מ"ג רות ד ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות רות


<< · מ"ג רות ד · ז · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְזֹאת֩ לְפָנִ֨ים בְּיִשְׂרָאֵ֜ל עַל־הַגְּאֻלָּ֤ה וְעַל־הַתְּמוּרָה֙ לְקַיֵּ֣ם כׇּל־דָּבָ֔ר שָׁלַ֥ף אִ֛ישׁ נַעֲל֖וֹ וְנָתַ֣ן לְרֵעֵ֑הוּ וְזֹ֥את הַתְּעוּדָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

תרגום (כל הפרק)

וּכְהַדָא מִנְהַגָא בְּעִדָּנָא דְּמִלְּקַדְמִין מִתְנַהֲגָא בְּיִשְׂרָאֵל בִּזְמָן דְּשָׁקְלָן וְטָרַן וּפָרְקָן וּמַחְלְפָן חַד מִן חַבְרֵיהּ וּמְקַיְּמִין כָּל מִדָּעַם וּטְלַע גְּבַר נַרְתֵּיק יַד יַמִּינֵיהּ וְאוֹשֵׁיט בֵּיהּ קִנְיָן לְחַבְרֵיהּ וְהַכִין נָהֲגִין בֵּית יִשְׂרָאֵל לְמִקְנֵי חַד מִן חַבְרֵיהּ קֳדָם סָהֲדַיָּא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

על הגאולה – זו המכירה.

תמורה – זו חליפין.

שלף איש נעלו – זהו קנין, כמו שאנו קונין בסודר במקום נעל.

ורבותינו ז"ל נחלקו בדבר מי נתן למי:

  • יש אומרים קונין בכליו של קונה, ובועז נתן לגואל.
  • ויש אומרים: קונין בכליו של מקנה, וגואל נתן לבועז.
וזאת התעודה בישראל – משפט העדות.

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

לפנים – בימים קדמונים שעברו, כמו "הפנים" שהם הראשונים.

על הגאולה – אם אדם יגאל או יחליף שדה בשדה.

וזאת התעודה – מגזרת "עדות", על זה היו מעידים. ויש מפרש במלת תעודה – רגילות ומנהג. והראשון הוא הנכון.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ז) "וזאת לפנים בישראל", אמר במד' בראשונה היו קונים במנעל ובסנדל שנאמר שלף איש נעלו, חזרו להיות קונים בקצצה, ומהו דין קצצה, אמר ר' יוסי בר אבין כל מי שמוכר שדהו (לעכו"ם ט"ס) היו קרוביו מביאים חבית מלאה קליות ואגוזים ומשברים בפני התינוקות והתינוקות מלקטים ואומרים נקצץ פלוני מאחוזתו, כך מי שהיה נושא אשה שאינה הוגנת לו היו הקרובים מביאים חבית מלאכה קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות והתינוקות מלקטים ואומרים אבוד פלוני ממשפחתו, חזרו להיות קונים במנעל ובסנדל שלף איש נעלו ונתן לרעהו, חזרו להיות קונים בכסף ובשטר ובחזקה, לפ"ז מפרש מ"ש וזאת לפנים בישראל היינו בימי קדם כמו בימי יהושע היו קונים בחליפים כי אח"כ התחילו להיות קונים בקצצה, כי יש הבדל בין לפנים ובין מלפנים שמלת מלפנים מורה שדבר הנוהג עתה הוא נוהג כן מימי קדם, אבל מלת לפנים מורה שכן היה נוהג בימי קדם לא אח"כ כמו האמים לפנים ישבו בה, ולפ"ז מבואר שקנין זה נבטל אח"כ, וי"ל הטעם עפמ"ש התוס' בערכין (דף למ"ד) שכל דבר החוזר לבעלים כגון מתנה ע"מ להחזיר או שאלה או שכירות אינו נקנה בחליפין, ויקשה ע"ז הא קנין חליפין למדינן מבועז ושלף איש נעלו ושם יורש הוי וסופו לחזור ביובל כמ"ש ר' יוחנן דאחין שחלקו לקוחות הם ומחזירים זל"ז ביובל ואז היה היובל נוהג, וי"ל עפמ"ש בגיטין (דף מ"ח) אמר ר' חסדא מחלוקת ביובל שני אבל ביובל ראשון ד"ה מביא וקורא דאכתי לא סמיך דעתיה וע"כ כל זמן יובל ראשון היו קונים בקנין סודר אבל אחר היובל הראשון לא יכלו לקנות בק"ס שכבר ידעו שיוחזר ביובל וסמכו דעתם ע"ז ולכן תקנו קנין קצצה, אבל בקנין זה של בועז לא יכלו לקנות בקצצה, דהא הגואל הראשון לא רצה לגאול ואמר פן אשחית את נחלתי שלא דרש עמוני ולא עמונית ואם הי' מביאים חבית ושוברה לפני התינוקות היו אומרים שאינו מפני שמכרה אחוזתה רק מפני שנשא אשה שאינה הוגנת שע"ז היו ג"כ עושין קצצה וכמ"ש במד' וכמ"ש בכתובות (דף כח) כיצד קצצה אחד מן האחין שנשא אשה שאינה הוגנת וכו', ולכן חזר ונהג קנין חליפין שהיה נהוג לפנים בישראל בזמן היובל הראשון, כי אף שעתה היה היובל שאחר הראשון, הלא השדה שקנה ע"י יבום ג"כ אינו חוזר ביובל וכמ"ש בבכורות (דף נ"ב) ואלו שאין חוזרים ביובל וכו' והמיבם, וז"ש וזאת לפנים בישראל וגו' וזאת התעודה בישראל, ר"ל אחר שקנין זה נהג לפנים בזמן היובל הא' לכן שם זאת התעודה גם עתה שלא יכול לקנות על ידי קצצה:


 

<< · מ"ג רות · ד · ז · >>