קהלת משה א (הכל)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רבי שמשון מאוסטרופולי[עריכה]

מתוך: קהלת משה א א (עריכה)

קהלת משה · א · א · >>

ילקוט פליאה: "שלחה אסתר למרדכי ביד התך, כתיב: 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה'[1], אמור לי מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל באותו הדור כלייה, שלח לה: מפני שנעשו ישראל מך ורש. כששמעה אסתר זאת אמרה: 'אלי אלי למה עזבתני".

המאמר הזה הוא תמוה מאוד. ואמר הר"ש מאוסטאפאלי, כי ידוע כשהש"י רוצה להפיל איזה אומה, מפיל השר תחלה, כדכתיב "יפקוד ה' על צבא מרום במרום" וכו'. אבל קשה: תינח בשאר אומות, אבל אם רוצה להרע שונאיהם של ישראל, האיך עושה, הלא הקב"ה שָרַם?

אבל ידוע כי בזמן שעושין רצונו של מקום הקב"ה הוא שר של ישראל, אבל אם אינם עושים רצונו של מקום, הוא מוסר אותם ביד מלאך מיכאל, ואם רוצה להרע להם הוא מפיל השר היינו מיכאל.

אבל נבין הדבר על בוריו, במה הוא מפלת השר? היינו שלוקח ממנו כל אותיות של שם "הויה", או "אדני", או "אלהים", המעורבים בשם המלאך, או בשם האומה.

ובמלאך מיכאל יש ג' אותיות של שם היינו "אלף", "למד", "יוד", וכשלוקח הקב"ה אותיות אלו ממנו, נשתייר תיבת "מך", ובישראל כשלוקח ג"כ מהם, נשתייר אותיות "רש".

לזה שלח לה מרדכי "מפני שנעשו ישראל מך ורש", היינו "מך" נשתייר מן מיכאל, ו"רש" מן ישראל.

כששמעה אסתר צעקה "אלי אלי למה עזבתני", היינו שלקחת אותיות אלי מן מיכאל, ואותיות אלי מן ישראל, ודו"ק היטיב.

אגב זה שמעתי בשם איש אחד קדוש, "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" ופירש"י – "בעל החלום אמר לו"[2], והוא תמוה מאוד: מנ"ל לרש"י זאת דלמא נבואה באה לו?

ותירץ הגאון הנ"ל: כי איתא במדרש "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה", ולמה לא כתיב "ומרדכי ידע את אשר נעשה", ותיבת "כל" הוא מיותר, ואומר המדרש: כי תיבות "כל" הוא מרמז כי מרדכי ראה המכה, שהמן עומד על ישראל, וגם ראה הרפואה, שיתלה הוא ובניו על העץ.

אבל קשה: כיון שמרדכי ראה הכל, למה גזר צום ומספד? לזה פירש"י – "בעל החלום אמר לו", וסבר מרדכי כי אין חלום בלא דבר בטל, וסבר שהמכה אמת, והרפואה הוא דבר בטל, ודו"ק.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ אסתר ד א.
  2. ^ לשון רש"י: שם "ומרדכי ידע" – "בעל החלום אמר לו, שהסכימו העליונים לכך, לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ושנהנו מסעודת אחשורוש".


מתוך: קהלת משה א ב (עריכה)

<< · קהלת משה · א · ב · >>

"ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט"[1]. וקשה: הלא ידוע מאמר הגמרא כי השרביט היה אמה, ומפני כבודה של אסתר נשתרבב עד חמשים אמה, וי"א עד מאה[2], וכו' כדי שלא להטריח את הצדקת. נמצא השרביט היה מגיע עד אסתר ולמה כתיב "ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט", והמשמעות הוא שהיה צריכת להלך, לא היה לו לכתוב רק "ותגע בראש השרביט"?

ותירץ הר"ש מאסטראפלי: דהנה איתא בכתבי הארי ז"ל בפרשת וארא "כה אמר ה' וכו' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור"[3], והתיבה "אשר בידי" הוא מיותר, כי מי לא ידע שהמטה בוודאי יהיה בידו כשיכה היאור. ובפרשת בשלח כתיב "ומטך אשר הכית בו את היאור, קח בידך והלכת"[4], וגם כאן תיבת "בידך" הוא מיותר, כי בוודאי יקח המטה בידו כשיכה היאור ולא באבר אחר.

אבל ידוע שהמטה היה נרשם בו שם הויה, וזה ידוע כי שם הויה אם הוא כסדר הוא עושה רחמים, ולהיפך הוא עושה דין. כי "מי הוא זה ואי זה הוא"[5], רחמים. "וכל זה איננו שוה לי"[6] הוא דין. נמצא כשהיה משה צריך להכות את היאור היה צריך להפוך את המטה, כדי שיבא שם הוי"ה בהיפך, כי דין צריך בכאן להפוך היאור לדם. ואצל הצור שהיה צריך לרחמים ליתן לישראל מים לרוות צימאונם, היה צריך ליקח את המטה כסדר, שיבא שם של הוי"ה כסדר.

ונכון הדבר על בוריו (= ולפי זה הדברים נכונים חלק). באיזה חלק הכה משה את היאור, בחלק מטה אשר תמיד בידו, כדי שיבא שם הויה בהיפך על דין. ולזה אמר משה: "הנה אנכי מכה במטה אשר בידי", רצה לומר בחלק אשר בידי, כי צריך להפוך המטה. אבל אצל הצור היה רחמים, ליתן לישראל מים, היה צריך ליקח המטה כסדר, לזה אמר ה': "ואת המטה אשר הכית בו את היאור קח בידך, ר"ל זה החלק מטה אשר הכית בו את היאור, תקח בידך, כדי שיהיה שם הויה כסדר.

והנה גם כאן קשה כי כתיב: "ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו", ותיבת "אשר בידו" הוא מיותר. אבל הנראה: כי אחשורוש מי שברצונו היה להחיות, היה מושיט לו את שרביט הזהב. אבל אסתר היתה חשובה בעיניו, ולא היה מושיט לה כדרך כל הארץ, רק היה מהפך השרביט, והיינו החלק אשר היה בידו תמיד היה מושיט לה, ולזה אומר "שרביט הזהב אשד בידו"?

אבל אסתר היה בדעתה אם המלך עושה לי כבוד להושיט לי החלק אשר בידו, אבל אני לא אגע בזה החלק, כי אני מזלזל במלכות[7]. "ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט", רצה לומר, החלק השני כדרך שהכל עושין, ועבור זה היתה צריכה להלוך כל האורך של השרביט, ולזה מדוקדק הפסוק "ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט".

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ אסתר ה ב.
  2. ^ מגילה טו ב. "אמר רבי יוחנן: ג' מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה, אחד שהגביה את צוארה, ואחד שמשך חוט של חסד עליה, ואחד שמתח את השרביט. וכמה? אמר רבי ירמיה: שתי אמות היה, והעמידו על שתים עשרה. ואמרי לה: על שש עשרה. ואמרי לה: על עשרים וארבע. במתניתא תנא: על ששים".
  3. ^ שמות ז יז.
  4. ^ שמות יז ה.
  5. ^ אסתר ז ה. אחשרוש רחם על אסתר ושאל אותה: "מי הוא זה ואיזה הוא". בפסוק זה יש שם הויה כסדר. י' (מהמלה "מי"), ה' (מהמלה "הוא"), ו' (מהמלה "ואיזה"), ה' (מהמלה "הוא").
  6. ^ אסתר ה יג. המן התרגז על מרדכי ורצה להורגו ולכן אמר "וכל זה איננו שוה לי". הסופי תיבות של "זה איננו שוה לי", הוא הויה למפרע.
  7. ^ דהיינו: אסתר חשבה: אם אני אגע בחלק שאחשורוש מושיט לי, שהוא החלק שתמיד אוחז בידו, אזלזל בכבוד המלכות, לכן היא התקרבה ונגשה לחלק שאחשורש אחז בידו, שהוא החלק שמושיט לכולם.
    וצ"ע: הרי הפוך, אם אחשורוש כיבד את אסתר והושיט לה את החלק שתמיד אוחז בידו, והיא תסרב לקבל את כבודו, איך לך זלזול בכבוד המלכות גדול מזה?


מתוך: קהלת משה א ג (עריכה)

<< · קהלת משה · א · ג · >>

"ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה, ותגע לרגליו ותאמר, כי חתן דמים אתה לי"[1]. "וירף ממנו, אז אמרה, חתן דמים למולות"[2]. ופרש"י: "חתן דמים אתה לי – אתה היית גורם להיות החתן שלי נרצח, הורג אשי אתה לי". "וירף, אז אמרה חתן דמים למולות – חתני היה נרצח על דבר המילה". הרש"י הזה תמוה במאוד וקשה להולמו[3].

ואמר הר"ש מאוסטראפאלי הנ"ל: כי ידוע הוא מהמקובלים וכמו שמבואר בשל"ה, כי מפני מה לקח משת בת יתרו? [דכתיב]: "כי שופך דם אדם באדם דמו ישפך"[4], ותיבת באדם הוא מיותר[5]. ואמרו: כי מחויב הוא ע"פ גלגול, כשראובן הורג את שמעון, לאחר כמה שנים מחויב שמעון להרוג את ראובן. והיינו שמגולגלים הב' נשמות, והנהרג הורגו. ולזה הוא אומר "באדם דמו ישפך", רצה לומר אותו אדם הנהרג הורג הורגו.

והנה ידוע שקין הרג את הבל, והוכרח הבל להרוג את קין. והנה ידוע שקין היה לו "נפש, רוח, נשמה", ונתגלגל הנפש במצרי, ורוח בקורח, והנשמה ביתרו. וזה מבואר במקרא "כי שבעתים יֻקָם קין"[6], וראשי תיבות של "יקם הוא: "יתרו, קרח, מצרי". ומשה היה גלגול של הבל כמרומז ר"ת של משה: "משה, שת, הבל". והוכרח משה להרוג את המצרי, ולהרוג את קורח, והנשמה היתה לה עליה מיתרו. וזה מרמז התורה "וחבר הקיני נפרד מקין"[7], היינו שתיקן יתרו מה שפגם קין[8]. כי כתיב "ויצא קין מלפני ה"[9], מלמד שכפר בעיקר, ואמר: "לית דין, ולית דיין, ולית עולם אוחרא", ויתרו תיקן זאת. בעד שאמר "לית דין", תיקן דיני הפרשת של "ואתה תחזה"[10]. ובעד "לית דיין", אמר: "כי עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים"[11]. ובעד "לית עולם אוחרא", בא לגייר. ואי ליכא עולם הבא, מה לו לגייר, כדאיתא בשל"ה.

והנה ידוע מפני מה הרג קין להבל, מפני תאומה יתירה שנולדה עם הבל, כדכתיב "ותוסף ללדת את אחיו את הבל"[12], מלמד שנולדת תאומת יתירה[13]. ולקח הבל שתי תאומותיו הנולדים עמו, ואמר קין: שהוא הבכור ומגיע לו התאומה יתירה, ובשביל זה הרג את אחיו. ועבור זה היה צריך יתרו ליתן למשה בתו להחזיר לו תאומתו. וצפורה היתה גלגול התאומה יתירה, ומשה היה גלגול הבל, ויתרו גלגול קין.

ותנה ידוע שקין הוא הס"מ כדאיתא בזוהר "קינא דמסאבותא". ומפני מה הרג הס"מ את הבל, ולא היה יכול להרוג את משה, רק בלע אותו מראשו עד המילה, ומרגליו עד המילה[14], ותו לא? הטעם: כי הבל אע"פ שנולד מהול לא היו מטיפין ממנו דם הברית, כי אדם הראשון לא נצטוה על המילה, אבל משה נצטוה על המילה. ואף על פי שנולד מהול היה עמרם מטיף ממנו דם הברית, לפיכך לא היה בכח הס"מ להרוג את משה.

והנה ידוע כשיש לאדם בנים נקרא איש, וכשאין לו בנים נקרא חתן. והנה הבל היה חתן, ומשה איש, כי היה לצפורה בנים עם משה, ועם הבל לא היה [לה בנים]. וצפורה היתה גלגול של תאומה יתירה. וכך אמרה לס"מ: אתה היית גורם להיות החתן שלי נרצח עליך, היינו שהרגת את הבל, אבל עכשיו אתה מבקש להרוג את משה, שיש לו עמי בנים, נמצא הורג אישי אתה לי. "וירף ממנו", אז הבינה ואמרה, ר"ל, כשראתה שלא יכול להרוג את משה אמרה "חתן דמים למולות", חתני היה נרצח על דבר המילה, רצה לומר, עכשיו אני מבינה שהבל היה נרצח על דבר המילה, שלא נימול כראוי עם הטפת דם ברית, לפיכך היה כח בס"מ לפגוע בו, אבל משה לא, כי נימול כראוי. ודו"ק היטיב[15].

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ שמות ד כה
  2. ^ שמות ד כו.
  3. ^ הקושיא היא לא רק על רש"י אלא גם על הפסוקים. א. מדוע אמרה עוד הפעם "אז אמרה, חתן דמים למולות". ב. מה כפל הלשון של רש"י "הורג אשי אתה לי".
  4. ^ בראשית ט ו.
  5. ^ רש"י עונה שם על שאלה זו לפני הפשט: "באדם דמו ישפך – אם יש עדים המיתוהו אתם". והמקובלים פירושו ע"ד הסוד.
  6. ^ בראשית ד טו, ובראשית ד כד.
  7. ^ שופטים ד יא. "וחבר הקיני נפרד מקין, מבני חובב חותן משה". פירוש: "וחבר הקיני" – אדם ששמו חבר הקיני. ונקרא קיני כיון שבא מצאצאי יתרו שנקרא קיני (עיין רש"י יתרו יח א, שבע שמות נקראו לו, ואחד מהם קיני). "נפרד מקין" – נפרד מכל השבט של צאצאי יתרו, שמו של השבט נקרא "קין", על שם יתרו שנקרא קיני. "מבני חובב חותן משה" – הפסוק אומר ששבט קין, היו מבני חובב חותן משה.
    וקשה: מדוע לא כתוב בקצרה "וחבר הקיני נפרד מבני חובב חותן משה"? מדוע מאריכים להזכיר את שם השבט שהוא "קין". כמו שבפרק א טז (שם) כתוב: "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים", ולא כתוב "וקין (= ושבט קין) מבני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים". אלא זה בא לרמז שיתרו שנקרא קיני, נפרד מקין, נפרד מהפגם של קין, הוא תיקן את הפגם של קין.
    ולעצם השם, מדוע יתרו נקרא "קיני"? המכילתא (שמות יתרו) אומרת: "קיני – שקנא לשמים, וקנה לו תורה". וקשה: מדוע שבט צאצאי יתרו נקראו דוקא "קין", על שם "קיני"? ולפי מה שכתב כאן שיתרו היה נשמתו של קין, נראה לומר שהסיבה שקראו לו "קיני" היה כיון שהיה נשמתו של קין, וזה הסיבה ששבט צאצאיו נקראו בשם זה, שהוא להם שבח שתיקנו את חטא קין. ועוד נראה לומר, שמה שכתוב במכילתא: "קיני – שקנא לשמים, וקנה לו תורה", רומז לכל הנ"ל. "שמים" עם האותיות והכולל, גימטריא "נשמה". וזה מה שהמכילתא אומרת "שקנא לשמים", שיתרו קנא לנשמתו לתקנה. "וקנה לו תורה" – שקנה את משה רבינו שהוא התורה לחתן לצפורה בתו, והחזיר לו את תאומתו.
  8. ^ בפסוק שמובא לעיל כתוב "כי שבעתים יֻקָם קין". מה פירוש המלה "שבעתים" בלשון הקודש. בתהלים יב ז כתוב: "כסף צרוף בעליל לארץ, מזוקק שבעתים", מבאר התרגום: שבע פעמים. בתהלים פ יב כתוב: "והשב לשכנינו שבעתים אל חקם", מבאר בתרגום: על כל אחד פי שבע. ובמצודות מבאר: בשני המקומות ששבעתים הוא ביטוי לכמה שבעיות, להרבה פעמים. וצ"ל שכולם צודקים, ולמלה "שבעתים" יש כמה משמעויות ותלוי לפי הענין.
    לגבי קין התרגום ורש"י מסבירים "כי שבעתים יקם קין", שיתלה לקין עד שבע דורות, שה' יאריך אפו לקין עד שבע דורות, ואז יהרגו אותו, כמו שהיה, שהוא נהרג ע"י למך בדור השביעי. ולפי זה "שבעתים" יתפרש שבע פעמים, דהיינו לשבע דורות.
    ונראה לפי האמור כאן, שאפשר לפרש את ה"שבעתים, ג"כ להרבה שביעיות. א. קין נהרג אחרי שבע דורות. ב. קין נהרג ע"י משה שהיה דור שביעי לעם ישראל, אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה. ג. קין שהוא קורח, היה ג"כ דור שביעי לעם ישראל, אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, יצהר קורח. ד. יתרו שהוא יתרו, היה לו שבעה שמות, שמורים על שבעה דברים שהיו לו. ד. המצרי שהוא קין, נהרג ע"י משה ע"ז שעבר על שתי מצות, משבעת מצות בני נח, כדאיתא בשמות רבה א כח, שהנוגש המצרי בא על שלומית בת דברי, וכשנודע לו שבעלה יודע מזה, רצה להורגו, ועליו נאמר שמות ב יא "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו", וכיון שהוא עבר על שני איסורים משבעת מצות בני נח, היה חייב מיתה. ומעניין: שאותם שני איסורים עבר קין בגלגול שעבר, הרג את הבל, ולקח את תאומתו.
    ואם כבר מדברים על פסוקים אלו יש משהוא מעניין: בפסוק כתוב כך: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו שמות ב יא, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול" שם יב. ופסוק זה צ"ע, מספיק לכתוב "ויך את המצרי ויטמנהו בחול". המדרש (שם כט) מבאר כמה פירושים ב-"כי אין איש", ואחד מהם: "ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדות הימנו ולא מזרעו, עד סוף כל הדורות" ("איש"- הוא אדם חשוב, ומשה ראה, ששום אדם חשוב, אדם הוגן עם טוב, לא יצא ממנו) . וב-"ויפן כה וכה", מבאר המדרש "נמלך במלאכים ואמר להם חייב זה הריגה? אמרו לו הן". שהלשון "כה וכה", מצאנו אצל המלאכים כמו שכתוב מלכים א כב כ "ויאמר זה בכה, וזה אומר בכה".
    ולפי המבואר כאן נראה פשט חדש: "ויפן כה וכה", משה הסתכל לצד אחד, שהוא כל הגלגולים שעבר, ולצד שני, הדורות שעתידים לצאת ממנו, "וירא כי אין איש", מצד הגלגולים שלו, הוא חייב להרוג אותו וא"כ הוא גבר קטילא, ולא נחשב לאיש, ומצד הדורות הבאים, אין איש עתיד לצאת ממנו., ולכן "ויך את המצרי, ויטמנהו בחול", כן יאבדו כל אויבך ה'.
  9. ^ בראשית ד טז.
  10. ^ שמות יח כא.
  11. ^ שמות יח יא.
  12. ^ בראשית ד ב.
  13. ^ עיין שם ברש"י בשם הבראשית רבה "מלמד שתאומה נולדה עם קין, ועם הבל נולדו שתים".
  14. ^ עיין רש"י שמות ד כד: "והיה המלאך נעשה כמין נחש, ובולעו מראשו ועד ירכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורה שבשביל המילה הוא". ונחש הוא הס"מ.
  15. ^ ודבריו צ"ע. שהרי מהפסוקים מוכח לא כך. בפסוק כד כתוב: "ויהי בדרך במלון, ויפגשהו ה' ויבקש המיתו". מבאר רש"י – "ויבקש המיתו – למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש עונש מיתה". מוכח שאם צפורה לא היתה מלה את אליעזר משה היה מת. ולפי דבריו הס"מ לא יכל להמית את משה כיון שעשה הטפת דם ברית.


מתוך: קהלת משה א ד (עריכה)

<< · קהלת משה · א · ד · >>

גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה.

וקשה" הא תיבת "פני" מיותר?

ותירץ הר"ש הנ"ל: דהנה הכנסה אורחים ילפינן מאברהם אבינו שאמר להשם "אל נא תעבור מעל עבדך"[1], כדי להכניס האורחים[2].

ופירש"י:[3] "כתיב: "נצבים עליו", וכתיב: "וירץ לקראתם"[4], כד חזיוהו דהוה שרי ואסר, פירשו ממנו, מיד וירץ לקראתם"[5]. והקשו המפרשים: כיון דהיו אצל אברהם וחזרו, ה"ל למימר, "וירץ אחריהם"[6]? ותירצו מה שתירצו.

והר"ש מאוסטרפאלי תירץ: דהמלאכים ראו כי השכינה בכאן עם אברהם, וחזרו דרך אחוריהם, כדרך הכהן גדול הנפטר מן ק"ק היה חוזר דרך אחוריו, ונמצא היו המלאכים עומדים פנים כנגד אברהם, לכך כתיב "וירץ לקראתם". וזה ידוע דמלת "קביל" או "קבלת", הוא לשון כנגד, כמו "קביל דא"[7], או "מקבילות הלולאות אשה אל אחותה"[8].

וקשה על אברהם דכתיב "וירץ לקראתם", ובוודאי רץ כדרכו, כי דרך אחוריו לא יוכל לרוץ, והאיך הוא מחזיר אחוריו כנגד השכינה? לזה אומר "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה", רצה לומר: קבלת הוא לשון כנגד, שיהיו פניו כנגד השכינה[9], ודוק היטב, כי נכון.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ בראשית יח ג
  2. ^ שבת קכז א. אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב: (בראשית יח, ג) ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך".
  3. ^ בראשית יח ב
  4. ^ דהיינו: בפסוק כתוב "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, וירא וירץ לקראתם מפתח האהל, וישתחו ארצה". ממה שכתוב "נצבים עליו", משמע שהם עמדו לידו. ואח"כ כתוב "וירץ לקראתם", משמע שעמדו רחוק ממנו, ולכן היה צריך לרוץ לקראתם.
  5. ^ מתרץ רש"י, שבתחילה עמדו לידו, ולכן כתוב "נצבים עליו". וכיון שראו שהוא מתיר וקושר את התחבושות של המילה, הם הרגישו לא בנח לעמדו לידו, והתרחקו, ולכן "וירץ לקראתם". (מובא בבא מציעא פו ב).
  6. ^ דהיינו: כיון שהם הלכו ממנו, אחוריהם היה מופנה כלפיו, וצריך לכתוב "וירץ לאחריהם", ולא "וירץ לקראתם".
  7. ^ קבל דא = כנגד זה.
  8. ^ שמות כו ה. רש"י – "שמור שתעשה הלולאות במדה אחת מכוונות הבדלתן זו מזו, וכמדתן ביריעה זו, כן יהא בחברתה. כשתפרוש חוברת אצל חוברת, יהיו הלולאות של יריעה זו מכוונות כנגד לולאות של זו. וזהו לשון מקבילות, "זו כנגד של זו". תרגומו של "כנגד", "לקבל".
  9. ^ דהיינו: כשאברהם רץ לכוון המלאכים הוא רץ כדרכו, פניו קדימה. והפנה את גבו לשכינה, ולא הלך לאחריו. כיון שאברהם הבין שהכנסת אורחים, הריצה לאורחים כשפניו נגדם, יותר חשובה מלהשאר כשפניו כלפי השכינה.
    וזהו "יותר מקבלת פני השכינה", יותר מלהיות כנגד פני השכינה.


מתוך: קהלת משה א ה (עריכה)

<< · קהלת משה · א · ה · >>

"ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן"[1]. "ויאמר ה' למה זה צחקה שרה לאמר ואני זקנתי"[2]. ופירש"י: "שינה הדבר מפני השלום, כי היא אמר ואדוני זקן והשם אמר ואני זקנתי"[3]. עכ"ל.

והקשה הר"ש הנ"ל: מה פעל הקב"ה במה שאמר "ואני זקנתי", כי נבין הדבר על בוריו החילוק בין תיבת "ואדני זקן" ובין "ואני זקנתי", כי נערוך המעשה רע במה שאמרה "ואדני זקן". ר"ל שהכחישה בהשגחת הבורא לומר איך יכול להיות שאיש זקן יוליד בנים, ובתיבת "ואני זקנתי" הכחישה גם כן בהשגחת הבורא לומר איך יכול להיות שאשה זקינה תוכל לילד, והדרא קושיא לדוכתיה מה פעל השם בשינוי לשון[4].
ועוד קשה: הא שרה היתה נביאה יתירה מאברהם, כדכתיב "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"[5] – "לקול רוח הקודש שבה, מכאן שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות"[6], ובדוחק נאמין ששרה לא האמינה בהשגחת הבורא שיוכל לעשות מזקן נער, או מזקינה נערה.

ואמר הצדיק הנ"ל:[7] כי מבואר בספרים הקדמונים על מאמר המקרא "וביד הנביאים אדמה"[8], ר"ל: כי כשהקב"ה מראה עצמו לנביאים, מראה עצמו בדמות הנביא, אם הנביא זקן זקן, ואם הנביא נער, מראה עצמו הקב"ה בחור. כי ביציאת מצרים היו יוצאים בחורי ישראל מבן עשרים שנה ומעלה, היה הקב"ה מראה עצמו לפניהם איש מלחמה, ובמתן תורה הראה עצמו בפני משה ובפני הזקנים כזקן יושב בישיבה, ובפני דניאל "לבושיה כתלג חיוור, ושער רישא כעמר נקי".

והנה שרה כשהיתה ילדה היה הקב"ה מראה בפניה כבחור, וכשהיתה זקינה, היה מראה בפנים כזקן. והנה אותו היום פרסה שרה נדה והקב"ה מראי בפנים כזקן, והיה קשה לפניה הדבר, כי חזרה לנערותה, והשם נראה כזקן? והתשובה על זה: כי ידוע ומבואר במשנה כי זקנה שראתה דם דיה שעתה[9], נמצא יכול להיות שזקנה גם כן רואה דם, ולא מוכח ששרה היא ילדה, אבל כשתלד בן אז יוכרח הש"י להראות בפניה כבחור.

ולזה אמרה שרה "אחרי בלותי היתה לי עדנה", ר"ל פירסה נדה, וקשה לה הדבר "ואדוני זקן", מפני מה הראה הקב"ה בפניה כזקן, והשיב לה הקב"ה "למה זה צחקה שרה לאמר ואני זקנתי", ר"ל: על עצמו אמר, מה איכפת לה שאני מראה עצמי כזקן, היפלא מה' דבר, אמור לשרה "למועד אשוב אליך, ר"ל: כאשוב אליך אראה עצמי בפניך כמו שאתה בחור, אף אני אהיה בחור, אבל אימתי "כעת חיה ולשרה בן"[10], אם תצטרך להוליד בן, אז אראה עצמי בפניך כבחור[11], ודוק היטב, כי נכון הוא.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ בראשית יח יב
  2. ^ בראשית יח יג.
  3. ^ לשון רש"י: "ואני זקנתי" – "שינה הכתוב מפני השלום, שהרי היא אמרה ואדוני זקן".
  4. ^ כוונתו: נכון שמפני דרכי שלום צריך לשנות. אבל עצם הפסוקים קשה, שהרי לפי רש"י טענת ה' לאברהם מדוע שרה מפקפקת ביכולת ה' שתוליד בנים לעת זקנה שלה (ואני זקנתי) או של אברהם (ואדוני זקן). ועל זה אין תשובה, באמת איך יתכן ששרה פקפקה ביכולת ה'.
  5. ^ בראשית כא יב.
  6. ^ לשון רש"י שם. וכיון שהיא גדולה בנבואה יותר מאברהם, איך יתכן שאברהם לא פקפק ביכולת ה', והיא כן פקפקה ביכולתו.
  7. ^ הסבר אחר מרש"י, מדוע התורה שינתה מאדוני זקן לאני זקנתי.
  8. ^ הושע יב יא.
  9. ^ נדה ז א. "רבי אליעזר אומר, ארבע נשים דין שעתן, בתולה, מעברת, מניקה, וזקנה". החילוק בין סתם אישה לזקינה (וה"ה לבתולה, מעוברת, ומניקה), שסתם אשה רגילה לראות דם, ולכן כשראתה דם חוששים שמא הדם יצא יום קודם (מעת לעת), אבל זקנה שפסקה לראות דם, היא מוחזקת בלא רואה, ולכן כשראתה דם, אנו לא אומרים שחזרה להרגלה לראות, אלא אומרים שזו ראיה חד פעמים שהגיע הרגע. ולכן כששרה ראתה את ה' כאיש זקן, היא חשבה שגם היא נשארה עוד זקנה, ומה שפרסה נידה, אינה ראיה שחזרה להרגלה לראות, אלא זהו מקרה חד פעמי, כמו כל זקנה.
  10. ^ בראשית יח יד.
  11. ^ ולכן דברי שרה ודברי הקב"ה הם דבר אחד. שרה אמרה "ואדוני זקן", על הקב"ה, על שהיא ראתה אותו כאיש זקן. והקב"ה אמר "ואדוני זקן", על עצמו שהוא נראה כאיש זקן. ודבריו צ"ע: שהרי אליבא דאמת מה ששרה פרסה נדה, היה כיון שחזרה לנערותה, וא"כ מדוע הקב"ה לא נראה לה כבחור.
    ועוד: שלפי דבריו טענת הקב"ה לאברהם "למה זה צחקה שרה לאמר ואני זקנתי, היפלא מה' דבר, למועד אשוב אליך כעת חיה, ולשרה בן", לא מובנת. הקב"ה טוען לאברהם למה שרה אמרה "ואני זקנת", הרי כשהיא תלד ויהיה לה בן, אני אתגלה כמו בחור. איזו טענה זו, הרי שרה ראתה עכשיו את הקב"ה כאיש זקן, ולכן אמרה "ואני זקנתי"?


מתוך: קהלת משה א ו (עריכה)

<< · קהלת משה · א · ו · >>

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"[1].

והקשה הגאון:[2] הול"ל "ולא יקום נביא בישראל כמשה", כי התורה היא מודיעה לנו שלא יקום נביא עד עולם כמשה?

ותירץ הגאון הנ"ל: כי ידוע מעלת משה מכל הנביאים היו כמה מעלות, ומעלה אחת היה, שכל הנביאים נפלו בהגלות הקב"ה, דכתיב: "ואני נפלתי על פני ונרדמתי"[3], אבל משה עמד דכתיב: "ואתה פה עמד עמדי"[4].

ולזה אמר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", ר"ל: שלא יוכל לעמוד כמשה[5], ודו"ק היטיב.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ דברים לד י. בפשטות הפסוק מדבר על מדרגת משה, הפסוק אומר: שלא יהיה עוד בעתיד נביא בדרגת נבואה כמשה.
  2. ^ לא מוזכר מי הוא הגאון, ונראה שכוונתו על ר' שמשון כיון שבחידושים הקודמים רק הוא מוזכר. ור' שמשון גם מכונה "הגאון" כמה פעמים שם.
  3. ^ לשון הפסוק בדניאל ח יח – "ובדברו עמי נרדמתי על פני ארצה".
  4. ^ דברים ה כז.
  5. ^ דהיינו: שברור שאין מקרה יוצא מידי פשוטו והפסוק אומר לנו: שלא יהיה עוד בעתיד נביא בדרגת נבואה כמשה. אבל שנוי הלשון "קם", במקום "יקום", מורה לנו על עוד כוונה, ששום נביא לא שמע את נבואות מה' במצב של "קם", במצב עמידה, רק משה רבינו שמע את נבואתו בעמידה.


מתוך: קהלת משה א ז (עריכה)

<< · קהלת משה · א · ז · >>

"איעצך ויהי אלקים עמך"[1].

הקושיא מפורסמת: כי בעצת יתרו היה אלקים עם משה, ובלא זה לא היה אלקים עם משה?

ותירץ הגאון[2] כי ידוע מאמר הגמרא: "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו"[3], אמר הקב"ה אתה סימן לבניך שאני עומד אצל הדיינין, דכתיב "אלקים נצב בעדת אל"[4].

וקשה: האיך יכול הקב"ה לעמוד אצל הדיינים, הא שני בעלי דינים עומדים לפני הדיינים, ואחר בוודאי אומר שקר, דאם אומרים אמת לא ילכו לדיינים, והקב"ה אומר: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני"?

אבל יש לתרץ: כי בשעת הטענות, הקב"ה לא בא, כי בודאי אחד מהם טוען שקר, רק בשעת גמר דין, שהדיינים מצווים לבעלי הדינים לילך לחוץ כדי שישאו ויתנו בדין, אז הקב"ה בא, וזה "אלקים נצב בעדת אל".

וזה הוא ניחא כשיושבים שלשה דיינים, אז מצווים לבעלי דינים שיצאו לחוץ, כדי שיהיו נושאים ונותנים בדין, ולא ישמעו הבעלי דינים, אבל אם יושב דיין אחד אינו צריך לסלק שיצאו הבעלי דינים לחוץ, כי אחד אין לו עם מי לישא וליתן.

זה אמר יתרו: "מדוע אתה יושב לבדך"[5], ולא צריכים הבעלי דינים לצאת לחוץ, ולא יכול לבא אלקים להיות נצב בעדת אל, כי בעלי דינים עומדים, ומדבר שקר תרחק, לזה אמר "איעצך ויהי אלקים עמך", רצה לומר: תעשה שרי אלפים ושרי מאות, ויהיו הרבה דיינים, ויהיו צריכים בעלי דינים לצאת לחוץ, ויבא אלקים בעדת אל, ולזה אמר "ויהי אלקים עמך". ודוק היטב.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ שמות יח יט.
  2. ^ חידוש זה לא ברור של מי הוא. בספר קהלת משה מביא בדפים הראשונים (עד דף טו) חידושים של ר' שמשון, ובאמצע ישנם כמה חידושים מגאונים אחרים. החידוש הקודם מר' יונתן מפראג, אבל לא כתוב "הגאון הנ"ל", כמו שרגיל לכתוב, ויתכן שכוונתו לר' שמשון שמכונה שם כמה פעמים בתור "גאון". וכיון שיתכן שזה מר' שמשון הבאנו אותו בשם ר' שמשון, ויתכן שהוא מר' יונתן מפראג.
  3. ^ בראשית יח ח.
  4. ^ לשון רש"י בראשית יח א "ישב כתיב, בקש לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין, והן יושבין, שנא' תהלים פב א אלהים נצב בעדת אל".
  5. ^ שמות יח יד.


מתוך: קהלת משה א ח (עריכה)

<< · קהלת משה · א · ח · >>

בשם הר"ש הנ"ל: "השומר אחי אנכי"[1] – הקושיא מפורסמת וכי מי שהקב"ה מדבר עמו יש לו להתריס כנגד ה' לומר דברים כאלו "השומר אחי אנכי", ר"ל מה איכפת לך, וכי אני שומר אותו?

ותירץ הגאון: כי ידוע מפני מה קוראין לדבר טומאה קליפה, (הלא קליפה בל"א שאלעכטן)? זה ידוע מבעל המחבר מאמר מרדכי ומכמה ספרים כי כל מה שנברא בששת ימי בראשית היה הדבר עם קליפתו כמו אגוז בקליפתו ונמצא הקליפה הוא שומר לפרי.

והקדושה והטומאה ג"כ, הקדושה הוא הפרי והקליפה הוא שומר לפרי. אבל כל זה היה קודם חטא אדם הראשון, אבל לאחר שחטא אדם הראשון, היה נעשה הקליפה מורד לקדושה כידוע, כי את זה לעומת זה עשה אלהים[2].

והנה ידוע כי קין הוא מצד הטומאה, והבל מצד הקדושה. ולאחר שחטא אדם נעשה מורד לקדושה, ולפיכך הרג את הבל. ולזה כששאל אותו הקב"ה, "אי הבל אחיך", ר"ל מפני מה מורדת הקדושה, והשיב "השומר אחי אנכי", וכי עכשיו שומר אנכי לקדושה, בלשון בתמיה, הלא עכשיו לאחר חטא אדם הראשון, אני מורד, ודו"ק היטיב.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ בראשית ד ט. "ויאמר יהוה אל קין: אי הבל אחיך, ויאמר: לא ידעתי, השמר אחי אנכי".
  2. ^ כוונתו: עד החטא הטומאה היתה שומר לקדושה כמו קליפה ששומרת לפרי. הקליפה שישנה על הפרי, שומרת אותו, מחרקים, מרוחות, מגשמים, שלא יתקלקל, כך הטומאה שמרה על הקדושה. ואחרי החטא נוצר מצב חדש, שהטומאה לא שומרת על הקדושה, אלא מנסה להעלים אותה, ולא נותנת לגשת אליה.


מתוך: קהלת משה א ט (עריכה)

<< · קהלת משה · א · ט · >>

"עמו אנכי בצרה"[1]. ופירש המדרש: "אל תקרי בצרה אלא בצירי"[2].

המדרש הזה אומר דרשוני!

ואמר הר"ש הנ"ל: כי ידוע מפני מה נקראים ישראל סגולה, כי הוא לשון 'סגול', והוא ג' יודין-- י' אחד הוא הקב"ה, והשני הוא ישראל, והשלישי ירושלים.

אבל כשנחרבה ירושלים נשתייר ב' יודין, והוא צירי. לזה אמר "עמו אנכי בצרה" – "אל תקרי בצרה, אלא בצירי", ודו"ק, ודו"ק.

ובאופן זה שמעתי מאיש קדמון אחד: כי 'סגול' הוא נקודה טובה לשון סגולה, וקמץ הוא קמצנות. והנה ידוע כי זהב בוודאי יותר חשוב מכסף.

והקשה: מפני מת אצל זהב, רצה לומר תחת זהב, ב' קמצין, ותחת כסף יש שני נקודות סגלין?

אבל תירץ: כי זהב הוא אדום רמז על דין, ובלתי אפשרי להיות סגלין, וכסף היא לבן, רמז על רחמים, לפיכך היא סגלין[3]. אבל כשיבוא משיח במהרה בימינו, אז יחליף הקב"ה ויתן נקודות סגלין לזהב, וקמצין לכסף[4], וזה פירוש המקרא: "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף"[5], רצה לומר: הנקודות שתחת הכסף, והמה סגולין[6], ודו"ק היטיב.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ תהלים צא טו.
  2. ^ מדרש תהלים (מדרש שוחר טוב) "אמר רבי יהושע הכהן תשעה פסוקים יש במזמור הזה (פי' במזמור יענך ה', בלי 'למנצח מזמור לדוד', שהוא אינו מגוף המזמור) כנגד ט' חודשים שאשה מתעברת בהם. ומה הן אומרים? (= מה מבקשים בפסוק 'יענך ה' ביום צרה"?) דעני חייתא הוא יעני אתכם. (= מי שעונה יולדת בציריה {'צרה' מלשון ציריה}, הוא יענה אתכם).
  3. ^ דהיינו: את הדין הקב"ה נותן בקמצנות, כדי לא להחריב את העולם. אבל את הרחמים הקב"ה נותן הרבה יותר, באופן טוב.
  4. ^ צריך להבין מדוע הקב"ה יתן קמצין לכסף, מדוע הקב"ה יהפוך את הרחמים לדין.
  5. ^ שיר השירים א יא.
  6. ^ הפסוק אומר: שלעתיד לבא, נקודות הכסף יעברו לזהב, והזהב יהפך רחמים.


מתוך: קהלת משה א י (עריכה)

<< · קהלת משה · א · י · >>

בשם הר"ש הנ"ל: מלכי צדק קרא לירושלים שלם כי כן כתיב "ומלכי צדק מלך שלם", והוא ירושלים, ואברהם קראו יראה.

והתפלל יעקב שמן [אותיות] א' ה', מן תיבת יראה, יעשה ו', ותעשה מן תיבת "יראה", "ירו", ו[עם] תיבת שלם היא ירושלם[1].

ואות י' נתן אליהו, ונעשה תיבת ירושלים[2].

וכל זה היה כשעמדה בשלוותה, אבל לאחר שנחרבה ירושלים, לקחו אותו ו' מירושלים וניתן לעיר צור. כי מתחלה כתיב "ידו פרש צר"[3], ועכשיו קרינן "צור".

ולזה אמרה הגמרא "לא נתמלאת צור", רצה לומר: הו' של צור, "אלא מחורבנה של ירושלים"[4], ודו"ק היטיב.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ במדרש בראשית רבה כו י: "אברהם קרא אותו יראה, שנאמר: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה'. שם קרא אותו שלם, שנאמר: 'ומלכי צדק מלך שלם'. אמר הקב"ה: אם קורא אני אותו יראה, כשם שקרא אותו אברהם - שם אדם צדיק מתרעם; ואם קורא אני אותו שלם - אברהם אדם צדיק מתרעם. אלא הריני קורא אותו ירושלים, כמו שקראו שניהם: שלם - ירושלים".
    מדרש הגדול בראשית כב יד: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה'. שני צדיקים קראו לה שני שמות: שם קראה שלם, אברהם קראה יראה. אמר הקב"ה: לבטל אחד מהן אי אפשר, אלא הריני מצרף את שניהן וקורא אותה ירושלם - יראה שלם. ו' במקום א' וה'. מאי יראה? זה מקום יראה ועבודה לשם.
    וצ"ע מה שכותב "והתפלל יעקב", שהרי במדרש כותב שהקב"ה קרא לעיר ירושלם, ולא יעקב.
  2. ^ צ"ע מה המקור?
    ועוד: בתנ"ך כתוב ירושלם חסר י', חוץ מחמשה פעמים שכתוב עם י'. ואם אליהו הנביא הוסיף י' לירושלים, מדוע לא מוזכר ירושלים עם י', בכל הירושלים שנכתבו לאחר פטירתו.
  3. ^ איכה א י.
  4. ^ "יען אשר אמרה צר על ירושלים האח! נשברה דלתות העמים, נסבה אלי"; אמלאה החרבה", יחזקאל כו ב. ועל כך דרשו חז"ל: "אמלאה החרבה" – "לא נתמלאה צור אל מחורבנה של ירושלים; אם מלאה זו חרבה זו, ואם מלאה זו חרבה זו" פסחים מב ב.


מתוך: קהלת משה א יא (עריכה)

<< · קהלת משה · א · יא · >>

[1]פרשת וארא "כי אם אינך משלח את עמי הנני משליח בך ובעמך את הערוב, ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמה אשר הם עליה"[2].

ולכאורה פסוק זה "גם האדמה אשר הם עליה", מיותר, כי לא בשמים ילך הערוב רק על הארץ.

ותירץ הר"ש הנ"ל: דהנה ידוע מאמר רש"י ז"ל דהערוב היה כל מיני חיות בערבוביא, ואפילו נחשים ועקרבים.

והנה יש חיה אחת נקראת "אדני השדה" בלשון משנה, ובלשון גמרא "בר נש דטורא". ובלשון מקרא "ידעוני". והחיה הזאת טבורה נקשרת בארץ כמו שפירש הברטנורא.

ונמצא קשה האיך יוכלו החיות האלו לבא למצרים? לזה אמר משה "וגם האדמה אשר הם עליה", ר"ל החיות אלו אביא למצרים עם האדמה אשר הם נקשרים עליה, ודו"ק היטב.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ פירוש זה מובא בקול אליהו בשם הגר"א.
  2. ^ שמות ח יז.


מתוך: קהלת משה א יב (עריכה)

<< · קהלת משה · א · יב · >>

מגילת אסתר: "וכל זה איננו שוה לי, בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי"[1] וגו'.

שמעתי בשם הר"ש הנ"ל: כי מלת "וכל זה הוא" מיותר, והיה לו לכתוב "ואיננו שוה לי", רצה לומר כל הכבוד שיש לי מפני מרדכי היהודי וגו'?

ותירץ הגאון הנ"ל: דהנה איתא במקובלים כי מרדכי ואסתר הוא שם הויה כי מרדכי במספר קטן י"ג, אסתר במספר קטן י"ג, דו"ק ותשכח. ושני פעמים י"ג הוא כ"ו והוא שם הוי"ה.

המן וזרש יחד במספר קטן כ"ו גם כן, שם הוי"ה. אבל לא לאחדים (= כל אחד בפני עצמו) י"ג כמו מרדכי ואסתר, כי המן בפני עצמו י"ד וזרש בפני עמה י"ב.

ואמרו המקובלים אלמלא היה המן וזרש לאחדים (= כל אחד בפני עצמו) במספר קטן י"ג כמו מרדכי ואסתר, לא היתה שום בריה יכולה להפיל את המן וזרש.

והנה מילת "זה" בגימטריא י"ב, ולזה אמר המן תיבת "זה איננו שוה לי", רצה לומר: כי זרש במספר קטן י"ב, ואסתר י"ג[2], ודו"ק.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ אסתר ה יג..
  2. ^ בפסוק הקודם כתוב: "ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי, וגם למחר אני קרוא לה עם המלך". דהיינו: אסתר שהיא במ"ק י"ג, "לא הביאה כי אם אותי", אבל יש לי בעיה, שכדי לצרף את שמי למ"ק כ"ו, אני לא יכול עם אסתר, (לפי מחשבתו שאסתר אוהבת אותו) כי אני מ"ק י"ד, והיא י"ג, אלא אני צריך את זרש, שאתה אני מצרף לכ"ו, והוא ממשיך ואומר: "וכל זה", הכ"ו (המרומז במלה "וכל") שיש לי בצירוף "זה", בצירוף המ"ק של "זרש", "איננו שוה לי", כיון שאין לכל אחד מאתנו מ"ק י"ג.


מתוך: קהלת משה א יג (עריכה)

<< · קהלת משה · א · יג · >>

פ' מטות: "נקום נקמת בנ"י מאת המדינים, אחר תאסף אל עמך"[1]. הקושיא מפורסמת: היה לו לכתוב "ואחר תאסף אל עמך"[2]?

ואמר הר"ש הנ"ל: דהנה קשה מפני מה שלח משה את פנחס ולא הלך בעצמו? ותירצו בגמ': בירא דשתא ביה מיא, אל תשדי ביה קלא[3], כי משה נתגדל במדין.

אבל קשה וכי הקב"ה לא ידע זה, ומפני מה ציוה למשה לילך בעצמו לזה? תיבת "אחר" מתרץ זאת.

דהנה איתא בגמרא שקל הקב"ה שלשה קלי עולם, כשלשה חמירי עולם, לומר לך: יפתח בדורו כשמואל בדורו, גדעון כמשה, שמשון כאהרן. והנה קשה: למה מנה הגמרא בדקדוק יפתח כשמואל, גדעון כמשה, שמשון כאהרן, היה לומר סתם "שלשה קלי עולם כשלשה חמירי עולם", ואנחנו נסדר?

ותירצו המקובלים:
כי נשמת גדעון הוא ניצוץ נשמת ניצוץ מנשמת משה, לפיכך היה מלמד סנגוריא על ישראל, כדכתיב: "ויפן אליו ה' ויאמר: לך בכוחך זה[4] שלמדה סנגוריא על בני"[5], עיין בשופטים, ומשה היה לו ג"כ מדה זו.
שמשון היה נשמתו ניצוץ מאהרן הכהן, לפיכך היה נזיר, ולא היה מטמא למתים.
ויפתח היה ניצוץ נשמת שמואל הנביא אע"פ שהיה קודם.
ולפיכך מדקדק הגמרא דוקא גדעון כמשה וכו'.

וזה ידוע דמלחמת גדעון היה עם מדינים ועמלק, ולזה דקדק ה' בלשונו "נקום נקמת בני ישראל אחר תאסף אל עמך", רצה לומר: אחר מיתתך, היינו בגדעון תהיה ניצוץ נשמתך, ושם תהרוג את המדינים, אבל אתה בעצמך לא, כי "בירא דשתי ביה מיא, אל תשדי ביה קלא", כי אתה נתגדלת במדין, ולכן תיבת "אחר", הוא מדוקדק, ולא "ואחר", ודו"ק.


הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ במדבר לא ב..
  2. ^ דהיינו: "ואחר" עם ו' החיבור.
  3. ^ ילקוט שמעוני: "וישלח אותם משה (במדבר לא ו) – הקב"ה אמר למשה נקום בעצמך והוא שולח לאחרים, אלא ע"י שנתגדל במדין אמר אינו בדין שאני מצר למי שעשו לי טובה, המשל אומר באר ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן".
    וצ"ע שהגמ' בבבא קמא צב ב אומרת: "אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא א"ל דכתיב דברים כג ח לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". ומדוע הגמ' לא מביאה ראיה מפנחס שהוא מוקדם יותר בתורה.
  4. ^ שופטים ו יד. "ויפן אליו יהוה ויאמר: לך בכחך זה, והושעת את ישראל מכף מדין, הלא שלחתיך".
  5. ^ ילקוט שמעוני: "אמר ר' יהודה בר שלום ליל פסח היה אותו הלילה, ואמר לו ואיה כל נפלאותיו, היכן הם הפלאים שעשה האלהים לאבותינו בלילה הזה, הכה בכוריהם של מצרים, והוציא משם לאבותינו בלילה הזה שמחים. וכיון שלמד סנגוריא על ישראל, אמר הקב"ה: דין הוא שאגלה אני בכבודי עליו, שנאמר: 'ויפן אליו ויאמר לו לך בכחך זה', אמר לו הקב"ה: יש בך כח ללמד סנגוריה על ישראל, בזכותך הם נגאלים, שנאמר 'והושעת את ישראל".


מתוך: קהלת משה א יד (עריכה)

<< · קהלת משה · א · יד · >>

"א. וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו"[1], ב. "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש"[2].

וקשה: מה אמר הקב"ה למשה בפסוק ראשון?

ותירץ הגאון ר"ש מאוסטראפאלו: דהנה משה אמר לאהרן: "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש"[3], סבור אני או בי או בך, עכשיו אני רואה שנדב ואביהוא גדולים מנן[4].

וקשה: הא נדב ואביהוא שנים ומשה או אהרן היה די באחד והאיך הם גדולים ממשה ואהרן, שלקחו שנים בעד אחד? דיש גירסא במדרש אבכיר שכך אמר משה: סבור הייתי בי ובך, ר"ל שניהם, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך.

והנה ידוע שלקחו נדב ואביהוא לשמים[5], כי הם שושבינא דמטרוניתא, כי היה בכאן חתונת התורה עם ישראל ומשכן. וזהו סוד עם סגולה, כ"ל סגול, כי סגול שלשה נקודות, תורה, משכן, וישראל, והיה סבור משה שיקחו אותו ואהרן, עכשיו הם גדולים, שלקחו אותם היינו נדב ואביהוא.

והנה היה קשה למשה: למה המית ה' את נדב ואביהוא, היה לו ללקחם בחיים כמו אליהו וחנוך שעלו חיים לשמים, ועשרה שירדו חיים לגן עדן?

ותשובה על זה: שאליהו וחנוך לא עלו רק עד עולם המלאכים, יכולים לעמוד עם הגוף, אבל נדב ואביהוא עד עולם האצילות קרוב להקב"ה במאוד לא יכלו לעלות עם גופם והוצרכו למות שישאר הגוף בכאן וזה מאמר הקב"ה וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, ר"ל מפני מה מתו שני בני אהרן, היה לעלותם בחיים. לזה אמר ה' "בקרבתם לפני השם", ר"ל שקרבו לשכינה במאוד ובשביל זה "וימותו". ודוק היטב.


הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ ויקרא טז א.
  2. ^ ויקרא טז ב.
  3. ^ ויקרא י ג.
  4. ^ לשון רש"י: שם "הוא אשר דבר וגו'" – "היכן דבר, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט), א"ת בכבודי אלא במכובדי, א"ל משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך".
  5. ^ דהיינו: שהם התכוונו להקטיר לשם שמים.


מתוך: קהלת משה א טו (עריכה)

<< · קהלת משה · א · טו

איתא בגמרא: "כשישראל שרויים בצער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי"[1].

והוא תמוה קשה להולמו.

ואמר הגאון הנ"ל[2]: בדרך משל אם יש לאדם בן נחמד הוא מפליא אותו במאד, אבל אחר כך אם הבן הנ"ל הוא סני שומעני, ר"ל מעשיו מקולקלים, בודאי האב אינו מפליא אותו.

והנמשל היא כך: כי ישראל המה אהובים לה', והקב"ה משבח אותם, כי גמרא ערוכה היא: "מנין שהקב"ה מניח תפילין, שנאמר נשבע ה' בזרוע עוזו, אין זרוע אלא תפילין", ופריך הגמרא: תפילין דמרי עלמא מה כתיבי בהו? ומשני: הקב"ה משבח בשבחן של ישראל, היינו, "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"[3], וכו'.

ונמצא אימתי הקב"ה מניח תפילין, בזמן שישראל טובים, הוא משבח בשבחן, אבל בזמן שישראל מעשיהם מקולקלין, אנו משבח בשבחן, ואינו מניח תפילין, ולזה אמר כביכול: "קלני מראשי, קלני מזרועי", רצה לומר: איני מניח תפילין, וקל על ראשו, וקל על זרועו", ודו"ק היטב.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ סנהדרין מו א. "אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי".
  2. ^ החידוש הקודם שמובא מקהלת משה, הוא מר' שמשון, ולכן מה שכתב "הגאון הנ"ל", הכוונה לר' שמשון. (ר' שמשון מכונה שם "הגאון" במספר חידושים).
  3. ^ ברכות ו א. "א"ר אבין בר רב אדא א"ר יצחק מנין שהקב"ה מניח תפילין? שנאמר: (ישעיהו סב ח) נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, בימינו זו תורה, שנאמר: (דברים לג ב) מימינו אש דת למו, ובזרוע עוזו אלו תפילין, שנאמר: (תהלים כט יא) ה' עוז לעמו יתן. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב: (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש.
    א"ל רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? א"ל (דברי הימים א יז כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".