ראשית חכמה/שער היראה/ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מפני שקדם מאמרנו בפרק הקודם בעניין הנכבד והנורא, שמפרטי היראה היא שמאחר שכל הנבראים משועבדים למאמרו ויראים שלא לעבור על מצוותו – כך האדם גם כן צריך לירא ולהתבושש שלא יעבור על מצות קונו, וזו היא מדרגת היראה מחמת הבושה, ראינו לסמוך הפרק הזה להרחיב הדבר בדברי רבותינו ז"ל.

אמרו ז"ל (ספרי פר' האזינו) זה לשונם: "האזינו השמים", אמר ליה הקב"ה למשה, אמור להם לישראל: הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם, שמא שינו מידתן, או שמא גלגל חמה יצא למערב? שנאמר (קהלת א, ד): "וזרח השמש ובא השמש", ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני, שנאמר (תהלים יט, ו): "והוא כחתן יוצא מחופתו". "ותשמע הארץ אמרי פי", הסתכלו בארץ שבראתי לשמשכם, שמא שינתה את מידתה? שמא זרעתם ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים? או שמא אמרה פרה זו: איני דשה ואיני חורשת? או שמא אמר חמור זה: איני טוען ואיני הולך? וכן לעניין הים הוא אומר (ירמיהו ה, כב): "האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים", שמשעה שגזרתי עליו, שמא שינה את מידתו ואמר: אעלה ואציף את העולם? כעניין שנאמר (איוב לט, י): "ואשבור עליו חוקי וגו' ואמר עד פה תבא ולא תוסיף". ולא עוד אלא שמצטער ואין יכול לעשות, כעניין שנאמר: "ויתגעשו ולא יוכלו". והלא דברים קל וחומר, ומה אלו שגעשו לא לשכר ולא להפסד, אם זוכים אין מקבלין שכר ואם חוטאים אין מקבלין פורענות, ואין חסין על בניהם ועל בנותיהם, לא שינו מידתן; אתם, שאם זכיתם אתם מקבלין שכר ואם חטאתם אתם מקבלין פורענות, ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם, על אחת כמה וכמה שאתם צריכין שלא תשנו את מידותיכם, עכ"ל לענייננו:

והרב החסיד בעל חובת הלבבות (שער חשבון הנפש) כתב עניין מתייחס לזה, ראיתי להעתיק קצת לשונו, וזה לשונו:

והשישי, שיחשוב עם נפשו כשהוא מרגיש במידותיו שהם נוטות להמרות הבורא ולהפר בריתו, ויחשוב בנפשו ויעבור על לבו כל מה שהשיג בחושיו משרשי העולם וענפיו ופשוטו ומרכבו ועליונו ותחתונו, שהכל עומד בדברו ושומר ברית השם. הראית ממנו דבר יוצא מקשר עבודת האל יתברך, או שממרה דברו, מפר בריתו? ויחשוב באיברי האדם, אילו היו עוברים ברית האל באדם וינוחו איבריו הטבעיים על התנועה, או ינועו הנחים מהם, או אם לא היו מגיעים אליו החושים מה שנצטוו להגיעו אליו, היה חבורו נפסד והרכבתו בלתי נתקנת ובטלה הנהגתו. והיאך לא יתבייש האדם לעבור ברית אלהיו בעולם, שלא יעבור ברית אליו בו, ובעוזרים שחייבים בעבודתו, וסבל אל עניינו, והם איבריו. הלא אתה יודע כי האלוה התנה בתורתו הנאמנה שיהיה ברשותך ובחפצך כל מה שבעולם אם תעבדהו, ושיעבור על רצונך כשתעבור על דברו, כמו שהוא מבואר בפרשת "אם בחקותי", עכ"ל. וקיצרתי מקצת לשונו שלא להאריך:

והנה בזה הדרך יתבאר גם כן פסוק (ירמיהו ה, כב) "האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים" וגו', שכיון שהים הוא גשמי בלתי מרגיש, וכל שכן שאר הנבראים, עושים רצון הבורא יתברך, היאך לא יירא האדם לעבור על רצון בוראו באיבריו שנבראו לעבוד הבורא? כי הלב הוא העיקר שנברא לירא הבורא, כי היראה תלויה בלב, כמ"ש "ואת יראתי אתן בלבבם" (ירמיהו לב, מ), וכן עוד לקמיה אמר הנביא (ירמיהו ה, כד): "ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה'" וגו'. ואפילו הכי בו עברו רצון הבורא, כמ"ש (ירמיהו ה, כג) "ולעם הזה היה לב סורר ומורה" וגו'. כל שכן שאר האיברים, שבוודאי עברו בהם רצון הבורא:

וראיתי לדקדק בפסוקים אלו קצת דקדוקים ולבארם בעזרת ה', מפני שהם נוגעים לעניין יראת ה'. יש לדקדק, הא' כפל הפסוק: "האותי לא תיראו אם מפני לא תחילו", שנראה כפל העניין במלות שונות. ומאי אומרו "האותי", ואחר כך "אם מפני"? שנראה שהכל אחד. ואחר כך חזר ואמר "ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה'" וגו', מה עניין יראה זו השנית? דלערבינהו וליתנינהו ולימא: "האותי לא תיראו" וגו' "אשר שמתי חול גבול לים" וגו' "וגשם יורה ומלקוש אני נותן לכם בעתו" וגו'. ועוד, שלמעלה בפסוק הראשון הזכיר יראה סתם: "האותי לא תיראו", ולא הזכיר לב; וביראה השנית הזכיר לב, צריך לדעת מה טעם.

אמנם לתרץ בכללות למה נזכרו ב' יראות, אפשר לומר שהיראה הראשונה היא כנגד מצות לא תעשה, וכן מוכיח פשט הכתוב שאמר: "אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגו' ולא יעברנהו" וגו', ואתם עוברים על גבול התורה, כמ"ש: "ולעם הזה היה לב סורר ומורה" וגו'. והיראה הב' כנגד מצות עשה, שצריך לירא ולומר בלבבו: הואיל והקב"ה עושה טובה עמנו, שהוא נותן גשם יורה ומלקוש ושבועות חוקות קציר ישמר לנו, כך אנו גם כן נשמור לעשות כל מצוה ומצוה בשעתה כמו שציוונו, כי מצד זה אנו נותנים כח למעלה, כעניין "רוכב שמים בעזרך" (דברים לג, כ), וההפך ח"ו, "צור ילדך תשי" (דברים לב, יח). וכדפירשו רבותינו ז"ל בפסיקתא, הובא בילקוט בפירוש פסוק "צור ילדך תשי", זה לשונם: בשעה שישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפין כח וגבורה, שנאמר (במדבר יד, טז): "ועתה יגדל נא כח ה'"; ובשעה שהם מכעיסים אותו, כביכול "צור ילדך תשי", עכ"ל לענייננו. ועוד האריכו שם.

ובזה נתרץ ג"כ ביראה הראשונה, שלא הזכיר לב, לפי שאותה היראה אינה בלב לבד, אלא היא כוללת על כל איברי האדם העוברים כל התורה, שכל אבר ואבר צריך לירא שלא יעבור במצוה התלויה באותו אבר, כמו שהים שומר חוקו שלא יעבור, על דרך שפירש בחובת הלבבות. אמנם היראה הב', שהיא על מצות עשה, היא תלויה בלב, שהיא לבחון האדם בלבו טובות הבורא עליו, כדפירשנו.

ועל דרך הזה, היראה שהיא בלב, נודע מה שפירשו בתיקונים (תקו"ז כד, א) שלב סתם הוא הלב מבין, הלב יודע וכו', והיינו דחילו עאל בלביה, שהוא סוד ה"י מאלהים; והיראה סתם שהיא כוללת על לא תעשה, היא היראה ההתחתונה. זהו הנראה לענ"ד.

