קטגוריה:רות ד ו

(רות ד ג): "וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל: 'חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ, לֶאֱלִימֶלֶךְ, מָכְרָה נָעֳמִי, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב'"

רות ד ד: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר: קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי, אִם תִּגְאַל - גְּאָל, וְאִם לֹא יִגְאַל - הַגִּידָה לִּי ואדע[וְאֵדְעָה], כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל, וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ; וַיֹּאמֶר 'אָנֹכִי אֶגְאָל!'"

בועז הבטיח לרות שיישא אותה לאישה, אבל ציין שיש אדם קרוב יותר שיכול לרצות להתחתן איתה (ראו יש גואל קרוב ממני ); לאחר מכן כינס בועז עשרה מזקני העיר אל השער, וסיפר לאותו קרוב על חלקת השדה של נעמי. הסיפור מעורר מספר שאלות:

א. איך הגיע השדה של אלימלך אל אשתו נעמי, הרי לפי התורה אשה אינה יורשת את בעלה?

ב. בכלל, מדוע בועז החליט לספר לקרוב על השדה הזה? מה זה קשור לנושא?! הרי המטרה של בועז היא לשאת את רות לאשה; אז שיגיד לגואל 'רות רוצה להתחתן, תחליט אם אתה רוצה להתחתן איתה או לא', וזהו; למה צריך להזכיר את השדה?

רק אחרי שהקרוב מסכים לגאול את השדה, עובר בועז לנושא העיקרי שלשמו התכנסו כולם - רות:

רות ד  ה: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז: בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קניתי[קָנִיתָה] לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ"

רות ד  ו: "וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל: לֹא אוּכַל לגאול[לִגְאָל] לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי, גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל"

הפסוק מעורר שאלות נוספות:

ג. בפסוק ג נאמר שנעמי כבר מכרה את השדה, וכאן נאמר שהשדה עדיין ביד נעמי! אפשר אמנם לפרש מָכְרָה כמו מֹכְרָה, כלומר: מתכוונת למכור; אולם, אם כך לא ברור מניין ידע בועז שנעמי מתכוונת למכור את השדה? הוא לא דיבר איתה, והדבר לא נזכר בשום מקום לפני כן!

ד. בפסוק ג נאמר שרק נעמי היא המוכרת, וכאן נאמר שיש לקנות את השדה מיד נעמי וגם מיד רות; אז של מי היה השדה - של נעמי או של רות?

ה. בועז קובע, שכדי לקנות את השדה מיד נעמי, הקרוב צריך כ"עסקת חבילה" גם להתחתן עם רות; בעקבות קביעה זו, הקרוב מחליט לוותר על כל העסקה - הוא לא רוצה להתחתן עם רות, ולכן מוותר גם על השדה. אולם, מניין לקח בועז את התנאי הזה?! לפי התורה בוודאי אין קשר בין גאולת קרקע לבין נישואין עם אלמנה: ישנה מצווה לגאול קרקע של אדם שנאלץ למכור את שדה אחוזתו (ויקרא כה), וישנה מצווה נפרדת להתחתן עם אשת האח שנפטר ללא בנים (דברים כה), אבל אין שום קשר ביניהן - בשום מקום לא נאמר, שמי שרוצה לגאול קרקע של נפטר, צריך גם להתחתן עם האלמנה, או להיפך!

בועז הודיע לפלוני אלמוני שהיה קרוב לאלימלך "חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ, מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב. וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר, קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי. אִם תִּגְאַל גְּאָל, וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע (וְאֵדְעָה), כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ" (ביאור:רות ד ג)

הגואל ענה "אָנֹכִי אֶגְאָל" (ביאור:רות ד ד).

התשובה הזאת לא מצאה חן בעייני בועז. בועז רצה לקבל את הזכות שבנו יהיה היורש של אדמתו שלו וגם של אדמתו ושדהו של אלימלך, וכך בשנת היובל אדמת אלימלך תחזור לילדו של בועז, או שבועז יקנה את האדמה לפי השנים שנשארו עד שנת היובל. בנוסף, סביר שבועז חשב שהוא שכב עם רות בשדה וייתכן שהיא בהריון ממנו. הוא לא רצה שילדו יהיה בנו של הפלוני אלמוני הזה.

בועז מיד הודיע: "בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי; וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת, קניתי (קָנִיתָ) לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת, עַל נַחֲלָתוֹ" (ביאור:רות ד ה).
בצורה זאת בועז הודיע לפלוני האלמוני:

• למת היתה אישה נוספת, רות.
• אתה הקרוב ביותר, וחובתך ליבם אותה כדי להקים את שם המת ואת זכותו לאדמתו.
• האישה היא מואביה. ילדך מרות יהיה מתועב ואסור יהיה לו לבוא בקהל אדוני לעשר דורות.
• אני כבר מכיר את הכלה הזאת בשמה הפרטי.
• אתה לא יודע איך היא נראית: האם היא צעירה, יפה, חרוצה, מסורה? אתה תקנה חתול בשק.
• אתה חייב להחליט עכשו, במקום. אתה לא יכול לחקור או לברר עם אשתך מה לעשות.

הגואל נבהל ואמר: "לֹא אוּכַל לגאול[לִגְאָל] לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי".
הגואל חשב:

• מאיפה אני יודע שזאת אמת, שהיא כלתו של אלימלך?
• אני מתחתן עם אישה שניה שתהיה צרתה של אשתי.
• לא ידוע לי למה בעלה מת, אולי היא פגעה בו כמו שיהודה חשב שתמר עשתה לבניו ער ואונן.
• אני לא יודע איך היא נראת. אולי היא משונה, מפלצת נוכריה, וילדי יראה כמוה.
• ייתכן שהוא ידע שרות המואביה עובדת בשדה של בועז, והוא לא רצה לשאת נערה מושפלת, שלבטח שכבה עם הבחורים בגורן, או לפחות עם איש-חיל אחד.
• הבן שיוולד ישא את שם אביו ויקח את הזכות לגאול את אדמת אלימלך למשפחתו, ולא ישא את שמי.
• אני אצטרך לתת מנחלתי לבן הזה, חלק שווה לבני, כי גם הוא בני, דבר שיקטין את נחלתם של בניו לכל הדורות, וכך נחלתם תפגע.
• והכי גרוע, אני מתחתן עם מואביה מתועבת, וכל בני, לדור עשירי לא יוכלו לבוא בקהל אלוהים, לשאת משרות כבוד בעם, להתחתן עם בני ישראל.

אין ספק שהגואל החליט שהוא לא צריך את אדמתו של אלימלך בתנאים האלה, ועדיף שבועז יקח אותה מעל ידיו.

הגואל הסכים לגאול לפני שבועז גמר לדבר. לאחר שהוא שמע שיש יבמה צעירה ושהיא מואביה, הוא אומר: "גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל".

• הגואל מודה שזאת חובתו לגאול בדבריו: "גְּאֻלָּתִי".
• הגואל טוען שהוא אינו יכול, אבל למעשה זאת לא האמת. הוא יכול רק לא רוצה, כדבריו: "פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי". פגיעה בנחלתו אינה משחררת אותו מהחובה ליבם ולהקים את שם אחיו. זה כאילו שהוא אמר: 'זה לא נוח לי.' אדם לא משתחרר מחובתו לאחר חתימת החוזה, בגלל שזה לא נוח או מספיק ריווחי.

המילים "אֶת גְּאֻלָּתִי" מיותרות. אם היה כתוב: 'גְּאַל לְךָ אַתָּה כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל' היה לזה בדיוק את אותה משמעות. אז למה נוספו המילים האלה: "אֶת גְּאֻלָּתִי"?

• ייתכן שזה בא לצמצם לגאולה הזאת בלבד שהגואל הסכים, כדבריו: "אָנֹכִי אֶגְאָל", לפני שבועז הודיע על רות המואביה. כך, אם בעתיד יהיו עוד גאולות של משפחת אלימלך, כגון ערפה תופיע, אז על אלו הגואל לא מוותר עכשו.
• ייתכן שזה מציין שהגאולה היא גם זכות וגם חובה כאחת. היה סדר גאולה, והראשון חייב לגאול וליבם, וכך הוא נהנה מנחלת הנפטר. וכיוון שהוא הראשון, זאת הגאולה ששיכת לו. אם אין סדר אז יתחיל סחר-מכר בעניין היבום והגאולה, וכל חיי המשפחה והאחדות יתמוטטו.
• תוספת המילים "אֶת גְּאֻלָּתִי" הופכת את "גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי" מפקודה לבקשה, תחינה. אין ספק שהגואל לא היה במצב שהרשה לו לפקוד על בועז. הגואל מבקש שבועז יציל אותו, כי הוא חשב שבועז מעוניין לגאול. למעשה בועז רק אמר שהוא רוצה לדעת כי הוא הגואל השני (ביאור:רות ד ד), אבל בועז לא התחייב לגאול. הקהל וזקני העיר הועמדו בפני בעיה - האם להשאיר את נעמי בלי גאולה? האם כל העיר תהפך לעיר רשעה שלא עזרה לאלמנה? בועז העמיד את העיר בפני בעיה וכך אחרי שהגואל ביקש ממנו לגאול, כל אנשי העיר ביקשו ממנו לגאול וברכו את רות שתהיה "כְּרָחֵל וּכְלֵאָה" (ביאור:רות ד יא).

"פֶּן" - לְבַל, למען לא, שֶׁמָּא (מילוג), אולי, קיימת סכנה. לרוב המילה מופיעה בהקשר של איום, פחד מצרה: "לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן" (ביאור:בראשית ג ג), "פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֺן הָעִיר" (ביאור:בראשית יט טו). אין וודאות שהאסון יקרה, רק סיכוי גדול.

הגואל אינו בטוח שנשיאת רות המואביה ישחית את נחלתו, אבל הוא לא מעוניין לקחת סיכון. ניתן לראות את אופיו של הגואל: כאשר הוא חשב שזה יביא לו רווח גדול על חשבון בועז, הוא קפץ על המציאה לפני ששמע את כל הסיפור. עכשו הוא גילה שיש סיכון והוא לא בטוח יצא ברווח, הוא מנסה להתחמק מאחריותו, ומטיל על בועז לקחת את הסיכון.

יש טענה שאם אדם גואל אלמנה, הבן שיוולד מקבל את נחלת המת, וגם חלק מנחלת הגואל לפי מספר בניו, וכך יגרע ויפגע חלקם של בני הגואל מאשתו. לבועז לא היתה בעיה כזו כי הוא לא היה נשוי ולא היו לו ילדים, כך שילדו ינחל את נחלת אלימלך ונחלת בועז - נחלה כפולה. אולם טענת הגאול אינה נכונה כי כידוע "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת" (ביאור:בראשית כה ה-ו) בהתבסס על חוקי חמורבי מספר 165, אב, בחייו, רשאי לתת לבנו האהוב כרצונו. כך שהגואל בחייו היה יכול לעשות כרצונו בנחלתו ולא לתת לבן היבמה מרכושו שלו.

בנוסף לערכים החשובים שמחיבים את המשפחה לגאול את האלמנה ולשמור עליה, יש ענין חשוב נוסף: רצון למנוע רצח אחים.
כאשר אח מת ללא ילדים, אחיו מתחלקים בנחלתו וכך חלקם גדל. כך אונן העדיף לא להביא בן לער אחיו, כי אז הוא יקבל חצי מנחלת יהודה במקום שליש, כפי שהוא חשב: "לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע" (ביאור:בראשית לח ט). כדי למנוע את הרצון לרצוח אח או לנשל אותו, חוקי התורה כפו על אחי המת ליבם את האלמנה, וילדה של האלמנה ירש את נחלת אביו. בצורה כזאת, רוצח אח בסתר, לא יגדיל את נחלתו ואין לו סיבה לרצוח, ועוד יותר גרוע זה יפגע בנחלתו שלו אם יש לו אישה וילדים.

כאשר אח מסרב ליבם, וגורם שלאחיו לא יהיה גואל לנחלתו, נוצר הרושם שהוא רוצה להנות ממות אחיו. לכן היה עדיף שכל הקרובים שהתאימו לגאולה ישבו ביחד, ויחליטו, ביחד עם האלמנה, מי יהיה הגואל שיהיה טוב והגון לכולם. הגואל של בועז נכשל ולא דיבר עם בועז, ובועז ידע שהגואל לא ישתף פעולה, ולכן הוא לא דיבר איתו.

א. האשה אכן אינה יורשת את רכושו של בעלה שנפטר, אולם ישנם חוקים אחרים המבטיחים את זכויותיה. כגון: הכתובה, וכן: "להיות נזונת מן נכסיו, ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שתתארסנה" ( רמב"ם הלכות אישות יב ב ) . החוק הזה אינו מחייב מן התורה, אלא תקנת חכמים, אולם זה חוק הגיוני, וסביר שהיתה תקנה דומה גם בזמן המקרא.

בדומה לכך כתבו המפרשים:

"אחר שמתו האב ובניו, לקחה נעמיט חלק מן השדה בכתובתה, וגם רות נטלה חלק בכתובתה, והודיע לו תחילה מהחלק של נעמי, שהיא רוצה למכור חצי השדה שלה שיש לה בשדה של אלימלך" (מלבי"ם על רות ד ג) .

" "נעמי עמדה למכור את נכסי בעלה למזונות. אמנם משמת אלימלך ירשוהו בניו מחלון וכליון; אבל משמתו הם בלא בנים חזרה הירושה לאלימלך, כי "האב קודם לכל יוצאי ירכו" לירש את בנו או את בתו שמתו (משנה בבא בתרא ח ב) . ברגע שימצא מי שיישא את רות מעין-ייבום... - תעבור אליו הירושה כמייצגו של מחלון, אבל עד אז הנכסים הם בחזקת אלימלך, ושנינו "אלמנה... מוכרת שלא בבית-דין" (משנה כתובות יא ב) . ונעמי הייתה זקוקה למכור למזונות, שהרי התפרנסה מן הלקט, שהייתה מביאה הביתה רות כלתה. אבל בו ברגע שאחד הגואלים יישא את רות, להקים שם מחלון על נחלתו, פוסק כוחה של נעמי למכור את הנחלה" " ( מגילת רות לאור ההלכה / ע"צ מלמד ) .

ב. כשאדם נושא את אלמנתו של קרובו שנפטר ללא בנים, הוא יורש גם את רכושו: "הכונס את יבמתו, זוכה בנכסי אחיו" (משנה יבמות ד ט) . אילו בועז היה מספר לקרוב רק על רות, ייתכן שהקרוב היה רוצה לשאת אותה כדי לזכות בשדה בחינם. כך מצוות הייבום והגאולה היו מתקיימות, אולם בועז ורות לא היו זוכים לממש את אהבתם. בועז אהב את רות וידע שגם רות אוהבת אותו, והוא ידע שגם נעמי רוצה לשדך ביניהם, ולכן מינה את עצמו ל"עורך דין" של נעמי, וטען בשמה: "מרשתי מעוניינת למכור את השדה, וזוהי חובתך לקנות אותו"...

ג. בועז לא ידע שנעמי מתכוונת למכור את השדה - אבל מכיוון שהיא היתה רשאית לעשות זאת, הוא טען את הטענה הזאת בשמה ולטובתה (כמו עו"ד טוב).

ד. בועז טען (בשם נעמי) שנעמי ורות הן שותפות בשדה. אמנם פורמלית השדה שייך לנעמי, אבל נעמי שיתפה את השדה עם רות, ואינה מוכנה לתת אותו לאדם אחר, אלא אם כן יסכים לשאת גם את רות.

ה. אכן אין חובה כזאת מן התורה, אולם נעמי ורות יכולות להחליט, שהן יתנו את השדה רק למי שיתחתן עם רות, וכך עשו.

ו. השדה לא היה שייך אף פעם לנעמי. בתקופה ההיא השדה עבר לבנים, לאחים או חזרה לאב ואחיו, לפי חוקי הירושה. לאחר המקרה של בנות צלופחד, גם בנות היו רשאיות לרשת, בתנאי שהן מתחתנות עם בן דודן. במקרה הזה, אלימלך מת עם בנים. הבנים קיבלו את כל הזכויות לאדמתו וגאולתו. הבנים התחתנו ומתו ללא יורש. הכלות זכאיות ליבום כדי לשאת את שם בעליהן, וכך התינוק ירש את שם אביו ואת נחלתו. רות היא הכלה ליבום, למרות שהיא מואביה (מתועבת). גם לנעמי היתה זכות ליבום, אבל בתוקף הנסיבות היא שניה לזכותה של רות, ובכל מקרה היא כבר היתה זקנה מדי. בסוף הסיפור נאמר: "יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי" (ביאור:רות ד יז), אבל זה נועד רק לבטל את היותה של רות כמואביה וילדיה לא יכולים לבוא בקהל אדוני. לאחר שעובד נולד לבועז ורות, השם והנחלה של אלימלך עברו אליו בלבד. לבועז, נעמי, ורות לא היתה זכות לקחת ממנו את זכותו לנחלתו של אלימלך.

והסיפור עדיין מחכה להסבר טוב יותר...