ראשית חכמה/שער היראה/ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרק ד[עריכה]

הפרק הזה יהיה בביאור כמה בחינות הם בענין יראת חטא.

ראשונה צריך לירא שלא יבא לידו שום חטא אפי' בשוגג, והטעם מפני היות הנפש הויה דקה ורוחנית אצולה ממקום גבוה, כל דבר שיפגום האדם אפי' שוגג מחשיך הנפש. והוא כמשל השופך על בגדיו הלבנים והנקיים קיתון של שמן או של דיו אפילו שוגג, שהכתם מחשיך הבגד ההוא, ועל זה אמר שלמה ע"ה (קהלת ט ח): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר". והחמירו ז"ל על זה ואמרו בתנחומא, הובא בילקוט בפ' (ויקרא ד ב דף קכ"ב) "ונפש כי תחטא בשגגה": משל למה הדבר דומה? לשני בני אדם שחטאו על המלך, אחד קרתני ואחד בן פלטין. ראה ששניהם חטאו חטא א', פינה לקרתני, ונתן לבן פלטין איפופוסין. אמרו לו בני פלטין שלו: שניהם חטאו חטא א'; לקרתני פנית, ולבן פלטין נתת איפופוסין? אמר להם: לקרתני פניתי, שאינו יודע נימוסי מלכות; אבל בן פלטין, בכל יום ויום הוא עומד עמי ויודע נימוסי מלכות וחוטא? אף כך הגוף קרתני: "וייצר ה' אלהים את האדם" וגו' (בראשית ב ז), והנפש בן פלטין מלמעלה: "ויפח באפיו נשמת חיים", ושניהם חוטאים; לכך הכתוב מתמיה: "ונפש כי תחטא". מהו "בשגגה מכל מצות"? ללמדך, שכל החוטא בשוגג – כאילו עבר על מצות ה', וכן הוא אומר (במדבר טו כב): "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות", ואומר (תהלים יט יג): "שגיאות מי יבין" וגו' "גם מזדים חשוך עבדך", שגגת תלמוד עולה זדון, עכ"ל לעניננו.

הרי בפירוש שהעונש לנפש מצד שהיה בן פלטין, בן היכל המלך העליון ויודעת נימוסי מלכות, שהיא התורה שמלמדין אותה קודם בואה לעולם. ומה שאמר: בכל יום ויום הוא עומד עמי, שבכל לילה הנשמה עולה למעלה להגיד על מעשה האדם, וכדפירשו ז"ל: "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך", וכפי זַכּותה כך רואה למעלה ומלמדין אותה, כמו שנאריך בזה לפנים בעזרת ה'. ואפשר לומר "עומד עמי" על עסק התורה, שהקורא בתורה עומד עם הקדוש ברוך הוא, כענין מה שפירשו ז"ל על (איכה ב יט) "שפכי כמים לבך נכח פני ה'": הקורא ושונה – הקדוש ברוך הוא יושב כנגדו וקורא ושונה עמו וכו', ומצד זה יודע נימוסי מלכות. וראשון נראה לי עיקר. ולפי דברי המדרש הזה, אין לגוף עונש. ויש חולקים עליו במדרש ויקרא רבה, ואומרים שהנשמה והגוף שניהם נענשים כאחד, והביאו לזה משל החיגר והסומא, ועל זה נאמר (תהלים נ ד): "יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו": "יקרא אל השמים מעל" – להביא את הנשמה, "ואל הארץ" – להביא הגוף, ואחר כך "לדין עמו". וכן פירשו גם כן רבותינו ז"ל (פרק חלק צא ב), נראה היות סברא זו יותר מוסכמת.

ונחזור לעניננו, כי מוכח מדברי המדרש היות האדם נענש משני פנים: הא', מפני היות נפשו רוחנית בן מלך, והיה ראוי להסתכל בכבוד המלך העליון, ואפי' אם חטא בשוגג נענש כאלו עבר במזיד, מפני ששגגת תלמוד עולה זדון. ומה שאמר: "וכן הוא אומר (במדבר טו כב) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות" יובן במה שאמר ברעיא מהימנא (דף קכ"ד) והובא פ' נשא: "וכל מאן דקיים פקודא חד כדקא יאות, כאלו מקיים רמ"ח פקודין דעשה, דלית פקודא דלאו איהי כלילא מכלהו רמ"ח" עכ"ל. והנה מהקיום נדע העונש על העובר, כי העובר על מצוה א' כאלו עובר על כולם, והיינו "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות".

ובזוהר (ח"ג יג, א) ביאר על פסוק זה (ויקרא ד ב): "נפש כי תחטא בשגגה", ענין נוגע לדרוש שלנו, וראיתי להעתיקו אף שהוא ארוך מפני רב תועלתו לענין היראה והתשובה, והוא על דרך מה שנתבאר במדרש שהעתקנו, וזה לשונו:

"נפש כי תחטא", ר' יוסי פתח (שיר השירים ד ו): "עד שיפוח היום ונסו הצללים" וגו'. כמה אית להו לבני נשא לאזדהרא מחובייהו דלא למחטי קמי מאריהון, דהא בכל יומא ויומא כרוזא נפיק וקארי: אתערו בני עלמא לבייכו לקמי מלכא קדישא, אתערא לאזדהרא מחובייכו, אתערו נשמתא קדישא דיהב בגווייכו מאתר קדישא עילאה, דתנינן: בשעתא דקודשא בריך הוא אפיק נשמתא לנחתא בבני נשא, אסהיד בה בכמה יעודין בכמה קסטורין בגין לנטרא פקודיי. ולא עוד, אלא דאעבר לה באלף ותמניא עלמין לאשתעשע ולמחמי בהו יקרא דאינון דמשתדלי באורייתא, נפקא וקיימא קמי מלכא בלבוש יקר, ולבתר הכי בדיוקנא דהאי עלמא בההוא נהורא עילאה איסתכלת ביקרא דמלכא כל יומא אעטר לה בכמה עטרין, בשעתא דמטי זמנא לנחתא בעלמא עבדת מדורה בגנתא דעדן תלתין יומין למחמי יקרא דמאריהון דצדיקיא וסלקא לאתרה, ובתר דא נחתת לעלמא, אעטר לה מלכא קדישא בשבע עטרין עד דאתת ועאלה בגו גופא דבר נש, ותבת בהאי עלמא ואשתדלת בחשוכהא. אורייתא תווה עלה: ומה כל יקרא דא וכל אשלימותא אשלים לנפשתא מלכא עילאה, והיא חבאת קמיה? "נפש כי תחטא", מה דין הוא דתחטא? אמר רבי יוסי: "נפש כי תחטא", אהדרנא לקרא: "עד שיפוח היום", עיטא להאי נפש לאזדהרא מחובתא ותיתוב לאתדכאה עד שיפוח היום, עד שלא יפוח יומא דהאי עלמא וייתי ההוא יומא תקיפא דיתבע לה מלכא דינא לנפקא מהאי עלמא. "ונסו הצללים", דא הוא רזא דחברייא דקא אמרי: בשעתא דמטי זמנא דבר נש לנפקא מן עלמא, צולמא דבר נפש אתעבר מיניה, הה"ד "עד שיפוח היום", דינשיף יומא לנפקא מהאי עלמא, "ונסו הצללים", דאתעבר צלומא ויתיב קמאי מאריה.
רבי אלעזר אמר, תרין צולמין אית ליה לבר נש כד איהו בקיומיה חד רברבא וחד זעירא ומשתכחי כחדא כדין הוא בר נש בקיומיה ועל דא ונסו הצללים כתיב, כדין בעי בר נש לאסתכלא בעובדוי ולתקנא לון קמי מאריה ויודו עלייהו בגין דקב"ה אקרי רחום וחנון ומקבל לאינון דתבין קמיה ודא הוא עד שיפוח היום ונסו הצללים, דכיון דאינון צללין מתעברין מיניה ואיהו תפיס בקולרא תשובה היא אבל מעליא כ"כ זמנא דקאים איהו בקיומיה, ושלמא מלכא אכריז ואמר (קהלת יב, א) וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה וגו' ועל דא עד שיפוח היום דבעי בר נש לאתקנא עובדי דכד מטין יומוי לאסתלקא מן עלמא קב"ה תוהא עליה ואומר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, והא אומינא לה באומאה דשמי דלא לשקרא בי ואסהידית בה כד נחתת לעלמא והוא עד ודאי מכמה זמנין דאסהידית בה לנטרא פקודי, בגין כך הואיל ובר נש הוא עד עתה בשעתא דיתוב קמי מלכא או ראה או ידע, או ראה אינון חובין דעבד ואסתכל בהו, או ידע בבירורא דמלה דעבר על פקודא דמאריה, אם לא יגיד אם לא יודו עלייהו קמי מאריה מה כתיב כד יפוק מהאי עלמא ונשא עונו, וכד ישא עונו היאך פתחין ליה פתחא והיאך יקום קמי מאריה, ועל דא נפש כי תחטא כתיב.    עכ"ל.

הרי מבואר במאמר כמה תמיהות הקב"ה מתמיה על הנפש כשלא עשתה רצון יוצרה מפני שעמדה למעלה וראתה היכל המלך ונמוסיו והוא ע"ד מה שאמר במאמר הראשון מתנחומא שהעתקנו בראש הפרק:

ועל דרך זה ביארו עוד במדרש הובא בילקוט (ד' ש"ה) בפסוק יערוף כמטר לקחי, זה לשונו: וכן היה ר' סימאי אומר כל בריות שנבראו מן השמים נפשם וגופם מן השמים וכל בריות שנבראו מן הארץ נפשם וגופם מן הארץ חוץ מן האדם הזה שנפשו מן השמים וגופו מן הארץ לפיכך עשה אדם תורה ועשה רצון אביו שבשמים הרי הוא כבריות של מעלה שנאמר (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, לא עשה תורה ולא עשה רצון אביו שבשמים הרי הוא כבריות של מטה שנאמר (שם פסוק ז') אכן כאדם תמותון, ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אם יבוא מלאך המות ויאמר לי למה נבראתי, אני אומר לי על עכו"ם בראתיך אם לא יקבלו את תורתי לא על בני, עכ"ל.

עוד בעונש השוגג נתבאר בגמרא במס' נזיר (דף כ"ג) פ' מי שאמר ושמע, זה לשונו: כיוצא בו (במדבר ל, יג) אישה הפרם וה' יסלח לה, באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה, וכשהיה רבי מאיר מגיע לפסוק הזה היה בוכה, ומה זה שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה לידו בשר טלה צריך כפרה וסליחה, המתכוין להעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה. ועוד שם: איסי בן יהודה אומר, ולא ידע ואשם ונשא עונו, על דבר זה ידוו כל הדווים, עכ"ל.

עוד מצאתי מאמר תנא דבי אליהו, מדבר בענין היראה, ראיתי להעתיקו, הנה נדפס בילקוט דף ג' בפ' לך לך בפסוק (טו, ג) ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע וגו', לעולם ישמור אדם בלבו שלא יבוא לידי חטא ואפי' חטא הקל. צא ולמד מאבותינו הראשונים שלא ירדו למצרים אלא בשביל דיבור קל שדיבר אברהם במה אדע, ובשכר יראה קימעא שירא ישמעאל את אביו לא נתן הקב"ה רשות לכל אומה ומלכות שישלטו בבניו, ובשכר שתי דמעות שהוריד עשו נתנו לו את הר שעיר שאין גשמי ברכה פוסקין ממנו לעולם, ובשכר שנטל את כליו והלך לו מפני יעקב אחיו נתנו לו מאה מדינות, ובששכר ששמע יעקב אל יוסף נענש עליו כ"ב שנה, ובשביל מריבה נענשו משה ואהרן; אמרו חכמים, אם אש אחזה בלחים מה יעשו יבשים ועל אותה שעה הוא אומר תפלה למשה, חזר הקב"ה לרצות את משה אמר ליה לא אני הוא שאתם בני ואני אביכם, אתם אחי ואני אחיכם, אתם רעי ואני רעכם, אתם דודי ואני דודכם, כלום חסרתי לכם, איני מבקש מכם אלא כשם שבלשתי בעצמי ומצאתי י"א מדות כך איני מבקש מכם אלא י"א מדות, ואלו הן - (תהלים טו, ב) הולך תמים ופועל צדק וגו'.

שוב חזר הקב"ה לרצות את משה, אמר לו כלום יש לפני משא פנים בין נכרי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה, עשה מצוה שכרה בצדה, שנאמר (שם לו, ז) צדקתך כהררי אל וגו', מכאן אמרו (יומא דף ל"ז) כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה, וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו, כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט.

מעשה באיש אחד שהיה עומד בבית הכנסת ובנו עומד כנגדו וכל העם עונין אחר התיבה הללויה ובנו עונה דברים של תִּפְלה, אמרו לו ראה בנך שהוא עונה דברים של תִּפְלות, אמר להם ומה אעשה לו תינוק הוא ישחוק, שוב למחר עשה כך וכל אותן שמונה ימים של חג ולא אמר לו דבר, ולא יצאה אותה שנה ולא שנתים ולא שלשה עד שמת אותו האיש ומת אשתו ומת בנו ובן בנו ויצאו לו ט"ו נפשות מתוך ביתו ולא נשתייר לו אלא זוג א' אחד חיגר וסומא וא' שוטה ורשע.

שוב מעשה באדם אחד שהיה מתחרט שלא קרא ולא שנה, פעם אחת היה עומד בבית הכנסת וכיון שהגיע העובר לפני התיבה לקדושת השם הגביה את קולו ואמר קדוש קדוש קדוש, אמרו לו מה ראית שהגבהת את קולך, אמר להם לא זכיתי לא למקרא לא למשנה, ועכשיו שניתנה לי רשות לא אגביה את קולי ותשוב נפשי עלי, ולא יצאה אותה השנה ולא שנתים ולא שלשה עד שעלה אותו האיש מבבל לארץ ישראל ועשאוהו שר החיל של קיסר ומינוהו ראש על כל בירניות שבארץ ישראל ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב עליה וקראו לו קלניא לו ולבניו ולבני בניו עד סוף.

מעשה בכהן אחד שהאכיל את בהמתו תרומה ונפלה עליו אש ואכלה ממנו שלשים כרים ושלשים בגדים וארבעה ועשרים כדים של יין וששה כדים של שמן ושאר ממון שהיה לו ובא ועמד לפני חכמים וסיפר להם מה שאירע לו, אמר להם כהן אני והאכלתי את בהמתי תרומה, ושמעו חכמים ואמרו ברוך המקום שאין לפניו משוא פנים, וכי תרומה וקודש שאין להם אוכלים כלום הולכים אלא לשריפה, אמר להם לא כך לימדתוני כרשיני תרומה מאכילים אותה לבהמה ולחיה ולתרנגולים, אמרו לו לא אמרו אלא כרשינים שמתחלתם אוכלי בהמה הן ובשנת רעבון בני אדם אוכלין אותם, לפיכך גזר עליהם דוד, מכאן אמרו כל המאכיל את בהמתו תרומה אפי' מתרומת חוצה לארץ, עליו הכתוב אומר (משלי יט, טז) בוזה דרכיו ימות, ואומר (במדבר יח, לב) ואת קדשי בני ישראל וגו', למדנו מאברהם שמתחלת מעשיו היה ירא מלפני הקב"ה שנאמר (בראשית טו, א) אל תירא אברם, אין אומרים אל תירא אלא למי שהוא ירא שמים לאמתו.