ולעניין כפל הפסוק, באומרו: "האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו", פירוש: האותי לא תיראו מצד עצמותי, שאני נעלם ואיני מושג אליכם, נאם ה', שהשם הזה ידו"ד נקרא הוא יתברך מצד שהיוה כל ההויות, והוויותיו שברא הם מורות על גדולתו ושהוא יתברך בראם כמו שפירשנו בפרק קמא. אם מפני לא תחילו, ירצה פני, מצד פני המגולים אליכם. והוא כמשל השומע שמעת המלך או הרואה פניו, כי הרואה פניו ירא את המלך יותר וחיל יאחזהו כיולדה, והיינו אם מפני לא תחילו. ושני בחינות אלו, שניהם ישנם בים ושניהם באדם. בים כבר נודע מה שפירשו ז"ל במאמרנו שהעתקנו בראש הפרק, שהקב"ה גזר עליו שלא יצא חוץ לגבולו, והחול הוא גבולו. והנה גזרת המלך שגזר עליו בעת בריאת העולם היא בחינה נעלמת, והים שומר ציווי המלך מה שציווהו זה כמה שנים, אף על פי שעתה אין המלך מצווהו דבר, והיינו בחינת האותי לא תיראו. וכנגד אם מפני הוא, שהים רואה החול סביב לו, וידע שהקב"ה שם לו גבול זה ואינו עובר. וכנגד שני בחינות אלו האמורות יש כנגדם באדם בעניין התורה, כי התורה והמצוות הנתונים לנו בה' חומשי תורה הוא הגבול שאנו רואים לעולם, כעניין החול שסביב לים, והוא כפי האמת פני המלך, אלא שאין אנו רואים פני המלך ממש, אבל התורה היא חותם דיוקן המלך. אבל ראינו המלך עצמו בעת קבלת התורה, כדפירשנו בפרק קמא, והיינו האותי לא תיראו, כי מן הראוי שיספיק לנו הציווי הראשון מהמלך עצמו עם הגדר ששם לנו אחר כך בעניין המצוות, כעניין הים שלא נצטווה אלא פעם אחת, ועל אותו הציווי עומד באזהרתו.

גם אפשר לומר, כי הגבול שברא הקב"ה באדם עצמו הוא היצר הטוב. והיינו שפירשו רבותינו ז"ל, שיש בלב שני חללים, האחד מלא דם, הוא משכן ליצר הרע; והב' חלל בלא דם, משכן ליצר הטוב. והנה כשגלי היצר הרע הומים לעבור על התורה, יצר הטוב עומד כנגדו ומייעצו לחזור למוטב, ואין לך רשע שלא יבואו לו הרהורי תשובה קודם שיעשה העבירה, אלא שיצרו מפתהו ואח"כ מתחרט, וכן אמרו (בספר חסידים), הרשעים מלאים חרטות. ולכן אמר הפסוק (ירמיהו ה, כה): "ולעם הזה היה לב סורר ומורה סרו וילכו", כי סרו מהגבול אשר בלבם, שהוא היצר הטוב המתרה בהם, וילכו לחוץ. והיינו מה שאמרו ז"ל בפרק קמא דבבא בתרא (טז, א): בראתי יצר הרע, בראתי יצר הטוב; בראתי יצר הרע, בראתי תבלין כנגדו, שהיא התורה:


ועל דרך האמת אפשר לרמוז בכפל הפסוק, כי "האותי לא תיראו נאם ה'" הוא כנגד שם ידו"ד, "אם מפני לא תחילו" כנגד שם אדנ"י ששם פנים, והוא סוד "מלא כל הארץ כבודו" כדפירשו בתקונים. וכנגד ב' בחינות אלו הם בים, הא' כנגד שם אדנ"י, הוא חול גבו"ל לים, ח"ק עול"ם ולא יעברנהו, שזו היא בחינת הנגלית; וכנגד הנסתר הוא "ויתגעשו ולא יוכלו והמו גליו ולא יעברנהו" (ירמיהו ה, כג). ולכאורה "ויתגעשו ולא יוכלו" הוא מיותר, אלא הענין יובן במה שפירשו (זוהר סט) בפסוק (תהלים פט, י) "אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשבחם", כי בהיות הים בתוקף זעפו, ימשך בו חוט של חסד להשקיטו מרוגזו וזעפו. וכן אמר שם: "תשבחם", תתבר לון לאתבא לאתרייהו. ומפני שהחוט הזה קוב"ה הוא דמשדר ליה, לכן יתכנה כנגד שם ידו"ד. ובזה יובן מאמר ספרי שהעתקנו בראש הפרק, שאמרו: ולא עוד אלא שמצטער ואינו יכול לעשות, שנאמר: "ויתגעשו ולא יוכלו".

וכנגד ב' בחינות אלו שפירשנו יש כנגדם באדם: הא', פנימיות הרוח שבקרבו, שהוא סוד "יוצר רוח האדם בקרבו" שפירשו בזוהר (פרשת מקץ דף קצו). והב', בחינת הלבוש, שהוא הגוף שבו מתלבש הרוח. וכאשר יסתכל האדם בדבר הזה, שרוחו וכל איבריו עשויים ומכוונים בעצת בית דין העליון, צריך לירא שלא יפגום באיבריו ולא ברוחו, כמו שפירשו ז"ל (מדרש קהלת) על פסוק (קהלת ב, יב) את אשר כבר עשוהו, זה לשונם: אשר כבר עשוהו, עשהו אין כתיב כאן אלא עשוהו, כביכול מלך מלכי המלכים ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר שלך והעמידך על מכונך, שנאמר (דברים לב, ו) "הוא עשך ויכוננך", עכ"ל, הובא בילקוט (באיוב רמז קכא) בפסוק (איוב כו, יג) "ברוחו שמים שפרה". הרי נתבאר בחינה א' מבחינות היראה מחמת הבושה:


עוד בחינה ב', כאשר ישפיע לו הקב"ה עושר וכבוד ונכסים ובנים וכיוצא מטובות העולם הזה, יש לו לירא שמא יגרום החטא, כמו שאמרו ביעקב אבינו ע"ה (בראשית לה, ז) "ויירא יעקב", ופירשו רבותינו ז"ל (ברכות ד, א) שאמר: שמא יגרום החטא, זה לשונם:

דרבי יעקב בר אידי רמי; כתיב: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", וכתיב: "ויירא יעקב מאד"? אמר: שמא יגרום החטא, כדתניא (שמות טו, ט), "עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית"; "עד יעבור עמך ה'" – זו ביאה ראשונה, "עד יעבור עם זו קנית" – זו ביאה שניה. מכאן אמרו חכמים: ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע, אלא שגרם החטא, עכ"ל.

ודע, שעניין יראה זו שפירשנו שמא יגרום החטא, הוא עניין הפגם במדה ההולכת עמנו בגלות, ולזה הביא ראיה מהברייתא שבימי עזרא גרם החטא, וגרמת החטא היה מפני שפגמו בנשים נכריות, ולזה הביא זו הברייתא, ללמדנו סוד גרימת החטא באיזה מקום פוגם, כדפירש רשב"י בפרשת כי תשא (ח"ב קצד, א). ועניין החטא פוגם כאן כדפירש רשב"י בפרשת ויקרא (ח"ג כ, א) בפסוק "חטאתי אודיעך" (תהלים לב, ה). ובזה יובן יראת שמא יגרום החטא שפירש רשב"י בפרשת בראשית (ח"א יב, א) זה לשונו, אמר רבי אלעזר לא אצטריך לאתנשי יראה בכל פקודין כל שכן בפקודא דא אצטריך יראה לאתדבקא בהאי איך אתדבקא אהבה איהי בסטרא חד טב כמא דאתמר דיהב עותרא וטב אורכא דחיי בני ומזוני כדין אצטריך לאתערא יראה ולמדחל דלא יגרום חובה, ועל דא כתיב (משלי כח) "אשרי אדם מפחד תמיד", בגין דהא כליל יראה באהבה, והכי אצטריך בסטרא אחרא דדינא קשיא לאתערא ביה יראה כד חמי דדינא קשיא שריא עלוי כדין יתער יראה וידחל למאריה כדקא יאות ולא יקשה לביה, ועל דא כתיב "ומקשה לבו יפול ברעה", בההוא סטרא אחרא דאקרי ראה אשתכח יראה דאתאחדת בתרין סטרין ואתכלילת מנייהו, ודא איהי אהבה שלימתא כדקא יאות, עכ"ל. ואמנם מה שאמר: לא אצטריך לאתנשי יראה וכו', מבואר לעיל בעמוד הקודם שאמר בראשית, שנרמז שם יראה שזו היא פתח ושער לכל המצות. ואמר שהיראה היא שמא יגרום החטא, הוא הסוד שרמזתי:

עוד יש יראה בבחינת אחרת. והוא, כאשר יחשוב האדם בטובות הבורא יתברך העודפות עליו, כמו שהאריך החסיד בעל חובת הלבבות ע"ה, שטובות הבורא על האדם הם יתרות על כל מה שיעשה האדם כל ימיו, כי כל ימיו וליליו לא יספיק לשלם על אחד מטובות הבורא עליו, וכמו שיתבאר מקצת הענין בשער האהבה מה שביארו רבותינו ז"ל. ואם האדם חוטא, והקב"ה משפיע לו טובה, נמצא אוכל זכיותיו בעולם הזה וזכיותיו מתמעטים, כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית לה, י), "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת". ופירש רש"י: נתמעטו זכויותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי; לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו, עכ"ל. וכן אמר המתרגם: "זעירן זכוותי" וכו'. ולכן צריך שיתבושש, ולא יהיה כפוי טובה על טובות הבורא יתברך עליו:

עוד בחינה ג' ביארו רבותינו ז"ל בספרי, הובא עוד בילקוט (ילקוט שמעוני/קהלת/רמז תתקעא) בפסוק (קהלת ה, א) "כי האלהים בשמים" וגו', וזה לשונם: כי האלהים בשמים. ומי אינו יודע שהקב"ה בשמים ובני אדם על הארץ? אלא אמר שלמה: כל זמן שאפילו חלש שבחלשים למעלה, הוא נוצח את הגיבורים. חלש מלמטה, ומלמעלה גיבור שבגיבורים, על אחת כמה וכמה. וכן הוא אומר (דברים לב, ה): "הלה' תגמלו זאת", עכ"ל לעניננו.

ועל ידי מאמר זה יתבאר פסוק אחד מדברי דוד המלך ע"ה (תהלים מז), "כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ", הכוונה במה שאמר במאמר הזה, כי מי שהוא למעלה נוצח את הגיבורים שהם מלמטה. וזהו כי ה' עליון נורא, מצד היותו עליון צריך לירא ממנו, כל שכן שהוא מלך גדול על כל הארץ, ירצה שהוא משגיח על כל פרטי העולם. והוא נקרא מלך, כי דן העולם בדין, כי אין העולם עומד אלא על הדין, ואדם נידון בכל יום כמו שפירשו ז"ל (ראש השנה טז א). ויתבאר עוד באריכות בעזרת ה':

עוד בחינה ד' ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים בעניין היראה מחמת בושת פנים, וזה לשונו: דרגא תמינאה ביראת ה' למהוי ליה בשת פנים. מאן דאית ליה בושת אנפין דלא למעבד עבירה דאתי לידוי בגין דחילו דקוב"ה, כאילו ביה אתברי עלמא, ובגין דא בראשיתירא בשת, הרי יראה עם בשת כלא חד.

ואמר לקמיה: ועוד בוש פנים לגן עדן ועז פנים לגיהנם, ואינון דעברין עבירה ביד רמה ולית לון בשת אנפין מקוב"ה, דאתמר ביה "מלא כל הארץ כבודו", ואתמר ביה (משלי כב, ז): "חופש כל חדרי בטן רואה כליות ולב". וענוה קטירא בדחילו, הדא הוא דכתיב (משלי כג, ד): "עקב ענוה יראת ה'", מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה דאיהי שכינתא עילאה, דיראת ה' עקב לגבה. ודא דרגא דמשה דאתמר ביה (במדבר יב, ג): "והאיש משה ענו מאד", ובגין דאיהי יראה עקב לגבה אוקמוה מארי מתניתין: יראה מלה זוטרתי היא לגבי משה, עכ"ל לענייננו.
נמצא כי צריך לירא ולהתבושש מהשכינה שלפניו, שמלא כל הארץ כבודו, ולא יעבור על שום מצוה ממצותיו ית'. וכן כתב בעל חובת הלבבות, אמר החסיד: אל תמרה את אדונך והוא משגיח בך. והנה היראה מבחינה זו היא היראה שעליה אמר הכתוב (שמות ב, יח): "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו":

וכן ביארו רבותינו ז"ל במכילתא, וכן בנדרים פרק ב זה לשונם: תניא, "בעבור תהיה יראתו על פניכם", זו בושה. "לבלתי תחטאו", מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא, מכאן אמרו: סימן יפה לאדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל אדם המתבייש, לא במהרה הוא חוטא; ומי שאין לו בושת פנים, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, עכ"ל. הוכרחו לומר שהיראה היא בושה, מפני שאמר "על פניכם", כי היראה אינה אלא בלב, כמו שנתבאר לעיל. ועוד, מאי "לבלתי תחטאו"? וכי מפני שתהיה היראה בפנים לא יחטאו? ולזה דקדקו שתיהם ואמרו שהיראה, שהיא הבושה בפנים, מביאתו ליראת חטא. והבושה היא שאדם המתבייש בדברי העולם מבני אדם, והוא צנוע במעשיו, וכן כשמדברים עמו הוא מתבושש ואינו מסתכל בפני אדם, מורה אימת מלכותו של מלך עולם עליו. וכן דיבורו בנחת, זו היא ענין הבושה, ומזה ימשך עליו יראת חטא. ובתיקונים, אפין סומקין בבושת דאית לון כסופא מן שמיא אינון יראי אלקים, עד כאן לשונו.

ועניין יראת חטא, פירש רבינו נסים עליו השלום בברייתא דרבי פנחס (עבודה זרה כ ב), זהירות מביאה לידי זריזות וכו', ואמר שם: קדושה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי ענוה וכו'. פירוש יראת חטא, שירא מהחטא כירא מן האויב, באופן שהיא מעלה נוספת באדם, שתהיה היראה קבועה כל כך בלבו עד שירא מהחטא עצמו ונרחק ממנו רחוק. ונראה לי שיראת חטא הוא שירא לחטוא מפני גנות החטא בעצמו, כי איך יחטא בפני המלך שלפניו ויביא לפניו פסולת ועבירות? שהקליפה גרעון הנגרעת מן הקדושה, מלשון (מלכים א א כא) "והייתי אני ובני שלמה חטאים".

וברעיא מהימנא (ח"ג דף רעח) פירש שיראת חטא היא אימא עילאה, תשובה. זה לשונו: מצוה איהו נפשא רוחא תורה, ובגין דא אוקמוה לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ובאתר אחרא אמרו, כל הקודם יראת חטאו לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל הקודם חכמתו ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת, יראת חטאו אימא עלאה תשובה, חכמה אבא עלאה. כד אקדים ה' זעירא דאיהי מצוה, שריא עליה תורה דאיהו ו', וכד אקדים יראה לחכמה דאיהי ה' עלאה, שריא עליה חכמה דאיהי י' ואקרי בן, ומכאן בנים אתם לה' אלהיכם, עכ"ל:

נמצא לפי זה, כי הבושה שאדם מתבושש מלחטוא בעבור השכינה, שהוא עצמו מה שפירשו בתיקונים, היא מביאה להשיג מדרגה עליונה, שהיא יראת חטא. והוא מה שפירשו בתיקונים (תקוני זהר ו, א), דיראה קטירא בענוה. כי ימשך מזה היותו עניו, שלא ישיב על חרפתו אפילו יחרפוהו, כי ירא ומתבושש להשיב לפני המלך שלפניו, כעניין משה רבינו ע"ה שנאמר בו (במדבר יב, ג) "והאיש משה ענו מאד", כדפירשו שם בתיקונים במאמר שהעתקנו. והיינו אומרו (משלי כב, ד), "עקב ענוה יראת ה'", פירושו: סוף מדרגות הענוה היא יראת ה', כמו שהעקב סוף גוף האדם. וכיון שאומר שסוף הענוה היא יראת ה', נראה שיש קשר ביניהם, שיתקשרו שניהם כאחד להיות זו סוף וזו ראש; והקשר שביניהם הוא ודאי יראה מצד בושת פנים. ובחינת יראה זו ביארו בזוהר (פר' נשא קמה) זה לשונם, רבי יצחק פתח (תהלים קג, יז): "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו". כמה גדולה היראה לפני הקב"ה, שבכלל היראה ענוה, ובכלל ענוה חסידות. נמצא שכל מי שיש בו יראת חטא ישנו בכולן, ומי שאינו ירא שמים אין בו לא ענוה ולא חסידות, עכ"ל. ועוד יתבאר בעניין יראת חטא בפרק הבא בעזרת ה':