תפארת ישראל על יומא ח

משנה יומא, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על יומא · ח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

וברחיצה:    בין בחמין בין בצונן, אפי' רק מקצת גופו. ודוקא רחיצת תענוג. אבל להעביר הזוהמא, כרחיצת שחרית עד סוף קשרי אצבעותיו, או ברוחץ מקום המלוכלך בבשרו, שרי (שו"ע או"ח, תריג):

ובסיכה:    אפילו בסך רק להעביר הזוהמא, ורק מקצת גופו אסור. מיהו מותר לסוך שחין או מכה (שו"ע או"ח, תריד):

ובנעילת הסנדל:    דוקא של עור. אבל של גמי, קש, או בגד, שרי. מיהו בהולך במי גשמים או ברפש, מותר אף בשל עור [שם]:

ובתשמיש המטה:    ואסור ליגע באשתו אפילו ביום, כאילו היא נדה (שו"ע או"ח, תרטו):

והמלך:    משום כבודו:

והכלה:    כל ל' יום אחר נשואין מותרת לרחוץ כדי לחבבה על בעלה:

והחיה:    כל שלשים יום אחר לידה. וה"ה כל חולה אפילו שאינו מסוכן מותר. והקילו באלו משום דרק אכילה ושתייה הן מדאורייתא, ובהנך לא גזרו [הרא"ש]. ולר"ן כולן אסורים מדאורייתא, רק דהנך דאינן מפורשים בתורה, מסרן הכתוב לחכמיס להקל בהן בעת הצורך. [כדאשכחן דכוותיה במלאכת חוה"מ כחגיגה די"ח א'] רק כרת לכ"ע ליכא רק באכילה ושתייה:

וחכמים אוסרין:    וקיי"ל כר"א [ תרי"ג ותרי"ד ]:

משנה ב

כמוה וכגרעינתה:    והוא מעט פחות מכביצה, ואם אכלו תוך זמן שיכול לאכול פרס דהיינו בכדי זמן אכילת ד' ביצים לרש"י, וג' לרמב"ם, מצטרף (שו"ע או"ח, תריב):

והשותה מלא לוגמיו:    היינו מלא לחי א' של כל אדם לפי גדלו או קטנו ובבינוני שיעור שתייה ביו"כ הוא מעט פחות מרביעית, ואם שתה את שיעור השתייה תוך כדי שתיית רביעית [וי"א תוך שיעור אכילת פרס] מצטרף. ואין לתמוה למה באכילה קיל יו"כ משאר איסורים ובשתייה חמיר מהם, שאני יו"כ דביתובי דעתיה תליא, ועי' ש"ס [ד"ה ע"ב]:

חייב:    כרת. מיהו אפי' חצי שיעור אסור מדאורייתא, רק כרת או מלקות ליכא רק על כשיעור. וכן בכל אסורין:

משנה ג

אכל ושתה בהעלם אחת:    שלא ידע שהוא יו"כ, או שלא ידע שיו"כ אסור באכילה ושתייה:

אינו חייב אלא חטאת אחת:    דמחד קרא נפקי:

אכל ועשה מלאכה:    אפילו בהעלם א':

חייב שני חטאות:    דמב' קראי נפקי:

ושתה ציר:    היינו מים היוצאין מדגים מלוחים:

או מורייס:    היינו שומן היוצא מדגים מלוחים (ע"ז כט, ב). וקמ"ל הנך אע"ג דחזי לטיבול, עכ"פ מדלא חזו לאכילה ממש פטור. [ובתשובת הלכות קטנות מסתפק בשותה מים ביו"כ אם חייב, מדלא זייני ולית בהו אבידת הנפש. ולפעד"נ מדלא אשכח תנא למנקט פטורא רק בהנך שאינן ראויין לשתייה, ש"מ דכל שראויין לשתייה אף דלא זיין טובא חייב עלה]:

פטור:    ולהכי עכ"פ בשאר תעניות שהן מדרבנן, בעת הצורך מותר ליקח [מעדיצין] מרים או באושים. אבל ביו"כ דוקא במכה שהוא מן השניים ולפנים, דמותר בי' מלאכת שבת מחשש סכנה, מותר ביו"כ, אבל באין סכנה אסור [תשובת הלכות קטנות צ"ז, ותשובת שאגת אריה ע"ה]:

משנה ד

אין מענין אותן ביום הכפורים:    דפטורים מכל ענוי. מיהו לנעול אסורים. ונוהגין לאסרן גם ברחיצה וסיכה [ מג"א תרט"ז סק"א ]:

אבל מחנכין אותם:    ר"ל מאחרין זמן אכילתו שעה או ב' טפי מהרגלו, הכל לפי כחו:

ולפני שנתים:    ר"ל אם הילד חלש סגי במחנכו שנה א' קודם פרק זמן עונשו. ואם הוא חזק יחנכו ב' שנים קודם זמן עונשו. וזמן עונש הזכר הוא כשיהיה בן י"ג שנה ויום א'. ונקבה כשתהיה בת י"ב שנה ויום א':

בשביל שיהיו רגילין במצות:    והאידנא דכל הילדים לומדים וחלשים עי"ז, א"צ לחנכם שנה מקודם, ודי בזכר י"ג שנה ויום א', ונקבה בי"ב שנה ויום א', ואז חייבים להתענות ולהשלים ואפילו כשאין להם סימן השערות, דשמא נשרו. מיהו פחות מבן ט' שנה, אפי' רוצה להתחנך לשעות מוחין בידו [שם]:

משנה ה

עוברה שהריחה:    ואמרה צריכה אני לאכול או לשתות. או לא אמרה וראיט פניה משתנין:

מאכילין אותה עד שתשיב נפשה:    מיהו תחלה לוחשין לה באזנה שיו"כ היום, ואם לא יועיל נותנין לה פחות מכשיעור ואם לא יועיל תאכל כרצונה [תרי"ז]:

חולה:    אפי' לא נשתנה פניו מתאות המאכל:

מאכילין אותו על פי בקיאין:    אפילו רופא עכו"ם, אם אומר שכשיתענה אפשר שיסתכן, מאכילין אותו [ולפע"ד האידנא יש להתיישב בדבר, דבעיני ראיתי דשבקו להמנותייהו, דלכל חולי קל אומרים תמיד שכשיתענה יסתכן]:

עד שיאמר די:    ר"ל דכשאומר החולה צריך אני, אז הו"ל כאין שם בקיאין, דאין הרופא נאמן, מיהו אם רוב בני אדם רואין סכנתו, אפילו אם אינו אומר צריך אני וגם אין הרופא אומר שצריך, אפ"ה יאכילוהו. וכשמאכילין למעוברת או לחולה, יאכילוהו תחלה פחות מכותבת. וישקוהו פחות ממלא לוגמיו וישהה כדי אכילת ד' ביצים, ואז יחזור ויאכל או ישתה כשיעור הנ"ל. מיהו בצריך יותר משיעור הנ"ל יאכילוהו בפעם אחת כל צרכו. וכך הדין ביולדת תוך ז', תאכל פחות מכשיעור כשצריכה לאכל. אבל תוך ג' ימים ללידתה, אפילו לא אמרה צריכה אני אסורה להתענות כלל. מכל מקום באפשר תאכל פחות פחות מכשיעור הנ"ל [ תרי"ז ותרי"ח ]:

משנה ו

מי שאחזו בולמוס:    כך נקרא בלשון יון חולי שבא לאדם מחמת רעבון, [הייסהונגער] בל"א. ודוקא שנשתנה פניו מחמת רעבון וסימנו הוא שעיניו כהות:

מאכילין אותו אפילו דברים טמאים:    ר"ל אפילו נבלות וטריפות וביו"כ שיש ב' אסורין:

עד שיאורו עיניו:    וה"ה בהריח מאכל ומתאוה לו מאד עד שנשתנה פניו מאכילין אותו עד שיתחזק [תרי"ז]:

מי שנשכו כלב שוטה:    וסימני כלב שוטה, שפיו פתוח, ורירו נוטף, וזנבו תלוייה בין רגליו. ומהלך עצב בדרך ישר תמיד [נ"מ לברוח לצדדים] ונובח ואין קולו נשמע:

אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו:    דאין רפואה זו בדוקה. ואע"ג דכל ספק נפשות להקל היינו במרפא בטבע אבל זו רק רפואה בסגולה היא, כמ"ש בפי' משניות לרמב"ם ולהכי כל שאינו ברור רפואתו אסור:

ורבי מתיא בן חרש מתיר:    והלכה כת"ק:

החושש בגרונו:    בחולי הנקרא [שארבאק], שמתחיל רקבון בבשר השניים, וגומר הרקבון בבני מעים [אמר השש ושמח להועיל בני עמי ולכל אדם במקום שאין רופא, גם למחלה זאת מצאתי רפואה בדוקה מפי רופאים מובהקים ומפורסמים, שמי שהוחלה בזה באקלים שלנו יאכל הרבה מעשב הנקרא [לעפפעל קרויט], גם יאכל הרבה כל דבר חמוץ וחריף, [כציטראנען, וקרעססע, רעטטיך. ומאאררעטיך, וזעללעריא. וישתה חומץ הרבה, גם יתנועע הרבה בהילוך. וכל זה בחון בדוק ומנוסה. ומאחר שלשון חכמים מרפא בכנפיה לכן שפתי לא אכלה, לעמוד ולשרת לפני המלכה היא תורת אלדינו, וזאת אומרת בני החי, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה']:

מטילין לו סם בתוך פיו בשבת:    מעשבים שנשחקו לאבק. ולאו הטלה לפיו קמ"ל דהא פשיטא דמותר במקום סכנה, דהרי כל רפואה אינו אסור רק מדרבנן, דגזרו שמא ישחק סממנים. ותו למה לא קמ"ל טפי דמותר לאכל הסם ביו"כ, דאיירי בה. אלא קמ"ל מתני' אפילו צריכין אחרים לחלל שבת עי"ז, כגון לתלות העשבים ממחובר, או לבשלן, אפ"ה מטילין הסם מכל מקום. ולפי זה קמ"ל שפיר שבת לרבותא אע"ג דבסקילה, וחמיר מיו"כ. וברי"ף ל"ג לתוך פיו, אלא מטילין לו סם בשבת:

וכל ספק נפשות דוחה את השבת:    ואפילו יש ספיקות הרבה. מיהו כל שאר חולי שינים, אם חלה עי"ז כל גופו מותר לומר לעכו"ם בשבת להוציאו, אף דפותח פיו ומטה א"ע אליו, ומסייע כי האי ודאי יש בו ממש. אפ"ה כיון דחלה כל גופו ע"י חולי זה, שרי (שו"ע או"ח שכח, ג):

משנה ז

ספק אינו שם:    ולא מבעיא בכה"ג, דאם ישנו שם חי הוא, אלא אפילו ספק וכו':

ספק מת:    ולא מבעיא כה"ג, דאם חי הוא ישראל הוא, אלא אפילו ספק וכו':

מפקחין עליו:    פותחין ע"י חפירה, או שאר מלאכות דאורייתא הצריכין לזה. ואפילו יש כל הספיקות שנזכרו במשנה יחד, אפ"ה מפקחין:

את הגל:    עד חוטמו, דבאין בו נשימה יניחוהו. ואין הולכין אחר הרוב בפ"נ:

מצאוהו חי:    אפי' א"א שיחיה רק חיי שעה, חיישינן לחיי שעה (שו"ע או"ח, שכט). [מיהו אם יש קולא אם לא ניחוש לחיי שעה, כגון אדם שכשלא יתרפא ודאי ימות, ורוצה להתרפאות מעכו"ם שחשוד להמיתו מיד. או ע"י אפעראציאן, לא חיישינן לחיי שעה [תוס' ע"ז דכ"ז ע"ב]:

ואם מת יניחוהו:    ולא דמי לדליקה דמותר להציל המת [כא"ח שי"א]. התם אי לא שרית ליה חיישינן שמחמת חרדתו על מתו ישכח ויכבה. משא"כ הכא אין לחוש שיעשה דבר:

משנה ח

חטאת ואשם ודאי מכפרין:    דהרי שב, כשהתודה על קרבנו. משא"כ אשם תלוי אינו מכפר לגמרי רק שמגין מיסורים עד שידע שחטא ויביא חטאת ויתכפר. א"נ להכי נקט אשם ודאי, דאילו אשם תלוי אינו מוכרח לכפרתו, דבל"ז בעבר יו"כ משחטא, א"צ להביאו, משא"כ בחטאת ואשם ודאי:

מיתה ויום הכפורים:    ר"ל מיתה או יו"כ:

עם התשובה:    והא דלא כלל תנא כולן יחד, חטאת ואשם ודאי ומיתה וי"כ מכפרין עם התשובה, דהרי חטאת ואשם נמי ודאי אין מכפרין רק כששב. ונ"ל משום דחלוקין בדינם, דחטאת ואשם מכפרין כפרה גמורה אכריתות, אבל רק בשוגג, דמזיד הו"ל זבח רשעים. ומיתה ויו"כ איפכא, דמכפרין על כל חטא שבעולם ובין במזיד ובין בשוגג, אבל לא כפרה גמורה דאי במזיד צריך יסורים, ואי בשוגג צריך קרבן [כשבת י"ב ב' ויומא פ"ו א']:

ועל לא תעשה:    על לאו הניתק לעשה בין במזיד ובין בשוגג, ועל לאו גמור אם עשאו בשוגג:

ועל החמורות:    כלאו גמור שעשאו במזיד:

עד שיבא יום הכפורים ויכפר:    אבל כריתות ומיתת ב"ד, בשוגג צריך חטאת, ובמזיד, תשובה ויו"כ תולין, ויסורין ממרקין חטאו לגמרי. אבל חטא שחילל בו השם, שע"י חטאו יקילו אחרים לחטוא, כפרתו במיתתו. מיהו בזמן שעיר המשתלח הוא מכפר הכל. חוץ מחייבי חטאות ואשמות. ומיהו עבירות שבין אדם לחבירו, אין מתכפר בשום אופן, עד שירצה חבירו:

משנה ט

אין מספיקין בידו לעשות תשובה:    דוקא באמר כן ב' פעמים:

אין יום הכפורים מכפר:    שיעכבוהו משמים מלעשות כל הראוי לו לעשות ביו"כ:

עבירות שבין אדם לחבירו:    שהזיק גופו או ממונו או כבודו:

אין יום הכפורים מכפר:    מדכתיב לפני ה' דוקא:

אמר רבי עקיכא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין:    נ"ל דה"ק, אשריכם ישראל שקודם שיכפר להם הקב"ה, לפני זה אתם מטהרין את עצמיכם שתסלחו זה לזה:

מי מטהר אתכם אביכם שבשמים:    שבשביל שתסלחו זה לזה, גם הקב"ה מטהר אתכם ומכפר לכם, דכל המעביר על מדותיו מעבירין פשעיו [כר"ה י"ז]. או נ"ל שמפני שהזכיר לעיל ב' מיני כפרה, א' הכפרה שע"י הבאת קרבן, שאינו מועיל רק בזמן שבית המקדש קיים. הב' הכפרה שע"י התשובה, שמועיל בכל עת ברחמיו יתברך. להכי אמר ר' עקיבא, אשריכם ישראל שיש לכם ב' מיני כפרה, לפני מי אתם מטהרין, בזמן שכח בידכם להועיל לעצמיכם שיתכפרו חטאותיכם, דהיינו בזמן שבית המקדש קיים. שאפשר להביא קרבנות. ומי מטהר אתכם, כשידיכם אסורות לאחוריכם, שנחרב בית קדשינו ותפארתנו, ולא תוכלו לטהר את עצמיכם. אז מטהר אתכם אביכם שבשמים. ר"ל כשכביכול אין עיקר שכינתו אצליכם בארץ:

וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם:    כנגד כפרה שע"י הקרבנות שהביא התנא מייתי הכא קרא דוזרקתי, דטהרה שע"י זריקה הוא ע"י כח אחר שזרק עליו, כמו כן כפרה שע"י קרבנות, אינו רק ע"י כח אחר של הכהן המקריב:

אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל:    זה הקרא מייתי נגד הכפרה שע"י תשובה, דכמו דטהרה שע"י טבילה, הוא ע"י הטמא עצמו, שהולך וטובל וטהר, כמו כן כפרה שע"י תשובה, רק בכח רצון החוטא תליא ישליך השרץ מידו ויטבול במימי חסדו יתברך, וטהר, שא"צ לממוצע כלל בין הבנים לאביהם הרחמן, שרחמיו יתברך הן בעצמן מקוותן וטהרתן של ישראל ואינן צריכין קרבן או יו"כ כממוצעים בינם לאביהם, רק תמיד ידיו יתברך פתוחות לקבלם בתשובתם ולחבקם באהבה רבה ואהבת עולם. והקב"ה יטהר טומאותינו, ויחזק לבבנו ליראתו וללימוד תורתו לעבדו שכם אחד לנצח.