ראשית חכמה/שער היראה/ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הפרק הזה יהיה בביאור אופני היראה מצד הפגם המגיע למעלה בשכינה, ולהתרחק מפיתויי יצרו הרע ולהתקרב אל הטוב.

אמרו ז"ל, הובא בילקוט פרשת חוקת (רמז רמא) בפסוק "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו", זה לשונם. זה שאמר הכתוב (משלי כח, יד): "אשרי אדם מפחד תמיד", כך מידת הצדיקים; אף על פי שהקב"ה מבטיחן, אינם פורקים יראה מהם. וכן ביעקב כתיב (בראשית לב, ח): "ויירא יעקב". למה נתיירא? אמר: שמא נתלכלכתי אצל לבן בכלום, וכתיב (דברים כג, טו) "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך", ויניחני הקדוש ברוך הוא. אף משה תפס את היראה, ולמה נתיירא? אמר: שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון, או נתלכלכו בעבירה. אמר ליה: "אל תירא אותו", עכ"ל לעניננו.

ולפי הפשט הנראה מהמאמר הוא, "ולא יראה בך ערות דבר", פירוש: ערות שום דבר, דהיינו לכלוך אי זה חטא, "ושב מאחריך", שיסתלק שכינה ממנו. ואומרו למה נתיירא, יובן במה שאמרו ז"ל (ברכות ד, א), דרבי יעקב בר אידי רמי. כתיב (בראשית כח, טו): "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", וכתיב: "ויירא יעקב מאד"? היה מתיירא שמא יגרום החטא. ופירוש שמא יגרום החטא הוא כעניין שמא נתלכלכתי אצל לבן בכלום, וכתיב וגו'.

אמנם בזוהר (פרשת אחרי מות עה) פירש שערות דבר היא השכינה, וזה לשונו: רבי שמעון פתח (דברים כג, טו), "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך" וגו'. "כי ידו"ד אלהיך", דא שכינתא דאשתכחת בהו בישראל, וכל שכן בגלותא, לאגנא עלייהו תדירא מכל סטרין ומכל שאר עמין דלא ישיצון להו לישראל, דתניא: לא יכלין רשעיהון דישראל לאבאשא להון, עד דישראל מחלישין חילא דשכינתא מקמי רברבי ממנו דשאר עמין; כדין יכלין להון רשעהון דישראל ושלטין עלייהו וגזרין עלייהו כמה גזירין בישין. וכד אינון תייבין לקבלה, היא מתברת חילא ותוקפא דכל אינון ממנן רברבין, ותברת חילא ותוקפא דרשעהון דישראל, ואתפרעא להו מכלא. ועל דא "והיה מחניך קדוש", דבעי בר נש דלא יסתאב בחובוי ויעבר על פתגמי אורייתא, דאי עביד הכי מסאבין ליה, כמה דכתיב "ונטמתם בם", בלא א'. ותאנא: מאתן ותמניא וארבעין שייפין בגופא, וכולהו אסתאבן כד איהו אסתאב, כלומר דבעי לאסתאבא; ועל דא "והיה מחניך קדוש". מאי "מחניך"? אלין אינון שייפי גופא. "ולא יראה בך ערות דבר", ערייתא דהאי דבר, כמה דאוקימנא. דאי הכי – "ושב מאחריך" ודאי, ועל דא "ערות אשת אביך לא תגלה", מאי טעמא? בגין דכתיב: "כי ערות אביך היא", כמה דאוקימנא. תאנא: על ג' מלין מתעכבי ישראל בגלותא, על דעבדין קלנא בשכינתא בגלותא ומהדרי אנפייהו מן שכינתא, ועל דמסאבי גרמייהו קמי שכינתא, וכלהו אוקימנא במתניתא דילן, עכ"ל:

והנה דרך כלל, ד' בחינות בעניין הפגם נזכרו במאמר הזה. הא', שכשישראל חוטאים מחלישים כח השכינה לפני הע' שרים, והוא תרעומת השכינה (שיר השירים א, ו): "שמוני נוטרה את הכרמים", שהם הע' שרים; "כרמי שלי" שהם ישראל "לא נטרתי". ולכן אמר (דברים כג, טו), "כי ידו"ד אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך" וגו'; ובהיות האדם פוגם – אינה מצלת, אלא אדרבה ח"ו נאמר בה (דברים לב, יח) "צור ילדך תשי", כדפירשו ז"ל והעתקתיו בפרק ג. וכיוצא בזה אמר רשב"י ז"ל (זוהר ח"א קנב, ע"ש) על פסוק (משלי כד, י) "התרפית ביום צרה צר כחכה", זה לשונו: "התרפית", אי ארפי ידוי מאורייתא, "ביום צרה צר כחכה". מאי "צר כחכה"? צר כח כ"ה, דהא איהו תדיר לימינא ונטירו דיליה תדיר על בר נש כד אזיל באורחי דאורייתא. וכדין דחי ליה לרע לבר דלא יקרב לגבי דבר נש ולא יכיל לקטרגא ליה. וכד בר נש אסטי מאורחוי דאורייתא ואיתרפי מינה, כדין צר כח כ"ה, בגין דאיהו רע דאיהו לשמאלא שליט עליה דבר נש ודחי ליה להאי כח לבר עד דדחיק ליה אתר בעקו, עכ"ל.

הבחינה הב' והג' בעניין הפגם הוא, "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר". והעניין, כי בהיות האדם פוגם למעלה הוא מחשיך האור ההוא בבחינת אותו האבר שבו פגם, והרחמים מסתלקים משם והדין הווה, ולכן צריך להשפיע הפגם ההוא למטה, אם בהשפיע לו יסורין בגופו או בממונו, או תהיה החושך והדין ההוא שמור להשפיע בנשמתו על ידי שתכנס באור גיהנם, ושם תתלבן ותקבל כל הדין ההוא כשיעור מה שפגם. וזהו (ויקרא כד, כ) "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו", ואדם הוא אדם העליון. והנה לעורר לאדם שישוב בתשובה, מטמאים אותו ונותנים בו פגם מצד הערוה והפגם שפגם בדבר שהיא השכינה. וזהו "לא יראה בך", פירוש, לא יתראה בך בגופך הפגם והערוה שפגמת בדבר, אלא "והיה מחניך קדוש", שיהיה כל רמ"ח איבריו קדוש, פירוש, כולם מיוחדים כאחד עד שנוכל לומר בהם שכולם אבר א' קדוש. והעניין, כי בהיות האדם פוגם אפילו באבר אחד, נחשב כאילו פגם בכל הקומה כולה, כי כל רמ"ח איברים מתייחדים באחד, ולכן אפילו שלא חטא אלא באבר אחד מטמאין אותו כל רמ"ח איבריו. וזהו שאמר הרשב"י עליו השלום, מאתן ותמניא וארבעין שייפין בגופא אחד וכולהו אסתאבן:

ובזה נבין בדרך ב' אמרם ז"ל (יומא לט, א), אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה. פירוש, אף על פי שלא חטא אלא באבר אחד, מטמאין אותו הרבה, כל רמ"ח איבריו. וכן לעניין "והיה מחניך קדוש", מקדש עצמו מעט – מקדשין אותו הרבה, כי אפילו שלא קידש אלא אבר אחד, כל הרמ"ח איברים – שהם מחניך, לשון רבים – מתקדשים בקדושה עליונה, קדוש בלשון יחיד, כדפירשתי. וכמו שאמרו ז"ל (קידושין לט, ב), העושה מצוה כמאמרה זוכה לחיי העולם הבא:

הפגם הד' הוא "ושב מאחריך". והענין הזה אפשר לפרשו כמו שפירשוהו בסוף פרשת נח (זהר חלק א עו) על השכינה, כי בהיות האדם פגום, השכינה מסתלקת ממנו. וכן אמרו בתיקונים (תקוני זהר מד) זה לשונם: ואם נשמתא איהי מתטנפא בחובין, או גרע מינה אפילו פקודא חדא מאינון פקודין, כמה דאוקמוה מארי מתניתין: עבירה מכבה מצוה, בההוא אתר דשריא עבירה ואסתלק מצוה מניה, ההוא אבר איהו פגום ואיהו מום דנשמתא, בגיניה לא שריא קוב"ה על נשמתא. הדא הוא דכתיב (ויקרא כא, יט), "כל אשר בו מום לא יקרב", נשמתא דאית בה מום ברמ"ח פקודין דילה לא אתקרב בגיניה לגבה, עכ"ל לענייננו. ועל דרך זה אפשר לפרשו כאן, כי ה' אלהיך מתהלך וגו', ודרך השכינה ללכת לפני האדם לשומרו, כמו שפירש בפרשת שלח לך (זוהר חלק ג קסא). ודרך האדם ללכת אחרי השכינה, כאומרו (דברים יג, ה): "אחרי ה' אלהיכם תלכו". ובהיות האדם פוגם, היא מסתלקת מלפניו ושב לאחוריו, ונמצא שאין לו שמירה לפניו. אמנם הנראה מתוך הלשון שהביא אחר כך: "ועל דא ערות אשת אביך לא תגלה, מאי טעמא? בגין דכתיב: "כי ערות אביך היא", ופירש כי הפגם מגיע גם לת"ת, אם כן נראה שגם זה נזכר בפסוק, כמו שנזכר "ערות דבר", דהיינו ערות אשת אביך, גם כן נזכר "כי ערות אביך היא" באומרו ושב מאחריך.

והעניין, כי בהיות השכינה פגומה בסיבת חטא האדם, הת"ת מסתלק ממנה, מפני שהיא כסא לו, והוא אינו שורה על כסא שאינו שלם. וכן ביארו בפרשת ויקרא (זוהר חלק ג ד ב), וכן בתיקונים (תקוני זהר נב א) בעניין "ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה". וכיוצא בזה ביארו בתיקונים (שם קמ) זה לשונם: כגוונא דא קוב"ה תריך לה לשכינתא וארמי לה מביתיה, הדא הוא דכתיב (ישעיהו נ, א): "ובפשעיכם שולחה אמכם". והלא כל מאן דאוקיר לה בגלותא – לקוב"ה אוקיר, או מאן דמזלזל לה, לקוב"ה מזלזל, ובגין דא, "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו", עכ"ל. והטעם לזה, מפני ששניהם דו פרצופין, ומלכא בלא מטרוניתא לאו מלכא איהו, כדפירש רשב"י (זוהר פרשת ויקרא ה, ב): "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו" (תהלים מה, ב), אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא ולאו הוא גדול ולא מהולל, עכ"ל. וכן פירשו גם כן ברעיא מהימנא (פרשת משפטים קיז), דקלנא דמטרוניתא איהו מאן דמזלזלי אתרהא, וקלנא דמטרוניתא איהו, עכ"ל. ואומרו דקלנא דמטרוניתא איהו מאן דמזלזל אתרהא, יתבאר בעזרת ה' בענין פגם הכסא.

ואומרו ושב מאחריך, פירושו מה שפירש רשב"י (זוהר פרשת שלח קסה, א), אי חסידא קדישא מאן דנטיר ברית, שוי ליה אבתרוי ואיהו לקמא. ואי תימא, מאן דנטיר לאחורא, הא נטירו רב ועילאה מכלא דנטיר ליה, ומאן איהו צדיק עלאה, ברחימו סגי, עאל בין צדיק וצדק ואשתכח נטיר מכל סטרין, זכאה מאן דנטיר ברית דא, עכ"ל. ולקמיה (שם קסו) מוכח, כי האדם כשהוא צדיק הוא הולך אחר השכינה, מפני שהשכינה הולכת לפניו לשומרו, כדכתיב (שמות כג, ב): "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך". והאדם עומד במדרגת צדיק, נמצא שהוא אחריה, וזהו "אחרי ה' אלהיכם תלכו". ואומרם, אל ילך אדם אחורי אשה, פירוש שלא ירד למטה אל עולם הנקבה, כעניין אברהם שנאמר בו (בראשית יז, א): "התהלך לפני", ופי' שם מפני שלא היה לו לא מילה ולא פריעה, ולגרעונה הוא כי שב מאחרי שירד ממדרגת הזכר. וזהו שאמר שם לאחורא לא הוה בגין דלא אתפרע, ע"ש. ובזה יובן ושב מאחריך, כי הזכר שהוא הולך אחריך לשומרך מסתלק ממך, מפני שגרמת פגימת נקבתו. עוד נוכל לומר, כי אחריך היא השכינה הנקראת אחור, כאומרו (שמות לד, כג): "וראית את אחורי", ושב הת"ת ממנה בסבת הפגם. וראשון נראה לי עיקר:

אמנם אפשר להרכיב ב' הפירושים כאחד, ונאמר כי בוודאי אי אפשר לעולם להפריד היחוד, כי עם שנאמר (דברים כג, טו) "ה' אלהיך דא שכינתא", יש שם הת"ת גם כן כאומרו: "ה' הוא האלהים". ולכן אמר: "כי ה' אלהיך מתהלך" וגו' ,ששניהם כאחד בייחוד מתהלך וגו'. ולכן אמר: "להצילך ולתת אויביך" וגו', שמירה כפולה נגד שניהם. ופירשתי לעיל כי היא נקראת שמירת הדרך, והת"ת בא לשומרה, כאמרו (ישעיהו מב, ח), "אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן". וכיון שהוא בא לשומרה, פניו כלפי אחוריה כדרך השומר מאחור, וישראל הם בינתיים, כאמרו: מאן דנטיר ברית עאל בין צדיק וצדק. ואומרו פניו כלפי אחוריה, הכוונה פני הרחמים וההשגחה הטובה להשפיעה, כי אחור מורה סילוק והסתר, והעד אדם וחוה, כשהיו אחור באחור לא היה זיווג. וכאן בעניין השמירה, אין זיווג אלא דרך השפעה .ולכן ציווה לבל יפגום בשכינה, לפי שיגרום סילוק הת"ת ממנה, ויסבב פניו ממנה באופן שיהיו אחור באחור, וזהו "ושב מאחריך" סתם, בין לשכינה הנקראת אחור, בין אדם שהוא בינתים שאחוריו לזכר. הרי נתבארו ד' בחינות בעניין הפגם:


וראינו להשלים ביאור המאמר, מפני שהוא נוגע לדרוש שלנו, שהוא מעניין פגם השכינה. אמר שעל שלשה דברים מעכבי ישראל בגלותא. אומרו מעכבי, מפני שלא נגזר גלות שכינה אלא אלף שנה, שנאמר (איכה א, ח): "נתנני שוממה כל היום דוה", וכן פירשו בפרשת וארא (זהר חלק ב קיז א).

  • הא' על דעבדין קלנא בשכינתא בגלותא, פירוש, על שהם מחללים את ה', כמו שכתוב (יחזקאל לו, כ): "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו". וכשישראל עושים דבר שיש בו חלול ה', אין לך קלון גדול מזה לשכינה. והוא משל לאב שיש לו בן, והבן עושה לבריות דברים שאינן כראוי, שאומרים הבריות: ארור שזה ילד, ארור שזה גידל. הרי זה דבר כולל בכל האומה, ובפרט לכל אחד מישראל העובר על מה שציווהו הקדוש ברוך הוא, גורם למעלה קלון לשכינה, שהרי הכתוב אומר (ישעיהו כ, א): "ובפשעיכם שולחה אמכם". ובהיות האדם מוסיף פשע, מוסיף גלות וגירושין, שאומרים למעלה: ראו האם מה בנים גידלה, ראוי הוא חס ושלום שתהיה מגורשת מחוץ להיכל, הואיל ולא יסרה את בנה שיהיה הגון. וכיוצא פירשו ז"ל על ט' קללות שנתקללה הארץ:

עוד אפשר שהוא כעניין "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יא), אביך דא קוב"ה, אמך דא שכינתא. דחילו דילה בפקודין דלא תעשה, אוקירו דילה בפקודין דעשה. עלייהו אתמר: "כי מכבדי אכבד" (שמואל א ב, ל), וכן כל אינון דעברין על לא תעשה, עלייהו אתמר "ובוזי יקלו" (שם), עכ"ל לעניננו (תיקוני זהר). נמצא לפי זה כי קלנא דשכינתא הוא שאינם נוהגים בה הכבוד הראוי לה במצות עשה, ועוברים על לא תעשה. והנה בכל הדברים שאדם חייב בכבוד אב ואם התחתונים, בכהאי גוונא חייב בכבוד אב ואם העליונים, וכמו שהוזהר שלא להקל בכבוד אב ואם התחתונים וקאי בארור, שנאמר (דברים כו, יט): "ארור מקלה אביו ואמו", וכתב הרמב"ם שאפילו ברמיזה; כך צריך ליזהר שלא יקל בכבוד אב ואם העליונים, וליזהר מכל הנוגע לכבודם. ומסוג זה נראה שצריך ליזהר במה שאמר הרשב"י שהמדבר בבית הכנסת אנהיג קלנא בתיקונא עילאה דלעילא:

  • הב' ומהדרי אנפייהו מן שכינתא. יש בו כולל ופרטי. הכולל הוא כאֵלו הרשעים, שהם חוזרים והופכים פניהם מן השכינה, אומרים בפיהם שאין רוצים להיות להם חלק באלהי ישראל. ופרטי הוא הפוסק דברי תורה על דברים בטלים, מפני שהעוסק בתורה – פניו כנגד השכינה, כמו שדרשו ז"ל בפסוק "שפכי כמים לבך נכח פני ה'" (איכה ב, יט), והוא פוסק, נמצא הופך פניו מן השכינה. כיוצא בזה המתפלל ובאמצע פוסק, אפילו הוא בזמירות, בפרט אם הוא בתפילת י"ח בחשאי, ובאמצע תפילתו מחזיר פניו להסתכל כאן וכאן בצרכי עצמו, ודאי נוגע בכבוד השכינה:
  • הג' ועל דמסאבי גרמייהו קמי שכינתא. צריך ליזהר בזה מכל דבר שנזכר בו בתורה טומאה בפירוש. כטומאת המאכלים, שנאמר: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מב). טומאה בעריות, "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים" וגו' (ויקרא יח, כד), וליזהר מטומאת הנדה. טומאה בנגעים, ופירשו ז"ל שנגעים באים על חטא לשון הרע, ופירש רשב"י (זוהר מצורע נג, א), רבי חייא אמר: כל מאן דאפיק לישנא בישא, אסתאבן ליה כל שייפוי וכו'. ובפרשת שמיני (זהר חלק ג מה א אמר, לא ליפגום אינש פומיה ולישניה וכל שכן לאסתאבא נפשיה וגרמיה, בגין דאסתאב הוא בעלמא אחרא, עכ"ל. גם טומאת העבודת אלילים, שנאמר: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו" (דברים ו, כה).
והנוגע לזה הוא מה שפירש הרשב"י ע"ה (זוהר פרשת תצוה), ונעתיק לשונו לקמן, כי הכועס מטמא עצמו מבית ומחוץ כעבודה זרה עצמה, ועל הכועס נאמר: "אלהי מסכה לא תעשה לך" (שמות לד, יז), פירוש, שממש עושה עצמו עבודה זרה. וכן המתגאה כיוצא. וכן פירשו ז"ל (מכילתא פרשת יתרו) בפסוק "ומשה נגש אל הערפל" (שמות כא, יח), זה לשונם: וכל מי שהוא גבה לב גורם לטמא את הארץ ולסלק את השכינה, שנאמר: "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" (תהלים קא, ח), וכל גבהי לבב קרואים תועבה שנאמר: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי יז, ד); עבודה זרה קרויה תועבה, שנאמר: "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו). כשם שעבודה זרה מטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה וכו', עכ"ל:
גם צריך ליזהר מטומאת הוצאת זרע לבטלה, שעוון זה פוגם בשכינה, ולכן אמר "קמי שכינתא". ופירש רשב"י (זהר חלק א קפח א]]), שאין לך עון שיטמא בו האדם יותר מהמוציא זרע לבטלה, זה לשונו: תא חזי, בכל אינון חובין דאסתאב בהו בר נש בהאי עלמא, דא איהו חובא דאסתאב ביה בר נש יתיר בהאי עלמא ובעלמא דאתי, מאן דאושיד זרעיה ברקניא ואפיק זרעא למגנא בידא או ברגלא ואסתאב ביה, כמא דאת אמר: "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע" (תהלים ה, ח). בגין דא לא עאל לפרגודא ולא חמי סבר אפי עתיק יומין, כמה דתנינן; כתיב הכא "לא יגורך רע", וכתיב (בראשית לח, ז): "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה׳". ובגין כך כתיב (ישעיהו א, טו): "ידיכם דמים מלאו". זכאה חולקיה דבר נש דדחיל למאריה, ויהא נטיר מאורח בישא, וידכי גרמיה לאשתדלא בדחילו דמאריה, עכ"ל:
עוד יש טומאה אחרת, אף על פי שלא נזכרה טומאה בתורה בפירוש, והוא המשמש באשתו שלא כדרכה. והחמירו בזוהר פרשת פקודי, זה לשונו: על דא תנינן, מאן דשמיש ערסיה מאחורא, אכחיש תקונא דאסתכלותא אנפין באנפין לאנהרא כלא כחדא ולאשתכחא כלא אנפין באנפין בדבקותא כדקא יאות, כמא דאת אמר: "ודבק באשתו" (בראשית ב, כד), באשתו דייקא ולא אחורי אשתו, עכ"ל:

ובג' דברים אלו הזכיר מלת שכינה בכל אחד ואחד, מפני כי היא נקראת שכינה, מפני ששוכנת בתחתונים, ובישראל דוקא, כאומרו: "ילך נא אדני בקרבנו" (שמות לד, ט), וכדפירשו ז"ל (ברכותז, א): ביקש שתשרה שכינה בישראל ולא בגוים, והודה לו הקדוש ברוך הוא. והעובר על אחד מהדברים, הרי שכינה כנגדו ואין לו בושת פנים. וגרם אריכות הגלות, כי לא גלו ישראל עד שאמרו: "אין לנו חלק בדוד וגו' איש לאהליך ישראל" (דברי הימים ב י, טז), אל תקרי לאהליך אלא לאלהיך, וכפרו באלהי ישראל (ילק"ש שמ"א רמז קו). והחוטא בדברים האמורים דומה לכופר בהשגחה, ולא נתייסר בגלות ממה שהיה הוא סיבת הגלות, לכך ראוי ח"ו שיתעכב עוד בגלות:


ונחזור לדרוש שהתחלנו בתחילת הפרק, שצריך לירא שלא לפגום בשכינה, שהוא ערות דבר שפירשנו. יש עוד בזה שתי בחינות בענין הפגם בה, נתבאר בתיקונים וברעיא מהימנא. בתיקונים (דף מג) אמר שלב היא שכינה, ויש בלב ב' בתים: אחד משכן ליצר הטוב, והשני משכן ליצר הרע; ואמר שיצר הטוב היא השכינה, בבחינות אשר נבאר. וזה לשונו: לב מבין לב יודע לב רואה, איהי שכינתא דלא נטלא אלא צח, דאיהי קרבנא דצלותא נקייה בלא סובין ובלא פסולת, וקריבת לגבי בעלה שופרא דכלא. אבל יותרת הכבד לא יהיבת לבעלה אלא שיורין ופסולת, ומאי ניהו בעלה? טחול, אל אחר, ומאלין שיורין דנטיל מינה אתעביד דם טחול חשוך ואוכמא. והוא נחש רמאי, דפתי לחוה דאיהי לבא וגרם לה מותא. והא תרי בתי ליבא אינון, למאן פתי מנייהו אלא ההוא דשמאלא דאתמר ביה: "לב כסיל לשמאלו" (קהלת י, ב), ועליה אתמר "ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת ז, כח). "לב חכם לימינו", דא אשת חיל עטרת בעלה, עלה אתמר: "מצא אשה מצא טוב" (משלי יח, כב), דאיהי יצר הטוב, מזליה דבר נש, עלה אתמר: "להניח ברכה אל ביתך" (יחזקאל מד, ל), "ברכת ה' היא תעשיר" ( משלי י, כב), ועלה אתמר: "ראה חיים עם האשה אשר אהבת" (קהלת ט, ט), עכ"ל לענייננו.

והכוונה היוצא מכללות דבריו בלי שנדקדק בלשונו הוא, כי לב סתם הוא בשכינה. ויש בה ב' בתים, הא' מצד הימין, זו משכן לחכמה בינה ודעת, והב' מצד השמאל, ליניקת דין הגבורה. ומצד השמאל הוא שהכסיל נאחז לחלקו למטה, כי כל החיצונים נמצאו למטה מצד השמאל בהשתלשלות המדרגות, והיינו אומרו, "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו", כי הרוצה להחכים ידרים, ולכך לימינו ממש החכמה בא לו. והיותו משכן לחכמה בינה ודעת רמז בהביאו ג' פסוקים, האחד כנגד הדעת הוא באמצע, דא "אשת חיל עטרת בעלה" והיינו מזליה דבר נש, וכן פירש בתיקונים (דף קג ע"א) זה לשונם: ו' עילאה דאיהו מזלא עלאה דסליק במחשבה:

וכנגד הבינה, עלה אתמר "להניח ברכה אל ביתך", "ברכת ה' היא תעשיר", ופירשו בתיקונים (דף צב ע"א) שהיא הבינה. וכנגד החכמה, שהיא החיים, אמר "ראה חיים עם האשה אשר אהבת", כי אהבה בימין. ואף על פי שלמעלה פירשתי בשם הרשב"י שיצר טוב סתם הוא בימין, הכוונה הוא זרוע ימין שהוא כולל ג' פרקים, שהם חכמה בינה דעת, כדפירש באדרא, וילמד סתום מן המפורש:

טקסט זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה