ביאור:רות ד י
רות ד י: "וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה, אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:רות ד י.
וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה, אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה[עריכה]
וְגַם[עריכה]
כאילו בהיסח הדעת, רק בנוסף לדבר העיקרי, בועז מוסיף מידע מרעיש, ומיד נותן שני הסברים ותרוצים למעשיו, כיוון שהוא יודע שיכולה להיות התנגדות.
אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה, אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה[עריכה]
בועז כבר הודיע שיש אישה מואביה שהיא "אֵשֶׁת הַמֵּת" (ביאור:רות ד ה), עכשו, אחרי שהגואל וויתר סופית, ולא יעיז לשנות את דעתו יותר, בועז מסביר את דבריו שרות המואביה היא אלמנת מחלון ולא אלימלך. בועז מודיע שהוא כבר 'קנה' אותה, ומאוחר לכל אדם לטעון שאפשר לשנות את המצב. הדבר הזה היה חשוב לבועז כי למעשה, כאשר היא ישנה למרגלותיו כשהוא היה שיכור, ייתכן שהוא בא אליה והיא, כיבמתו, הפכה ברגע ההוא לאשתו בלי אפשרות לבטל.
בועז מצדיק את הקניה בזה שהוא נתן לה "שֵׁשׁ שְׂעֹרִים" (ביאור:רות ג טו) כתשלום, מוהר, כטבעת, לה ולנעמי, כדברי רות לנעמי "כִּי אָמַר (אֵלַי), אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ" (ביאור:רות ג יז). מיד בפגישתם הראשונה, בועז שאל: "לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת" (ביאור:רות ב ה) במטרה לקנות אותה כאשתו.
באזני כל הקהל כעדים, בועז מכיר ברות כאשתו, ומוכן לסבול את כל התוצאות. כמובן שהוא כבר חקר את החוק והתקדימים, והיה מוכן עם אנשיו (מנוסים בחרמש וקילשון) לעדכן את החוק, בטוב או בכוח.
הסברים ותרוצים[עריכה]
1. לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ[עריכה]
לאחר שבועז טיפל בכל הרכוש וכל מה שהיה שייך לאלימלך, כליון ומחלון, שעבר לטענתו לנעמי, ככתוב: "עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי" (ביאור:רות ד ט), עכשו הוא מסביר שהוא מטפל בנושא אחר שחשוב למתים: "לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ". הוא מציג את זה כחובה שהוא עושה למען המתים. הוא עשה צדקה כמו ביקור חולים (אלוהים ביקר את אברהם לאחר ברית המילה), קבורת המת (לא תלין ... קבור תקברנו), וניחום אבלים (אלוהים ברך את יצחק לאחר מות אברהם).
אין ספק שאין אדם שיתנגד להקים את שם המת על נחלתו. הנחלה כבר היתה בידי בועז, עכשו רק מדובר על השם, לא על בעלות.
2. וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ[עריכה]
אֶחָיו - כינוי חיבה לכל קרוב, או אנשי העיר. כך קרא יעקב לרועים הזרים: "אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם" (ביאור:בראשית כט ד).
בועז ממשיך להתאמץ לרצות את העם, וטוען שזה לא הגון ששם אחיו, דודו אלימלך ובנו מחלון, יכרת, ואדם יקר יאבד את כסאו בשער העיר עם הנכבדים. בועז רומז, שלכל אדם יכולות להיות צרות, והוא יצא מהעיר, אבל כשיחזור, העיר תכבד את שמו ותעזור לו. זאת היתה מטרת חוק היובל וגאולת אדמות - קשר לאדמה ולחברה.
כמובן שבמידה ויהיה ילד לשמו של אלימלך, הוא ישא גם את שם בועז, והילד יוכל לשבת על שני כסאות, או, כבועז אביו, לפקוד על נכבדים אחרים לעמוד או לשבת (ביאור:רות ד ב).
עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם[עריכה]
בועז פתח בדבריו: "עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם" (ביאור:רות ד ט) וסיים "עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם". כך יודעים שהוא סיים ומותר לענות לו.
בועז השביע אותם שהם כולם עדים למה שקרה פה, וחייבים לזכור ולהעיד לאמת במידה ותהיה שאלה.