משלו משל למה הדבר דומה למלך שאמר לבנו צא והרוג את הליסטין הללו ואם יפלו בידך אל תהנה מממונם כדי שלא יאמרו לא יצא בן המלך להרוג את הליסטין בשביל לקפח את הממון, יצא והרג אותן, בחזרתו יצא אביו לקראתו, אמר לו בני ברוך אתה ותהא לך קורת רוח שלא נהנית מממונם כלום ועכשיו הרי אני משלם לך מבית גנזי כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה שבעולם, לכך נדמה אברהם אבינו בשעה שהרג את המלכים יצא מלך סדום לקראתו אמר לו תן לי הנפש וגו', אמר לו שוטה שבעולם וכי לכסף וזהב אבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה אני צריך משלך, אם מחוט ועד שרוך נעל וגו', לכך נאמר אנכי מגן לך וגו' למדנו מיצחק שמתחלת מעשיו היה ירא מלפני הקב"ה, בן שבעים וחמש שנה היה יצחק בשעה שנפטר אברהם אבינו אמר אוי לי שמא אין בי מעשים טובים כמו שהיה באב ומה תהא עלי מלפני הקב"ה, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ודיבר עמו באותו הלילה שנאמר (בראשית כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם וגו', למדנו מיעקב שמתחלת מעשיו היה ירא שמים שנאמר (שם לה, ד) ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר וגו', וכן אבותינו הראשונים שנאמר (שמות יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה וגו', ללמדך שבשכר יראה ובשכר אמונה שהאמינו בו מתחלה עתיד הקב"ה שיבא ויפדה אותה שנאמר (מיכה ד, י) חולי וגוחי בת ציון וגו', עכ"ל.

ובענין יראת חטא ביאר הרשב"י ע"ה (זוהר דף ז')עוד ז"ל אמאי אקרי יראת ה' בגין דאיהו אילנא דטוב ורע, זכי בר נש הא טוב, ואי לא זכי הא רע ועל דא שריא בהאי אתר יראה ודא תרעא לאעלא לכל טובא דעלמא עכ"ל והכוונה באומרו אמאי אקרי יראת ה' הוא לשאול על ב' דברים. הא' על מציאות היראה במקום הזה, ועוד מה קשר לב' תיבות יראת ה' דלימא יראת אלהים ותירץ בגין אילנא דטוב ורע, ביאר מורי ע"ה בפי' הסבא כי המדה תקרא עץ הדעת טוב ורע מפני שהיא יונקת מעומק טוב ומעומק רע שהם החסד והדין, ועוד שתחתיה טוב ורע.

וביארו בתיקונים (דף צ' ע"ב) עץ הדעת טוב דא מטטרון ורע דא סמאל ואמר הכתוב (דברים ל, טו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, חיים נקשר בטוב ומות קשור ברע, ושתי דרכים מתפרשים ממנה למטה ולכך כאן מקום הבחירה וכתיב ובחרת בחיים. ואם האדם זוכה במעשיו מתדבק בטוב שהוא יהו"ה עץ החיים שהוא צד החסד והרחמים דהיינו (תהלים קמה, ט) טוב הוי"ה לכל ורחמיו וגו'. וכן עולה הוי"ה טוב במספר קטן.

ואם אינו זוכה מתדבק ברע שהוא המות והם הקליפות החיצונות, ובזה מתורצים שני הדקדוקים, כי צריך לירא מפני שתחתיה הרע שלא יתדבק נפשו ברע, כי המות והרע שבו נתדבק הוא חלק נפש אחר פטירתו מהעולם עד שפירש בזוהר (פ' קרח דף קע"ז בפסוק איוב לד, יא) כי פועל אדם ישלם לו. וכן לא יגרום שהמדה הזו תדבק ברע ח"ו, וכמו שיתבאר עוד בענין פגם האדם במדות ב"ה. וכן יראת ה' שאם הוא ירא זוכה לידבק בהוי"ה שהוא טוב ונפשו אחר פטירתו מהעולם תדבק בטוב והיינו טוב הצפון לצדיקים בגן עדן, וירא אלהים את האור כי טוב שהוי"ה הוא מקור לכל טוב שבעולם, וזה דקדק באומרו ודא תרעא לאעלא לכל טובא דעלמא ומלת טוב הוא ע"ד אין למעלה מעונג ג"כ מלת טוב כולל כל טוב שימצא בכל המדות והיינו הוי"ה כללות עשר מדות באור ישר שהוא חסד ורחמים, כדפירש בתיקונים (דף ח').

והנה האדם מורכב מטוב ורע שהם יצר הטוב ויצר הרע, ואם האדם זוכה להכניע יצר הרע שבו, גורם הכנעת הדינים והקליפות וגורם המשכת הטוב עליו, וזהו מה שאמר זכי בר נש במדוקדק שהאדם מורכב מטוב ורע צריך להגביר יצר הטוב על יצה"ר. ואם ח"ו עושה בהיפך פוגם בשרשים העליונים כי אין הדין נכלל תחת החסד.

וזה ביארו בזוהר פרשת וארא (דף כו) על פסוק (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך, ז"ל: תו אמר רבי אלעזר, חייבין עבדין פגימותא לעילא, מאי פגימותא דשמאלא לא אתכליל בימינא דיצה"ר לא אתכליל ביצ"ט בגין חובייהו דבני נשא, ופגימו לא עבדו אלא לון ממש, הדא הוא דכתיב (שם לב, ה) שחת לו לא בניו מומם, כביכול עבדי ולא עבדי, עבדי דלא יתמשך עלייהו ברכאן דלעילא כמה דאת אמר (שם יא, יז) ועצר את השמים ולא יהיה מטר, ולא עבדי דהא שמיא נטלי לון לגרמייהו ברכאן מה דאצטריך, ולא נטלי לאמשכא לון לתתא ודאי מומם דאינון חייבין איהו, תו ל"ו בוי"ו דלא אתכלילא ימינא בשמאלא בגין דלא יתמשכון ברכאן לתתאי, ל"א באלף דהא לא נטלי לאתמשכא לתתא, מאן גרים דא בגין דחייבין מפרישין יצר רע מיצ"ט ומתדבקן ביצר רע, עכ"ל לעניננו.

וכוונתו בו מבוארת, ועכ"ז נבאר בו ענין הפגם שאמר דעבדי ולא עבדי, והכוונה שרבי אלעזר הוקשה לו פשט הפסוק, שאם כפי הנראה שחת לו לא הכוונה שאינו מגיע לו יתברך פגם ממעשינו אלא בניו מומם, שהמום והפגם הוא בבנים העושים הפגם והחטא ההוא, א"כ לשתוק קרא ולימא בניו מומם, דור עקש ופתלתול.

ולזה פי' שהכוונה הוא שחת לו שפגם מגיע לו אבל אינו פגם גמור, וזהו לא באל"ף, אבל המום והפגם הגמור הוא בבנים העושים בניו מומם. ולכן במה שנוגע לו אמר שחת שהיא השחתה מועטת, אבל מה שנוגע בבנים הוא מום גמור.

ובזה יובן דברי ר' אלעזר ע"ה שאמר חייבין עבדין פגימו לעילא וכו', ואמר אחר כך ופגימו דא עבדי אלא לון ממש, שהפגם ממש הוא בהם. ופי' ענין הפגם ואמר עבדי דלא יתמשך עלייהו ברכאן דלעילא כד"א ועצר את השמים ולא יהיה מטר. והכוונה כי דרך השמים העליונים להשפיע לעולם שפע טוב ורחמים לתחתונים, והקב"ה צריך לעצור אותם שלא ישפיעו כדרכה כדכתיב ועצר את השמים, נמשך בזה קצת פגם לשמים, ע"ד שפי' בזוהר פרשת בלק (דף קצ"ז) בפסוק אם לא תדעי לך היפה בנשים, שהמלכות נקראת עצרת שהיא כונסת כל השפע העליון הבא אליה והיא מעצרת אותה ואינה נותנת לתחתונים אלא טפין טפין מפני שאינם ראויים.

וז"ל בקיצור, ואיהו כד מטא לגבה, כל מה דכניש עצור מעצר ומעכבת דלא נחית אלא כפום טלא טפין טפין, מ"ט בגין דלא אשכחת לתתא מהימנותא כמה דאשכחו בה אריקת בכל סטרא וסטרא בלא עכובא, ואיהו חמאת וכדין יהבין לה מתנן ונבזבזן סגיאין, דא על דא, ולא יהון מעכבין לה כלל, אבל תתאין אינון מעכבין לון ומעכבין לה וכדין איהו עצרת, עצור עצר ודאי כביכול יהיב תמצית ולא יתיר, עכ"ל לעניננו.

ועל דרך זה יגיע פגם לשמים שהם צריכים לעצור שלא כדרכם ויגיע מזה להם צער, כמשל אדם שהוא נדיב והוא ותרן בממונו, שאם יעכבו בידו שלא יתן יגיע צער לו בלי ספק, ולא עבדי דהא שמיא נטלי לון לגרמייהו שהם מלאים לצורך עצמם שפע וברכה, והפגם הגמור המגיע לתחתונים הוא שאינם נוטלים שום דבר, וזהו שאמר ולא נטלי לאמשכא לתתא ודאי מומם דאינון חיבין, וזהו שהם גרמו להם תו ל"ו בוי"ו דלא יתכליל ימינא בשמאלא.

עתה פי' עוד הפגם המגיע למעלה באופן אחר, מלבד האמור, ואמר דלא אתכליל ימינא בשמאלא שלא יהיה הימין נכלל בשמאל להכניע הדין מפני שהתחתונים מפרישין היצר הרע מיצר הטוב, ואמר בגין דלא יתמשכון ברכאן לתתא, חזר לפירוש הראשון כי שני הדברים הם אחד, ולכן לא אמר ד"א אלא תו פירוש ענין נוסף על האמור, והא והא איתנהו.

ואחר שידע האדם כי אין עניינו כשאר הבריות מאומות ראשונים, שאם יגבירו יצר הטוב על יצר הרע או להיפך אין עניינם מעלה ומוריד עד שיקבלו עליהם כל התורה, אבל ישראל הישרים שנקראו בנים למקום והם נקראים אדם (יבמות סא א), שנאמר "אדם אתם" (יחזקאל לד לא), ונבראו בצלם עליון, שנאמר: "בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט ו), כל מה שיעשו – יפעלו בשרשים העליונים מצד הנשמה שבהם, ונשפע בהם יצר הטוב ויצר הרע מלמעלה, כמו שנתבאר (בזוהר פ' בראשית דף מט א), שהם סוד שני זרועות, עיין שם. עוד (שם ע"ב) בפסוק (בראשית ב ז) "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל". ולכן צריך לירא לעולם שלא יפגום עצמו – דהיינו בנשמתו – העדר האור העליונה ממנה, והיינו "בניו מומם" (דברים לב ה). כי אף על פי שיכונה "ועצר את השמים ולא יהיה מטר" על המטר הגשמי, תינח בימי הרעב, ואם בימי השבע יחטא במה יתקיים "ועצר את השמים"? אלא ודאי על העדר אור התורה מהנשמות למטה, שהתורה נמשלה למטר, שנאמר (דברים לב ב): "יערוף כמטר לקחי" וגו', וכן פירשו ז"ל (תענית ז א). וכן בתיקונים (תקוני זהר): ולית מטרא אלא שקיו דאורייתא. וכן צריך לירא שלא יפגום למעלה, כדפירשתי. ולכן צריך להגביר לעולם יצר הטוב על יצר הרע. ומלבד זה צריך להגביר צד החסד והרחמים על הדין, כעניין מדת הרחמנות וגמילות חסדים וכיוצא, שכל אלו נמשכות מיצר הטוב שהוא צד החסד, ולהסיר מלבו מדות אכזריות והנקמה והכעס והקנאה, שכל אלו הם מדות נמשכות מיצר הרע ששרשו שורש הדין:

ודרך קניית האדם היראה בלבו הוא שיכניע הקליפות ויגביר יצר הטוב על יצר הרע, וזה לימדנו משה רבינו עליו השלום בפסוק (דברים י יב) "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה", שאמר (דברים י יז) "ומלתם את ערלת לבבכם", ונודע כי הערלה נמשכה מיצר הרע. ומאחר שכינהו לערלה, הוא שנבין שיש לו ליצר הרע דיני ערלה, שהוא "שלש שנים יהיה לכם ערלים" (ויקרא יט כג), ופירש בתיקונים (תקוני זהר י, ב) שהם כנגד שלש קליפות שבאגוז. ונודע שכדי לאכול מוח האגוז צריך לשבר הקליפות, ולכן הנביאים בחוץ לארץ קודם הגיעם אל הקדושה היו צריכים לשבר הקליפה. (יחזקאל א ג) "וארא והנה רוח גדולה באה מן הצפון", הרי א'; "ענן גדול", ב'; "ואש מתלקחת", ג'; "ונגה לו" הוא קליפה ד' הדקה הנאכלת עם האגוז. "ומתוכה דמות ד' חיות", הם ד' ראשים שיש באגוז. וכן נזכרו ג' קליפות אלו בדברי אליהו, שנאמר (מלכים א יט יב): "והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה", ופירש מורי עליו השלום בספ"ה, כי אף על פי שהקליפות הם עשר קליפין, שרשם הם ג' כנגד ג' קליפי האגוז הנזכר. ומזה נלמוד, שאף על פי שמדות היצר הרע הם רבות, שרשם הם ג' והם ג' קליפות ביצר הרע שבלב, ואף אם הם אחד כמו שנבאר. האחד הגאוה, כנגד "רוח גדולה וחזק", ובלי ספק הגאוה שורש לכל מדות הרעות, כמו שנאריך בעזרת ה' בשער שלו, וכן פירשו בתיקונים (תקוני זהר סח, א) שהלב הוא כמו האגוז שיש לו קליפות וערלה, וזה לשונם: וגסות לבא דאיהו שליט בקליפין דיליה ולא אתבר, עליה אתמר (משלי טז ה) "תועבת ה' כל גבה לב", ושכינתא לא שריא עליה, ומסטרא דקליפין אתקריאו בני נשא ערלי לב, עכ"ל. ב' כנגד קליפת האגוז הקשה, הוא היות לאדם קושי עורף, ולכן אמר משה רבינו עליו השלום (דברים י טז): "ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד". וגם זו היא מדה נמשכת מהגאוה. ג' הוא הרתחת האדם בכעס ולדבר קשות, ובכללם הרתחת עצמו באש היצר לעשות עבירה, והיא כנגד אש מתלקחת. וגם זו היא מדה נמשכת מהגאוה, והיינו גסות לבא דאיהו שליט בקליפין דיליה, כי גסות לבא יש לו ג' קליפות אלו הנזכרות שכולם נובעות ממנו. ושמעתי מכה"ר אברהם הלוי, שלכך באלו הג' נאמר בהם: "לא ברוח ה'... לא ברעש ה'... לא באש ה'", שאין השכינה שורה באלו הג'; אמנם בקול דממה דקה, תמן קא אתא מלכא. וכן פירשו בתיקונים (תקוני זהר ג, ב). וכן דרך בני היכל מלכות בשר ודם להיות דבריהם בחשאי, ומי שדבריו בקול נמוך הוא מדרכי הענוה, ובלי ספק הוא מתדבק עם המלך, כמו שנכתוב בענין הענוה בעזרת ה':

וזו בחינת היראה הפנימית, שיחשוב שלעולם הוא לפני המלך וירא מפניו ולא יגביה קולו לפניו. והיינו מה שפירשו בתיקונים (שם), "קול דממה דקה" דא י', עם היות ששם נדרש לענין אחר, מכל מקום לענייננו שפירשנו למעלה שסוד היראה הוא י', נלמוד הצריך לקנות היראה שהוא בקול דממה דקה, ויתרחק מג' קליפות הגאוה, שהם רוח גדולה ורעש ואש. ואפשר שזה כיון שלמה המלך עליו השלום באומרו (משלי ח יג): "יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי". כי צריך כדי לזכות ליראת ה', שהוא טוב הצפון והוא מוח האגוז, לשבר ולכתת הערלה שהוא הרע, ושיתרחק ממנו כל כך עד שיהיה שנאוי ומאוס להתקרב אצלו, והיינו "שנאת רע" שהיא הקליפות, והרע בכלל הם ג' אלו, "גאה וגאון ודרך רע" וכו', שהם ג' קליפות האגוז שפירשתי שהם שורש הרע:

והנה יזכה האדם לשבר הקליפות האלו בפרישות עצמו מתענוגי העולם, שכולם נמשכים מקליפות ערלת הנחש ויצר הרע. והיינו (תהלים לד ו) "יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו". ופירש הרמב"ן עליו השלום (פרשת קדושים), כי כל לשון קדושה הוא פרישות האדם וגדרו מתאוות העולם ולגדור דבורו וכיוצא. ונעתיק לשונו בעזרת ה' בעניינים המביאים לענוה, שאחד מהם הקדושה. וכן צריך ליזהר מכל לא תעשה שבתורה, שכל הפורץ גדר מלא תעשה גורם לנחש רע שיכנס פנימה, והיינו "ירא אלהים וסר מרע". וכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים לד יב): "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם, מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע וגו', סור מרע ועשה טוב". ומה שסמך ליראה "מי האיש החפץ חיים", מפני שיראת ה' היא מקור חיים, כדפירשתי לעיל בסוף פרק ב:

ועניין סור מרע ועשה טוב הוא היראה שפירש הרשב"י ע"ה במאמר שהעתקנו לעיל מפרשת בראשית, בגין דאיהי אילנא דטוב ורע. זכי בר נש הוא טוב, לא זכי הוא רע, ולכן אמר "סור מרע", שהוא להתרחק מהרע תכלית ההרחק. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יד טו): "חכם ירא וסר מרע". והטעם שהוא כדפירשו ז"ל (משנה אבות ד ב): מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. ופירש החסיד ה"ר יוסף יעב"ץ בפירוש משנה זו, כי המצוות נמשכות מעץ החיים, והם רוחניות דבקות בו יתברך, והעושה המצוה הוא דבק בו יתברך, וכל שיוסיף מצוות יוסיף דבקות. ואם כן, מצוה גוררת מצוה ושכר מצוה מצוה, והוא על דרך המקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה, זהו קיצור כוונתו. והיינו אומרו: "זכי בר נש הוא טוב", כי הטוב שבו נתדבק הוא חלקו, ואם חס ושלום נתדבק ברע, הרע הוא חלקו, ועתיד לעשות רעות רבות.

וכן פירש החסיד ז"ל שם בעניין "ובורח מן העבירה", כי בורח הוא כרואה לפניו מדורת אש ועצים הרבה, שצריך להתרחק ממנה כמטחוי קשת. וסמך לפירוש זה מצאתי בדברי רז"ל, הובא בילקוט (משלי דף ק"ט) בפסוק (משלי יט ב) "גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא", זה לשונו: שנו רבותינו, מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. לא יצר אדם על עבירות שעשה בשוגג, אלא שנפתח לו פתח שיחטא אפילו במזיד. ולא ישמח אדם על מצוה שבאה לידו, אלא שמצוות הרבה עתידים לבא לידו. לפיכך אם חטא אדם בשוגג, עליו נאמר: "ואץ ברגלים חוטא", עד כאן לשונו. וזו היא בחינת יראת חטא, שיתרחק מהחטא ויירא ממנו, כי החטא הוא הרע, עכירות ופסולת הקדושה, והוא לשון חסרון, כעניין (מלכים א א כא) "והייתי אני ובני שלמה חטאים", כי הקליפות הם חסרים מהאור העליון. ומפני זה צריך לירא שנפתח לו פתח לעבירות, כי גם זה לעומת זה עשה האלהים: כמו שהעושה המצוה, כל עוד שיעשה יתדבק ברוחניות העליון יותר, כן העושה העבירות, מתדבק בעבירות באופן שהשוגג יבא למזיד.

אמנם בטעם אומרו: אם חטא אדם בשוגג, עליו נאמר: "ואץ ברגלים חוטא", וכן על דרך זה אמרו ז"ל סוף פרק ג' דיומא: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם", אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה. וכן העניין, כאשר נבין עניין הקדושה, שאמרו שם: אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה. והעניין הוא, כי הנשמה באדם ועניין מצות התורה שנתגשמו, דרך אחד, כי הנשמה בגוף האדם היא מצומצמת, כעין מה שהיה הקב"ה מצמצם שכינתו בין בדי הארון. כי למעלה השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ועם כל זה לאהבת ישראל ולתועלתם צמצם שכינתו שם. וכן ענין הנשמה, כי למעלה קודם ההלבשה בעולם הזה היא מאירה לאין תכלית וגדולה מהמלאכים, שאצילותה וחציבותה מכסא הכבוד, כאמרם: הנשמות חצובות מכסא הכבוד. וכמו שכל מדרגה מהכסא גדולה כנגד כל מה שתחתיה, כדפירשנו בפרק ב', כן הנשמות הגזורות ממנה. ובפרט אם תהיה נשמה דאצילות, שהיא מאירה יותר ויותר ומקפת באורה כל מה שלמטה ממנה. וכבר ידענו שהנשמה נמשלה להקב"ה, מה הקב"ה רואה ואינו נראה כן הנשמות, וכמו שפירשו ז"ל. וכן אמרו ז"ל (ברכות י א): למה דומות נשמות הצדיקים לפני השכינה? כנרות לפני האבוקה. ובזה נבין מה שאמרו בזוהר (פרשת אמור כג, ב) שנשמות האבות ומשה ואהרן יוסף ודוד באים לכל סוכה וסוכה מישראל, וכיצד אפשר לציירו אם לא על דרך האמור? נמצא היות הנשמה בגוף האדם העכור הזה מצומצמת שלא כדרכה. ודרך זה קרה לתורה ולמצוות, כי כל מצוה ומצוה למעלה הוא אור עליון דבק בעץ החיים, כי מצוה הוא ידו"ד כדפירשו בתיקונים ורעיא מהימנא. אבל בחטא אדם הראשון וכן בעון העגל, נתגשמה התורה והמצוה, ואדם עושה עתה מצוה גשמית כלבישת טלית בציצית ותפילין של עור וכיוצא לשאר המצות, והאריך מורי ע"ש בדרוש זה בהרבה מקומות:

וכן פירשו בתיקונים בעניין הנקודות, כי למטה נראים לנו קטנים, והם למעלה מאירים לאין תכלית, כעין השמש שנראה לנו קטן, והוא גדול מהארץ כמה פעמים. וכן לעניין האותיות, שפירשו בפרשת אחרי מות (זוהר דף ע"ג) שבקוץ שביו"ד העליונה תלויין כמה עולמות, זה לשונם: אלף וארבע מאות וחמש רבבן דעלמין כלהו תליין בקוצא דאל"ף ושאר העולמות התלויים בגוף כל האל"ף, עיין שם. נמצא כי בעשות אדם עתה המצוה הגשמית ונראה בעיניו שהוא דבר מועט, בעיני השי"ת הוא הרבה מאד, כי בעשות המצוה הגשמית מעורר שורשה הרוחני למעלה, והנה רוחניותה למעלה אין לה שיעור וקץ, ולכך אמרו: מקדשין אותו הרבה בלי שיעור. וכיוצא בזה פירש בחובת הלבבות סוף שער חשבון הנפש זה לשונו: ואל ימעט בעיניך שום טובה שתעשנה לשמו אפילו במלה או ראיה, כי המעט ממך רב אצלו, וכן בענין העבירות. והקרוב שבדמיונים בזה, העתקת השמש בארץ שיעור אמה תעתק בגלגל מילין הרבה, וכן העתקת הצל באצטרול"ב, עד כאן לשונו:

ובזה נבין למה יצטרך השי"ת לתת שכר לאדם שיהיו ממונים על כל מצוה כמה אלף אלפי אלפים מלאכים, כמו שפירש הרשב"י עליו השלום (זוהר פרשת פקודי) בהיכלות הקדושה, הטעם הוא כי יתנוצץ אור העליון מרוחניות אותה המצוה על ידי כל אותם הכלים הקטנים. ואם תאמר: די שיהיה מלאך אחד? נשיב, כי אי אפשר לאור העליון שיתנוצץ במלאך אחד, שנמצא המלאך גדול ברוחניות המצוה במקומה, והיא היא המצוה, ואין זו הכוונה, אלא שיתנוצץ האור בכלים שתהנה בהם הנשמה. ומכל מקום יש מלאך אחד שבו עיקר אור המצוה, ותחתיו כמה אלפים מקבלים שאר ניצוצות האור.

ומזה נבוא להבין עניין הטומאה, כי בעבור אדם על מצוה אחת מתורתינו הקדושה, כאכילת חלב ודם וכיוצא, הרי הדבר הזה למטה הוא גשמי ונראה לעובר עליו דבר מועט, אמנם למעלה היא טומאה בלי שיעור, כי כפי רוחניות עליית המצוה כן הוא שיעור ירידת הטומאה בכמה מלאכי חבלה. ולזה פירש: כמה חבילי טהירין אחדין בה בנשמתא, כמו שאמר בהיכלות הטומאה כמה פעמים, וכן כמה גרדיני נמוסין, כי יצטרך הטומאה גדולה שהוא עניין הדין הגדול ההוא להתחלק על ידי כל אותם הכחות לדון את הנשמה, כדי שתוכל לקבל ענשה על ידי כל אחד ואחד. נמצא בזה טעם להתרחק אדם מן הרע שהוא החטא, ולירא שלא יבא לידו אפילו שוגג מפני גנות החטא והטומאה שבו, אלא יתדבק בטוב שהוא הטוב הקיים לעולם ולעולמי עד, למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך. ובזה נכלל הפרק הזה: