הקטורת בה' שלימה ולא חסירה, והכי אמרינן בפ"ו דזבחים (דף סב ע"א) קרן וכבש ויסוד וריבוע מעכבין, ואמר ר"ה משום שנאמר המזבח פירוש בה' אינו אלא לעכב, וגבי כולהו כתיב המזבח דמשמע דווקא כשהוא כן קרוי מזבח: [מלואים]

ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית:    כבר כתבתי למעלה בם"ב (דף כד ע"ב ד"ה מבית לפרוכת) דהא דלא משני בדעייל דרך משופש דלא מחייב משום ביאה ריקנית כדאמרינן בפ"ג דמנחות (דף מ ע"ב). הביון דכה"ג לאו הבאה מקרי ה"ה נמי אי מעייל הקטורת לק"ק בדרך משופש אפילו קטורת שלימה ונתן בה מעלה עשן לאו כלום הוא, דהא גבי קטורת נמי הבאה כתיב והביא אל מבית לפרוכת, וא"ב מאי אריא משום שלא נתן מעלה עשן או שחיסר א' מסממניה החייב מיתה משום שהקטורת שלא כהלכתה, תיפוק ליה אפילו נתן מעלה עשן ולא חיסר [א'] מסממניה נמי חייב מיתה כיון שהביא שלא כדרך הבאה אין זה הקטרה ותיפוק ליה החייב מיתה משום שהקטיר שלא כהלכתה, אלא ע"כ מיירי בהביא דרך הבאה, מש"ה טעמא משום דלא נתן או שחיסר הוא החייב מיתה על הקטרה, והשתא פריך שפיר תיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית.

מ"מ קשה לי דעדיפא מיניה הו"ל למפרך ותיפוק ליה דחייב כרת, החמירה ממיתה בידי שמים מפני הבערה ביוה"כ שלא לצורך גבוה, כיון החשיב ליה ביאה ריקנית אלמא הקטרה זו לאו כלום הוא [ו]הו"ל הבערה שלא לצורך מצוה.

ועוד למאי דשני רב אשי אפ"ת הזיה בזו ובזו כגון דעייל ב' הקטרות אכתי לא הועיל כלום בזה, דתיפוק ליה דחייב כרת חמירה משום הבערה ביוה"כ, ואפילו אי הוי מעייל ב' הקטרות שלימות מ"מ הו"ל הקטרה א' שלא לצורך כ"ש במעייל חסירה, ואי לר"א נמי מיירי ההזיה בביאה ובהקטרה ושגג בהבערה דיוה"כ א"כ הו"ל לאוקמא כר"ש בשגג בביאה והדד בהקטרה כיון הלמאי המשני נמי בהזיה בביאה אכתי צ"ל דשגג בהבערה דיוה"כ.

והא לא מסתבר לומר דההיא דר"א אתיא כמ"ד בפרק ז' השבת (דף ס"ט) [דף ע' ע"א] הבערה ללאו יצאתה ואפילו בשבת אינו חייב עליה כרת, הילכך הדבר ברור דביוה"כ נמי אע"ג דלא יצאתה בו הבערה אפ"ה אינו אלא בלאו ולא בכרת, מק"ו השבת החמיר דבסקילה הבערה אינה אלא לאו גרידא, יוה"כ הקל דאינו אלא בכרת לא כ"ש ההבערה אינו אלא בלאו גרידא, דמ"מ למאן דס"ל הבערה לחלק יצתה וחייב עליה כרת וסקילה בשבת וה"ה החייב עליה כרת ביוה"כ מאי איכא למימר.

ואין לומר דלא קשה להגמ' אלא אהא דקאמר שאם חיסר מסממניה החייב משום דמעייל לפנים קטורת חסירה תיפוק ליה דבלא"ה חייב על ביאה זו משום ביאה ריקנית, אבל הא לא קשה תיפוק ליה משום הבערה דההוא כרת לאו משום ביאה קאתי עליה אלא משום חילול יוה"כ ולא תליא כרת בביאה כלל, ולא קשיא ליה אלא על קטורת חסירה החייב ליה קרא על שעת ביאה ומשום ביאה דתיפוק ליה דבלאו קטורת חסירה חייב מיתה על ביאה זו משום ביאה ריקנית.

ליתא, ההא הקטורת חסירה או שלא נתן מעלה עשן נמי לאו משום ביאה ריקנית חייב עלה, אלא משום הקטרה שלא כמשפטה חייב עלה, ההא ר"א מוקי לה בדעייל ב' הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה והא כיון דבביאה זו הכניס אחת שלימה אין כאן משום ביאה ריקנית אפ"ה על החסירה שמעייל עמה חייב מיתה, אלמא משום עצמה של הקטרה חייב משום שהקטיר חסירה ולא משום ביאה, והשתא תיפוק ליה דבלא"ה חייב על הקטרה זו אפילו כרת החמיר, משום יוה"כ: [מלואים]

דף נג ע"ב

איבעי להו למיקום:    פירש"י ולא יחזור לאלתר. משמע דאין שיעור לדבר. והרי"ף פי' בסוף פ"ה דברכות דאית ליה למיקם התם עד דפתח שליח ציבור וכדפתח שליח ציבור הדר לדוכתיה. ואיכא מ"ד עד דמטי שליח ציבור לקדושה: [מלואים]

וכ"ת אורחא דמילתא היא למיתב בימין ת"ש:    פירש"י שהימין מוכנת להשתמש בה לכך נתנו הלוחות בימין ולאו חשיבותא הימין הוא. וקשה לי הא בספ"ט הברכות (דף ס"ג) [דף סב ע"א] אמרינן מפני מה אין מקנחין בימין, א"ר מפני שהתורה ניתנה בימין שנאמר מימינו אש דת למו, אלמא ילפינן מהכא הימין חשיבה. וי"ל דודאי אין חשיבות לימין על שמאל דנימא דמחמת שימין חשוב משום הכי ניתן בה תורה, דודאי מצד עצמה אין לה שום חשיבות יותר מן השמאל והא תיתנה תורה בימין משום דאורחא למיתב בה, מיהו לבתר שניתנה בה תורה קנתה מעתה עדיפותא על שמאל, אע"ג דמשום דאורחא הוא אפ"ה תיתי מהי תיתי(אפ"ה) לאחר מתן תורה קנתה עדיפותא על יד שמאל הואיל וזכתה בנתינת התורה על ידה ולא ע"י שמאל.

מיהו הך מעלה הימין אינה אלא ביד ימין אבל לא בכל צד ימין, דהא מצד עצמה אין לה שום חשיבות על של שמאל אלא מחמת מתן תורה והא מעלה ליתא אלא ביד ימין, לפיכך אין מקנחין בה הואיל ובתר מתן תורה יד ימין קנתה מעלה על יד שמאל שנתנה תורה על ידו, אבל נותן שלום בימינו מכל צד ימין מיירי, אין לומר הימין אית ליה עדיפותא. מכל מקום קשה לי על פירש"י דהאמר ת"ש יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, הימין סובלת רבבה מזיקין, אלמא דכל צד ימין מצד עצמה עדיפא משל שמאל הואיל וסובלת יותר מזיקים מצד שמאל, א"כ התם בפ"ט דברכות יותר הוה ליה למימר טעמא דאין מקנחין בימין מהאי קרא דש"מ הצד ימין יש לו חשיבות מצד עצמה על צד שמאל, ויד ימין נמי בכלל.

והתוס' פי' וכי תימא אורחא דמילתא, אדרבה כמו שהקב"ה יהיב בימינו ה"נ יתן שלום לימינו ברישא, ת"ש יפול מצדך אלף אלמא יש לו לבקש על שמאל ברישא, וטעמא משום דהוי לימין הקב"ה ברישא. וקשה לי על פירוש זה, דא"כ למה לי למימר וכ"ת אורחא דמילתא, הו"ל להקשות אדרבה מה"ט ימין עדיף וכ"ש [ד]הוה ליה ליתן שלום לימינו ולמה לי למימר כלל להא דאורחא הוא. ועוד מכח ה"ט דאורחא הוא, האי אדרבה לא קשיא הא מדנתן בימינו ש"מ דימין עדיף, דהא לא אריא על עדיפותא הימין, אלא משום דאורחא הוא.

מיהו יש לקיים לעיקר פי' התוס' דהאי וכ"ת דקאמר לא מטעם אדרבה קא קשיא ליה, אלא הכי קאמר נהי דבתר ימין ושמאל דהקב"ה אזלינן, אפ"ה אין ראיה משם דימין עדיף דהתם ה"ט דאורחא הוא, ת"ש יפול מצדך, ש"מ דיש לבקש על שמאלו ברישא. אלא דאכתי קשה (לי') [לי] דא"כ איך טעי אביי למיהב לימינא ברישא, דלפי"ז מאי ואומר. ושמא י"ל דאביי הווי ס"ל דמשום הכי נקיט ואומר כפירוש רש"י: [מלואים]

מאי מצלי רבא בר ר"א כו' משמיה דרב:    בפ"ג התענית (דף כד ע"ב) גרסינן התם משמיה דרב יהודה. וגירסא דהתם נראה לי עיקר, דהני רבנן תלמידי רב יהודה הוו, כדאמר בפ"ד הביצה (דף לב ע"ב) רבא בר רב אדא ורבין בר ר"א אמרי כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא: [מלואים]

שחונה וגשומה:    והתם [בתענית שם] גירסא איפכא גשומה ושחתה, וגירסא דהכא נראה לי עיקר, לפי מאי המסיק אם שחונה תהא גשומה. מכל מקום צריך טעם מפני מה התפלל על גשמים יותר מכל דבר. ונ"ל משום דאמרינן בפ"ק דתענית (דף ד ע"ב) אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע, ואמרינן לעיל פ"ד (דף מד ע"א) על מה הקטורת מכפר על לה"ר, והשתא לבתר הקטרת קטורת שכיפר על עון לשון הרע שמעצרת גשמים, מתפלל על הגשמים: [מלואים]

שחונה:    פירש"י [בתענית דף כד ע"ב ד"ה שחונה] חמה כמו חמותי ראיתי אור, תרגום יונתן בן עוזיאל שחינת. וקשה לי האיך מתפלל כהן גדול בלשון ארמית וכן לא יעדי העביד שולטן, הא ר"י גופיה אמר בפ"ז הסוטה (דף ל"ב) [דף לג ע"א] כל השואל צרכיו בלשון ארמית אין מלאכי השרת נזקקים לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמית .

ושמא י"ל דהני מילי בשואל צרכי יחיד אבל שואל צרכי רבים כגון כהן גדול ביום הכיפורים שמתפלל על כל ישראל, אפילו בלשון ארמית שפיר דמי. וכהאי גוונא אמרינן התם דפריך אדרבי יוחנן מחא דתנן תפלה בכל לשון, ומשני לא קשיא כאן ביחיד כאן בציבור. מיהו מדמחלק בין יחיד לציבור, משמע דלציבור גופייהו הוא דשפיר דמי אבל לא ליחיד המתפלל בעדם, דה"ט דלציבור שפיר דמי משום דכתיב הן אל כביר לא ימאס כדפרש"י התם, והאי טעמא לא שייך ביחיד המתפלל על הציבור. ושמא י"ל דכהן גדול אלים תפלתו דכציבור דמי.

והמחוור נראה לי דבמקדש שהשכינה שורה שם שאני, דאפילו [יחיד] יכול להתפלל שם בלשון ארמית, דבמקום שכינה אין צריך למלאכי השרת כדאמרינן בפ"ק דשבת [דף יב ע"ס] רבי אלעזר כי הוי אזיל למשאל בתפיחא, זימנין אמר רחמנא (ידברינך) [ידכרינך] לשלם, ופריך עלה מהא דרבי יהודה, ומשני שאני חולה דשכינה עמו וא"צ מלאכי השרת להכניס תפלתו, וכ"ש המתפלל בבית המקדש שהוא מקום שכינה: [מלואים]

אם שחונה תהא גשומה:    (בפ"ק) [בפ"ג] דתענית [דף כד ע"ס] גרס וטלולה. אפשר דגירסא דהכא דלא גריס וטלולה היא עיקר, דהא אמרינן התם ריש פרק קמא [דף ג' ע"א] בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר לפי שאין נעצרים.

ואפשר דגירסא דהתם עיקר, דהא אמרינן התם אם בא להזכיר מזכיר, והיינו טעמא משום דטל דברכה מיעצר, וי"ל דכהן גדול מתפלל על טל הברכה. ואין הכרע איזו גירסא היא עיקרית.

וממה דבירושלמי [פ"ה ה"ס גרס טלולה, אין להוכיח ממנו על גירסת הגמרא שלנו, דהא שם הוסיף עוד על תפלת כהן גדול כמה דברים שלא הוזכר בגמ' דידן. וגם גורס שם שחונה וגשומה, ואינו חושש לקושית גמרא שלנו שחונה מעליותא היא. ובעלי פייטות יסדו עפ"י הירושלמי והכניסו דברים רבים בנוסח התפלה. ומ"מ (תימא) [תימה] עליהם שלא אתיא כשום א' מב' הגמרות. מיהו בהא הגשומה אם שחונה אחזו דרך גמרא שלנו.

מ"מ קשה לי וכי תפלה פסיקא היא, הא בפ"ט דב"ב (דף קנ"ז) [דף קמז ע"א] אמר רב זביד האי יומא קמא דריש שתא אי חמימא כולה שתא חמימא, ואי קרירא כולה שתא קרירא, למאי נפקא מינה לתפלה של כהן גדול. ופירשו התוס' שמתפלל אם חמה שלא תהא חמה יותר מדאי, ואם קרירא שלא תהא קרירא יותר מדאי. ושמא י"ל תוסח זה דאמרינן בשמעתין היה מתפלל ברוב השנים, ומ"מ באיזה מן השנים היה מתפלל בסגנון אחר לפי מה שראה בראש השנה: [מלואים]

ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים:    שם [בתענית] גרס לה למעלה מיד אחר אם שחונה תהא גשומה. וגירסא דהתם נראה לי עיקר, דהא תפלת עוברי דרכים הוא שלא ירדו גשמים וזה שייך לעיל מיד אחר אם שחונה תהא גשומה, ומתפלל שלא יועיל תפלת עוברי דרכים למנוע הגשמים, ומה ענין להפסיק ביניהם בהא דלא (יעדו) [יעדי].

והא דמבקש דלא (יעדו) [יעדי] עביר שולטן בתר קטורת, נ"ל משום דאמרינן בפ"ק [דף ט' ע"ס], מקדש שני חרב מפני שנאת חנם, ודבר הגורם לה הוא לשון הרע, מש"ה אחר קטורת שמכפר על לשון הרע מתפלל דלא (יעדו) [יעדי] עבד שולטן על ידי גלות וחורבן הבית.

והא דלא יהיו עמך ישראל צריכין לפרנס שייך נמי לתפלת גשמים דאמרינן בפ"ק דתענית [דף ב' ע"ס] גשמים היינו פרנסה. וקצת קשה לי אמאי הפסיק בין גשמים לפרנסה דחד ענינא הוא, בהא דלא (יעדו) [יעדי] עביד שולטן : [מלואים]

מימות נביאים ראשונים:    פירש"י דוד שמואל מפרש במס' סוטה. ואני תמה דהא במסקנא התם לא קיימא הכי, [ד]מפרש התם מאן נביאים ראשונים לאפוקי חגי זכריה ומלאכי דאחרונים נינהו. ולי נראה מהא דאמרינן בפ"ג דתענית (דף כו ע"א) התקינו נביאים ראשונים כ"ד משמרות ואמרינן בגמרא [דף כז ע"א] התם דדוד ושמואל העמידו על כ"ד, אלמא קרי להו נביאים ראשונים התם. וההיא דהכא י"ל נמי כן דהא דוד עם שמואל מצאו מקום המקדש מן התורה כדאמרינן בפ"ה חבחים (דף נ"ח) [דף נד ע"ב]: [מלואים]

וכך היה מונה:    טעם המנין מפרש בתורת כהנים (אחרי פרשתא ב' סוף פרק ג) מדכתיב שבע פעמים ולא כתיב שבע טיפין, פעמים משמע לשם מנין, כן פירש תוספות ישנים [לקמן דף נה ע"א ד"ה לימד].

וקשה לי בא' למעלה דפר למה מונה א' הא לא כתיב גביה פעם, מיהו לר' יוחנן דקאמר [שם] דה"ט דהזאה ראשונה צריכה מנין עם כל א' וא' מיתורא דקרא, י"ל דהא מק"ו אתיא דהשתא היתה נמנית עם כל א' ק"ו שהיא לעצמה צריכה מנין. אבל לרבי אלעזר דקאמר היינו טעמא הנמנית עם כל א' דלא יטעה בהזאות, מאי איכא למימר.

ועוד קשה לי הזאת שעיר בפנים וכן הזאת פר ושעיר שעל הפרוכת דתנן במתניתין דצריכים מנין, מנא ליה הא. וליכא למימר דנפקא ליה מהקישא דועשה את דמו דהוקש שעיר לפר, ומהקישא דוכן יעשה לאוהל מועד דהוקש הזאת היכל לשל פנים כדאמרינן לקמן, ויש לומר דלענין שצריכים מנין בפה נמי הוקשו. הא ליתא, דבהקישא כן יעשה כתיב, ואינו במשמע אלא דבר שבמעשה ולא לענין מנין דאינו אלא דיבור בעלמא ולא מעשה לא הוקש, וכדתנן בפי"ב דיבמות (דף קד ע"א) חלצה ולא קראה חליצתה כשירה. ואע"ג דכתיב ככה יעשה וככה עיכובא הוא, ככה אמעשה קאי ולא אקריאה דדיבורא בעלמא הוא, וה"נ נימא הכי.

ושמא י"ל דאה"נ דכל הני הזאות חוץ משל פנים דפר, מן התורה א"צ מנין, אלא מדרבנן תקנו להשוותן לענין מנין נמי כיון דמן התורה שוין הן לכל דבר שבמעשה.

אלא שקשה לי דא"כ הזאות שעל טהרו של מזבח הפנימי דכתיב נמי ז' פעמים, וכן של פר כהן משיח ושל העלם דבר דכתיב בהו ז' פעמים, וכמו כן גבי לוג של מצורע וגבי פרה אדומה דבכל הני כתיבי ז' פעמים ה"נ יהיו טעונין מנין, והא לא מצינו בשום דוכתא שהיו הזאות הללו ע"י מנין, וגבי טהרו תנן לקמן [דף נח ע"ש היזה על טהרו של מזבח ז' פעמים, ולא קאמר שהיה ע"י מנין. ושמא אע"ג דלא קאמר אף על פי כן היה ע"י מנין, והא דלא קתני במשנתינו אלא גבי פר ושעיר דיוה"כ דפנים ורעל הפרוכת לחוד, משום דבר שנתחדש בהן שהזאה ראשונה צריכה מנין עם כל א' וא' מה שלא שייך כן בכל הני, ויש למצוא סעד לזה מפ"ד רמס' פרה [מ"ב] למאי דפי' הר"ש שם, ונתבאר:

נטל דם השעיר והניח דם הפר. נראה לי דהא אתיא אליבא דרבי יהודה דאמר לא היה אלא כן א' בלבד, מש"ה צריך ליטול דם השעיר קודם הנחת דם הפר. דאילו לרבנן מניח של זה תחלה ואח"ב נוטל להשני, כדאמרינן גבי ההוא הנחית קמיה דרב בגמרא [דף נו ע"ב]: [מלואים]

תבן כמ"ד ארון גלה לבבל. משמע דהאי תנא לית ליה הא דתניא לעיל [דף נב ע"ב] דיאשיהו גנזו. וקשה לי הא דאמרינן בפ"ג ההוריות [דף יב ע"א] מפני מה משחו את יהואחז מפני יהויקים שהיה גדול ממנו, ופריך ומי הוה שמן המשחה והא תניא דיאשיהו גנזו, ודחיק שמשחוהו באפרסמא דכיא. והוה מצי לשנויי דלא ס"ל כמ"ד ארון נגנז אלא כמ"ד שגלה ולא נגנז, וממילא שמן המשחה נמי לא נגנז, דהא דאמרינן לעיל דנגנז אינו אלא דיליף בגז"ש מארון שנגנז, ואי ארון לא נגנז איהו ממילא נמי לא ואכתי הוי לשמן המשחה. ושמא י"ל דבהא כולי עלמא מורו הארון נגנז בימי יאשיהו דהא נפקא ליה לעיל מקרא, ושמן המשחה נמי נגנז עמו כדלעיל, ומאן דאמר גלה לבבל ס"ל תתגלה למחריבים מקום גניזתו ונטלוהו, ובהאי גוונא מצינו נמי במחריבי בית שני בפ"ה [דגיטין דף נו ע"ב] דריש וכן ראיתי רשעים קבורים האפילו מילי דמטמרן איגלי להו: [מלואים]

דף נד ע"א

ומהם מן בני שמעון הלכו לשעיר וכד:    משמע דבני עשו היושבים בשעיר היו בכלל בלבול סנחריב. ויש לי ללמוד מכאן האדום בזמן הזה מותר [לבוא] בקהל מיהו לאחר שנתגייר. דמה"ט התירו ליהודה גר עמוני לבוא בקהל משום הכבר עלה סנחריב ובילבל את כל העולם, וכל הפריש מרובא פריש כדתנן פ"ד דמסכת ידים [מ"ד]. וזה שלא כדברי ר"א ממיץ בספר יראים סימן ר"ג שנסתפק לומר שאדום לא בילבל, מדאמר ליה אנטונינוס לרבי בפ"ק דע"ז [דף י' ע"ס] אתינא לעלמא דאתי, אמר ליה והכתיב שמה אדום מלכיה וכל שריה, ועוד אמרינן התם [בע"א] מי מוקמי מלכא בר מלכא והא כתיב בזוי אתה מאד שאין מעמידין מלך בן מלך, אלמא לא נתבלבלו.

מיהו ר"א ממיץ גופיה מסיק התם שהבלבול אינו מועיל בזרע מלכים שמתוך חשיבותם ניכרים מי הם ותולדותיהם ומהיכא באו. ואני אומר די"ל על דבריו [כמו] שפירש הר"ש שם במס' ידים דקשיא ליה אהא דהתירו את יהודה העמוני מפני בלבול סנחריב, והא בפ"ק דמגילה [דף יב ע"ב] אמרי רבנן לאחשורוש זיל לגבי עמון ומואב דיתבי אדוכתייהו, ותי' דמדלת הארץ השאיר ונתבטלו בשאר האומות שהביא עליהם ובימי אחשורוש היה הדבר חדש והיו ידועים אבל בימי רבי יהושע בטלו להו ברובא, וה"נ י"ל בהא דאנטונינוס שהיה מן הידועים, וגם הא דאין מעמידין מלך בן מלך י"ל דאותן שהושיב סנחריב תחת אדומים בארצם קי"ל להגמרא שנתערבו בדלת הארץ והלכו בנימוסיהן ולמדו מהם נמי הא דאין מעמידין מלך בן מלך.

אלא דהא קשה לי אם איתא שדלת הארץ נשארו במקומם א"כ מאי פריך הכא וכבר בא סנחריב ובילבל, דילמא מדלת הארץ שהשאיר היו מן בני שמעון שהלכו לשם ג"כ: [מלואים]

ויכו את שארית הפלטה אשר לעמלק:    איני יודע מה ענין עמלק לשעיר, אע"ג דעמלק בן בנו של עשו היה, מ"מ נחלקו בניו לב' אומות, אדום ועמלק, ועל אדום נצטוו ישראל שלא להתגרות בהם, ולהם ניתן ארץ שעיר כדכתיבי קראי [דברים ב' ה'], ועל עמלק נצטוו להיפך למחות את שמו ולהם ארץ אחרת וכ"ז מפורש בקרא [סוף פרשת כי תצא], וא"כ מאי קאמר שהלכו לשעיר ויכו את עמלק, מאי בעו בני עמלק בשעיר. ושמא י"ל קצת בני עמלק נטפלו עם שאר בני עשו, ודרו בקצת ערי שעיר של בני עשו אחיו, לאותן הכו בני שמעון: [מלואים]

תיובתא:    פירוש ושמע מינה דכבר גלו ונתבלבלו בימי סנחריב. וקשה לי הא עזרא כתב ספר דברי הימים כדאמרינן בפ"ק דב"ב !דף טו ע"א] והוא היה כמה דורות לאחר בלבול סנחריב, והאיך כתב הוא בספרו עד היום, הא בימיו לא היו שם. וי"ל דעזרא העתיק דברי הימים מכמה ספרים שמצא כמו שכתבתי שם, משום הכי יחוס הדורות אינן על הסדר, גם יש סתירות הרבה מיניה וביה ומדברי הימים לספר עזרא, כי בספר א' מצא כן ובספר א' מצא כן ובספר א' כן, וכמו שמצא כן העתיק. וה"נ י"ל שמצא בספר קדמון שנכתב קודם בלבול סנחריב וכתוב בו כן ומבני שמעון הלכו וכו' עד ויהיו שם עד היום הזה, ובלשון שמצא כתוב כן העתיק ולא רצה לשנות: [מלואים]

מגלין להם את הפרוכת:    למאי דרצה לומר דבמקדש א' מיירי האי מגלין את הפרוכת היינו דבבי העשוי לקדש קדשים. ומראין להם את הכרובים היינו כרובים שעל גבי הארון, או שאצל הארון שעשה שלמה. וקשה לי איך נכנסים להיכל לגלול הפרוכת של קדש קדשים הא הוה ליה ביאה שלא לצורך עבודה ועובר בלאו כדכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש, היינו היכל, ובפ"ק (דף כ"א)(כאן חסר, וגם שם לא נמצא דבר מחידושיו וחבל על דאבדין): [מלואים]

שתים א' לפתחו של היכל וא' לפתחו של אולם:    קשה לי אמאי כיילינהו כחדא וקאמר שתים, הא לא דמו להדדי לא בגובה ולא ברוחב, דהא פתחו של אולם גובהו מ' ורחבו כ', ושל היכל גובהו כ' ורחבו י' כדתנן במסכת מדות !פ"ד מ"א], ולפי גובה ורוחב הפתחים צריך להיות גובה ורוחב הפרוכת, וא"ב למה כיילינהו בהדדי דקאמר שתים. וי"ל אגב הנך דנקט ב' בדביר וב' כנגדן בעליה החשיב להו בב' ב', נקט נמי הכא ב' אע"ג דלא דמו להדדי. א"נ י"ל הסבר כמ"ד אולם והיכל קדושה אחת היא, להבי כיילינהו לאשמועינן דחדא קדושה היא.

ובהכי ניחא לי נמי הא דנקט נמי של היכל קודם לשל אולם, דלפי הסדר דחשיב ממזרח למערב, תחילה של עזרה, לפנים ממנו לצד מערב אולם והיכל, יותר לפנים למערב דביר, ולמה באמצע מהפך הסדר בשתים אלו [ו]קחשיב ממערב למזרח. אלא ודאי הואיל וה"ט דכייל להו כחדא משום דחדא קדושה הן, הקדים היכל דכחדא חשיבי. ובם"ב דכתובות (דף קו ע"א) גרסינן ז' כנגד ז' שערים. ולא גרסינן שתים א' לפתחו של היכל, אלא א' לפתחו של היכל.

ואע"ג דאמרינן לקמן (דף ס"ב) [דף סג ע"א] שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות היכל פסולים, שנאמר ושחטו פתח אוהל מועד בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול, פרוכת אינו מפסיק וכפתוח דמי, כדאמרינן בפ"ה דזבחים (דף נה ע"ב) אהא דשלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות היכל פסולים קא מיבעי ליה וילון מאי, אמר ר' זירא הוא עצמו אין נעשה אלא בפתח פתוח, ופירשו התוס' הוא עצמו אין נעשה אלא בפתח פתוח שהוילון אינה משמשת רק עשוי לצניעות בעלמא שלא יסתכלו בהיכל בשעת שחיטה, דאי משום לאחר שחיטה הרי יכולין לסגור הדלתות: [מלואים]

שנים בדביר:    כנגד אמה טרקסין שהיה בבית ראשון. וקשה בשלמא למטה עשו ב' כדי לקלוט ביניהם אויר אמה טרקסין היינו טעמא דפירשו בתוס' ישנים [נדפס דף נ"ב ע"א ד"ה מספקא] משום הקטרת פנים שלא יקטירו באותו אויר אמה ודילמא קדושתו כלחוץ, א"נ משום הזאת חטאות הפנימיות הטעונים הזאה על הפרוכת והזאות אלו טעונין במקום הבדלת היכל מק"ק, ודילמא אויר אמה זו כלחוץ וכי מזה על הפרוכת אכתי רחוק קרוב לאמה מקדושת ק"ק כמש"ל [דף נא ע"ב ד"ה ואיסתפקא] ולפיכך עשאוהו ב' שהם כחדא חשיבא, אבל לחוץ בין העליות תרתי למה לי, בחרא סגי ויעמדוהו לצד חוץ.

ובע"ב צ"ל כדפי' התם [שם] רגזה"כ הוא הצריך מחיצה והבדלה דווקא שיהא מכוון במקום המבדיל בין קודש לק"ק שיהא מן המחיצה ולפנים מיד ק"ק כדכתיב והבדילה הפרוכת לכם בין קדש ובין קודש הקדשים, דכשם שצריך הבדלה למטה ה"נ למעלה צריך הבדלה בין העליות קודש לשל קודש הקדשים: [מלואים]

לעולם במקדש ב' וכרובים דצורתא הוו קיימי:    קשה לי אי במקדש ב' תקשה מההוא כהן שהיה מתעסק השמע מינה נתגרשה חזרה לחיבתה הראשונה. ושמא י"ל דאותן כרובים דצורתא היו בהיכל והתם אע"פ שחזרה לחיבתה הראשונה לית לן בה. תדע דהא שולחן של לחם הפנים שהי' בהיכל והיו מגביהין אותו לעולי רגלים ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום סילוקו בסידורו, ומשמע דבמקדש ב' נמי היו עושין כן כדמוכח בשילהי חגיגה [דף כו ע"ב] שהיו אומרים לכהנים עמי הארץ ברגל, הזהרו שלא תגעו בשולחן, ומפני שמגביהין אותו לעולי רגלים לא הוי כלי עץ שעשוי לנחת דאינו מקבל טומאה, והא במקדש א' אכתי לא גזרו על טומאת ע"ה, וש"מ דבהיכל וכליו לית לן בה. והא דקאמר מגלין להם את הפרוכת היינו פרוכת דבבי של היכל: [מלואים]

דף נד ע"ב

תנן כמ"ד מציון נברא העולם:    קשה לי מה ענין ציון שהיה סמוך לירושלים כדכתיב בספר שמואל, לאבן שתיה שהיתה בבית קדשי קדשים שבתוך ירושלים. מיהו כהאי גוונא מצינו בפ"ד דר"ה (דף ל' ע"א) דתנן בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז' ובמדינה יום א', משחרב בהמ"ק התקין ר"י בן זכאי שיהא ניטל במדינה ז' זכר למקדש, ואמרינן בגמרא ומנלן דעבדינן זכר למקדש הכתיב ציון היא דורש אין לה מכלל רבעי דרישה, הרי שמביא ראיה לזכר למקדש מציון היא דורש אין לה, ש"מ דציון ומקדש חדא מילתא הוא: [מלואים] רבי יהושע אומר עולם מן הצדדים נברא. ונראה לומר דל"ל לר"י הא דאמרינן בפ"ב דחגיגה [דף יב ע"א] בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כב' פקעיות של שתי עד שגער בו הקב"ה והעמידו וכו', והיינו(דאר"י) [דאמר ריש לקיש] אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די, ואי עולם מן הצדדים נברא כשהגיע לאמצעיתו ממילא נדבק וא"א להרחיב יותר: [מלואים]

שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ:    ובם"ק התענית (דף ג' ע"ב) אמר רבא מעלי תלגא לטורא כחמשה מיטרא לארעא שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ פי' כאשר יאמר לשלג הוי לארץ הרי הוא כגשם מטר וגשם מטרות, הרי ה' דמטרות תרתי משמע. והשתא בשלמא הא לא קשה לרבא דדריש לה אגשם דעלמא (ור"א) [ורבי יהושע] דריש לה הכא אשעת בריאת עולם, דרבא כשאר תנאי ס"ל דאין עולם נברא מן הצדדים והאי קרא לדידהו מיירי בגשם דעלמא.

אבל הא קשה לי(דלר"א) [דלרבי יהושע] ע"כ האי מטרות הקרא שאצל גשם בתרא לא משמע ליה אלא חדא דהא אין בעולם אלא ד' צדדין בלבד ורבא חשיב ליה בתרתי ומנא ליה הא דהא בהא ליכא מאן דפליג(אר"א) [ארבי יהושע] החשיב ליה בחרא והול"ל מעלי תלגא לטורא כד' מיטרי ולא כה'. ובדוחק י"ל דס"ל לרבא ראם איתא דשאר תנאי למטרות לא משמע להו אלא חדא, הוי דרשי להאי קרא (כר"א) [כרבי יהושע] דעולם מן הצדדים נברא דהכי מסתבר טפי למדרש להאי קרא דמיירי מבריאת עולם ולא מגשם דעלמא, אלא משום דמשמע להו מטרות תרתי א"א לאוקמי דמבריאת עולם איירי דהא ליתא אלא ד' צדדים מש"ה מוקים לה בגשם דעלמא וכחמשה מיטרי: [מלואים]

תולדות השמים משמים נבראו כו':    איני יודע האיך דייק מהאי קרא דאלו נבראו מן השמים ואלו מן הארץ, הא האי קרא לא מיירי כלל ללמד עליהם מאיזה מקום נבראו: [מלואים]

אלו ואלו מציון נבראו שנאמר:    פירוש בין תולדות שמים בין של ארץ נבראו מציון. ונראה לי מהכתיב ב' הופעת, יופי והופיע, א' לתולדות שמים וא' לתולדות הארץ. והיינו דהכא מייתא לסיפא דקרא נמי דאלקים הופיע ולעיל גבי מציון נברא לא מייתא אלא לרישא דקרא דמציון מכלל יופי לחוד, משום דלעיל לא מיירי מב' התולדות: [מלואים]

דף נה ע"א

מנא הני מילי:    פי' דשל מעלה דפר ושעיר אינו מזה על הכפורת ממש דנימא על הכפורת הקרא על ממש, ונפקא ליה מלפני הכפורת יתירא הכתיב גבי מטה השעיר דעל לאו על. וקשה לי אההיא סוגיא מפ"ג המנחות (דף כז ע"ב) דתניא הזאות של פרה שעשאן שלא מכוונות פי' שלא כיון כנגד פתח היכל פסול משום הכתיב אל נוכח פני אוהל מועד, ופריך והתניא שלא מכוונות כשירות, ומשני לא קשיא הא רבי יהודה הא רבנן, ופליגי בהאי קרא דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על ארון העדות ולא ימות, רבנן סברי מבית לפרוכת ואל פני הכפורת בלא ימות דאל לאו דווקא, ורבי יהודה סבר מבית לפרוכת באל יבא ואל פני הכפורת בלא ימות דאל דווקא [וכי], ורבי יהודה דאמר אל פני הכפורת דווקא אל נוכח נמי דוקא, ורבנן סברי מדהתם לאו דווקא הכא נמי לאו דווקא, מתקיף לה רב יוסף לרבי יהודה דאמר אל דווקא על נמי דווקא פי' על הכפורת דכתיב גבי פר ושעיר של יוה"כ נמי דווקא, אלא מקדש ב' דלא הוי ארון וכפורת ה"נ דלא עביה הזאות, ארב"ע אמר קרא וכפר את מקדש הקודש מקום המקודש לקודש, זהו סוגית הגמרא דהתם.

והשתא סוגיא דשמעתין כמאן אזלא, אי כרבנן כיון דס"ל דאל פני הכפורת לאו דווקא, א"כ ה"נ על הכפורת הכתיב גבי הזאות לאו דווקא, ואפילו לכתחילה אין לנו להזות על הכפורת ול"ל הקישא. ועוד אי על ממש לכתחילה א"כ גבי פרה אפילו בדיעבד פסול דהא חוקה כתיב בה כדמוכח התם כדפרש"י.

ואי כרבי יהודה דאמר אל דווקא, וא"כ ה"א ה"נ על דגבי הזאות אי לאו הקישא דעל ללפני, דבעינן על הכפורת ממש דוקא, הא מ"מ לבתר דגלי לן קרא בהקישא דעל הכפורת דגבי הזאות הוא לאו דווקא מאי קא קשיא ליה לרב יוסף התם אדרבי יהודה מהאל דווקא על נמי דווקא, הא אתי הקישא וגלי דעל דהכא לאו דווקא, דהא אדרבנן לא קשה ליה מקדש ב' דלא הוי ארון וכפורת כו' אע"ג דאמרי מסברא בעלמא דאל ועל לאו דווקא ניחא ליה הא רמזה במקדש ב' אע"ג דליכא ארון וכפורת, כ"ש לרבי יהודה דניחא טפי כיון דאתי הקישא וגלי דעל דגבי הזאות לאו דווקא רמזה אע"ג דליכא ארון וכפורת ל"ל לשנויי עלה מדכתיב וכפר את מקדש הקודש: [מלואים]

אדרבה לא יאמר למעלה בפר דלא צריך:    נראה לי דהאי קושיא ליתא לרבי יוחנן דאמר לקמן דנפקא ליה דהזאה ראשונה צריכא מנין עם כל א' משום שאין ת"ל יזה, ואיזה הכתיב גבי מעלה דפר קאי, והיזה באצבעו על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים, וכיון דברישא הקרא כתיב והיזה יזה הסיפא למה לי, אלא למנות הראשונה עם כל א', והשתא אי לא כתב מעלה דפר לא היה יזה דסיפא מיותר כלל ומנין לנו הא דרשא דר"י.

וכ"ת מ"מ הו"ל למכתב להאי יתורא דיזה גבי לפני הכפורת דשעיר דכתיב נמי ברישא דקרא והיזה והוי נפקא ליה מהא דרשא דרבי יוחנן, ולא יאמר למעלה בפר כלל. הא לאו מילתא הוא המסיק למעלה דפר מבעי ליה לבנין אב כל מקום שנאמר פנים אינו אלא קדים, אכתי לא יאמר למעלה בפר כלל ולכתוב גבי מעלה השעיר על פני הכפורת קדמה, א"נ לכתוב לכולה מילתא דא' למעלה ח' למטה אצל א' מהן אצל פר או אצל שעיר לחוד ולגמור אידך מיניה מועשה כאשר עשה, אלא ודאי אין זה סברא שנאמר מה שכתוב אצל פר לכתוב אצל שעיר א"נ איפכא ולא עבדינן דרשא אלא מיתורא לגמרי דלא לכתב כלל, אלא ע"כ האי קושיא ליתא לרבי יוחנן אלא לרבי אלעזר דאמר דלא נפקא ליה מידי מהאי יזה, ומפרש דה"ט דהזאה א' צריכה מנין שלא יטעה בהזאות. [מלואים]

דף נה ע"ב

ומי חיישינן והתנן השולח חטאתו ממדינת הים:    קשה לי הא בפ"ג דגיטין (דף כ"ז) [דף כח ע"א] רמינן עלה מהא הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד, ושני אביי הא ר' מאיר דלא חייש למיתה הא ר' יהודא דחייש למיתה מהא דחייש לקמן שמא יבקע הנוד, ואע"ג דרבא מחלק שמא מת לא חיישינן ומתניתין כולי עלמא, שמא ימות תנאי היא, והא דחייש ר' יהודא שמא יבקע הנוד לשמא ימות דמי, מ"מ איכא למימר רב הימי כאביי סבירא ליה דלא מחלק, ור' יהודא חייש לשמא יבקע דדמי לשמא ימות חייש נמי לשמא מת.

ואע"ג דבפ"ב הסוכה (דף כ"ד) [דף כג ע"א] קאמר אביי איפכא דר' מאיר חייש למיתה מהא רעשה בהמה דופן לסוכה דר' מאיר פוסל ור' יהודא מכשיר דלא חייש למיתה, וטעמא דר' יהודא האוסר בההיא דהלוקח יין [שם דף כד ע"א] משום דאין ברירה, היינו למאי דס"ד התם דבדופן סוכה פליגי בחיישינן למיתה, אבל במסקנא על ידי תיובתא הדר ביה מהאי טעמא ומפרש דהיינו טעמא דר' מאיר הבהמה לאו מחיצה היא אי משום שעומדת [ברוח] אי משום דאינה עשויה בידי אדם ולר' יהודא מחיצה היא.

וכי תימא הא מ"מ ממילא ש"מ דר' יהודא לא חייש למיתה מהמכשיר בהמה לדופן סוכה, אין זה הכרח, דהא פריך התם ודילמא רבעה, דמתיחא באשלי מלעיל, והא דחייש לשמא תמות דלמא מוקים לה בפחות מג' סמוך לסכך וכיון דמתה כווצא ולאו אדעתיה, והשתא י"ל אדרב דימי דאע"ג דר' יהודא חייש למיתה אפילו הכי גבי דופן סוכה מכשיר דלית ליה הא גזירה דילמא מוקים ליה בפחות מג' וכווצא ולאו אדעתיה דגזירה דחוקה היא.

והא (דדחוק) [דדחיק] אביי לומר דר"י לא חייש למיתה, לימא דחייש כר"מ אלא משום דל"ל לההיא גזירה, אלא על כרחך אי חיישינן למיתה כולי עלמא מודו דגזרינן לה, לא היא, כיון דאביי מפרש דהיינו טעמא דר' מאיר דחייש למיתה, אי ר' יהודא נמי חייש למיתה, אם כן מתניתין דהשולח חטאתו מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן למיתה אמאן תרמייה, משום הכי מפרש לטעמא דר' יהודא משום דלא חייש למיתה, ולפי זה בע"ב טעמא דר' יהודא בההיא דהלוקח יין לאו משום שמא יבקע אלא משום דאין ברירה, אבל למסקנא דטעמא דר' מאיר גבי דופן סוכה משום הבהמה לאו מחיצה היא ולאו משום דחייש למיתה איכא למימר מהשתא כדהוי סבירא ליה לאביי מעיקרא דהיינו טעמא דר' מאיר בההיא הלוקח יין משום דלא חייש לבקיעת הנוד והוא הדין למיתה, ור' יהודא חייש לתרווייהו, וגבי דופן סוכה משום דגזירה דחוקה היא לא חייש לה, והשתא איכא למימר דרב דימי מפרש להא פלוגתא הדופן סוכה כמסקנא דהתם, וההיא הלוקח יין היינו טעמא דר' מאיר דלא חייש למיתה, וההיא מתניתין [דהשולח חטאתו ר' מאיר היא]. והכי ניחא דקי"ל סתם משנה ר' מאיר, ור' יהודא חייש למיתה בההיא דהלוקח, ואם כן מאי פריך הכא ארב הימי מההיא דהשולח חטאתו, הא ההיא ר' מאיר היא אבל ר' יהודא אין הכי נמי דחייש למיתה כדחייש לבקיעת הנוד.

וי"ל הודאי סוגיא דשמעתין אליבא דרבא אתיא דאמר לשמא מת לכולי עלמא לא חייש, ולשמא ימות דדמי לשמא יבקע הנוד פליגי דר' מאיר לא חייש ור' יהודא חייש, וההיא דהשולח חטאתו דברי הכל היא. תדע דהכי היא דהא למסקנא דמוקי לטעמא דר' יהודא משום חטאת שמתו בעליה ודאי, פריך עלה ונברור ד' זוזי, וקאמר ר' יהודא לית ליה ברירה, ומייתי לה מההיא דהלוקח יין האוסר ר' יהודא ש"מ דסבירא ליה אין ברירה, ודחי דלמא היינו טעמא דר' יהודא דחייש לבקיעת הנוד, והשתא מאי קשה ליה הא מ"מ ההיא דלא היו שופרות לר' יהודא אתי שפיר ממה נפשך אי טעמא דר' יהודא בהלוקח יין משום דאין ברירה אם כן יש לחוש לחטאת שמתו בעליה ודאי ואין לה תקנה בברירת ד' זוזי כיון דאין ברירה, ואי טעמא דר' יהודא בהא לאו משום דאין ברירה אלא משום דחייש לבקיעת הנוד כ"ש דחייש למיתה דשכיח יותר כדאמרינן התם בפ"ב הסוכה, מהשתא כ"ש דניחא טפי הא דס"ל לא היו שופרות לקיני חובה מטעמא קמא משום ספק חטאת שמתו בעליה כיון דחייש למיתה דהשתא ליכא תקנתא על ידי ברירת ד' זוזי, דהא האי חששא הספק חטאת שמתו בעליה איכא על כל המעות שבשופר בכל ד' וד' זוזי שבו. אלא ודאי שמעתין אליבא דרבא אזלא דכולי עלמא לשמא מת לא חיישי, והא דחייש ר' יהודא לבקיעת הנרד, אי האי טעמא דר' יהודא האוסר בההיא דהלוקח יין, משום דשמא ימות הוא.

עי"ל דפריך שפיר מהא דהשולח חטאתו אדרב הימי רעד כאן לא פליגי אי חיישינן לשמא מת אי לא הני מילי לזמן מרובה, אבל לזמן מועט לכולי עלמא לא חיישינן לשמא מת ובדפי' התוספות שם [גיטין דף כח ע"א ד"ה הא ר"מ], דאי לא תימא הכי אשת כהן שיצא בעלה מפתח ביתה לא תאכל בתרומה ולא תאכל אלא בשעה שרואה בעלה בפניה, ולא מדמי להו אביי אלא שמא מת לזמן מרובה לשמא ימות לאלתר.

ולפי"ז צריך לומר הא דרמי מהא דבת ישראל נשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים אההוא דהרי זה גיטך שעה א' משום דקתני שהלך בעלה למדינת הים הוה ליה לזמן מרובה ואפילו הכי לא חייש לשמא מת, וכן בההיא דהשולח חטאתו, ממדינת הים קתני, דהוה ליה זמן מרובה ולא חייש למיתה, והא אפילו לרבנן דאמרי היו שופרות לקיני חובה לא נשתהא זמן מרובה בשופר אלא מקריבו בו ביום כדאמרינן בפ"ג דעירובין(דף לב ע"א) האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים משום דר' שמעיה דאמר חזקה אין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלה כל המעות שבשופר ואם כן לכולי עלמא לא חיישינן שמא מת לזמן מועט, דהא לר' יהודא אי אפשר לשלח דמי קינו ממקום רחוק דהוה ליה זמן מרובה אלא ממקום קרוב דכולי עלמא לא חיישי למיתה, והשתא פריך שפיר אמאי לא היו שופרות לקיני חובה לר' יהודא הא אפילו אם תמצא לומר דחייש לשמא מת הא כיון דחייש לה בע"ב אי אפשר לשלח דמי קינים מרחוק לירושלים דחיישינן שמא מת אלא מקרוב לירושלים דלא חיישו למיתה, ואם כן יהיו שופרות לקיני חובה, דמשעת שילוח עד זמן הקרבה אינו אלא זמן מועט דהא אין בית דין עומדין עד שיכלה בו ביום כל מעות שבשופר [ופריך משולח חטאתו חמן מרובה לר' מאיר אזמן מועט לר' יהודא דחד דינא אית להו].

ובהכי ניחא לי הא דפריך אדרב דימי ממתניתין דהשולח והוה ליה להקשות מיניה וביה מדאמר ר' יהודא לא היו שופרות לקיני חובה ויהיב טעמא מפני התערובות כשרים בפסולין שהוא חטאת שמתו בעליה ש"מ שמקריבין (לקוני) [לקיני] חובה אע"ג דליתנייהו לבעלים קמן בשעת הקרבה ואמאי מקריבים בדליתנייהו קמן אי חיישינן לשמא מת. [אלא ודאי לזמן מועט כולי האי כולי עלמא סבירא להו דלא חיישינן ואף לרבי דימי אלא דלזמן מועט דיום אחד ס"ד דרב הימי דחיישינן, והש"ס לא ניחא ליה אלא דבכל זמן מועט לא חיישינן]: והתוספות נד"ה והתנן] הקשו אהא הפריך מהא דהשולח חטאתו דהא אמרינן התם בפ"ג דגיטין(דף כח ע"א) לא שנו אלא בזקן שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות לא, ואם כן ניחוש דילמא איכא מחייבי קינים שהגיע לגבורות דחיישינן בהו שמא ימות א' מהם. ותי' הני מילי במביא גט משום חומר אשת איש אבל שולח חטאתו אין חילוק בין הגיע ללא הגיע, ותדע דאמתניתין דהמביא גט קאמר ליה התם ולא אמתניתין דהשולח חטאתו. ואין כן דעת המפרש אלא האי לא שנו אכולהו בבי דמתניתין קאי וגם אההיא דהשולח חטאתו, והאי תדע אינו ראיה, דההוא [המביא] גט [ד]מיתני התם רישא דכולהו בבי קאמר לה עלה ואכולהו בבי קאי.

וגם דברי התוספות שפי' דאהמביא גט לחוד קאי לא שנו משום חומר אשת איש אינו מכוון, דמאי לתא איסור אשת איש שייך דהא ממה נפשך נפקא מאיסור אשת איש או ע"י מיתה או על ידי גירושין, ומאי נותן לה בחזקת שהוא קיים ומשום העמד דבר על חזקתו חזקה זו למה לי יתן לה מ"מ. גם איך אמר אבל הגיע לגבורות לא דלמא מת ומה בכך יתן לה ממה נפשך, אלא ודאי מתניתין מיירי באין לו בנים ונותן לה בחזקת שהוא קיים ואינה זקוקה ליבום ואם כן אין כאן חומר אשת איש דבמיתה, אלא חשש יבמה לשוק דאינו אלא בלאו, ואין בו חומר יותר מחששא רגבי שולח חטאתו. אם לא שיאמרו התוספות האיסור יבמה לשוק חמור דיש בו חשש איסור כל ימי חייו, מה שאין כן חששא רגבי שולח חטאתו דאינו אלא חשש איסור לשעה, ואינו מוכרח. אלא ודאי אכולהו בבי קאי האי לא שנו.

ותדע דהכי הוא כדפי', דאמרינן התם לא שנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולין לחיים, אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה לא, והא גוסס כיון הרוב גוססין למיתה מן התורה הוא בחזקת שאינו קיים לכל דבריו דהא רובא דאורייתא הוא, ואפילו הכי לא קאמר לה אלא אהא דהשולח גט, אלא ודאי אכולה מתני' קאי ורישא דכולהו נקט. ועוד מדנקט זקן שהגיע לגבורות עם גוסס ש"מ לכל דבר הוא בחזקת שאינו קיים דומיא דגוסס. ומאי הקשה להו מפ"ג דגיטין לא קשה מידי, דאין הכי נמי שלזקן שהגיע לגבורות לא היו נותנים לתוך השופר, דהא ודאי של גוסס אע"פ שהוא כחי לכל דבר ומקריבין עליו קרבנות חובה ונדבה כדאמר ריש פ"א דמסכת שמחות אפילו הכי אי אפשר ליתן קינו לתוך השופר מפני התערובות כיון דרוב גוססין למיתה הוא הדין נמי של זקן שהגיע לגבורות.

ואפשר עוד לומר דכמו גוסס ודאי אי אפשר להקריב חטאת שלו שלא בפניו דודאי חיישינן למיתה לאלתר הכא נמי זקן שהגיע לגבורות נמי מדכייל להו בחדא:

מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים:    אלמא לא חיישינן שמא מת בעל הקרבן. קשה לי מאי פריך הא לא דמי דגבי שולח חטאתו היינו טעמא דלא חיישינן לשמא מת דהוה ליה מיתה דיחיד דשמא מת היחיד בעל הקרבן להא לא חיישינן, אבל גבי מעות שבשופרות דרבים נותנים לתוכו חיישינן שמא מת אחד מהם, דכהאי גוונא אמרינן בפ"י דב"ב (דף קעב:) לנפילה דחד לא חיישינן וגבי שטרות קאי ומשום הכי ב' יוסף בן שמעון מוציאים שטר חוב על אחרים ולא חיישינן שמא מחבירו נפל ומצאו זה, אבל לנפילה דרבים שמא נפל מא' דעלמא חיישינן לפיכך שטר שכתוב בו לויתי ממך מנה אין גובה בו המוציאו שמא מא' מעלמא נפל ומצאו זה, והבא נמי הא דשופרות דמי לנפילה דרבים האם היו שופרות לקיני חובה היו הכל נותנין לתוכו וחיישינן למיתה דחד מעלמא.

וי"ל האם כל המעות שבשופרות היו מעורבין של הכל ביחד, הכי נמי דדמי לנפילה דרבים דשמא אחד מהם מת ונמצא דמי חטאת שמתו בעליה מעורבין בקן זה הקרב, אבל הכא כיון דאי אפשר לערב כל המעות זה עם זה וכמשכ"ל בשם התוספות וצריך מעות דמי קן צרור ומיוחד בפני עצמו אלא שהצרורין מעורבין ואינן ניכרין כל צרור של מי הוא, אם כן כשמקריבין קן מאיזה צרור מהם לא חיישינן למיתה שמא מת בעל צרור זה דהוה ליה מיתה דיחיד דכל קן כשקרב מאיזה צרור שבשופר אין בו מעות אלא של אדם א', ואי חיישת שמת בעל הצרור למיתה דיחיד [הוא] דהא בשעת הקרבת קן זה לא איכפת לן במיתת מבעלי קינין אחרים דהא אין לו שותפות בו לפיכך לא חיישינן למיתה:

דף נז ע"א

הימנו ודבר אחר הוא ולא הוי היקש:    הקשו התוספות !ד"ה הימנו] לפי"ז א"כ הא דאמר לעיל בברייתא לא יאמר למטה בשעיר וכו' דא"ב לא הוי יליף אלא מהקישא דפר ולא הוי הימנו ודבר אחר. ותי' דברייתא דלעיל ס"ל דהימנו ודבר אחר הוי היקש. ואיני יודע מאי קאמר הא קשיא להו האיך קאמר לעיל לא יאמר למטה בשעיר הא אי אפשר דא"ב הו"ל היקש גמור ואינו חוזר ומלמד בהיקש על ההיכל, א"כ מאי תי' דס"ל דהימנו ודבר אחר הוי היקש, הא אנן בהא שינויא אמרינן דלא הוי היקש וצ"ל למטה בשעיר כי היכא דלהוי הימנו ודבר אחר, והאיך קאמר לא יאמר למטה בשעיר. אבל בתוס' ישנים הדבר מתוקן דפי' דהגמ' לא חש להאריך בהא דלעיל אלא סתמא פריך דלהאי תנא אתי שפיר האי אבל לאידך [תנא] מאי איכא למימר, ובמסקנא מיתרצא שפיר: [מלואים]

אלא כנגד הפרוכת:    קשה לי אמאי לא קאמר ה"נ אם נגעו נגעו כדקתני גבי פר העלם דבר ושעירי ע"ז. ואי נימא דהכא גבי יוה"כ נגיעה פוסלת צריך טעם מ"ש מהני. וליכא למימר משום דהכא גבי יוה"כ לא כתיב פרוכת אלא וכן יעשה לאוהל מועד הלכך פשיטא ראם נגעו נגעו, אבל בפר העלם דבר כתיב והיזה את פני הפרוכת ה"א דווקא פני הפרוכת אבל על הפרוכת לא, קמ"ל דבכלל את הכל במשמע בין על בין כנגד, ולה"ט הא דקאמר אינו מזה על הפרוכת לאו למימרא דאינו רשאי קאמר ואם נגעו נגעו, דליתא, דמאי שנא על מכנגד אלא א"צ קאמר, אלא ברצונו תליא, אם רצה מזה על אם רצה מזה כנגד בין של יוה"כ בין בפר העלם דבר ושעירי ע"ז, דליתא, דא"ב ראב"י היינו ת"ק, ודוחק לומר דראב"י מעשה אתא לאשמועינן וכדאמרינן בסוף פ"ק דגיטין !דף יד ע"ב] ר"ש הנשיא מעשה אתא לאשמועינן דא"ב הו"ל להגמרא למימר הכי בהדיא כדאמר התם.

וכ"ש אם נפרש הבשל יוה"כ לת"ק כיון דלא כתיב פרוכת בהדיא אי בעי עביה הכי ואי בעי עביר הכי, אבל בהעלם דבר הכתיב והיזה את פני הפרוכת ולא כתיב על משמע לכתחילה דווקא נגד אבל על לא, מיהו בדיעבד אם נגעו נגעו דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב כדשנה בעיקר הזאות מועשה כאשר עשה דמעכבין זה את זה כדאמרינן בפ"ד דזבחים (דף לט ע"א), ושעירי ע"ז כל עצמן לא למדנו לעיקר הזאה ולכל הלכותיה אלא מפר העלם דבר כדאמרינן התם החטאת אלו שעירי ע"ז, ואע"ג דאמרינן לפר זה פר יוה"כ דאיתקש נמי להעלם דבר היינו לשאר דברים שלא נכתבו בגופו כדמפרש התם, אבל הא הכתב רחמנא אוהל מועד בהדיא ולא את פני הפרוכת כדכתיב התם אלמא לא הושוו בהא זה לזה. דא"ב ראב"י גבי פר יוה"כ מאי קמ"ל היינו ת"ק. ועוד דא"ב ראב"י בהני תרתי לא חדא מחתא נינהו דגבי יוה"כ לא פליג ובפר העלם דבר פליג.

והמחוור נ"ל דה"ט דלא קאמר גבי יוה"כ ואם נגעו נגעו כדתני גבי הני, משום המקום הפרוכת של משכן קדושתו כלפנים ומחודו החיצון ולפנים הוי ק"ק כדפירשתי לעיל [דף נא ע"ב ד"ה ועבוד שתי פרוכת], ומחיצת אמה טרקסין של מקדש ראשון איסתפקו לרבנן אי כלפנים או כלחוץ ועבדו במקדש שני ב' פרוכת וביניהם אויר אמה זו, והעמידו החיצון מתחילת אמה טרקסין ולפנים והפנימי מסופו ולפנים כדי שיהיה מחודן החיצון זה בספק קדושת פנים וזה בשל ודאי, דהא פרוכת צריך להיות כולו בקדושת פנים וכמו שכתבתי שם לשיטת התוספות, וכיון שכן איכא למימר דלת"ק בשל יוה"כ דכתב רחמנא וכן יעשה באוהל מועד היינו היכל א"א להזות אלא כנגד הפרוכת, אבל לא יגעו בפרוכת כיון דפרוכת קדושת ק"ק עליך הך"ל כאילך מזה בק"ק ךלא ךהיכ,^ '.

ואע"פ שעומד הכהן בהיכל ומזה מ"מ אין הזאה נגמרת ביציאתה מתחת יד המזה אלא גמר הזאה הוי הנחתה, וכדאמרינן בסוף פ"ק דזבחים (דף טו ע"א) היה מזה ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאדר המזבח הו"ל נגמרה העבודה בבעל מום ופסולה, ואמרינן נמי התם דלאחר שפירש ההזאה מתחת יד המזה ועד דמטי למזבח המחשבה פוסלת בו, וכיון שכן צריך שיהא הנחת הזאות הללו באוהל מועד ולא על הפרוכת. לא מבעיא במשכן דקדושת פרוכת ומקומו היה ודאי כלפנים הלאו אוהל מועד מיקרי אלא ק"ק, אלא אפילו בבית שני כיון דההזאות אע"פ שהיו אצל פרוכת החיצון דאלו אצל פנימי לא אפשר כיון דאויר אמה טרקסין ספק כלפנים אי מזה אצלו דילמא קדושתו כלפנים והו"ל ק"ק ולא אוהל מועד והתורה אמרה וכן יעשה לאוהל מועד, אלא ע"כ אצל הפרוכת החיצון הסמוך להיכל הקרוי אוהל מועד היה מזה, והשתא אי הוי הנחת הזאות הללו בפרוכת והיו נוגעין בו דילמא קדושתו כלפנים ואין כאן הנחת הזאה באוהל מועד.

משא"כ הזאת פר העלם דבר דרחמנא לא תלי להו באוהל מועד אלא בפרוכת כדכתיב והיזה את פני הפרוכת לית לן בה אפילו אי נוגע בו אפילו אם תימצי לומר קדושתו כלפנים, דהא במשכן קדושת פרוכת היא ודאי כלפנים ואפ"ה אמר רחמנא והזה את פני הפרוכת ואת פני הכל במשמע, בין נוגע בו ובין אין נוגע בו. מיהו הני מילי מן התורה, ומ"מ מדרבנן אמרו שהזאת העלם דבר ושעירי ע"ז לכתחילה לא יהיו נוגעים בפרוכת גזירה אטו יוה"כ, מיהו בדיעבד לא גזרינן ואם נגעו נגעו, אבל של יוה"כ אפילו בדיעבד נמי לא דילמא קדושתו כלפנים ורחמנא אמר אוהל מועד והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא, זהו טעמו של ת"ק.

וראב"י אפשר ס"ל הפרוכת ומקומו כלחוץ אפילו במשכן ואוהל מועד, ובבית שני תסתפקו באמה טרקסין אי כלפנים או כלחוץ ע"כ הב' פרוכת המבדילים בין היכל לק"ק העמידו את החיצון בהיכל במקום שודאי הוא כלחוץ וחודו הפנימי כלה במקום כלות אמה טרקסין לחוץ, ואת הפנימי העמידו שחודו הפנימי כלה במקום כלות אמה טרקסין לפנים כדי שיהא א' מן הפרוכת הללו, זה שמבדיל בין היכל לק"ק, כולו לחוץ דהכי גמירי הפרוכת המבדיל יהיה כולו לחוץ וחודו הפנימי יהיה אצל התחלת ק"ק וכמ"ש שם, וכיון ההזאות הללו היו אצל פרוכת החיצון השתא לא מיבעיא של העלם דבר ושעירי ע"ז אם נגעו דל"ל בה, אלא אפילו של יוה"כ דבעי אוהל מועד נמי לית לן בה דהא מקום פרוכת כולו הוא אוהל מועד:

[מלואים]

ה"ג ותניא גבי פר העלם דבר:    ולא דתנן כי אינו במשנה, וה"ג תוס' ישנים: [מלואים]

אני ראיתיה והיו עליה כמה טיפי דמים של פר העלם דבר:    הקשו התוס' בשם ריב"א והא בבית ראשון לא היה פרוכת ובבית ב' לא הקריבו פר העלם דבר, כדתנן בם"ק המגילה (דף ט' ע"ב) אין בין כהן משיח למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות דכהן משיח מקריבו ולא מרובה בגדים. ותי' דבבית ראשון הוי ופרוכת דבבי איירי. ור"י תי' דבבית ב' הוי וההיא המגילה מיירי בהוראת כהן משיח לעצמו דמביא פר ולא מרובה בגדים בהוראתו, אבל פר העלם דבר של ציבור קרב אפילו ע"י כהן הדיוט כדאיתא בת"ב, וכן מוכח דבבית ב' מיירי דאי בראשון הוה ליה למימר של פר כהן משיח, אבל בבית ב' משיח לא הוי דיאשיהו גנזו.

ובאמת פי' ריב"א דחוק מאד דהאיך אפשר שמימות יאשיהו עד ימי ראב"י שהיה אחר חורבן בית שני הרבה והיה עכ"פ קרוב לששה מאות שנה ואפשר יותר, שלא נתקנח ונתיבש הטיפי דמים שלא יהא רישומן ניכר כלל, אלא ודאי דבבית ב' הוי. מ"מ פשטא דשמעתא דסוף פ"ק דקדושין (דף לו ע"א) דתנן התם הזאות נוהגים באנשים ולא בנשים ואמרינן עלה בגמרא [בע"ס] הזאה דהיכא, אי הפרה אלעזר כתיב בה, אי דפנים, פירוש דפר כהן משיח והעלם דבר, הכהן המשיח כתיב בה, ופירש"י למעוטא הדיוטות וכ"ש נשים ולמה ליה לתנא למתנייה, אלמא אינו קרב אלא ע"י כהן משיח דווקא. מיהו התוס' פירשו שם בענין אחר בפירוש דחוק ורחוק, ואין זה מקומו. ובפ"ג דהוריות בחידושי אפרש יותר כי שם עיקר מקומו: [מלואים]

דחזינהו דעבידי שלא כסדרן:    פי' ה"ר יוסף שלא כסדרן שלא היו שם אלא שבע, וצ"ע אם היו בפר העלם דבר ושעירי ע"ז ח' או ז'. [תוס' ישנים בדף נח ע"א סוף ד"ה שלא כסדרן].

ואני תמה מה מקום לספק זה הא לא כתיב בפר העלם דבר אלא והיזה את פני הפרוכת שבע פעמים וח' מנין. ועוד שנעלם ברייתא דפ"ד הזבחים (דף מב ע"א) ודפ"ב דמנחות (דף טז ע"א) דקאמר אבל דמים הניתנין על מזבח הפנימי כגון מ"ג של יוה"כ וי"א של פר כהן משיח וי"א של פר העלם דבר של ציבור פיגל בין בראשונה וכו' והא הני י"א דפר כהן משיח והעלם דבר היינו ז' הזאות של פרוכת וד' המזבח הפנימי, אלמא הפרוכת אינן אלא ז' ולא ח' וזה פשוט. מ"מ פי' הר"י לא יתכן דאין זה במשמע בהא דקאמר שלא כסדרן דאינן אלא ז'. עוד פי' [שלא היו] א' למעלה ח' למטה כסדר פר יוה"כ. וקצת קשה לי דמהא אינה ראיה כ"כ דהא איכא למימר דשל יוה"כ הוי [ו]האחת של מעלה

נתקנח או נתיבש:    ואע"ג דלמאי דפי' [לעיל בסוף ר"ה אלא כנגד הפרוכת] דלת"ק הא דאין ליגע לכתחילה בהעלם דבר ושעירי ע"ז היינו משום גזירה דשל יוה"כ, וכיון דבשל יוה"כ העיד ראב"י שראה שנגע בפרוכת ובע"ב היינו שראה עליו ח' הזאות, ממילא ש"מ דבהני כ"ש דשפיר דמי, מ"מ הא ודאי משמע דראב"י לא בתורת כ"ש קאתי, אלא העיד שראה מהזאות דהני ממש על הפרוכת, והא מנא ליה דילמא משל יוה"כ היו, ועל דרך שפירשתי: [מלואים]

והתורה אמרה וכלה מכפר כלה דם הפר ואחר כך כלה דם השעיר:    הקשו התוס' תיפוק ליה מדכתיב חוקה וכתיב דם פר ברישא. ותי' שמא י"ל דמחוקה לא יליף אלא היכא ששינה הסדר ממעשה שלם כגון אם הקדים כל עבודת שעיר דבחד מקום מקמי פר, אבל בכה"ג דאינו מקדים אלא א' ממתנות דם שעיר מקמי ז' מתנות דפר אינו מעכב, להבי מייתי לה מוכלה כלה דם הפר לגמרי ואח"ב דם השעיר והוי כמו שינה עליו לעכב.

ואינן דברים של טעם לומר דעיכוב דחוקה לא קאמר אלא בשינה הסדר של מעשה שלם דהא קרא סתמא כתיב. ועוד קשה לי דהא לרבא בנותן א' למעלה ח' למטה לשם שניהם שינה הסדר של מעשה שלם, תהי דלא הקדים ז' של מטה דשעיר לשל מטה דפר אלא נתנן ביחד, ואע"ג דבנתינה קמייתא דשעיר איכא נמי משום הקדמה לשל פר שהקדימן למתנה ז' של פר, מ"מ כיון דבמתנה אחרונה שהיא (שביעית) [שבע] דלמטה דשעיר אין כאן משום הקדמה שהרי נתנן ביחד עם ז' של פר אכתי אין כאן מעשה שלם. אפ"ה שינה הסדר של מעשה שלם איכא כאן, דהא רחמנא אמר ליתן של פר קודם לשל שעיר והבא כשנותן מתנות של זה וזה ביחד נהי דליכא באחרונה משום שינוי דהקדמה של שעיר לשל פר, אפ"ה איכא משום שינוי דלא הקדים של פר לשל שעיר ורחמנא קפיד אהקדמת דם פר לדם שעיר כדכתיב של פר קודם, ואין לך להוציא הקדמה דפר מהאי עיכובא דחוקה, והא הוי שינוי בכל המתנות בין בא' למעלה בין בז' דלמטה, ולא היה צריך להביא מהאי קרא דוכלה אלא אבבא שאח"ז בנתערבו לו במתנות אחרונות לאחר שנתן דם פר קודם לדם שעיר בא' למעלה, דהתם אין כאן שינוי של סדר שלם לענין הקדמה כיון הלמעלה הקדים דם פר לדם שעיר ולאפוקי מהרב פפא, אבל הכא תיפוק ליה מהכתב רחמנא דם פר ברישא וחוקה סגי לאפוקי מדרבא. ואפילו אם תימצי לומר דמה"ט נקט רבי ירמיה האי קרא דוכלה לאפוקי נמי מהרב פפא אבל לאפוקי הא דרבא בחוקה לחוד סגי, מ"מ קשה האיך טעי רבא בהכי דהא בכולה מכילתין פשיטא לכ"ע דחוקה עיכובא הוא.

והא נמי ליכא למימר דכיון דהכא איירי בנתערבו לו אחר מתנות דלפנים קודם מתנות דהיכל, דאל"ב הא אמר לקמן [דף סא ע"א] שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה ולא כלום וכמו שפי' התוספות לקמן נע"ב ד"ה נותן], השתא י"ל דרבא דסבר למימר הנותן א' למעלה ח' למטה לשם שניהם אדרבי יהודה אמר דס"ל לקמן [דף ס' ע"א] דחוקה לא נאמר אלא אדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים ולא בהיכל, והשתא אתי שפיר דרבי ירמיה מייתי לה להא דאמר דוכלה דנ"מ נמי לאפוקי מהא דרבא גופיה.

מ"מ אכתי לא ניחא דהא רבא אמר נותן א' למעלה ח' למטה לשם שניהם דמשמע האפילו לכתחילה עושה כן, ואמאי נהי דחוקה לא קאי אהיכל ובדיעבד סידרן אין מעכב, מכל מקום מצוה לכתחילה מיהו איכא להקדים דם של פר לשל שעיר ואמאי נותן לכתחילה כא' ביחד. והא נמי תקשה לפי' התוס' דפי' דחוקה אינו מעכב אלא בשינה סדר של מעשה שלם, ואמאי נהי דעיכובא ליכא מצוה מיהו איכא, ואפילו בשינוי כל דבר מסדר הכתוב לכתחילה לא.

ולי נראה דאי לאו קרא דוכלה ה"א דלא קפיר קרא כלל אהקדמת פר לשעיר בהזאת דמים בהיכל ואיזה שירצה יקדים, ומתניתין [דף ס' ע"א] דמקדים לה בהיכל נמי, איידי דנקט של פר קודם לפנים נקט לה נמי בהיכל ולאו דווקא.

וכ"ת הא לפנים כתב רחמנא להזות דם פר קודם לשעיר וכתיב וכן יעשה לאוהל מועד ש"מ דבהיכל נמי קדים:    י"ל דבפנים נמי לא אקדמיה קרא משום קפידא דהקדמת דמים, אלא משום קפידא דנותן דם פר קודם לשחיטתו של שעיר, אבל בהיכל דשניהן כבר שחוטין ועומדין לפנינו לית לן בה בסדר הקדמת דם פר לשעיר ואיזה שירצה יקדים. דהא ע"כ האי קרא דוכן יעשה לאוהל מועד אגופן של הזאות קאי כדאמר לעיל [דף נו ע"ס] כשם שמזה לפני ולפנים א' למעלה ח' למטה כו' ולא אסדר הקדמתן של פר לשל שעיר, דהא ודאי א"א להקישן לגמרי של היכל לשל פנים לענין הקדמה דהא לא אפשר, דאילו בפנים דם פר קודם אפילו לשחיטתו של שעיר ואילו בהיכל כבר נשחט השעיר והיזו ממנו הזאת פנים, וכיון שכן ע"כ וכן יעשה אעיקרן של הזאות אמר רחמנא ולא אסדרן, אלא הבפנים בע"ב הזאת דם פר קודמין לשל שעיר כיון דהזאתן קודמין אפילו לשחיטתו של שעיר, אבל בהיכל שכבר שחוט ועומד לית לן בה בהקדמת דם פר לשעיר, לפיכך מייתו רבי ירמיה קרא דוכלה דהתם אוהל מועד נמי כתיב למימרא דבאוהל מועד נמי קפיר אסדר הזאות להקדים פר לשעיר.

מיהו אכתי קשה לי מהא דאמרינן בפ"ג דהוריות (דף י"ב) [דף יג ע"א] דפר כהן משיח קודם לפר העדה לכל מעשיו משום דבדין הוא שיקדים מכפר למתכפר, ונפקא ליה מדכתב רחמנא גבי כפרת יוה"כ וכיפר בעדו ובעד ביתו כפרתו קודמת לכפרת ביתו, והשתא כיון דהאי קרא מלמד למקום אחר שכפרת כ"ג קודם כ"ש דמגלי לגופיה, וממילא נפקא ליה מהא דדם פר שמכפר על כ"ג קודם לדם שעיר שמכפר על ישראל בכל מתנותיו ואפילו בהיכל נמי, ואכתי במאי טעי רבא וגם למה לי קרא דוכלה להא. וי"ל דה"א דמ"מ בנתערבו בהזאה א' סגי ועולה לשניהם דליכא קפידא אלא שלא יוקדם מתכפר למכפר אבל בהקדמת מכפר למתכפר ליכא קפידא וכיון תתערבו מזה ומזה משתיהם בבת אחת שפיר דמי, קמ"ל קרא דוכלה שצריך לכלות דווקא דם הפר קודם לשעיר.

ובתוס' ישנים [נדפס לקמן נח ע"א ד"ה התורה] כתבו שה"ר יוסף לא גרס לה וכלה לכפר דלקמן דרשי ר"ע ור"י לדרשא אחריתי, אלא ודאי גרסינן והתורה אמרה כלה דם הפר ואח"ב דם השעיר דאיכא למ"ד לקמן דסדרן מעכב, ואפילו למ"ד לא מעכב מצוה מיהו איכא, והוו כי ההוא דבסמוך והתורה אמרה תן למעלה ואח"ב תן למטה. ופי' זה נ"ל עיקר דודאי לרבי יהודה דאמר דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ סדרן לא מעכב, הקדמת דם של פר לשל שעיר בהיכל לא מעכב, כדאמרינן לעיל פ"ד [דף מ' ע"א] לא דאקדים מתנות דפר במזבח מקמי מתנות דשעיר בהיכל ורבי יהודה היא, וכמו דהקדמה זו לא מעכב ה"ה הקדמת שעיר לפר בהיכל לא מעכב לרבי יהודה דמאי שנא.

וה"נ מצינו בפ"ד דזבחים (דף מ' ע"א) דאמר התם לפר זה פר יוה"כ, ופריך למאי הלכתא לעכב פשיטא חוקה כתיב ביה ומוקי לה רנב"י כרבי יהודה דאמר חוקה אבגדי לבן בחוץ לא מעכב אימא מדסדרן לא מעכב הזאות נמי לא מעכב קמ"ל, אלמא סידרן לא מעכב לרבי יהודה ולא אמרינן והתורה אמרה וכלה כלה דם הפר ואח"ב דם השעיר שנה עליו הכתוב לעכב, וא"כ ה"ה לרבי נחמיה דאמר חוקה אבגדי לבן בחוץ נמי קאי דסידרן מעכב אלא דלא קאי חוקה אלא אמעשה שלם א"א ללמוד מוכלה שיעכב הסדר של מקצת מעשה דבהא לא נחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה, וכמו דלרבי יהודה אין במשמע מוכלה לעכב בסדר מעשה שלם, ה"נ לרבי נחמיה אין במשמע לעכב במקצת מעשה אם איתא דלרבי נחמיה לא קאי חוקה אמקצת מעשה כפי' התוס', וה"נ הא דפריך [התם] מהא דאמר רבי יהודה אם כלה כפר, משמע נמי דאהזאות עצמן קאי דמעכבין אבל לא אסדרן אם תדקדק שם: [מלואים]

דף נז ע"ב

תוספות ד"ה אלא אמר רבא. נותן שבע וכו', [מ"מ כיון דמעיקרא] שוין במתנותיהן אפילו רבנן דר' אלעזר מודו הכא דיתן למעלה ורואה אני דם הפר למעלה כאילו הוא מים עכ"ל:    ותי' זה איני מכיר מה בכך דמעיקרא הן שדן כיון דעכשיו לאחר שנתן דם הפר כבר למעלה אינן שדן. ונראה לי דקושיא מעיקרא ליתא דהתם מיירי בנתערבו דמים הניתנין על המזבח ואין ראוי ליתן על המזבח אלא במקומן הראוי להם של מעלה למעלה ושל מטה למטה אבל של מטה למעלה לא, אבל הני מתנות דפר ושעיר הא אינן ניתנין על הפרוכת ממש אלא כנגד הפרוכת אלא כשהוא מזה למעלה מצדד ידו למטה כו' כדאמרינן לעיל [דף נח ע"א], הא ודאי לית לן בה:

נותן וחוזר ונותן וחוזר ונותן שלשה פעמים:    קשה לי הא אמרינן בפ"ח דזבחים (דף עו ע"א) ר"ש אומר למחרת מביא אשמו ולוגו עמו ואספק מצורע קאי ואומר אם מצורע הוא הרי זה אשמו ולוגו, ואם לא יהא נדבה, וקומץ הלוג משום ספק נדבה, ונותן מתן ז' משום ספק מצורע ומקטיר הקומץ, ופריך אימתי מקטר ליה אי בתר מתנות ז' הו"ל שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה ואינו מקטיר קומץ עליהן אי קודם מתן ז' כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו, ומשני דמסיק ליה לשם עצים כרבי אליעזר, ופירש"י אי קודם מתן ז' היכי מצי למיתב תו מתן ז' דילמא נדבה היא והקטרת הקומץ הקטרה והו"ל הנך שירים וכי הדר עייל מידי מינייהו קא עבר משום בל תקטירו, [ד]כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו יש בכלל זה קדשים ושירי מנחה ולחם הפנים שקרב כבר מהם האימורים והקומץ והבזיכים קיימי שירים בבל תקטירו, והנך הזאות במקום הקטרה קיימי, וא"ב ה"נ הזאת דמים במקום הקטרה קיימי דמ"ש ממתן ז' הלוג שמן ואי נותן יותר ממנין הזאות שחייבה תורה הרי הוא בבל תקטירו כמו גבי שמן, וא"ב האיך נותן וחוזר ונותן עד ג' פעמים הא שמא נתן בפעם הא' משל פר ובב' משל שעיר דהו"ל כמצוותן וכשחוזר ונותן פעם ג' הו"ל משל פר ב' פעמים ועובר עליו בבל תקטירו. דבשלמא על של שעיר אינו עובר על בל תקטירו כיון דאף אם נתן בראשונה של שעיר הו"ל שלא כמצוותן ואינו יוצא ידי חובתו אין כאן כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו לפירש"י דאינו עובר על בל תקטירו אלא אם כבר יצא ידי חובת נתינה למזבח תעשו אלו שיריים, אלא דילמא נתן של פר בראשונה והרי הוא בבל תקטירו.

והא תינח לרבי אליעזר דאמר לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים ניחא דאמרינן אלו הזאות יתירות כאלו הן מים כדאמ' גבי לוג שמן וכדפירש"י התם, אבל לרבנן הפליגי עליה דר"א התם ואמרי בנותן לשם עצים ומים נמי עובר בבל תקטירו מאי איכא למימר. וכבר הקשו התוס' התם נע"ב ד"ה ואי] מהא דתנן התם הניתנין במתן א' שנתערבו במתן ד' ר"א אומר ינתנו במתן ד', הא כיון הניתן מתנה א' אידך הו"ל שיריים וקא עובר עליו בבל תקטירו. ותי' דר"א אית ליה רואין כאלו הוא מים, וא"כ לרבנן דלית להו רואין קשה הא דשמעתין, והא קיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד ר"א שמותי הוא כדאמרינן ריש פרק ר"א דמילה (שבת דף קל ע"ב).

מיהו התוס' תי' התם עוד כיון דשיירי הדם למזבח אזלי ליסוד מש"ה כי יהיב למעלה אינו עובר על בל תקטירו כיון דבלא"ה טעונין מזבח, וה"נ י"ל בההוא תערובת דפר ושעיר דשמעתין.

מ"מ אכתי קשה לי על פירש"י ראם איתא דכל כי האי גוונא כגון מתן שמן והזאת דם בכלל הקטרה הווין, ושלא לצורך הם בכלל לאו כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו, א"כ ה"נ לאחר מתן דם פר ושעיר על מזבח הפנימי כמצוותן אם מזה עליו יותר ממצוותן עובר עליו על לא תעלה עליו קטורת זרה דכל הקטרות בלאו זה, בין הקטרת סממני הקטרת שלא לצורך כגון יותר מהקטרת דבוקר וערב, בין הקטרת אברים ופדרים וקומץ, וא"כ ה"ה (לזרוק) [לזורק] דם פר ושעיר יותר על מצוותן עובר בלאו, וכיון שכן א"א ליתן ב' פעמים על מזבח הפנימי בנתערבו כוסות בכוסות, העובר על נתינה ב' משום קטורת זרה כיון הכבר נתן ב' פעמים הראשונים מכל א', ושמא נתן כסדרן של פר קודם לשל שעיר ויצא ידי חובתו, ומה שנותן בפעם ג' הוא שלא לצורך ועובר על בל תעלה קטורת זרה.

והניחא למאן דאמר לקמן מערבין לקרנות, א"כ כשמגיע ליתן על מזבח הפנימי כיון דמעורבין הן אין צריך ליתן אלא פעם אחת משל שניהם ההכשר מצוותן הכי הוי, אבל למ"ד אין מערבין לקרנות אלא נותן משל פר בעצמו וכן משל שעיר, בנתערבו כוס בכוסות במתנות שבהיכל מאי תקנתא איכא במה שנותן וחוזר ונותן, מ"מ במתנות דקרנות המזבח הפנימי אין לו תקנה משום ספק קטורת זרה וכדפי', והא כל מתנות שבפנים ושבהיכל ומזבח מעכבים זה את זה, והרי שמעתין אליבא דרבא אזלא, ורבא כר' יונתן ס"ל דלא בעי או לחלק כדאמרינן בפ"ח דב"מ [דף צה ע"ס] גבי אם בעליו עמו ואם אין בעליו עמו דכתב רחמנא גבי שואל רבא ס"ל כר' יונתן ומוקי לקראי כר' יונתן, א"כ ס"ל לרבא דאין מערבין לקרנות. וגם אהא דאמר רבא לעיל בנתערבו דמים בדמים לבתר ההדר ביה וס"ל דנותן וחוזר ונותן בין בנתערבו בתחילה בין במתנות אחרונות אליבא דידיה קשה.

מיהו בשנתערבו דמים בדמים י"ל דלא קשה מידי כיון דבנתינה א' אינו יוצא ידי חובתו בשל שעיר בודאי מה"ט דקאמרינן לעיל ואינו יוצא ידי חובתו אלא בשל ב/ בוודאי אתי עשה דהזאת דם של שעיר ודחי ל"ת דבל תקטירו דשל פר, אבל הא דכוס בכוסות ודאי קשה האיך חוזר ונותן פעם ג' דילמא כבר יצא ידי חובתו בב' פעמים הראשונים דכסדרן עביה להו בתחילה של פר והדר של שעיר ובפעם ג' עובר על בל תקטירו ואיך חוזר ונותן מספק.

ועוד אפילו נתן שלא כסדרן ולא נתן בפעם א' אלא משל שעיר ולא יצא ידי חובתו אלא בפעם ב' וג' דהו"ל כסדרן מ"מ עובר על בל תעלה קטורת זרה, דלענין קטורת זרה לא שייך לחלק בין נתן שלא לצורך בתחילה קודם שיצא ידי חובת נתינת חובה או אח"ב, דמ"מ קטורת זרה היא כיון דאין בה משום מצוה, ולא דמי לבל תקטירו דאינו עובר אם הקדים של שלא לצורך לשל מצוותו דאינו עובר עליו לפירש"י, משום דשאני התם דרחמנא אמר כל שממנו לאישים דמשמע שכבר נתן ממנו במצותו לאישים אם אח"ב מקטירו עובר עליו ולא קודם לכן, אבל בהא דקטורת זרה אין לחלק בהא.

ושמא י"ל כיון דמצוותן של פר ושעיר על מזבח הפנימי אפילו נתן מהם עליו שלא לצורך אפילו לבתר דנתן מהם עליו לצורך אין זה קרוי קטורת זרה ואינו עובר עליו דבעינן שיהא זרה מתחילה ועד סוף לאפוקי הא דכמצוותן צריכים להזות עליו, וכר"י דאמר בפ"ק הכריתות (דף ר ע"ב) גבי סך משמן המשחה מלכים או כהן גדול דפטור משום דבעינן שיהא זר מתחלה ועד סוף ומלך וכהן גדול לאו זרים מעיקרא נינהו וחכמים נמי ס"ל התם הכי, ועד כאן לא פליג ר"מ התם ומחייב אלא משום דבתר השתא אזלינן ומלך וכהן השתא זרים נינהו, ואע"ג דהא ודאי אם סך לאדם ואח"ב נעשה מלך או כהן גדול לכ"ע חייב, אפ"ה לא דמי להא, דהתם סתם בני אדם לאו למלכות ולכהן גדול קיימי לפיכך אע"ג דנתמנו אח"ב אי אפשר להפקיע שם זרות מהן למפרע, אבל פר ושעיר הודאי קיימי למזבח זה ומצוותן בכך כ"ש הקודם שנעשה מצוותן לאו קטורת זרה נינהו. ואפשר דאפילו לר"מ בקודם שנעשה מצוותן אין בהם משום זרות הואיל ועדיין עומדים למצוותן וקיימי למזבח זה ולא דמי לסך מלך וכהן גדול לאחר מצוותן דמעתה זרים נינהו ואין עומדין למשיחת שמן זה.

מיהו כ"ז לפירש"י, אבל לפי' התוספות שם בפ"ח הזבחים [דף עו ע"ב ד"ה ואי] א"צ לכל זה, דפירשו דאין בהזאת שמן ובהזאת דמים משום בל תקטירו אפילו אי מזה מהם שלא לצורך אינו עובר עליו דאין זה הקטרה, בלא"ה ניחא ולא קשה מידי, ולית לן בה בההיא דתערובות פר ושעיר בין דמים בדמים בין כוס בכוסות, לא משום כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ולא משום קטורת זרה, דהא אין זה הקטרה, ואין לי להאריך כאן בזה יותר וכבר כתבתי: [מלואים]

גמרא מיהו הנך שיריים הוו וליסוד אזלי או דלמא דחויין הווי:    קשה לי אמאי נימא דהוו דחויין, נהי דבהיכל אין לזרוק מן התערובות אלא מן הודאין, אבל במזבח דמערבין לקרנות וכך הוא הכשר מצותו כדתנן [לעיל דף נג ע"ס] עירה של פר לתוך של שעיר הא ודאי ראוין הן ליתן מהם נמי על הקרנות כיון דבלאו הכי צריך לערב הודאין ביחד לתוך זה יערב נמי התערובות לתוך אותו מזרק שמערב בהן דם הודאין, דמאי איכפת לן דהא מצוותן בקרנות על ידי תערובות דווקא ואפילו של ודאין נמי, ואע"ג דלא היו ראוין ליתן מהם מתנות שבהיכל אלא מן הודאין דווקא, לית לן בה, ואם כן הנותר לאחר מתנות הקרנות ושעל טהרו של מזבח תורת שירים עליהם לשפוך ליסוד, מידי דהוי אהא דתניא לקמן בפרקין(דף סא ע"א) נתן מקצת מתנות שבמזבח ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות המזבח, אלמא אע"ג דדם זה לא היה ראוי בתחילה למתנות פנים והיכל אפילו הכי נותן ממנו מתנות מזבח ושופך שיריו ליסוד, כ"ש דם של תערובות זה שהיה כבר בשעת מתנות פנים והיכל ואפילו נתערבו כל דמי פר ושעיר זה עם זה נותן מהן דראוי לערב עם דמי הודאין במתנות המזבח וליתן מהן ולשפוך שיריו ליסוד.

ודוחק לומר דהא אתיא דווקא כמ"ד אין מערכין לקרנות ואי אפשר ליתן גם על המזבח אלא מן הודאין האם כן הוה ליה לפרש, ועוד הא אכתי לא מייתי לה להא פלוגתא דתנאי אי מערבין לקרנות או לא עד לקמן, והא פשיטא ליה אמתניתין קאי והא תנא דידן כמ"ד מערבין לקרנות ס"ל כדתנן עירה דם הפר לדם השעיר. ועוד שבמתנות שעל טהרו לכולי עלמא מערכין כדמוכח להדיא בפ"ד דזבחים (דף מב ע"ב) ובפ"ב דמנחות [דף טז ע"ב] דחשיב מ"ג מתנות של יום הכפורים דהיינו א' למעלה ח' למטה בפנים משל פר וכן משל שעיר הרי י"ו, וכן בהיכל הרי ל"ב, וד' על קרנות המזבח הרי ל"ו, ח' על טהרו הרי מ"ג, ופריך והתניא מ"ז, לא קשיא הא כמ"ד מערכין לקרנות הא כמ"ד אין מערכין, וניתוסף עוד ד' דעל קרנות הוה ליה ח' ד' מדם הפר וד' מדם השעיר, ואי למ"ד אין מערכין לקרנות ס"ל דאין מערכין נמי במתנות של טהרו הא אייתר ליה עוד ז' דהוה ליה נ"ד, דבטהרו י"ד מתנות איכא ז' משל פר ח' משל שעיר. אלא ודאי אפילו למ"ד אין מערכין לקרנות בטהרו כולי עלמא מורו דמערבין, ואם כן דמי תערובות הללו לכולי עלמא ראוין להנתן מהם על טהרו ואמאי הוה ליה דחויין:

הני מילי דדחיה בידים אבל (הא) [היכא] דלא דחיא בידים לא:    ה"ג ספרים דידן. ומפירש"י נראה לי שיש לו גירסא אחרת והכי גרסינן הני מילי היכא דלא יהב מיניה אבל האי דיהב מיניה לא, שהרי הדמים הללו שבמזרק ג' נתקבלו בב' המזרקות שנתן מהן המתנות לשון רש"י. ונראה לי דנפקא מינה בין הני ב' גירסאות בקיבל הדם של איזה קרבן בתחילה בכוס א' ואחר כך חלקן לב' כוסות, ששפך מן הא' מקצת הדם לתוך כוס אחר ומקצתו נשאר בראשון ונתן כל המתנות מן הראשון שנתקבל בו הדם, דלגי' ספרים דידן כיון דדחיא בידים הוי דיחוי. ולגי' רש"י כיון דדם שבכוס ב' נתקבל בכוס שנתן ממנו המתנות לרב הונא בדיה דרב יהושע אליבא דכולי עלמא הוי שירים. עוד נ"מ איפכא בנתקבל בב' כוסות ואחר כך קודם זריקה נתערב דמי כוס א' עם איזה כוס של קרבן אחר, ויהב המתנות מן הכוס שלא נתערבו, לגי' ספרים דידן הוה ליה שירים דהא לא דחי בידים, ולגי' רש"י הוה ליה דיחוי דהא לא נתקבל בכוסות הללו שנתן מהן המתנות:

ולראב"ש הא כתיב ואת דמו ישפוך:    קשה לי לר"פ הוה ליה לאוקמא בנתערבו מקצת דמים דלכולי עלמא כוס עושה את חבירו דחוי. וצריך לומר דארב הונא בדיה דרב יהושע פריך לה:

עירה דם הפר:    בתוס' ישנים [דף נח ע"ב ד"ה עירה] פי' דהיינו טעמא שעירה דם הפר לשל שעיר לפי שדם הפר מרובה ונופל שם הכובד, היה מתערב יפה:

דאיתמר רבי יאשיה ורבי יונתן:    כתבו בתוס' ישנים [שם ד"ה דאיתמר] אע"פ שתנאים הן קאמר בלשון מימרא, ונראה שהיו תנאים אחרונים כמו ר' חייא ור' שמעון ברבי. ונ"ל שנעלם מהן הא דפ"ה המנחות (דף נז ע"ב) דאמר ר' יוחנן התם ר' יוסי הגלילי ואחד מתלמידי רבי ישמעאל אמרו דבר אחד ומנו רבי יאשיה, ותו אמר התם לימא נמי ר' עקיבא ואחד מתלמידי ר' ישמעאל אמרו דבר אחד ומנו רבי יונתן, אלמא מתלמידי רבי ישמעאל ומתנאי קמאי הוו. מיהו כיון דלא קאמר להא פלוגתא בברייתא אלא הכי גמירא להגמרא דאינהו פליגי בהא, נקט איתמר לשון מימרא. מיהו לפירש"י בם"ק דקידושין (דף לו ע"ב) דאמר ליה רבי אליעזר לרבי יאשיה דדריה לא תיתוב אכרעיך כו'. היה רבי יאשיה בר פלוגתיה דר' יונתן עדיין קיים בימי ר' אלעזר שהיה אמורא:

דף נח ע"ב

ויצא אל המזבח אשר לפני ה' זה מזבח הזהב:    נראה לי דלאו מאשר לפני ה' נפקא ליה דבמזבח הזהב מיירי, דהא קרא בהדיא כתיב וכפר אהרן על קרנותיו מדם חטאת הכיפורים, אלא סידורא דקרא נקט ואזיל ומפרש ליה: [מלואים]

התחיל מחטא ויורד:    פי' רש"י מחטא לשון ירידה הוא. ואיני יודע מי דחקו לכך דעל זריקת דם כל חטאת נופל לשון חיטוי, ובפ"ה דזבחים (דף נג ע"א) אמרינן גבי חטאת הציבור והיחיד כיצד מתן דמן כו' ומחטא ויורד כנגד חודו של קרן, ופי' רש"י שם זריקת חטאת קרוי חיטוי כדכתיב הכהן המחטא אותו: [מלואים]

לפני ה' מה ת"ל:    [פי' רש"י בא"ד ת"ר] בפר כהן משיח קאי כו' מזבח לפני ה' ואין כהן לפני ה'. וקשה לי הא קרא הכי כתיב [ויקרא ד' ד] ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים לפני ה' אשר באוהל מועד, נתן הכתוב ג' סימנים מאיזה מזבח איירי, קטורת הסמים, ולפני ה', ואשר באוהל מועד, והנה ודאי א' לגופיה אתי דמיירי ממזבח הפנימי ולא מן החיצון וב' מהן מיותר ולדרשא אתיין, והא בזבחים פ"ד (דף מ' ע"ב) דרשינן לתרי מינייהו דקאמר מזבח קטורת סמים למה לי שאם לא נתחנך המזבח בקטורת הסמים לא היה מזה עליו, ואשר באוהל מועד דריש ליה ר"י התם [בעמוד א'] למתן ד' דהרי הוא אומר אשר באוהל מועד על כל האמור באוהל מועד, ור"ש יליף התם למתן ד', דלמעלה הוא אומר קרן קרנות ב', למטה הוא אומר קרן קרנות ד', וקאמר הגמ' ור"ש האי באוהל מועד מאי עביד ליה מבעי ליה שאם נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה, ואידך מאשר, ואידך אשר לא דריש, הרי לב"ע תרי קראי לדרשא אתיין קטורת הסמים לאם לא נתחנך ואשר באהל מועד לר"ש לנפחתה תקרה לר"י על כל האמור באוהל מועד דהיינו מתן ד' ור"ש אשר לא דריש, מ"מ דחיק הגמרא למייתי לדרשא הני תרתי סימני דקטורת הסמים ואשר באוהל מועד להני דרשי דהתם, ומהשתא לפני ה' לגופיה אתי לסימנא דקרא מיירי במזבח הפנימי שמזין עליו מדם זה, א"כ מנא ליה לר' נחמיה למדרש הכא למעוטי דאין כהן לפני ה' כיון דמבעי ליה לגופיה, מיעוט לכהן מנא ליה.

ועוד קשה לי דאהא דאמר התם ואידך מאשר, פי' רש"י נפקא ליה ד' קרנות מאשר דמצי למכתב אשר לפני ה' באוהל מועד למה ליה [למהדר] [ו]למכתב אשר, אלא ע"כ לקרנות אשר באוהל מועד, דהאי אשר בתרא משום מזבח לא איצטריך למכתביה. והא בהאי קרא דפר כהן משיח לא כתיב אלא פעם א' אשר, מזבח קטורת [ה]סמים לפני ה' אשר באוהל מועד.

וי"ל דתרי קראי כתיבי דהאי קרא דלעיל כתיב בפר כהן משיח, וגבי פר העלם דבר כתיב [ויקרא ד' י"ח] על קרנות המזבח אשר לפני ה' אשר באוהל מועד, ואילו קטורת סמים לא כתיב כדכתיב גבי כהן משיח אלא דהכא נאמר אשר ב' פעמים ושם לא נאמר אלא פעם א/ והשתא מיותר קטורת הסמים ואוהל מועד דכהן משיח דמדכתב רחמנא לפני ה' נפקא ליה דמיירי במזבח הפנימי, ודריש לה מקטורת הסמים לשלא נתחנך ומאוהל מועד לאם נפחתה, ומלפני ה' המיותר בפר העלם דבר, דבאוהל מועד סגי ליה דמיניה נפקא ליה דמיירי במזבח הפנימי, אתיא לן דרשא דרבי נחמיה דהכא דלמעוטי אתי מזבח לפני ה' ואין כהן לפני ה', וכדפירש"י הכא המפר העדה קאמר דכתב רחמנא לפני ה' נפקא ליה הא דרבי נחמיה דע"כ אמזבח קאי, וה"ה לפר כהן משיח נפקא ליה מהא דאין כהן עומד לפני ה' דהא עבודת שניהם שוה, ומאשר תנינא דפר העלם דבר דכתב רחמנא גבי אוהל מועד דמיותר דהא באשר לפני ה' קמא סגי, נפקא ליה לרבי יהודה במסקנא התם למתן ד', ור"ש האי אשר לא דריש.

וא"ת אכתי תקשה לר"י מנא ליה למדרש מתן ד' מאשר באוהל מועד רגבי פר העדה, הא איצטריך למעוטי מאוהל מועד דאין כהן לפני ה', והא דרשא לא סגי לן בלא אשר, דהא הוה אמינא האוהל מועד אנתינה קאי והכהן לפני ה', דהא מה"ט לא נפקא ליה הא מלפני ה' דגבי כהן משיח כדפירש"י. י"ל דבשלמא גבי כהן משיח דלא כתיב אשר קודם לפני ה' איכא למימר דאנתינה קאי ולא אמזבח, אבל גבי פר העלם דבר דכבר כתב רחמנא אשר גבי לפני ה' דכתיב קודם אוהל מועד, אפילו אי לא כתב רחמנא אלא אוהל מועד גרידא בלא אשר שעמו בע"כ אוהל מועד נמי אאשר רגבי לפני ה' קאי ואמזבח קאי, דאי לא קאי אמזבח אלא אנתינה הו"ל למכתב להאי אוהל מועד קודם אשר לפני ה' דלא ליתי למטעי האוהל מועד נמי אאשר דלפני ה' סמוך: [מלואים]

מזבח לפני ה':    לאו אהאי קרא (סמוך) [סמיך], אלא אקרא דכתב רחמנא גבי העלם דבר דכתיב אשר לפני ה' ואמזבח קאי כפי' רש"י וכמ"ש בסמוך. וקשה לי אמאי שביק לאידך קרא דנפקא ליה הא מיניה ונקט להאי קרא. וי"ל דאי לאו האי קרא הכהן משיח לא נפקא ליה מאידך קרא, דה"א דאשר לפני ה' דפר העלם דבר לגופיה אתי המזה על מזבח הפנימי שהוא לפני ה' ולא על מזבח החיצון, ואשר באוהל מועד לנפחתה אתי, לפיכך מייתי להאי קרא הכהן משיח דכבר נאמר בו אוהל מועד למעוטי נפחתה, וכיון דעבודת שניהם שדן תו לא צריך אוהל מועד גבי העלם דבר לנפחתה כדלא הדר כתב רחמנא גבי פר העלם דבר קטורת סמים ללא נתחנך, וע"כ אוהל מועד לגופיה אתא המזה על הפנימי וא"כ אשר לפני ה' למעוטי כהן אתי, וכיון דהאי קרא דכהן משיח מגלי על אידך קרא דלדרשא אתי וקרא הכהן משיח כתיב ברישא מה"ט נקיט ליה.

וכ"ת כיון דעבודת שניהם שדן אפילו אי לא כתב רחמנא אלא אשר לפני ה' בלא אשר באוהל מועד נמי נפקא ליה הא מיעוטא דכהן דלגופיה לא צריך דנפקא ליה מפר כהן משיח המזה על הפנימי, לא קשה מידי, דהרבה דברים של עיקר עבודה כתובים ובפולין כאן וכאן, כגון הזאות ושפיכת שיריים והקטר חלבים, אבל ממה שאינו עיקר גוף העבודה אינו כפול כדאמרינן התם בפ"ד דזבחים [דף מע"א]: [מלואים]

ואין כהן לפני ה':    פירש"י המזבח מפסיק בין כהן לפרוכת בשעת מתן הקרנות וכשהיזה על הפרוכת באותו מעמד עצמו הי' [ש]הרי לא נכתב יציאה בינתיים למדנו שהיה עומד חוץ למזבח ומזה. וקשה לי מנא לן למידק מהלא נכתב יציאה בינתיים ללמד שעמד חוץ למזבח בשעת הזאת הפרוכת, דילמא עומד לפנים ממנו והא דלא נכתב יציאה בינתיים היינו משום דאמרינן לקמן ויצא אל המזבח דגבי יוה"כ עד תפיק מכוליה מזבח, והיינו שאינו עומד בין המזבח לפרוכת בשעת מתנות מזבח אלא בין מזבח לפתח המזרח וכדפירש"י בפ"ח דזבחים (דף פג ע"א ד"ה הוציאו לס, וכיון שכן מש"ה לא כתב רחמנא כאן גבי פר הבא על כל המצות ויצא אל המזבח דא"צ יציאה בשעת הזאת המזבח אלא עומד בין מזבח לפרוכת בשעת מתנות המזבח וא"צ לצאת בין המזבח ולפתח לצד מזרח כמו בשל יוה"כ, דנפקא לן הא מדכתב רחמנא ויצא בין מתנות פרוכת לשל מזבח.

וכ"ת דאי אפשר לומר כן דע"כ בהזאת פר הבא על כל המצות נמי עומד בצד מזרח המזבח בשעת הזאה ואין רשאי לעמוד בצד מערב המזבח לצד פנים דקדוש יותר, מק"ו דפר ושעיר של יוה"כ החמורין דצריכים הזאה לפנים אפ"ה בשעת הזאת המזבח אסרה רחמנא לעמוד במערב, אלו שהן קלין דאין דמן נכנס לפנים לא כ"ש שאינו ראוי לעמוד בצד מערב בשעת הזאת דמן על מזבח אלא בצד מזרח אע"ג דלא נכתב ויצא, ומהשתא הא דלא כתב רחמנא ויצא ש"מ דליכא יציאה בין הזאת פרוכת לשל מזבח, דבהזאת פרוכת נמי עומד במזרח חוץ למזבח ומזה.

הא ליתא, דאי ס"ד דדיינינן ק"ו כה"ג א"כ קרא דמזבח לפני ה' למעוטי דאין כהן לפני ה' ל"ל, תיפוק ליה כוליה מילתא מהא דמדלא כתיב יציאה בין הזאות פרוכת לשל מזבח ש"מ בחד מקום עביה לשניהם ואי עומד בהזאת פרוכת לצד מערב המזבח ה"ה נמי בהזאת מזבח עומד [שם] ולא יצא משם, נמצא אתה מחמיר בהזאת פר כהן משיח והעדה אצל הזאת המזבח יותר משל יוה"כ, שזה מזה ועומד במקום קודש חמור ושל יוה"כ במקום קודש קל והא א"א מחמת ק"ו דאמרן, אלא ודאי מדכתב רחמנא למעוטי כהן לפני ה' ש"מ דהאי ק"ו לאו מילתא היא ואי לאו קרא דאשר לפני ה' ה"א דבמתנות מזבח של אלו עומד בין מזבח לפרוכת אע"ג דבשל יוה"כ עומד במזרח המזבח, וא"ב אע"ג דכתב רחמנא לפני ה' למעוטי של מזבח מעמידת בין פרוכת למזבח אכתי איכא למילף דבהזאת פרוכת עומד למערב המזבח: [מלואים]

דף נט ע"ב

עד כאן לא פליגי אלא מדרבנן:    פירשו התוס' דאי מן התורה לא יצא מידי מעילה האיך נמכרין לגננים לזבל. וקשה לי מאי ראיה הוא זה דילמא מתני' רבנן היא, אבל לר"מ ור"ש ה"נ דמועלין מן התורה, דהא השתא נמי דס"ל דפליגי בדרבנן בע"ב מתני' לאו ב"ע היא דא"ב לרבנן דאמרי אין מועלין אפילו מדרבנן לית להו בדם מעילה, ובמתני' תנן ונמכרין לגננים ומועלין בהם ש"מ דיש בו מעילה מדרבנן מיהת. וא"ב הול"ל הפליגי במעילה של תורה, ולרבנן הא דאמרי אין מועלין היינו מה"ת אבל מדרבנן מורו דיש בו מעילה והכי ניחא דהשתא מתני' רבנן היא. אבל למאי דס"ל דבדרבנן פליגי ולרבנן אפילו מעילה מדרבנן ליכא א"כ מתני' יחידאי היא ודלא כרבנן.

אבל באמת אני אומר דא"צ לפי' התוספות, דבהדיא תנן בפ"ג דמעילה (דף יא ע"א) ר"ש אומר דם בתחילתו אין מועלין בו יצא לנחל קדרון מועלין בו, ואי מן התורה יש מעילה בדמים לר"ש לא שייך לחלק בין תחילתו ללאחר שיצא לנחל קדרון ולעולם מועלין בו, אלא ודאי מועלין בדמים דאמרי ר"מ ור"ש היינו מדרבנן וכמו שאפרש בסמוך.

והא דמועלין בו ביצא לנחל קדרון ולא קודם לכן, פירש"י שם נד"ה יצא] דה"ט דבמקדש אין מועלין אפילו מדרבנן דאין גוזרין גזירה במקדש, דהא לנחל קדרון לאחר זריקה הוא כדתנן אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון. ואיני יודע מאי אין גוזרין גזירה במקדש לכאן דקאמר. ונראה לי שלמד הא מההיא דפ"ח דזבחים (דף עח ע"א) דתנן נתערב בדם התמצית ישפך לאמה ור"א מכשיר, ומוקי לה רב זביד בגמרא [דף ע"ט ע"ב] בגוזרין גזירות במקדש קמפלגי דמר סבר גוזרין ומר סבר לא גוזרין. וקשה לי לפי"ז דתינח לר"א אבל לת"ק דס"ל גוזרין מאי איכא למימר. ועוד דהא רב פפא קאמר התם דכ"ע גוזרין והבא בדם תמצית מצוי לרבות על דם הנפש קמפלגי ובר, והכי גרס רש"י ותוספות התם בדרב פפא דכ"ע גוזרין והלא בגי' ר"ת התם, ומסקנא דשמעתא סלקא התם כדרב פפא דכולי עלמא גוזרין והרב זביד סלקא בקושיא, וכיון דלכ"ע גוזרין אכתי ההיא דהכא קשיא. ועוד אני אומר דאפילו לרב זביד אליבא דר"א דס"ל אין גוזרין במקדש לא דמי להא דהכא, דהתם לא גזרינן במקדש משום החשו להפסיד קדשים שאם ישפכו לאמה יפסידם וכדפירש"י התם, אבל הכא ליכא הפסד קודש ואדרבה כשיגזרו מעילה על דם איכא להקדש אפילו רווחא.

ונ"ל דמהאי טעמא לא גזרו מעילה עד שיצא לנחל קדרון, דאי הוי גזרי עליה מעילה קודם לכן אתי למטעי ולומר דמעילה של תורה הוא כבתחילה קודם שחיטה שמועלין בדם הקזה מן התורה כמ"ש בסמוך נבד"ה אבל], ואתי להביא קרבן מעילה והו"ל חולין בעזרה, אבל השתא דלא גזרו עליה מעילה עד לבסוף לאחר שיצא לנחל קדרון ולא בתחילה, מידע ידעי דאין מעילה זו אלא דרבנן ולא אתי לאתויי קרבן מעילה: [מלואים] אבל מדאורייתא אין מועלין. כתבו התוספות שהקשה ר"ת מדאמרינן בפ"ג דמעילה (דף יב ע"ב) המקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו. ותי' דהא דאמרינן הכא לפני כפרה כלאחר כפרה היינו לאחר שחיטה דשייכא ביה כפרה אבל מחיים לא. ולי הי' נראה לומר דהא דממעט הכא דם קדשים מן המעילה היינו דווקא בדם הנפש שראוי לזריקה ולכפרה דהא בהני קראי דממעט דם מן המעילה כפרה כתיבי, אבל דם התמצית שאינו ראוי לכפרה כדכתיב כי הדם בנפש יכפר דם שהנפש יוצא בו קרוי דם לאפוקי דם שאין הנפש יוצאת בו כדאמרינן (בפ"ד) [בפ"ה] דכריתות [דף כב ע"א], והתם דמועלין בדם הקזה היינו באותו דם שאין הנשמה תלוי כגון ראשון ואחרון דאינו חייב עליו כרת כדאמר התם לר"י כדאית ליה ולר"ל כדאית ליה ואינו ראוי לכפרה, והכי מוכח מהא דאמ' בסמוך והני ג' קראי בדם למה לי חד למעוטי נותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה, אבל מפיגול ל"צ דדם עצמו מתיר הוא, משמע דמיירי בדם הנפש, דאילו בדם תמצית הא ודאי לאו מתיר הוא שאינו ראוי לכפרה, ובהאי דם מיירי הא דממעט ממעילה ומכל הני, אבל תמצית שאינו ראוי לכפרה לא ממעט.

מ"מ פי' ר"ת נ"ל עיקר דהכי משמע מהא דאמ' בפ"ג דמעילה שם [ע"א] דקאמר מי איכא מידי דמעיקרא לא אית ביה מעילה ולבסוף אית ביה מעילה, ופריך והאיכא דם דמעיקרא לית בה מעילה ולבסוף אית בה מעילה, דתנן דם בתחילתו אין מועלין בו יצא לנחל קדרון מועלין בו, ומשני התם נמי אית ביה מעילה מעיקרא דאמר רב המקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו, אלמא בההוא דם דלבסוף לאחר שיצא לנחל קדרון דמועלין דהוא דם של שיריים דלאחר כפרה וזריקה, בההוא גופיה קאמר דבתחילה בדם הקזה מועלין בו, דאי בתרי מיני דמים מיירי, הא מדם התמצית והא מדם הנפש, מאי מייתי ראיה מהא דהואיל ומועלין בתחילה מש"ה מועלין נמי בסוף, הא לא דמי דהאי דם לחוד והאי דם לחוד, אלא ודאי בחד מין דם מיידי ובע"ב צ"ל מהשתא כדפי' ר"ת. ולפי"ז צ"ל הא דקאמר בסמוך דם עצמו מתיר הוא אע"ג דמיירי נמי מדם התמצית מ"מ שם דם חד הוא וכמו דדם הנפש אימעיט מכל הני ה"נ דם תמצית נמי בכלל: [מלואים]

לכם שלכם יהא:    קשה לי דבפ"ב דפסחים (דף כא ע"ב, כב ע"א) אמרינן כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, ופריך והרי דם דרחמנא אמר כל נפש מכם ל"ת דם כו', והשתא מאי פריך הא אפילו בדם קדשים כתב רחמנא לכם שלכם יהא כ"ש דם חולין, וכמה דרשא ההיתר הנאה נפקא ליה התם כה"ג תרומתכם קצירכם שלכם יהא, ולכם דגבי שרצים נמי נפקא ליה היתר הנאה לכם שלכם יהא. והא ודאי אין לומר דאי לאו דכתב רחמנא התם גבי דם ריבוי ההיתר הנאה מעל הארץ תשפכנו כמים כדמסיק, ה"א האי לכם דהכא להתיר דם בהנאה אתי ולא ללמוד ממנו לענין מעילה, הא ליתא ואי אפשר לומר כן, כיון דגבי קדשים כתב רחמנא האי לכם שלכם יהא המותר בהנאה, ממילא משמע דמיעטה רחמנא מאיסור הנאה הרמי עליה משום קדשים נמיסס.

מיהו למקצת מפרשים שפירשו דדם שמלחו או שבשלו אינו עובר עליו מה"ת כלל וכמו שכתבתי לקמן [דף ס' ע"א ד"ה והני תלתא], א"כ מש"ה צריך התם היקש דם למים להיתר הנאה, דאי מהכא ה"א דלא אמר רחמנא לכם שלכם יהא אלא משום איסור קדשים אבל לא משום איסור דם, ונ"מ היכא דפקע איסור דם ע"י בישול או מליחה דליכא איסור משום קודש, אבל דם בעודו עומד באיסורו כ"ז שלא פקע ע"י בישול או מליחה אסור בהנאה קמ"ל הקישא דם למים המותר. אבל להני מפרשים דפירשו דדם אין היתר לאיסורו כלל ולא פקע איסורו לא ע"י מליחה ולא ע"י בישול הא ודאי קשה כיון דכתב רחמנא גבי דם קדשים לכם שלכם יהא ממילא ש"מ דמחמת איסור דם נמי לא אתסר בהנאה, דאל"ב איסור דם האסור בהנאה להיכא אזל, ואטו משום הרבע עליה נמי איסור קודש מגרע גרע ושרי בהנאה.

וי"ל משום דאמרינן בפ"ב דפסחים (דף כד ע"ב) כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך אכילתן והנאתן למעוטי אוכל חלב חי שאינו דרך אכילתו, וכן מניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שאינו דרך הנאתו שאין לוקין עליו משום דאכילה כתיב בהו ומש"ה בכלאי הכרם לוקין אפילו שלא כדרך הנאתו דלא כתיב גביה אכילה, וה"ה לבשר בחלב למאן דמפיק איסור דידיה בגז"ש מנבילה, אע"ג דבנבילה גופיה כתיב אכילה ואין לוקין עלי' אלא כדרך הנאתן אפ"ה להכי לא כתב רחמנא אכילה בגופיה דבשר בחלב לומר דלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו כדאמר התם, והשתא לה"ט הדבר ברור: (יותר ממה שכתוב כאן לא מצאתי, ונראה כוונת הגאון דבמעילה ג"כ לא כתיב אכילה בגופיה אע"ג דילפיגן בגז"ש מעילה מתרומה אפ"ה איסור מעילה [הוי] אפילו שלא כדרך הנאתן, ואי לאו הקישא דדם למים ה"א דלכם לא אתי להתיר רק איסור הנאה דקדשים היינו שלא כדרך הנאתן, אבל כדרך הנאתן ה"א דאיסורו משום דם במקומו עומד, להכי כתב רחמנא הקישא דדם למים להתיר בהנאה אפילו כדרך הנאתו): [מלואים]

דף ס ע"א

משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה ב' כתובים הבאים כאחד:    פי' משום דבב' כתובים גלי קרא דמועלין בו אף לאחר שנעשה מצותו כדכתיב והניחם שם כדמסיק וכן בתרומת הדשן כתיב ושמו שאסור בהנאה. וקשה לי מאי ב' כתובים הבאים כאחד יש כאן בשלמא ההיא דתרומת הדשן ניחא דהא ודאי לאחר הרמה נעשה מצוותו, אבל הא דבגדי כהונה כל עצמם תעשה ונגמר מצוותן לא נפקא ליה אלא מוהניחם שם דאי לאו האי קרא ה"א דאכתי לא נעשה מצוותן, א"כ לא הו"ל הא דבגדי כהונה שני כתובים דלאו מש"ה לחוד כתב רחמנא והניחם שם דאע"ג תעשה מצוותן אפ"ה טעון גניזה, אלא מש"ה גופיה כתב רחמנא והניחם שם לאשמועינן הא גופיה דאין ראויין עוד לשום עבודה, ואי לאו האי קרא ה"א דראויין הן לכה"ג ביו"ב, אי נמי לכהן הדיוט בכל השנה: [מלואים]

והני תלתא קראי בדם ל"ל וכו':    קשה לי הא סוגין אדר"מ ור"י ור"ש קיימא, והניחא לר"מ צריך מיעוטי לדם מכל הני משום דאית ליה איסור חל על איסור באיסור כולל ואיסור מוסיף כדאמרינן בפ"ג היבמות (דף לג ע"א), והני כולהו אית בהו, א"כ מיגו דחייל איסור פיגול ונותר אבשר ס"ד דחייל נמי אדם קמ"ל קרא דלא, וה"נ לר' יהודה ניחא דשמיע לן בספ"ז דחולין (דף ק' ע"ב) דאית ליה איסור חל על איסור באיסור חמור, דקאמר גיד הנשה נוהג בטמאה שכן חמיר שנוהג בבן נח, ואיסור הנאה איסור חמור מקרי כדמוכח בההיא סוגיא גבי האוכל גיד הנשה של עולה וכמו שפירשו התוספות התם, והרי דם שרי בהנאה ופיגול נותר ומעילה איסורי הנאה נינהו, וסד"א דחיילי על איסור דם קמ"ל קרא דלא. אבל לר"ש דלית ליה איסור חל על איסור בשום ענין אפילו באיסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור חמור, כדדייק הגמרא בפרק בתרא דקדושין!דף עז ע"ס] ובפ"ב דפסחים (דף לו ע"א) ובפ"ה דכריתות (דף כג ע"א) מהא דאמר ר"ש האוכל נבילה ביוה"כ פטור, ל"ל קרא למעוטי דם מכל הני תיפוק ליה דאין איסור חל על איסור.

והניחא למ"ד התם בספ"ה דכריתות אליבא דר"ש דבקדשים גלי קרא דאיסור חל על איסור ודייק לה מהכתיב כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה ואתי איסור מיתה וקא חייל על איסור חלב דבכרת שפיר, אלא למ"ד התם אליבא דר"ש האפילו בקדשים אין איסור חל על איסור בשום ענין דתניא אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין והאי כל חלב מוקי לה בולדות קדשים וקסבר ולדי קדשים בהווייתן הן קדושים דתרוויהו בהדי הדדי אתו, התינח דצריך קרא למעוטי דם ממעילה דאיכא למימר דמשום ולדי קדשים קאתי למעוטי דאיסור דם ואיסור מעילה בהדדי קאתו דס"ד דחייל איסור מעילה על דם קמ"ל קרא דלא, אלא איסור טמא ונותר אפילו בולדי קדשים לא משכחת לה דחייל עד שעת הקרבה ולעולם איסור דם קדים, וכיון דאין איסור חל על איסור בקדשים קרא למעוטי דם מנותר וטמא למה לי, תיפוק ליה דאין איסור נותר וטמא חל על איסור דם דקרים.

והא ליכא למימר דנ"מ אם אכל חצי זית בשר נותר וטמא וחצי זית דם מנותר וטמא משלימו לכזית, דהתם משום אין איסור חל על איסור אין לפוטרו משום נותר וטמא כיון דמאיסור דם אינו אלא ח"ש, וס"ד דחייל איסור נותר וטמא על איסור דם של ח"ש, קמ"ל קרא דאין על דם שם נותר וטמא כלל, ואע"ג דס"ל לר"ש בפ"ג המכות [דף יג ע"א] כל שהוא למכות וא"כ תיפוק ליה משום איסור דם, ליתא, [ד]הא קאמר התם לא אמרו כזית אלא לענין קרבן, ודם בר קרבן הוא ובעי כזית אפילו לר"ש, וה"נ פיגול ונותר בני קרבן נינהו ומודה ר"ש דצריך כזית בין במזיד לענין כרת בין בשוגג לענין קרבן.

דהא ליתא, הכבר הוכחתי לקמן בריש פרק בתרא דמכילתין (דף עג ע"ב ד"ה ר"ל) דאין איסור חל על איסור דח"ש נמי, ומהא דספ"ה הכריתות גופיה מוכח כן דאל"ב מנא ליה להגמ' להוכיח מהא דאשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה האיסור חל על איסור קדשים, דילמא נ"מ לחצי שיעור איסור קדשים קלים וחצי שיעור בשר ק"ק דמצטרפין למעילה ומאיסור חלב ליכא אלא חצי שיעור, וכיון דחלב בר קרבן וכרת הוא אפילו לר"ש בעי כזית, ומאי פריך למ"ד לר"ש בקדשים אין איסור חל על איסור כל חלב לה' מאי עביה ליה, אלא ודאי ש"מ דעל ח"ש אין איסור חל על איסור.

ועוד הבאתי ראיות לזה, וה"נ משמע לי מדברי רש"י שפי' חד למעוטי מנותר שאם אכל וכו' מכרת, נראה משום דק"ל דאי בהזיה בשניהם בדם ונותר או בטומאה ודם ל"ל למעוטי תיפוק ליה דחייב כרת משום דם, והשתא ל"ל לדחוקי הכי הא כיון דע"כ מיירי בדליכא אלא חצי שיעור מדם דאל"ב תיפוק ליה דאין איסור חל על איסור וא"כ איכא למימר אפילו בהזיד בדם נמי, אלא ודאי משכחת לה לרש"י דאפילו בדאיכא כשיעור מדם נמי מיירי ובכה"ג א"א לאוקמי אלא בדשגג בדם, ואע"ג דאיכא נמי לאוקמי במזיד ובחצי שיעור אפ"ה כיון דמיירי נמי בכשיעור ואי אפשר אלא בדשגג בדם, רש"י חדא מתרי טעמי נקט, מ"מ קשיא ל"ל למעוטי דם מנותר וטמא למ"ד אליבא דר"ש דבקדשים נמי אין איסור חל על איסור .

וי"ל דאע"ג דאין איסור חל על איסור מ"מ משכחת לה דאתי איסור דם ואיסור נותר וטמא בבת אחת, ובאיסור בת אחת מודה ר"ש דתרוייהו חיילא כדאמרינן גבי ולדות קדשים, וה"ד כגון דאייתי ב' שערות לבתר שחל על קרבן זה איסור נותר וטמא דכי מייתי ב' שערות השתא אתו וחל עליה איסור דם ונותר וטמא בבת אחת, דהא בעוד דלא אייתי ב' שערות לאו בר עונשין הוא, וכה"ג מוקי לה בסוף פ"ג דיבמות (דף לג ע"א) גבי זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה דהו"ל איסור בת אחת ואפילו לר"ש חיילי, כגון דאייתי ב' שערות בשבת ואייתי ב' שערות ואיטמי לי' דכולהו בהדי הדדי אתו.

ובאמת מההיא סוגיא פ"ג היבמות [דף לג ע"א] קשה לי אהא דספ"ה הכריתות [דף כג ע"א] דמקשי אהא דרבי רחמנא אימורי קדשים קלים למעילה ולטומאת הגוף הא אין איסור חל על איסור, הוה ליה למימר בדאיטמא ואייתי ב' שערות אח"ב וכן בראייתי ב' שערות בתר הקדשה דבהמה זו דאיסור חלב וטומאה ומעילה בבת אחת קאתו אלא שאין להאריך כאן בזה.

עוד י"ל למאי דאמרינן פ"ג דמנחות (דף כא ע"א) דם שבשלו או מלחו אין עוברין עליו, בלא"ה לא קשה מידי, דמש"ה מיעטו קרא לדם מנותר וטמא אע"ג דאין איסור חל על איסור נ"מ אע"ג שבישלו או מלחו דפקע איסור דם, אפ"ה קמ"ל קרא דליכא איסור נותר וטמא ומעילה בדם קדשים. מיהו כ"ז לדעת הפוסקים דפסקו הכי, מ"מ קצת פוסקים ס"ל דדם שבישלו או מלחו עוברין עליו, וכן דעת רש"י בפ"ח דחולין (דף קט ע"א) גבי הא דתנן הלב קורעו ומוציא את דמו וכמ"ש התוספות שם [ד"ה הלס, [א"ב] א"א לאוקמי הכי. וזה תלוי בדקדוקי סוגיא זו דפ"ג דמנחות, תראה לי לפי מסקנת רבא ור"פ התם דם שבישלו או מלחו עוברין עליו. וכבר ביררתי דבר זה בתשובה באריכות אין זה מקומו, לפיכך מחוורתא כפי' קמא: [מלואים]

הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר:    בגמרא [לקמן דף סא ע"א] מוקי לה להאי הקדים במתנות שבהיכל. ומפשטא דמתניתין משמע לכאורה דארישא קאי, כיצד קתני אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום, כיצד, הקדים דם השעיר וכד, והאי יחזור ויזה לעכב קאמר, ולפי"ז מתניתין רבי נחמיה היא דאמר דאפילו בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ סדרן מעכב. דאילו לרבי יהודה הקדים דמים בחוץ מאוחר למוקדם לא מעכב, כדאמרינן לעיל ריש פ"ד [דף מ' ע"א] לא דאקדים מתנות דפר במזבח מקמי מתנות השעיר בהיכל ורבי יהודה היא.

אבל קשה לי לפי זה דאמר רבי חנינא בגמרא [בע"ס] קטורת שחפנה קודם שחיטתו של פר לא עשה כלום, ואמרינן עלה כמאן דלא כרבי יהודה דהא חפינת קטורת בחוץ היא, ומשני אפילו תימא רבי יהודה צורך פנים כפנים דמי, ופריך עלה מסיפא דמתניתין דתנן ואם עד שלא גמר את המתנות שבפנים וכד, ואם איתא יחזור ויחפון מבעי ליה. ואי מתני' רבי נחמיה היא הא ודאי לרבי נחמיה קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה ולא כלום דהא מדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ הוא, ומאי פריך אדר' חנינא הא ע"כ רבי חנינא לא קמ"ל אלא הא דאפילו לרבי יהודה לא עשה כלום, אבל אדרבי נחמיה מילתא דפשיטא היא, והשתא קושיא זו קשיא אמתניתין גופיה ולא ארבי חנינא.

וה"נ מאי דפריך בגמרא [דף סא ע"א] ממתניתין אהא דאמר עולא שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום, והא דעולא נמי אליבא דרבי יהודה אתיא, ולפי"ז אי מתניתין רבי נחמיה היא תקשה ליה מתניתין גופה. מיהו למאי דאפרש בגמרא דאיכא למימר דאפילו לרבי נחמיה הא דרבי חנינא ודעולא ליכא עיכובא, אתי שפיר הפריך לה אהני אמוראי, אבל מגופה דמתניתין לא קשה מידי.

מ"מ י"ל דמתניתין רבי יהודה היא והא דקאמר הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה, למצוה קאמר ולא לעכב, ומילתא באפי נפשה היא ולא לפרש הרישא קאתי . אלא הקשה לי אי למצוה קאמר מאי קמ"ל דיחזור ויזה פשיטא: [מלואים]

וכן במזבח הזהב:    וקשה לי הא במזבח הזהב ב' מיני הזאות היו, ד' מתנות על ד' קרנות ח' על טיהרו כדתנן לעיל [דף נח ע"ב], והו"ל למימר וכן בקרנות המזבח וכן בטיהרו, שכל אחד כפרה בפני עצמה, ואם נתן מקצת מתנות על טיהרו ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל ממתנות שבטיהרו, וא"צ לחזור ולהזות מתנות שבקרנות. מיהו בגמרא !דף סא ע"א] נפקא ליה מוכלה לכפר את הקודש דכל א' כפרה בפני עצמה, ולא חשיב הא הקרנות וטיהרו אלא א', דאתיא מזבח כמשמעו ושניהם כללן קרא בהא המזבח.

מיהו איכא למימר דלמ"ד אין מערבין לקרנות והא בטיהרו לכ"ע מערבין כדפי' לעיל [דף נז ע"ב ד"ה גמרא], אע"ג הקרא כלל לשניהם בהא דמזבח, אפ"ה איכא למימר התרתי נינהו הואיל דלא דמי, (דבהזאת) [דבהזאות] הקרנות מזה מפר בפני עצמו ומשעיר בפני עצמו, ובטיהרו מזה ע"י תערובת, וא"צ קרא לזה שהן ב' כפרות כיון שהזאת הדמים בעצמם מחולקין זה מזה, משא"כ לפנים ואוהל מועד אע"פ שבמקום הזאה מחולקין, מ"מ בעיקר הזאת הדמים בעצמם אינם מחולקים.

ובזה הוי ניחא ההיא דפ"ד דזבחים (דף מב ע"א) גבי פיגל בהזאות של פר ושעיר של יוה"כ, דקתני פיגל בין בא' בין בב' ובר, דמוקי לה רבה משכחת לה בד' פרים ובד' שעירים ההזאות חלוקים הם היינו לפנים, ודהיכל, והני דמזבח תרתי נינהו. די"ל דאליבא דמ"ד אין מערבין לקרנות קאמר לה, ומשום ההיא ברייתא דמייתי לה שם [ע"ב] בסמוך דחשיב מ"ז דיוה"כ משום דאין מערבין לקרנות. מ"מ אי אפשר לומר כן דא"ב תקשה למ"ד מערבין לקרנות למה לי דכתב רחמנא בהאי קרא מזבח ללמד דכפרה בפני עצמו היא ואינה נכלל כאחד עם המתנות הקודמות, תיפוק ליה בלא"ה כפרה בפני עצמו היא הואיל ובכאן מערבין ובהזאות הקודמים לה אין מערבין. אלא ודאי ליתא להאי טעמא : [מלואים]

ת"ר כל מעשה יוה"כ כו' לא עשה כלום:    ת"ק לא פירש במאי מיירי אי בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים דווקא וכרבי יהודה, או אפילו בחוץ וכרבי נחמיה, ופליגי במילתיה ר"י ור"נ. אבל אין לפרש דתלתא תנאי נינהו(ת"ק [תנא] בפני עצמו הוא ואפילו בדברים הנעשים בבגדי זהב בחוץ נמי ס"ל הסדרן מעכב ופליג אתרווייהו, דא"כ הוה ליה לפרש טעמא דת"ק נמי כדמפרש טעמא דר"י ור"נ, אלא ודאי כדפירשתי. וכהאי גוונא מצינו בפ"י דפסחים (דף קטז ע"ב) גבי וחותם בגאולה דפליגי ר"ע ור"י במילתיה דת"ק, ובכמה מקומות מצינו כהאי גוונא כדפירשו התם הרשב"ם והתוספות. ועוד הכא בלאו הכי אינן אלא ב' תנאים, דהא קיי"ל כל מקום שאמר ר"י אימתי אינו אלא לפרש כדאמרינן בפרק זה בורר [סנהדרין דף כד ע"ב] : [מלואים]

דף סא ע"א

שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה ולא כלום:    קשה לי כיון דשחיטה לאו עבודה עיכובא דחוקה עלה לא קאי, כדאמרינן בפ"ק המנחות (דף ה' ע"א) הקדים חטאתו לאשמו לא יהא אחר ממרס בדמו אלא תעובר צורתו ויצא לבית השריפה, ואמרינן והא ר"פ הוא דאמר שאני הלכות מצורע הכתיב ביה הויה, ומשני ה"מ עבודה אבל שחיטה לאו עבודה היא פי' ולא קאי עיכובא דהויה אשחיטה, ואי אין מחוסר זמן לבו ביום יהא א' ממרס בדמו [ו]לקריב אשם והדר לקריב חטאת, אלמא כל היכא דכתב רחמנא עיכובא, אשחיטה לא קאי דלאו עבודה היא, ה"נ עיכובא דחוקה אשחיטה לא קאי, ואמאי שעיר ששחטו קודם מתן דם של פר לא עשה כלום.

וכ"ת ה"ט נמי דשעיר ששחטו קודם מתן דם של פר דלא עשה כלום מש"ה הוא משום דיש מחוסר זמן לבו ביום, דהיינו טעמא נמי דהקדים חטאתו לאשמו הפסול, ולאו משום דקאי עליה חוקה. ליתא, דהא התוס' הקשו התם [ד"ה לאו] כיון דמחוסר זמן לבו ביום למה לי חוקה גבי יוה"כ לעכב. ותירצו דווקא גבי מצורע חשיב מחוסר זמן במה שעדיין לא הגיע זמן טהרתו, אבל סדר עבודה דיוה"כ דלכפרה לא חשיב מחוסר זמן, וכיון שכן איכא למימר דסדר יוה"כ מעכב לרבי יהודה כדאית ליה ולרבי נחמיה כדאית ליה (אלא) משום חוקה, וכיון דשחיטה לאו עבודה היא לא קאי עיכובא דחוקה עלה כמו גבי מצורע ואמאי לא עשה כלום .

וי"ל הא דהקדמת שחיטת שעיר למתן דם של פר מעכב לאו משום לתא השעיר הואיל והקדים שחיטתו, אלא משום דאיחר למתן דם פר אחר שחיטת השעיר והיה ראוי להקדימו. ודמיא להא דאמרינן לעיל פ"ד (דף מ' ע"א) דאי אקדים מתנות פר בהיכל קמי מתנות שעיר בפנים מעכב אפי' לרבי יהודה דאמר חוקה לא קאי אדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ, וא"כ ע"כ הא דמעכב לאו משום לתא דפר דאקדמיה, דהא אמתנות הללו דפר שהן בהיכל לא קאי חוקה, אלא ודאי היינו טעמא דמעכב משום איחור דם שעיר של פנים דקאי עליה חוקה דאיחרך לשל פר!

וכי תימא אי ס"ד דלאו משום הקדמת שחיטת שעיר הוי עיכובא אלא משום איחור דם הפר, א"כ הוה ליה מעוות לא יוכל לתקן ואין לו תקנה בשחיטת שעיר אחר לאחר מתן דם הפר, דהא כבר נשחט השעיר הא' קודם מתן הפר ופסלו להדם לגמרי ומאי דהוי הוי ואי אפשר בחזרה. דאי אמרת בשלמא דהקפידא הוא על הקדמת שחיטת השעיר לחוד ניחא, דיש לו תקנה במאי דחוזר ושוחט שעיר אחר מתן דם הפר תמצא שחיטת שעיר זה לאחר מתן דם הפר והא שנשחט קודם פסול וכמאן דליתא דמי. אבל אי אמרת דהקפידא על איחור דם הפר הוא, במה יתקן בהא שיחזור וישחוט שעיר אחר אחר מתן דם הפר מ"מ אותו שעיר ששחט קודם למתן דם הפר פוסל את הדם ע"י הקדמתו, ובמה יחזור להכשירו ע"י שחיטת שעיר הב' וכי מאחר שנפסל חוזר ויכשר, וא"ב אין כאן תקנה אלא שישחט פר אחר ג"כ ואחר מתן דם ישחוט שעיר אחר ודם הפר הא' ישפוך, ופשטא דברי עולא לא משמע הכי דקאמר שעיר ששחטו קודם למתן דם של פר לא עשה כלום משמע דאהאי עשיה דמיירי ביה דהיינו שחיטת שעיר הוא דלא עשה כלום, אבל דם הפר כדקאי קאי ומזה ממנו ואח"ב שוחט שעיר א'.

די"ל דהא דהמאוחר מעכב למוקדם בהקדמתו לאו למימרא שפוסל מאוחר למוקדם לגמרי ע"י הקדמתו, אלא הדבר תלוי ועומד כל זמן שלא חזר ועשה את המעשה המאוחר לאחריו הו"ל עיכוב ואין מעשה המוקדם כלום, ואם חזר ועשה את מעשה המאוחר אחריו שפיר דמי ואין מעשה המאוחר שהקדימו בראשונה פוסלו למוקדם כל עיקר, אלא המאוחר עצמו שהקדימו כמאן דליתא דמי ואי חוזר ועושה מעשה המאוחר במקומו לאחר המוקדם שפיר דמי, ואם לאו הוה ליה המאוחר כמאן דליתא ומעכבו למוקדם, כמו שהזאות עצמן מעכבין זה את זה ואם עשה מקצתן מקצת השני מעכב ואין עשיית חלק הא' כלום, ה"ה נמי שחיטת השעיר מעכב לדם של פר שאין הזאתו כלום ואינו גומר עד שישחוט אחריו דווקא את השעיר, ומ"מ אותו השעיר ששחטו קודם להזאתו לא פסלו אלא שלא נגמרה כפרתו עדיין בהזאתו וכשישחט לשעיר נגמרה כפרתו, והכי משמע התם בפ"ד [שם] גבי הא השעיר אין מעכב את הפר, העיכוב הבא מחמת איחור המוקדם למאוחר אין המאוחר שקדמו פוסלו לגמרי ואין לו תקנה, אלא [אם] חוזר ועושה למאוחר אחריו במקומו שפיר דמי. ולעיל פ"ד פירשתי ההיא סוגיא דהתם: [מלואים]

במתנות שבהיכל:    פירשתי במתניתין: [מלואים]

זה לפני ולפנים:    פירש"י אם נכנס אדם שם בטומאה. מזבח כמשמעו. על טומאה שאירע לאדם במזבח ושהה כדי השתחויה שזה (שעוס [שיעור] שהייה למי שנטמא בעזרה. וקשה לי אמאי שינה בפי', דעל לפני ולפנים פירש שמכפר אם נכנס אדם שם בטומאה משמע דמיירי בנטמא קודם כניסתו, וגבי מזבח פי' שמכפר על טומאה שאירע לו(לס שם ובשהה כדי השתחואה דוקא. ונ"ל דטעות סופר הוא בפירש"י, וצ"ל ולא שהה. וכן העתיקו התוס' דלא שהה ועבד עבודה. ומשום דקשיא ליה למה פרט קרא למזבח בפני עצמו, דאי מיירי במזבח הפנימי בכלל היכל הוא, ואי בחיצון בכלל יכפר אלו עזרות הויא, דבשלמא עזרות והיכל וקודש קדשים כל א' אלים קדושתיה מחבירו דבעזרה רשות לכל אדם טהור לכנס בו ובהיכל אין רשאין אלא כהנים ולצורך עבודה דווקא, ולקודש קדשים אין רשאי ליכנס אלא כ"ג ביוה"כ בשעת עבודת פנים, וסד"א דאינו מכפר אלא על הקל לחוד, או על החמור לחוד ולא על הקל מגזה"ב מידי דהוה אשאר עבירות קלות, קמ"ל המכפר על החמור ועל הקל. אבל מזבח ממ"נ או בכלל היכל הוא או בכלל עזרה. לפיכך פי' דמיירי מעבודה דליכא אלא במזבח, ומ"מ איסור כרת הטומאה ליכא דמיירי בנטמא בפנים דבעי שהייה ובלא שהה כדי השתחואה, דמשום טומאה בעזרה ליכא, ומשום מזבח דטמא שעבד איכא. ובהאי גוונא מוקי לה הגמרא בם"ב דשבועות (דף י"ז ע"א) דהא דקיי"ל טמא ששימש במיתה ולא בכרת, מוקי לה בנטמא בעזרה ובדלא שהה דמשום טומאת עזרה ליכא ומיתה דטמא ששימש איכא: [מלואים]

עם הקהל אלו ישראל יכפר אלו הלוים:    לכאורה משמע דלוים לאו בכלל עם הקהל נינהו ולא מיקרו קהל, משום הכי צריך קרא לרבוינהו בפני עצמו מיכפר. אבל א"א לומר כן דהא בספ"ק דהוריות [ר ע"ב] רצה לומר רב אחא בר יעקב דשבטו של לוי לא איקרו קהל, ואידחו דבריו במסקנא, אלא שבט לוי נמי איקרו קהל. וה"נ אמרינן בפ"ד דקדושין(ע"ג ע"א) ה' קהל כתיבי חד לכהנים וחד ללוים וחד לישראלים וכו', ואיכא חד לישנא אליבא דרבי יהודה התם דכהנים ולדם מחד קהל נפקא, מ"מ ש"מ אליבא דרבי יהודה לדם איקרו קהל, והבא מרבי להו רבי יהודה ללדם מיכפר. אלא ודאי לכ"ע לדם בכלל קהל נינהו, והא דמרבי להו מיכפר משום דס"ל דלאו עם מיקרו, והבא עם הקהל כתיב. והכי אמרינן בהדיא בפ"י דחולין(דף קלא ע"ב) דמשום דלא איקרו עם מרבה להו, אבל ודאי קהל איקרו.

ובאמת קשה לי אהא דס"ל לראב"י בספ"ק דהוריות דלדם לאו קהל איקרו, מההיא דפ"ד דקדושין המשמע לכ"ע לדם בכלל קהל הן, וכן בדין, דאי לא תימא הכי א"כ אתה מכשיר כל פסולי(ה) יוחסין ללוים. ובחידושי למס' הוריות אפרש לה, אין כאן מקומו: [מלואים]

יכפר אלו לדם:    שם בפ"י דחולין [דף קלא ע"ס] קאמר יכפר אלו לדם, ותניא אידך יכפר אלו עבדים, ומוקי לה דבהא פליגי דמר סבר לדם איקרו עם ולא צריך לרבויי, ויכפר לעבדים. ומר סבר לא איקרו עם וללוים אתא.

ונראה לי הא דמרבי לעבדים לאו משום דלא איקרו עם דודאי איקרי עם, דאל"ב יהיו עבדים פטורים מן המתנות אם נתן לו אחד על מנת שאין לרבו רשות בו בגוונא דלא קנה רבו וכדאמרינן בפרק בתרא דנדרים [פח ע"ס] ובפ"ק דקדושין [כג ע"ב], והא לא מצינו שעבדים פטורים מן המתנות. ועוד דפריך התם לרב הפוטר לדם מן המתנות משום דלא איקרו עם מדתניא השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות ולא קאמר השוחט ללוי ולנכרי פטור מן המתנות, וה"נ יש לדייק דעבדים חייבים דאל"ב הו"ל למימר השוחט לכהן ולעבד פטור וכ"ש נכרי. אלא ודאי עבדים איקרו עם והא המרבי ליה מיכפר משום דלא איקרו קהל, והבא עם הקהל כתיב. ונ"ל דס"ל להאי תנא כמ"ד דקהל גרים איקרו קהל דאל"ב מאי אריא דמרבי לעבדים מיכפר, יותר הו"ל לרבות גרים, אלא ודאי ס"ל הגרים בכלל קהל הן וכ"ש דבכלל עם הן מטעמא דפי'. ובהדיא תנן בפ"י דחולין נקלד ע"א] גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב, אלמא גר איקרי עם מהחייב במתנות. אי נמי י"ל דס"ל להאי תנא דקהל גרים לא איקרו קהל ומיכפר נפקא ליה גרים ועבדים דשניהם שדן בהא דלא איקרו קהל ואינן בכלל עם הקהל אלא דאתא יכפר ורבי אפי' להני דלא איקרו קהל ל"ש גרים ל"ש עבדים במשמע, אלא התנא נקט עבדים וכ"ש גרים ומ"מ בקרא דיכפר הכל במשמע.

ופי' זה נ"ל עיקר דאילו לפי' א' קשה דמאן שמעת ליה דאית ליה קהל גרים איקרו קהל רבי יהודה שם בפ"ד דקדושין [עג ע"א], והא האי תנא דלא כר"י, דאילו ר"י מרבי מיכפר לדם וס"ל דלא איקרו עם, ואילו האי תנא מרבי עבדים אבל לדם איקרו עם, ואע"ג דאיכא למימר דס"ל כר"י בחדא ופליג עליה בחרא, מ"מ כל כה"ג דרך הגמ' להקשות ולשנויי הכי ולא הוי שתיק. אלא ודאי פי' ב' עיקר.

מ"מ אני תמה דלדידן דקיי"ל דמספקא לן אי לדם איקרו עם אי לא כדאיתא התם בפ"י החולין [שם], וקיי"ל בם"ד דקדושין [שם] דקהל גרים לא איקרו קהל דגר מותר בממזרת, א"כ את"ל דלדם לא איקרו עם האי יכפר ע"כ ללדם אתי וכר"י, וא"ב גרים דלא איקרו קהל ואינן בכלל עם הקהל מהיכן איתרבו לכפרה. בשלמא לר"י גופיה ניחא דס"ל דקהל גרים איקרו קהל ובכלל עם הקהל הן, וכן לאידך תנא דמרבי מיכפר לעבדים וה"ה לגרים ובדפי' נמי ניחא דס"ל דלדם איקרו עם ובכלל עם הקהל הן, ולהני תנאי בין לדם בין גרים איתרבו לכפרה, אבל לדידן קשיא. ד"ל דלא קשה מידי הודאי מיתורא דיכפר הכל במשמע כל הני שאינן בכלל הני דפרט קרא בהדיא בין גרים דאינן בכלל קהל בין לוים את"ל דלא איקרו עם דשקולין הן והי מנייהו מפקת ועל דרך דפי' לעיל גבי הא המרבי האי תנא עבדים מיכפר דה"ה לגרים, והא הדייק התם מדתניא אידך יכפר אלו עבדים דש"מ דלוים ס"ל דבכלל עם הן לאו למימרא דהכי דייק לה דאי ס"ד דס"ל דלוים לא איקרו עם לא הו"ל לרבות עבדים מיכפר אלא לוים לחוד דליתא וכדפי/ אלא הכי דייק לה דאי ס"ל דלוים לא איקרו עם ואינן בכלל עם הקהל דכתב רחמנא בהדיא וצריכי למיתי לוים מרבויא כמו עבדים הו"ל למימר יכפר לרבות לדם ועבדים, אלא ודאי ס"ל דלוים מגופיה דקרא אתיא דבכלל עם הקהל הן ומרבוי דיכפר ל"צ למיתי אלא עבדים ולא לדם: [מלואים]

הושוו כולן לכפרה א':    פירש"י הושוו כולן בהאי יכפר בתרא. וקשה לי א"כ מנין לנו לרבות מהאי יכפר לדם, דילמא האי יכפר לא אתי אלא להא לחוד להשוות המתכפרין שנאמר בהדיא בקרא שהן כהנים וישראל בכפרה שמתכפרין בשעיר המשתלח ולא מיירי קרא מלדם כלל.

אבל איני יודע מי דחקו לפרש כן ולמה לא נאמר כפשוטו מדכתב רחמנא כהנים ועם הקהל, ויכפר מרבה לדם (השוס [הושוו כולן] להדדי לכפרה אחת לרבי יהודה, ולא מיתורא הקרא דריש ליה אלא פשטיה הקרא משמע ליה לרבי יהודה הכי (דהשוס [דהושוו] לכפרה א'. ותדע דלא מיתורא אלא ממשמעותיה דריש לה דהא בסוף פ"ק דשבועות (דף יג ע"ב) פריך ור"ש הא ודאי הושוו, ומשני הושוו רבני כפרה נינהו מיהו כל חד מכפר בדידיה, פי' פר לכהנים ושעיר לישראל, ואי מקרא יתירא דריש לה ר' יהודה להא דהושוו מאי משני ר"ש הושוו רבני כפרה נינהו, להא ל"צ קרא יתירא הא בהדיא כתיב רבני כפרה נינהו, אלא ודאי לאו מקרא יתירא נפקא ליה הא אלא ממשמעותיה דקרא משמע דהושוו לכפרה א'. והא הפריך התם מ"ט דר"ש הכתיב ולקח את שני השעירים איתקש שעיר המשתלח לשעיר הנעשה בפנים, היינו משום דפשטא דקרא משמע כר"י דהושוו לכפרה א' מש"ה פריך מ"ט דר"ש המפיק ליה לקרא מפשטיה: [מלואים]

ויתחיל בתחילה במתנות המזבח:    פי' בקרנות, ואע"פ שנשפך לאחר מתן קרנות בתוך מתן ז' של (טהירס [טיהרו], אפ"ה חוזר ומתחיל בקרנות, שהרי כלל הכתוב מתן קרנות ושל (טהירס [טיהרו] בכפרה א' דמזבח ולא חלקן לב' כפרות כאינך וכדפירשתי במתניתין [דף ס' ע"א ד"ה וכן במזבח]: [מלואים]

ושניהם מקרא א' דרשו:    קשה לי ההיא דפ"ד דזבחים (דף מ' ע"א) דלרבי נחמן בר יצחק הא דמרבי התם מלפר זה פר יוה"כ היינו שיהא המתנות מעכבין זא"ז, ולא נצרכא אלא לרבי יהודה דאמר חוקה אדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ לא קאי אימא מדסדרן לא מעכב הזאות נמי לא מעכב קמ"ל, ופריך ההוא מוכלה לכפר את הקודש נפקא ליה לר"י אם כלה כפר ואם לא כלה לא כפר וכדאמר לעיל. והשתא למה ליה ללמוד מהני קראי דמתנות שבחוץ מעכבי, תיפוק ליה מהאי קרא דמדם חטאת הכיפורים אחת בשנה, בין אי תדרוש חטאת א' ולא ב' חטאות כר"מ ובין אי תדרוש חיטוי א' ולא ב' חיטוים כר"א ור"ש מ"מ ש"מ דהזאות מעכבי, דאי לא מעכבי לא משכחת לה לעולם לא ב' חטאות ולא ב' חיטוים כיון דלא מעכב אם נתן מקצת מתנות ונשפך הדם א"צ להביא כלל אחר ולגמור המתנות, מידי דהוה אגמר מתנות שבמזבח ונשפך הדם דדברי הכל לא מעכב וא"צ להביא אחר כיון דס"ל דשירים לא מעכב, ה"נ אי שאר מתנות חוץ מאותן שבפנים לא מעכב הא האי קרא דחטאת א' לאו גבי מתנות פנים גופייהו כתיב אלא גבי מתנות קרנות כתיב, אלא דר"מ ור"א ור"ש ילפי ממתנות קרנות לשאר מתנות ואפי' למתנות פנים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ואי מתנות לא מעכב ה"ה מתן קרנות לא מעכב ולמה לי דכתב רחמנא גבי מתן קרנות ב' חטאות או ב' חיטוים הא לא משכחת לה בהיכל כיון דלא מעכב, וא"צ להביא אחר בשבילם כמו שא"צ אחר בשביל שירים הואיל ולא מעכב.

וי"ל דודאי לא דמי גופן של מתנות אפי' אם תימצי לומר דלא מעכב, לשירים. דהא אפילו תימא דשירים מעכבי ואם נשפך הדם קודם מתן שירים צריך להביא אחר, הא אי אפשר להתחיל בדם זה במתן שירים ולשפכו ליסוד האם כן אין זה שירים כיון שלא נתן מקצת מתנות ממנו אין שם שירים עליו, ובע"ב צריך ליתן ממנו מקצת מתנות כדי שיהא על הנותר שם שירים וישפכן ליסוד, וכיון שכן הא א"א אלא אי אמרת שירים מעכבי, ואפילו המתנות שנתן כבר אינו כלום כל כמה שלא נתן השירים ליסוד, והא א"א ליתנן ליסוד אם לא נתן מקצת מתנות מדם זה, דאל"ב אין שם שירים על דם זה, כיון דלא נתן ממנו מעיקר המתנות כלום.

משו"ה אי אמרת השירים לא מעכבי אע"ג דמ"מ מצוה מיהו איכא בשירים אפ"ה אי אפשר (להבא) [להביא] דם אחר למצוה משום מתן שירים, דהיכא ליעבד בהאי דם אחר (שיבוא) [שיביא], אי יתחיל בשירים לשפוך ליסוד ותו לא, הא אין שם שירים עליהם כיון שלא נתן ממנו תחילת מתנות כלום אין שם תורת שירים על דם זה ולא נפק בזה מצות שירים כלל, ואי אפשר לומר דיביא דם אחר ויתחיל בו קצת מעיקר המתנות כדי שיהא על המותר שם שירים למצוא תקנה למצות שירים הצריך מיהו למצוה, הא נמי לאו כלום הוא, דכיון דשיריים לא מעכבי לעיקר מתנות וכבר יצא ידי חובתו בעיקר המתנות, אפי' אם יחזור עוד הפעם דתן מעיקר המתנות אכתי לאו כלום הוא וכאילו לא נתן דמי כיון דכבר יצא ידי חובת מתנות ואין השירים מעכבות אותן, ואם אח"ב ישפוך המותר ליסוד אין שם שירים עליו, הלכך היכא הגמר מתנות המזבח ונשפך הדם שוב אין תקנה למצות שירים והו"ל מעוות שאינו יכול לתקן. אבל בעיקר המתנות אפילו את"ל דבדיעבד לא מעכבי אפ"ה מצוה מיהו איכא, ובנשפך הדם קודם נתינת המתנות בע"ב צריך להביא דם אחר כדי לקיים נתינת המתנות לכתחילה למצוה.

והשתא י"ל דקמ"ל קרא בנשפך אחר שנתן מקצת מתנות קרנות מהיכן יתחיל למצוה, דאי אמרת חטאת א' אמר רחמנא יתחיל בתחילת הקרנות למצוה, ואי חיטוי א' אמר רחמנא מתחיל ממקום שפסק. ומ"מ ה"א הני מילי למצוה אבל לא לעכב מדסדרן אינו מעכב הזא[ו]ת נמי לא מעכב, קמ"ל הני קראי דפ"ד דזבחים דהזאות אפי' בדיעבד מעכבי. [מלואים]

ר"מ סבר:    אע"ג דלא נזכר ר"מ במתניתין מ"מ הא קיי"ל סתם משנה ר"מ היא, נראה לי. [מלואים]

לי שנה ר' יעקב בלוגין:    קשה לי אמאי לא קתני נמי להא פלוגתא גבי חטאות הפנימים כגון פר כהן משיח ופר העלם דבר ושעירי ע"ז דטעונין ז' הזאות על הפרוכת וד' על קרנות מזבח הפנימי, דלר"מ נתן מקצת מתנות על הפרוכת ונשפך הדם יביא אחר ויתחיל בתחילה במתנות הפרוכת, ולר"א ור"ש ממקום שפסק שם מתחיל, גמר מתנות שבפרוכת ונשפך הדם יביא ויתחיל במתנות שבמזבח, נתן מקצת מתנות המזבח ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במזבח לר"מ, ולר"א ור"ש ממקום שפסק, גמר מתנות המזבח ונשפך הדם דברי הכל אינו מעכב: [מלואים]

דף סא ע"א

אשם מצורע ששחטו שלא לשמו:    ה"ג רש"י. והתוס' בשם ריב"א שיבשו גי' זו משום דקשיא ליה מאי מדמי דכיון דלא נשחט לשמו ולא עלה לבעלים לשם חובה כלל מאי שייך הכא אשם א' אמר רחמנא והא כל מה שנתן ממנו כמאן דליתיה דמי, ונ"ל בגי' ר"ח אשם מצורע שנשפך דמו קודם מתן בהונות באנו למחלוקת ר"מ ור"א ור"ש.

מ"מ אפשר לי ליישב גי' רש"י דמיירי בשלא לשמו ואפ"ה שייך כאן לומר אשם א' אמר רחמנא, דאע"ג דלא עלתה לבעלים מ"מ לא אמרינן כמאן דליתא דמי כיון דטעון נסכים כדין אשם מצורע, משא"כ בכל שאר אשמךת ךאין טעון נסכים סד!

וטעמא מפרש בפרק י' דמנחות (דף פט ע"ב) שאם אי אתה אומר כן פסלתו, לפיכך טעון נסכים ושמו עליו נמי אשם מצורע ועי"ז כשר להקרבה, דהא בתורת נדבה א"א להקריבו, וכיון שכל עיקר שאשם מצורע קרב למזבח בשחטו שלא לשמו הוא מחמת שנתת עליו תורת אשם מצורע להטעינו נסכים שפיר שייך לומר בו אשם א' אמר רחמנא ולא ב' אשמות, דהא ההוא שנשחט שלא לשמו נמי דין תורת אשם מצורע עליו, והוא הוא שגרם לו להכשירו להקרבה, וכשמביא אחר להכשירו הו"ל ב' אשמות. [מלואים]

לר"א ור"ש שאומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל הכא אין לו תקנה. הכי גריס רש"י. ופי' לפי גירסתו הביון דממקום שפסק משם הוא מתחיל אלמא לא אמרינן כמאן דליתא דמי ה"נ חשוב הוא וא"א לגומרה באחר דהא כתיב כבש א' אשם א' ולא ב' אשמות, והבא ליכא למימר כדאמ' לעיל חיטוי א' אמרתי לך וכו' הילכך אין לו תקנה. וקשה לי נהי דא"א לגומרה בזה משום אשם א' אמר רחמנא ולא ב' אשמות אפ"ה אמאי אין לו תקנה כלל יביא אשם אחר ויתחיל [מתחילה]. [מלואים]

סליק פרק הוציאו לו - פרק חמישי