ערוך השולחן הלכות ברכת הפירות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספר
ערוך השולחן
על שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות ברכת הפירות


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד


בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים ב{{שולחן ערוך שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות ברכת הפירות}}, עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים.
וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו בעזרת השם יתברך, על פי הצעות וראיות מגדולי הפוסקים.
והכל בלשון צח וקל, ובסדר נכון, כאשר עיניך תחזינה מישרים בפנים הספר.

מאת הגאון המפורסם מורנו ורבנו הרב רבי יחיאל מיכל זצ"ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז"ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק; בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך.[1]


תוכן · הקדמת המחבר · מידע על הספר · המהדורה המקורית · מידע על מהדורה זו


מהדורה מקורית: ווארשא-פיעטרקוב, תרמ"ד-תרס"ז
מהדורת ויקיטקסט מבוססת על המהדורה המקורית ודפוסי הצילום שנעשו ממנה, עם תיקונים והוספות
מלאכת העריכה החלה בחודש סיון, תשס"ו


תוכן[עריכה]


הלכות ברכת הפירות: רברגרדרהרורזרחרטריריאריבריגרידרטורטזריז


סימן רב[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH202

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ברכת פירות האילן
ובו ארבעים וחמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ
מא | מב | מג | מד | מה

סימן רב סעיף א[עריכה]

כלל גדול נראה לי בברכות: דכל ברכה שקבעו חכמים למין זה - אינו יוצא בברכה אחרת, אף על פי שיש למין זה שייכות לברכה. ורק במקום שאמרו חכמים מפורש דיצא, כגון כשבירך על פרי העץ האדמה או שהכל כשבירך על איזה דבר שהוא, כדתנן (מ.'): "בירך על פירות האילן 'בורא פרי האדמה' - יצא, ועל כולם אם אמר 'שהכל' - יצא.

אבל בהא דתנן ריש פרק כיצד מברכין: "על פירות האילן הוא אומר 'בורא פרי העץ' חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר 'בורא פרי הגפן', ועל פירות הארץ אומר 'בורא פרי האדמה' חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר 'המוציא' וכו'", אם בירך על יין העץ ועל פת האדמה - דלא יצא. וראיה ברורה לזה, דאם לא כן למה לא תני כן במשנה דאם בירך העץ על יין והאדמה על פת דיצא, כמו ששנה על העץ דאם בירך האדמה דיצא או דעל כולם אם אמר שהכל יצא. אלא וודאי דבאלו לא יצא מפני שהחכמים עקרוה לגמרי מהעניין הקודם, וכן ראיתי כתוב על שם רבותינו הרא"ה והריטב"א ועוד גדולים (ברכ"י סימן ר"ז בשיורי ברכה).

ויש מי שכתב דיצא בפת כשבירך האדמה (חיי אדם כלל נ"ח בנשמת אדם), ויש דספוקי מספקא ליה (כסף משנה בפרק ד' הלכה ו'). וכן כתב אחד ממפרשי השולחן ערוך בסימן ר"ח: דאם בירך על היין 'בורא פרי העץ' - דלא יצא (מג"א סקכ"ב). וכן נראה לי דאם בירך על ירקות 'בורא מיני דשאים' - דלא יצא (כיון דקיימא לן כרבנן במשנה שם, ועיין מ"ש בסימן ר"ה). וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים - לא יצא, וחוזר ומברך כהוגן.

סימן רב סעיף ב[עריכה]

אמרו חז"ל (ב"ק ל'.): "האי מאן דבעי למיהוי חסידא - יקיים מילי דברכות". ונראה דהכי פירושו: דהחסיד עושה לפנים משורת הדין, והנה בברכות קיימא לן: 'ספק ברכות להקל', והחסיד מוציא את עצמו מידי קולא זו.

כגון שספק אצלו אם בירך בורא נפשות אם לאו - ואין צריך לברך מספק, והחסיד אוכל או שותה עוד איזה דבר ומברך בורא נפשות. וכן כשיש דבר שספק הוא אם מברכין העץ או האדמה - מברכין האדמה, והחסיד אוכל עוד שני דברים שברכתן וודאי אחת העץ ואחת האדמה. וכן כשיש ספק אם צריך לברך ברכה אחרונה, כגון שאינו יודע אם אכל כזית בכדי אכילת פרס - ואין צריך לברך מספק, והחסיד אוכל שיהיה וודאי בכדי אכילת פרס ומברך, וכן בשתיית חמים כיוצא בזה. וכן בכל מיני ספיקות רואה החסיד להוציא את עצמו מן הספיקות.

וכל שכן שהחסיד לא יסמוך עצמו על מה דתנן: "ועל כולם אם אמר שהכל - יצא", והפוטר עצמו בכל דבר בברכת שהכל - הרי זה בור (אליה רבה סעיף קטן א בשם האריז"ל).

סימן רב סעיף ג[עריכה]

ונראה לפי עניות דעתי שיש תקנה מדינא להוציא עצמו מכל ספק ברכה אחרונה, כגון שיש אצלו ספק אם בירך ברכה אחרונה אם לאו, או אם צריך לברך ברכה אחרונה אם לאו, יש דרך להוציא את עצמו מכלל הספק.

והיינו דהא קיימא לן דאם אמר: "בריך רחמנא מרא מלכא דעלמא דהאי פיתא" - יצא בברכת המוציא, כמו שכתבתי בסימן קס"ז, ואם כן יכול לומר: 'בריך רחמנא מרא מלכא דעלמא בורא נפשות וכו', ואם חייב בברכה זו הרי יצא בזה, ואם אין צריך ברכה הרי לא הוציא שם שמים לבטלה, דאין כאן הזכרת השם כלל והא יכול לומר רחמנא מאה פעמים. וכיוצא בזה בשארי ברכות, ויחשוב בלבו אם צריך ברכה הרי זה לשם ברכה, ואם לאו הרי זה אמירה בעלמא, וכן אני נוהג כמה פעמים בשתיית חמים (וראיתי מי שכתב דגם זה הוי כברכה לבטלה, ולא נראה לי כלל וכלל).

סימן רב סעיף ד[עריכה]

עוד כלל גדול בברכות: דברכה ראשונה חייב לברך אפילו בכל שהוא, בין אכילה בין שתייה כשכוונתו לאוכלו או לשתותו. אבל כשכוונתו רק לטעום את התבשיל אם הוא טוב אם לאו - אין צריך ברכה, וגם בזה יש דעות ויתבאר בסימן ר"י.

וכשלוקח זה לרפואה: אם טעמם לא טוב - אין צריך ברכה, ואם טעמם טוב - צריך ברכה, כיון שעל כל פנים החיך נהנה מזה, ויתבאר בסימן ר"ד. ואם אחרים אנסוהו לאכול ולשתות והוא אינו רוצה בזה - פסק רבינו הרמ"א שם דאפילו אם נהנה מזה אין צריך לברך, ויש חולקים בזה ויתבאר שם בסייעתא דשמיא.

סימן רב סעיף ה[עריכה]

וזהו בברכה ראשונה, אבל ברכה אחרונה: באוכלים - צריך כזית, ופחות מזה אין צריך ברכה אחרונה. והוא שיעור חצי ביצה, ויש אומרים שליש ביצה, ואנו תופסים לעיקר חצי ביצה. וממילא דהחסיד יאכל או פחות משליש או כחצי ביצה.

ובשתייה דעת הרמב"ם בפרק ג' דצריך רביעית, והתוספות והרא”ש נסתפקו בזה, דאולי די בכזית. וכבר כתבו זה הטור והשולחן ערוך בסימן ק"ץ, ורבינו הבית יוסף בסימן ר"י תפס לעיקר כדעת הרמב"ם ע"ש, וכן מסתבר דאין ספק מוציא וודאי, וכך אנו מורגלים לפסוק ברביעית, והחסיד יראה עצמו להוציא מידי ספק. וכבר כתבנו בסימן ק"ץ סעיף ד' דכזית הרבה פחות מרביעית ע"ש.

סימן רב סעיף ו[עריכה]

שיעור האכילה בכזית אינו אלא כשאוכל הכזית בכדי אכילת פרס, אבל כשאוכלו ביותר משיעור זה - אין צריך ברכה אחרונה. וכמה הוא אכילת פרס: לדעת הרמב"ם ג' ביצים, ולדעת רש"י ד' ביצים, כמ"ש בסימן תרי"ב ע"ש. ובבריה יש ספק דאולי לא בעינן כזית, כמ"ש בסימן ר"י, ושם יתבאר בזה בסייעתא דשמיא, והחסיד יזהר בכל זה.

ובשיעור שתיית רביעית פסק הרמב"ם לעניין איסורים בפרק י"ד ממאכלות אסורות דין ט' וזה לשונו: "וכן השותה רביעית... מעט מעט... או ששתה מן הדם מעט מעט: אם שהה מתחלה ועד סוף כדי שתיית רביעית - מצטרפין, ואם לאו - אין מצטרפין" עכ"ל, וכן פסק לעניין יום הכיפורים בפרק ב' משביתת עשור וכן פסק לעניין תרומה בפרק י' מתרומות ע"ש.

ובתוספתא דיומא פרק ד' מפורש כן, וזה לשון התוספתא: "שתה וחזר ושתה: אם יש מתחלת שתייה ראשונה ועד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית - מצטרפין, ואם לאו - אין מצטרפין" עכ"ל.

ואין לתמוה מה שייך בשתיית רביעית לשהות כדי שתיית רביעית, דהכי פירושו: דאין דרך לשתות הרביעית בבת אחת, דזהו גרגרן, כדאמרינן: "השותה כוסו בבת אחת - הרי זה גרגרן, שנים - מדרך ארץ", ודרך להפסיק מעט ולשתות בנחת וצריך לזה איזה זמן. ואם כן ממילא לדעת הרמב"ם גם לברכה אחרונה כן הוא, דאם שהה יותר מכדי שתיית רביעית - אין צריך לברך ברכה אחרונה, ועיין מ"ש ביורה דעה סימן פ"ה.

סימן רב סעיף ז[עריכה]

ולפי זה בשתיית חמין טי"י או קאוו"א ששוהין זמן מה בשתיית רביעית - אין צריך ברכה אחרונה, והחסיד יראה לשתות רביעית מהם בלא שהייה כדי לברך ברכה אחרונה, מפני דעת הראב"ד שיתבאר.

ואין לומר כיון דדרך לשתות חמין מעט מעט אינם דומין לשארי משקין, דכבר בארנו בסימן ק"ץ סעיף ד' שאין לחלק בין שתייה לשתייה, להוציא ממי שסובר דביי"ש חזק מברכין ברכה אחרונה אף על פחות מרביעית, דלא פלוג חכמים בין שתייה לשתייה ע"ש, שכן הסכימו גדולי האחרונים.

סימן רב סעיף ח[עריכה]

האמנם הטור והשולחן ערוך לקמן סימן תרי"ב לעניין יום הכיפורים הביאו שהראב"ד סובר דגם צירוף שתייה הוי כדי אכילת פרס כאכילה. ורבים הסכימו לדבריו, שכן מפורש בכריתות (י"ב:) לעניין טומאה, דפסול גווייה דצירוף שתייה כצירוף אכילה ע"ש, והרמב"ם עצמו פסק כן בפרק ח' מאבות הטומאות ע"ש. וצריך לומר דסבירא ליה דאין למידין מטומאה, ואיסור מטומאה לא ילפינן, או שיאמר דכיון דטומאת גווייה הוי מדרבנן לא רצו לחלק בין אכילה לשתייה.

והנה על כל פנים יש מחלוקת בשיעור צירוף שתיית רביעית. והפרש גדול יש ביניהם, דכדי אכילת פרס וודאי הוי כג' או ד' מינוטי"ן, וכדי שתיית רביעית וודאי לא יגיע למחצה ולשליש משיעור זה. ולפיכך יזהר החסיד בזה כמ"ש בסעיף הקודם או להרגיל את עצמו לברך 'בריך רחמנא', וכמ"ש בסעיף ג'.

סימן רב סעיף ט[עריכה]

והנה לעניין איסורים כתב הרמב"ם בפרק י"ד ממאכלות אסורות דכזית הוא חוץ ממה שבין השיניים, אבל מה שבין החניכים מצטרף. כזית חלב או נבילה... שהניחו בחמה ונתמעט - האוכלו פטור, חזר והניחו בגשמים ונתפח - חייבין עליו כרת או מלקות. היה פחות מכזית מתחלה ונתפח ועמד על כזית - אסור ואין לוקין עליו" עכ"ל.

ונראה פשוט דגם לעניין ברכה אחרונה הדין כן, דאנו הולכין כפי מה שהמאכל עכשיו, ואם יש בו עתה כזית - מברכין ברכה אחרונה, ואם אין בו עתה כזית, אף שמתחלה היה בו כזית - אין מברכין עליו ברכה אחרונה, ואם לא היה בו כזית מתחלה ונתפח ועמד על כזית - אין מברכין עליו. ופשוט הוא דבמאכל ספוגי שיש בו נקבים נקבים - אין הנקבים מצטרפין לכזית (וכן כתב הש"ת בסימן ר"י בשם ברכ"י ע"ש).

עוד נראה לי כמו דתנן בריש פרק ג' דטהרות: "הרוטב והגריסין והחלב: בזמן שהן משקה טופח - הרי אלו תחילה, קרשו - הרי אלו שניים". כלומר כיון שקרשו חשיבי כאוכלים - כמו כן לעניין ברכה אחרונה, דאם נקרשו המים ואכלן בקרישותן - צריך לברך ברכה אחרונה על כזית, וכהני גוונא בשארי משקין, דבזה לא שייך לחלק בין טומאה לשארי דברים.

וכן נראה לי דהאוכל שלג או ברד או כפור וגליד ונהנה מזה, כגון שהוא צמא וכיוצא בזה - צריך לברך ברכה אחרונה על כזית. ואף על גב דלמקוה משלימין למ' סאה כמים, כמ"ש בפרק ז' דמקוואות, מכל מקום עתה באכילתו שם אכילה על זה ולא שם שתייה, וקל וחומר הוא מרוטב דמשנה דטהרות שהבאנו (ועיין נדה י"ז. וצ"ע).

סימן רב סעיף י[עריכה]

כל האוכלין מצטרפין לכזית וכל המשקין מצטרפין לרביעית (מג"א סימן ר"י סק"א), אפילו אכל חצי זית מדבר שברכתו האחרונה מעין שלש וחצי זית מדבר שברכתו בורא נפשות - מצטרף לבורא נפשות. וכן במשקין כששתה חצי רביעית יין וחצי רביעית משארי משקין - מצטרף לבורא נפשות. אבל האוכל והשותה - אינו מצטרף (שם), שהרי אין שיעורן שוה ואין הנאתן שוה.

וכל מכשירי אוכלין הבאים לתקן את האוכל - אוכל הוא, כמו ציר שעל הירק או משקה הנבלע באוכל, ומצטרפין לכזית (שם), אבל כשהמשקה עומד בפני עצמו - אינו מצטרף. ולכן אוכלין המטוגנין בדבש כמו טייגלא"ך פירעסקע"ס או איי"ן גימאכ"ץ, או המטוגנין בחמאה כמו קרעפלא"ך בלינצע"ס פאמפוסקע"ס טייגאכ"ץ, או מטוגנין בשומן החמאה והשומן שעל האוכל - מצטרפין לכזית, דמשקה הבא לאוכל אוכל הוא (שבת קמ"ד:).

ונראה לי דהממולאים בבשר או בביצים או בגבינה - אין הבשר והביצים והגבינה מצטרפין לכזית לעניין ברכת על המחיה, כיון שעומדין בפני עצמן, וכל שאין מהקמח כזית - מברך בורא נפשות אם אלו ממלאין לכזית. וכן הטח חמאה על הפת או על רקיקין - אין החמאה מצטרף, כיון שהוא גוש ועומד בפני עצמו, אבל הטח שמן או שומן - מצטרף, דהוא נבלע בהם והוי כציר שעל הירק (כן נראה לפי עניות דעתי בדינים אלו).

סימן רב סעיף יא[עריכה]

ואין מברכין על אוכל ומשקה עד שיהיה המאכל או המשקה לפניו, כמ"ש בסימן ר"ו, וגם שיהיה מוכן לאוכלו או לשתותה. כגון שאוכל אגוזים או שקדים: לא יברך עד שישבר את האגוז הראשון או השקידה הראשונה, דאם יברך קודם השבירה, הוי השבירה הפסק.

ולא דמי לחיתוך הפת שגומר החיתוך אחר ברכת המוציא, כמ"ש בסימן קס"ז, דבשם הפת שאוכל גלוי לפנינו וגמר החיתוך הוא כרגע, מה שאין כן האגוז, המאכל מכוסה וגם השבירה אינה כרגע, לפיכך ישבור מקודם הברכה.

וכן אם אוכל תפוח ואין רצונו לאכלה עד אחר שיקלפנה, יברך אחר שיקלפנה שלא תהא הקילוף הפסק, וכן כל כיוצא בזה. וכן בשתייה שהמשקה היא בקנקן ושופכים להכוס ושותים מהכוס, לא יברך עד שישפוך להכוס.

וכן אם המאכל או המשקה קר מאוד או חם מאוד, שאי אפשר לאכלו או לשתותה עד שיעבור איזה זמן מועט, לא יברך עד שתהא ראוי לאכול ולשתות, וכן כל כיוצא בזה (עיין אליה רבה סק"א שהביא מי שאומר דיברך קודם שבירת אגוז וקודם קליפה כדי שיברך על השלם ע"ש, ולא מסתבר כלל, וע"ש דמסקנתו גם כן אינו כן ודו"ק).

סימן רב סעיף יב[עריכה]

על כל פירות האילן בין משבעת המינים בין משארי מינים: ברכה ראשונה שלהם היא 'בורא פרי העץ'. ואף על פי שגידולן מן הארץ כפרי האדמה, ולכן באמת אם בירך עליהן 'האדמה' יצא, מכל מקום לכתחילה קבעו עליהן ברכה מבוררת יותר מפני חשיבותן, שכל החשוב יותר ברכתו מבוררת יותר, וליתן שבח להקדוש ברוך הוא שברא דבר חשוב כזה.

ולשון הברכה היא 'בורא פרי העץ' ולא 'הבורא', דכל ברכה צריך להיות לשעבר. ואף על גב דגם 'הבורא' הוי לשון עבר, כמו 'המוציא לחם מן הארץ', מכל מקום 'בורא' הוא לשון מבורר יותר, ובהמוציא הוי הטעם שלא לערבב האותיות, כמ"ש בסימן קס"ז. ואפילו לטעם האחר שכתבנו שם, להראות דקדוק בלשון, דיו ב'המוציא', ולכן כל הברכות הם בלא ה"י, כמו 'בורא פרי העץ', 'בורא פרי האדמה', 'בורא מיני מזונות' (מחצית השקל סק"א).

וכבר בארנו שם סעיף ז' דזהו לשון הוה המורה על השגחתו יתברך בכל עת ובכל רגע ע"ש.

סימן רב סעיף יג[עריכה]

ועל היין מפני חשיבותו קבעו לו ברכה בפני עצמו: 'בורא פרי הגפן', בין חי בין מבושל. ואף על פי שהמבושל גרוע מחי ואין בו דין יין נסך, ולדעת רש"י אין מקדשין עליו ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן, כמ"ש הטור לקמן סימן ער"ב, אך רוב רבותינו חולקים בזה כמ"ש הטור שם, וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות בבבא בתרא (צ"ז.) והרא”ש שם, וכן סתמו בכאן הטור והשולחן ערוך סעיף א'.

וכן יין מזוג מברכין 'בורא פרי הגפן'. ודווקא יינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו כשנתערב בהם מעט מים, נתבטל טעם היין ומברכין שהכל, אך לא כל היינות שוות בזה. ואם בירך על יין בורא פרי העץ - לא יצא, כמ"ש בסעיף א'. וגם אם עשה מיין קונדיטון, דהיינו שנותנין בו דבש ופלפלין - גם כן ברכתו בורא פרי הגפן, ולא נודע לנו זה.

סימן רב סעיף יד[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף א': דאם נתערב יין בשכר - אזלינן אחר הרוב: אם הרוב יין מברך 'בורא פרי הגפן', ואם הרוב שכר מברך 'שהכל' עכ"ל.

ולא אזלינן בתר הטעם, דכיון דשניהם בני חיובא בברכה, ממילא דאזלינן בתר רוב דהוא העיקר (ט"ז סק"א). ועוד נראה לעניות דעתי דוודאי אם אין כאן טעם יין - אין מברכין עליו בורא פרי הגפן אפילו כשרוב יין, והכא מיירי בשכר תאנים (מג"א סק"ג) שיש בו מתיקות כמו יין. אבל שכר שלנו או שארי משקין שמבטלין טעם היין - לא מהני רוב יין כלל. וכשהיין מועט מהשכר תאינים, אפילו יש בו טעם יין - אזלינן בתר רובא ומברכין עליו שהכל.

סימן רב סעיף טו[עריכה]

ודע דיין מצמוקים מברכין עלייהו 'בורא פרי הגפן', ועושין עליהן קידוש והבדלה כמ"ש בסימן ער"ב, והרי אפילו לגבי נסכים בבית המקדש כשר בדיעבד, כדאיתא בבבא בתרא (צ"ו.), ובכל מדינתינו אין היין מצוי כלל רק מה שעושים מצמוקים כידוע.

אמנם מעולם נצטערתי על זה, דהנה הרי"ף שם והרמב"ם בפרק כ"ט משבת והטור והשולחן ערוך לקמן סימן ער"ב כתבו מפורש דבעינן שגם מהצמוקים עצמן בלא מים יצא מעט יין, אבל בלאו הכי לא חשיב יין ע"ש.

והרי הצמוקין שלנו שעושים מהן יין אין בהם כלל לחלוחית של יין, ורק על ידי שרייתם במים הרבה זמן יש בהמים טעם יין, ואיך אנחנו מברכים עליו 'בורא פרי הגפן' ועושים עליו קידוש והבדלה ומברכין 'בורא פרי הגפן', ואם באנו לשנות ולומר לברך 'שהכל' לא יצייתו לנו, שכן מנהגינו מאבות אבותינו ואין פוצה פה ומצפצף, ואנחנו בעצמינו עושים כך ואיך מצאנו ידינו ורגלינו בעניין זה.

סימן רב סעיף טז[עריכה]

ובהכרח ליישב מנהגן של ישראל, דהנה ידוע מחלוקת הראשונים בטעם כעיקר, דרש"י והרמב"ם סבירא ליה דהוה דרבנן, כמ"ש הרמב"ם בפרק ט"ו ממאכלות אסורות, דאפילו נמחה גוף האיסור בתוך ההיתר, אם אינו אוכל מהאיסור עצמו כזית בכדי אכילת פרס - אינו לוקה עליו, וכל שכן בטעם בלבד. אבל ר"ת והראב"ד פסקו דטעם כעיקר אסור מן התורה, כמ"ש הטור ביורה דעה סימן צ"ח ע"ש.

ולפי זה נאמר דהרי"ף והרמב"ם שהצריכו שיצא יין קצת מהצמוקים עצמן, אזלי לשיטתייהו דטעם כעיקר דרבנן, ואנן סומכים על ר"ת והראב"ד דטעם כעיקר דאורייתא, ואם כן ממילא כשהמים קלטו טעם היין הטמון בהענבים, ואין לך טעם כעיקר יותר מזה, לפיכך מברכין עליו 'בורא פרי הגפן'.

אך זהו וודאי דביין צמוקים שלנו, אם נתערב אפילו מעט מים או משקה אחרת - מקלקל הטעם לגמרי ומברכין עליו 'שהכל'. והדינים שנתבארו כמו קונדיטון ותערובת יין בשכר לא שייך ביין צמוקים שלנו, ובסימן ר"ד סעיף ט"ז יתבאר טעם יפה בזה ע"ש.

סימן רב סעיף יז[עריכה]

כל פרי העץ מיד שהפרי נתגדלה קצת ורוצה לאכלה - מברך עליה 'בורא פרי העץ' אף על פי שלא נגמר בישולה, אם רק ראויה לאכילה אפילו על ידי הדחק, שהרי היא עומדת לאכילה והוא אוכלה.

אך אם אינה ראויה לאכילה כלל אף על ידי הדחק, כגון שהיא מר ביותר או עפוץ ביותר שקורין זויע"ר - אין מברכין עליו כלל, וכעץ בעלמא הוא. ואם מתקן על ידי האור מברך 'שהכל', דאינה עדיין בגדר פרי העץ. ולכן כל מיני תפוחים וכל מיני אגסים וכל מיני גודגדניות אף שלא נגמר בישולם עדיין, כיון שאוכלין אותם על ידי הדחק - מברך עליהם 'בורא פרי העץ'.

סימן רב סעיף יח[עריכה]

ובענבים אינו כן, דכל זמן שהם עדיין בוסר ולא הגיעו לשיעור פול הלבן - מברכין עליהם 'בורא פרי האדמה'. וטעמו של דבר: מפני שענבים עיקרן הם לעשות מהם יין, אם כן כל זמן שלא הגיעו לשיעור הזה אינם ראוים לעשות מהם יין, ואין ברכתם העץ אלא האדמה כשארי פרי האדמה, דבטל שם ענבים מעליהם.

ושיעור פול הלבן לא נודע לנו, ולכן לעולם מברכים עליהם 'בורא פרי האדמה' עד שיראה לעינים שנגמר בישולם. ואין זה נגד הדין, שהרי בדיעבד אם בירך על העץ האדמה יצא, ולכן כל זמן שיש ספק - מברכין האדמה.

ויש אומרים דעל חרובין אינו מברך העץ עד שיראה בהן כמין שרשראות של חרובין, וכן בזיתים עד שיגדל הנץ סביבם, דקודם זה אין שם פירי עליהם כלל ומברכים עליהם האדמה. ורבינו הרמ"א כתב שכן עיקר, ויש חולקים בזה (עיין מג"א סק"ה). ואין לנו ידיעה בזה, כי אינם גדילים במדינתינו.

סימן רב סעיף יט[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג': "גרעיני הפירות: אם הם מתוקים - מברך עליהם 'בורא פרי העץ', ואם הם מרים - אינו מברך עליהם כלל, ואם מתקן על ידי האור - מברך עליהם 'שהכל'" עכ"ל, דסבירא ליה דגרעינין הם כפירי עצמו שהרי חייבין בערלה, כדתנן בפרק קמא דערלה: "קליפי אגוזין והגרעינין - חייבין בערלה".

ודקדקו מזה התוספות והרא”ש בברכות (ל"ז:) דגם ברכתן העץ. אבל הרשב"א חולק בזה, וסבירא ליה דוודאי גרעינים אינם בכלל פירי, ואין מברכים עליהם העץ אלא האדמה, וגבי ערלה יש דרש דמרבינן מ'את פריו' - את הטפל לפירי, ולא לעניין ברכה.

והרבה גדולים חשו לדעתו, ופסקו דיברך על הגרעינין 'האדמה', ויש חוששין לברך רק 'שהכל' (עיין באר היטב וש"ת סק"ו ומג"א סק"ז). וטוב לברך 'האדמה', דבזה אנו יוצאים גם דעת התוספות והרא”ש, שהרי יוצאין בדיעבד ב'האדמה' גם על פרי העץ. (המג"א סק"ז הקשה למה פסק במתקן על ידי האור 'שהכל', מאי שנא משקדים ע"ש, ותמיהני שהוא עצמו פסק כן בסק"ה ע"ש ודו"ק) ובסעיף כ"ג יתבאר הפרש בין גרעינין לגרעינין ע"ש.

סימן רב סעיף כ[עריכה]

כל המשקים היוצאים מכל הפירות, כגון שסחטן והוציא מהן משקין - זיעה בעלמא הוא וברכתן 'שהכל', דלא נטעי אינשי פירי אדעתא דמשקין, לבד זתים וענבים שעיקר נטיעתן הוא לשמן וליין, באלו ברכתן 'העץ', וליין קבעו ברכה לעצמו 'הגפן' מפני חשיבותו. אבל על שמן מברכין 'העץ' כמו על הזתים עצמן.

אמנם זהו מציאות רחוקה לברך על שמן זית, דאם שותה שמן כמו שהוא הלא אזוקי מזיק ליה ואין מברכין עליו כלל, ואם אכלו עם פת הרי הוי הפת עיקר והשמן טפל, ומברך על העיקר ופוטר את הטפילה. ולא משכחת לה אלא כששותה השמן לרפואה ואוכל עמו מעט פת שלא יזיקנו השמן, דאז מברך על השמן כיון דעיקר כוונתו על השמן (שם סק"ח). וכן כשנותן בשמן שארי משקין שלא יזיקנו השמן, וכוונתו רק אל השמן - דמברך העץ (שם).

ואף על גב דמכוין לרפואה, מכל מקום כיון שיש לו הנאה מזה - חייב בברכה, ורק מפני שטבע השמן להזיק להחיך כששותיהו בפני עצמו, לכן נוטל עוד איזה דבר, אבל עיקר כוונתו להשמן. והרמב"ם פרק ח' פסק דשותה שמן מברך 'שהכל', וצ"ע וכבר השיג עליו הטור.

סימן רב סעיף כא[עריכה]

וכעין זה אמרו בגמרא (ל"ו.): כגון שחושש בגרונו ושותה השמן לרפואה מעורב עם מי סילקא הנקרא אניגרון, שאז לבד שאינו מזיקו אדרבא מועיל להגרון, והוה ליה שמן עיקר ומברך עליו 'בורא פרי העץ', ואפילו השמן פחות מהסילקא (שם סק"ט), כיון דעיקר כוונתו להשמן - מברך 'העץ'.

ולכן אם אינו חושש בגרונו ואינו מתכוין לרפואה אלא לאכילה - הוה ליה אניגרון עיקר אפילו הוא פחות מהשמן, וברכתו 'שהכל', דהוה ליה אניגרון עיקר והשמן טפל, ומברך על העיקר ופוטר את הטפילה (מכל זה מבואר שיש הנאה בשתיית שמן, ואצלינו אינו ידוע זה, ואולי השמן שלהם היה טוב משלנו וצ"ע).

סימן רב סעיף כב[עריכה]

בשקדים יש שני מינים: מתוקים ומרים, והמתוקים הרי הם ככל הפירות. והמרים בגדולתן אינם ראוים לאכילה מפני מרירותן ואינם בכלל ברכה, ומשתמשין בהן לתבלין, אבל בעצמן אינן ראוין לאכילה כלל. אך בקטנותן הקליפה שעליהם מתוקה, ואוכלין אותם בשביל הקליפה, והרבה שנוטעין אותן למען זה לאכלן בקוטנן, ולכן מברכין עליהם 'בורא פרי העץ'. והגדולים כשמתקן על ידי האור או על ידי דבר אחר - גם כן מברך עליהם 'בורא פרי העץ'.

ולא דמי לגרעינין שבסעיף י"ט דבכהאי גוונא מברכין 'שהכל', דהתם אין הגרעין עיקר הפרי, ולכן כשאינן ראוין רק על ידי האור, אינן בכלל הפירי. אבל הכא עיקר פירי הוא, ואכילתן הוא על ידי האור ונוטעין אותן לכך להמתיקן על ידי האור, וזהו עיקר אכילתן ושפיר מברכינן 'בורא פרי העץ' (לבוש וזה כוונת המג"א סקי"ג). הא למה זה דומה: לירקות שאכילתן הוא רק על ידי בישול, ומברכינן עלייהו 'בורא פרי האדמה' כמ"ש בסימן ר"ה, והכי נמי כן הוא.

סימן רב סעיף כג[עריכה]

בזמן רבותינו היה מין אילן שקורין צלף, ויש בו ד' דברים הראויין לאכילה: האחת עיקר הפירי ונקראת אביונות, והשנית דסביב הפירי גדל קליפה גדולה כקליפת האגוזים הדקים ונקראת קפריס, והשלישית הם העלים שגם כן ראוים לאכילה, והרביעית שבתוך העלין גדילין כמין תמרות.

והנטיעה הוי רק בשביל עיקר הפירי, ולפיכך על האביונות מברך 'בורא פרי העץ', ועל הקפריסין והעלין והתמרות מברכין 'בורא פרי האדמה'. וכללא הוא בפירות אילנות: דלכל מה שהוא כוונת הנטיעה - מברכין 'העץ', ולכל מה שאין כוונת הנטיעה לזה - מברכין 'האדמה'. וגרעינין שמברכין 'העץ' משום דכוונתם להגרעינין, דיש פירות שעיקר הטעם הוא בהגרעינים. וכשיש ספק אם נוטעים על דעת זה - מברכים 'האדמה'.

ולפי זה נראה לי ברור דזה שנתבאר דמברכין על הגרעינין 'העץ' אינו אלא בפירות שהם מלאים גרעינים, כמו צמוקים ותאנים ורמונים וכיוצא בהם, שכשאוכלין אותן אוכלין אותן עם גרעיניהן. אבל גרעיני תפוחים ואגסים וכיוצא בהן שאכילתן הם בלא הגרעינין - אינו מברך על הגרעין 'העץ' אלא 'האדמה' או 'שהכל', וכן נראה לי עיקר לדינא (ולרמב"ם בפרק י"א מתרומות יש חילוק במיני גרעינים ע"ש).

סימן רב סעיף כד[עריכה]

כתב הרמב"ם בפרק ח' דין ד': "תמרים שמיעכן ביד והוציא גרעינין שלהן ועשה כעין עיסה - מברך עליה תחילה 'בורא פרי העץ' ולבסוף 'מעין שלש'" עכ"ל.

כלומר דלא תימא דברכת 'בורא פרי העץ' ו'מעין שלש' אינו אלא באוכל פירי כמו שהיא, שתמונת הפירי ניכרת, אבל כשממעכה כמין עיסה ירדה ממעלתה, דאינו כן. וזה לשון הגמרא (ל"ח.): "והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא - מברכינן עלייהו 'בורא פרי העץ'. מאי טעמא: במילתייהו קיימי כדמעיקרא" ע"ש.

ופשוט הוא דהוא הדין בכל הפירות הדין כן, ולכן פאווידל"א שלנו שממעכין הפירות ומטגנין אותן עד שיתייבשו ומחתכין אותן לחתיכות - מברכין עלייהו 'בורא פרי העץ'. וכן כתב רבינו הרמ"א על דברי רבינו הבית יוסף בסעיף ז' שהעתיק לשון הרמב"ם וזה לשונו: "ולפי זה בלוטערי"ן הנקרא פאווידל"א - מברכין עליהם 'בורא פרי העץ'" עכ"ל.

סימן רב סעיף כה[עריכה]

אך אחר כך כתב דיש אומרים לברך עליהם 'שהכל'. וטוב לחוש לכתחילה לברך 'שהכל', אבל אם בירך 'בורא פרי העץ' - יצא, כי כן נראה עיקר עכ"ל.

והתבאר דדיעות רבותינו בעלי השולחן ערוך לברך העץ, אלא שרבינו הרמ"א חשש לכתחילה לדעת יש אומרים, והוא בעל תרומת הדשן בסימן כ"ט שפסק לברך שהכל. ולפי שלעניות דעתי הך דתרומת הדשן הוא עניין אחר לגמרי, לכן מוכרחני לבארם. אך מקודם נבאר דברי הטור שהם תמוהים מאוד לכאורה, ואחר כך נבאר דברי התרומת הדשן בס"ד.

סימן רב סעיף כו[עריכה]

וזה לשון הטור: "תמרים שכתשן קצת ואינן מרוסקין לגמרי - 'בורא פרי העץ', ועל דבש הזב מהן 'שהכל'. ובה"ג כתב דווקא שעירב בו מים, אבל אם הוא בעיניה - 'בורא פרי העץ', ור"י לא היה מחלק. והרמב"ם כתב: דבש תמרים - 'שהכל', אבל תמרים שמיעכן ביד... ועשה מהן עיסה - מברך 'בורא פרי העץ' ולבסוף... ואפשר שגם ר"י מודה בזה העניין, כיון שהן בעין - חשובין כעיקר הפירי לדברי הכל" עכ"ל.

וסותר את עצמו, דמקודם כתב דווקא שאינן מרוסקין לגמרי 'בורא פרי העץ', ומשמע להדיא דבמרוסקין לגמרי אינו מברך 'בורא פרי העץ', דכן משמע מפירוש רש"י בהך דטרימא, שכתב דטרימא הוא דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק עכ"ל. ומבואר לכאורה דבמרוסק אין ברכתן 'בורא פרי העץ', ואם כן איך כתב הטור אחר כך דלדברי הכל מודים להרמב"ם, הא של הרמב"ם מרוסקין לגמרי כיון שהם כעין עיסה. ומפרשי הטור (ב"י וב"ח) כתבו שבאמת חוזר מסברתו הקודמת ומדחה פירוש רש"י מפני הרמב"ם ע"ש, והדוחק מבואר.

סימן רב סעיף כז[עריכה]

אבל באמת נראה לי כמ"ש בעל הדרישה דאין כאן סתירה כלל, וזה שכתב: 'אין מרוסקין לגמרי' הכי פירושו: שאינו מרוסק עד שנעשה כמשקה או דבש, דבזה וודאי מודה הרמב"ם כיון שנתבטל שם אוכל מעליו.

והרמב"ם מיירי שמראה אוכל עליו אלא שנעשה כעיסה ונתבלבל מראיתו, אבל מכל מקום מאכל הוא, כמו פאווידל"א שלנו, ובזה גם רש"י מודה שמברכין עליו העץ (ולדינא גם הט"ז סק"ד פוסק כן, אלא שנדחק בלשון רש"י ע"ש. ולדברי הדרישה אין כאן דוחק, והוא עניין אחר לגמרי כמ"ש). ולשון ריסוק הוא שנעשה כמשקה, כמו 'אין מרסקין את השלג'.

סימן רב סעיף כח[עריכה]

ולפי זה אני אומר דגם דברי בעל תרומת הדשן הוא עניין אחר, וזה לשונו: "שאלה: לטווירג"א שעושין מגודגדניות שקורין וויינקסלע"ן, שמבשלין אותן עד שהם נימוחים לגמרי ומערבין בהן תבלין ודבש, יש לברך עליהם 'שהכל' או 'העץ'. תשובה:... אמנם כי דייקינן בפירוש רש"י בההיא דטרימא... משמע דאי הוה מרוסקין הרבה מברכינן עלייהו 'שהכל'... שהם נמוקים לגמרי וכו'" עכ"ל.

ורבינו הבית יוסף בספרו הגדול סימן ר"ד תמה עליו, איך לא הביא כלל דברי הרמב"ם, ע"ש שדחה דבריו. אבל באמת אין זה עניין כלל לדברי הרמב"ם, דמיירי שנימוחים לגמרי עד שנעשה כמשקה כמבואר מלשונו, וזה יש אצלינו גם כן, שממחין הפירות וסוחטין אותם ומטגנין בדבש או בנופת צוקע"ר, וזהו וודאי ברכתו 'שהכל' וקורין לזה סירו"פ.

סימן רב סעיף כט[עריכה]

והנה גם במהרי"ק (שורש מ"ג) מצאתי וזה לשונו: "אודות הענבים שמבשלין אותן עד שיעשו עבים וקורין אותו קונפא"ט, ונסתפקת אם לברך עליו 'שהכל' או 'העץ' כיון דאישתני לעילויא... נראה לי דמברך 'שהכל'... אבל האי קונפא"ט שאין לו מראה ענבים ולא טעם ענבים כלל... ולא אישתני לעילויא אלא לגריעותא וכו'" עכ"ל.

ומקודם כתב דקונפא"ט לא בא לדרך אכילתו כלל, ולא נטעי אדעתא דהכי וכו' עכ"ל, ולא הביא כלל דברי הרמב"ם ולא הך דטרימא, אלא וודאי שמיירי עד שנעשה כמשקה עבה. וגם בזה כתב משום דאישתני לגירעותא ואין לו טעם ענבים כלל ולא נטעי אדעתא דהכי, אבל הפאווידל"א שלנו שהם אוכל כמקדם אלא שמראיתו נתבלבל וגם אישתני למעליותא כידוע וגם טועמים בו טעם הפירי - אין שום ספק בזה שמברכים עליו 'בורא פרי העץ', וכן אני נוהג וכן יש להורות למעשה.

(וגם דברי המג"א סקי"ח מורים כן, שמחלק בין נימוחים לגמרי על ידי בישול ובין לא נימוחים לגמרי, אלא שלשונו קצרה, אבל אין כוונתו לחלק בין מבושל ובין אינו מבושל ע"ש היטב. ועיין בלבוש שמחלק בין ריסוק לריסוק, וכבר השיגו עליו, עיין אליה רבה סקי"א שדחק ליישבו, אבל לפי דברינו אין צריך לכל זה ודו"ק.

סימן רב סעיף ל[עריכה]

בקליפי מאראנצי"ן נחלקו הפוסקים איזה ברכה עליה: יש אומרים 'העץ' (מג"א סקי"ז), דכיון דלגבי ערלה קיימא לן דהקליפה והגרעין חייבין בערלה (ל"ו:), ואם כן כמו שפסקנו דעל גרעינין מברכין 'העץ' כמו כן על קליפין, ויש אומרים לברך 'האדמה' (ט"ז בסימן ר"ד סקט"ו).

וטעמו דאף על גב דחייבת בערלה, זהו מפני שהוא שומר לפירי, ומרבינן מ'את פריו' - את הטפל לפריו, ולא לעניין ברכה, דהא לא נטעי אדעתא דקליפין, והוי כקפרס ועלין ותמרות שבצלף בסעיף כ"ג, ויש אומרים לברך שהכל (ע"ת ואליה רבה בסימן ר"ג סק"ב).

ואני לא באתי להכריע, אלא ששמעתי על בירור שרובי מאראנצי"ן שלנו הבאות מאיטליא אינם קליפות של לימונע"ס או עפלצי"ן כמו שרגילין לומר, אלא שהם עיקרי הנטיעות והם כהפירות עצמן, שגידולם כך כקליפות ותולשין הפירות ומחתכין אותן למאראנצי"ן, ואם כן וודאי מברכינן עלייהו 'בורא פרי העץ'. ומיום ששמעתי זה אני מברך עליהם 'בורא פרי העץ', ובפרט שדיעה ראשונה סוברת כן אפילו אם הם קליפות של פירי (וגם הפנים מאירות סימן ס"ה הכריע כהמג"א כמ"ש הבאר היטב סקי"ג, ואולי מטעם שכתבנו, ואין בידי ספרו לעיין בו, וכן פסק הח"א כלל נ"ב לברך 'העץ' ע"ש).

סימן רב סעיף לא[עריכה]

כבר כתבנו דמשקין היוצאין מכל מיני פירות על ידי סחיטה - מברך 'שהכל', דאינו אלא זיעה בעלמא, לבד זתים וענבים, ולכן גם דבש הזב מהתמרים ברכתו 'שהכל'. ודעת בה"ג לברך 'העץ' כמ"ש בסעיף כ"ו, ואולי טעמו מפני שבתורה כתיב 'דבש' וכתיב 'זבת חלב ודבש', שמע מינה דזהו עיקר הפירי. אבל כל הפוסקים חולקים עליו, דדבש שבתורה הוא תמרים, והם ככל הפירות וברכתן 'שהכל'.

וכן סופי ענבים שאין מתבשלין לעולם ואי אפשר לעשות מהם יין כלל ועושים מהם חומץ, ולכן אינם בכלל ענבים - ומברכין עליהם 'שהכל'. ולא דמי לבוסר שמברכים 'האדמה', דבוסר עומד להתגדל וגם עתה ביכולת לעשות ממנו יין, ולכן אינו יורד רק ממעלת העץ להאדמה, אבל אלו דינם כהחומץ היוצא מהם.

וכן על מין תמרים הנקראים 'נובלות', והיינו שנתבשלו ושרפם החום ונתייבשו ואי אפשר לעשות מהם דבש כלל, ואינם בכלל תמרים - ומברכין עליהן 'שהכל', דנשתנו הרבה לגריעותא.

סימן רב סעיף לב[עריכה]

איתא בגמרא (ל"ט.): "מיא דסילקא כסילקא ומיא דליפתא כליפתא, ומיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי", וכן מיא דשיבתא, וזהו ירק שנותנין בקדרה כדי למתק הקדרה ולא לאכלו (רש"י).

מבואר מזה שכשמבשלין ירקות או פירות במים - מברכין על המרק כמו על הירקות והפירות עצמן. ולא דמי למי פירות דאמרינן זיעה בעלמא הוא וברכתן 'שהכל', כמ"ש בסעיף הקודם, דבשם אין טעמם כטעם הפירות. אבל מי השלקות טעמן כטעם השלקות עצמן, ולכן מברכין על המרק כברכת הפירי עצמה (רא"ש פ"ו סי"ח).

וכן אם בישל פרי העץ ונכנס הטעם במי הבישול - מברכין 'העץ', ולפי זה אם בשלו פלוימע"ן או ראזינקע"ס - מברכין על המים גם כן 'העץ', ואם בשלו קרוי"ט או ברויקע"ס - מברכין על המים 'האדמה'.

סימן רב סעיף לג[עריכה]

וזה לשון הטור והשולחן ערוך בסימן ר"ה סעיף ב': "על המים שבשלו בהם ירקות - מברך הברכה עצמה שמברכין על הירקות עצמן, אף על פי שאין בהם אלא טעם הירק. והני מילי כשבשלם בלא בשר, אבל אם בשלם עם בשר - מברך עליו 'שהכל'" עכ"ל, דכיון שיש בהם טעם אחר לבד טעם הירקות, אין הולכין אחר טעם הירק.

וממילא דהוא הדין אם בשלו ירקות בחומץ או בקווא"ס או בבארס"ט - אין מברכין על המרק 'האדמה' אלא 'שהכל', מפני שיש בו טעם אחר לבד הירקות (ט"ז שם סק"ה). ולפי זה הוא הדין כשמבשלין קרוי"ט או ברויקע"ס של חלב ונותנין בהם חלב או סמעטענ"א כנהוג - גם כן אין מברכין על המרק 'האדמה' אלא 'שהכל'.

וכללו של דבר: שאין מברכין על המרק של ירקות 'האדמה' אלא כשבשלו הירקות עם מים ולא נתנו בהם דבר אחר, שאין בהם אלא טעם הירקות, וכל שיש בהמרק טעם לבד הירקות - מברכין על המרק 'שהכל'.

סימן רב סעיף לד[עריכה]

וכל זה הוא בירקות, אבל בפירות כתב רבינו הבית יוסף בסימן זה סעיף י': "פירות ששראן או בשלן במים, אף על פי שנכנס טעם הפירי במים - אינו מברך על אותם המים אלא 'שהכל'. והרא”ש כתב דאפשר היכא שנכנס טעם הפירי במים, מברך 'בורא פרי העץ'" עכ"ל.

ודיעה ראשונה היא דעת הרשב"א שמחלק בין ירקות לפירו,ת דהוא כתב דדווקא ירקות שדרכן לשלקן ואין נאכלין בלי שליקה כמו קרוי"ט ובוריקע"ס, לפיכך עיקר מאכילתן הוא הבישול, ולכן מימיהן כמותן. אבל פירות דעיקר אכילתן כשהן חיין, ולכן בבישולם אין על המרק דין הפירות.

וכשיש פירות שדרכן רק בבישול, כמו פלוימע"ן יבשים - מברכין על המרק 'העץ' גם להרשב"א (ט"ז סק"ח), וכן תפוחים ואגסים יבשים שאין נאכלין רק על ידי בישול - מברכין 'העץ'. (ב"ח) והוא הדין לסעפטאלי"ן, וכן צמוקים יבשים שרוב מאכלן על ידי בישול.

סימן רב סעיף לה[עריכה]

אבל יש חולקין בזה, וסבירא ליה דלדעת הרשב"א אין מברכין על שום מרק של פירות 'העץ', דטעמו של הרשב"א הוא דבעינן דברים שעיקר זריעתן הוא לבישול, כמו ירקות של קרוי"ט ובוריקע"ס. אבל כל מיני פירות עיקר נטיעתן לאכלן חיים, ואינו מועיל מה שמייבשין אותם עד שאינם ראוים בלא בישול (לבוש ומג"א סקכ"ב).

ולפי זה גם על מרק של פלוימע"ן וכל מרק של מיני פירות יבשין - מברכין 'שהכל'. והנה לדינא ספק ברכות להקל ומברכין 'שהכל', דבדיעבד גם להרא”ש יוצאין בזה.

סימן רב סעיף לו[עריכה]

ולהרמב"ם שיטה אחרת בכל זה בפרק ח' דין ד', ותמיהני על רבותינו שלא הביאו דבריו כלל. וזה לשון הרמב"ם: "ירקות שדרכן להשלק: שלקן - מברך על מי שלק שלהן 'בורא פרי האדמה', והוא ששלקן לשתות מימיהם, שמימי השלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותן" עכ"ל.

הרי דלשיטתו לא שייך זה בכל מיני שלקות של ירקות שלנו, כמו קרוי"ט ובוריקע"ס שמבשלין לאוכלן עם המרק, ולהרמב"ם אינו אלא דווקא כשמבשלין רק בשביל מימיהם, וכל שכן דלא שייך זה בפירות. ובזה נראה להדיא דעתו כדעת הרשב"א, דדין זה אינו אלא בירקות בלבד, ואפילו בירקות אינם אלא כשהבישול הוא רק בשביל מימיהם.

ויש אצלינו גם כן כמו שמבשלין בוריקע"ס שלימים בשביל השלק וקורין לזה ראסי"ל, והיינו שהבוריקע"ס משליכים לחוץ או לבהמה. ולפי זה לדינא אין לנו לברך על שום שלק הברכה של הפירי רק 'שהכל', אם לא כשמבשל ירק בשביל המים ואין בו בשר או חלב, דאז לכל הדעות מברך 'האדמה'.

ויראה לי דאף אם מטעים הראסי"ל בביצה אחת או שתים כדרך העולם, מכל מקום ברכתו 'האדמה', דאין הביצים ניכרים כלל בהמרק כידוע, אם לא ששפך לתוכו הרבה ביצים. אבל בשר או חלב או חלב קפוי שקורין סמעטענ"א נותנים טעם נכון בהראסי"ל ומברכין 'שהכל', וכן נראה לי הלכה למעשה.

סימן רב סעיף לז[עריכה]

ונראה לי ראיה לדברי הרמב"ם שעיקרו של דבר זה עשוי לשתייה, דהנה בריש כיצד מברכין אומר הש"ס לעניין שמן דקא שתי ליה על ידי אניגרון, דאמר רבה: "אניגרון - מיא דסילקי, אנסיגרון - מיא דכולהו שלקי" ע"ש, הרי דקרי לה הש"ס שתייה, ובכאן אומר גם כן: "מיא דסילקא, מיא דכולהו שלקי".

וכן משמע מדברי רבינו יונה, שהקשה: כיון דמיא דשלקא כשלקא, למה אין מברכין על שכר של שעורים 'האדמה' כמו על השעורין עצמן. ותירץ: דמי השלקות דרך לאכול בהן פת ע"ש. ואי סלקא דעתך כשבישולן הוא לאכול עם השלקות, אין זה דמיון לשכר, אלא וודאי דדומין לשכר שמבשלין לכתחילה רק למען המשקה, וכן מתבאר לי מדברי המרדכי ע"ש. (עיין מג"א סימן ר"ה סק"ו, ושם יתבאר עוד בזה בסייעתא דשמיא ע"ש, ועיין נשמת אדם כלל נ"ב מ"ש בכוונת הרמב"ם, ואין בהם טעם ע"ש ודו"ק)

סימן רב סעיף לח[עריכה]

ועל הרוטב של ירק הנכבש כמו הראסי"ל של קרוי"ט ושל אוגערקע"ס, נראה דדינם כמו בבישול, שהרי הטעם הוא כהירקות עצמן ורובי זריעתן על מנת כן שיכבשו אותם, ואוכלים הירק עם הרוטב כשהם כבושים. ולכן להרא”ש והרשב"א כששותה אותם - מברך 'האדמה'. אך לפי מה שבארנו לדעת הרמב"ם - ברכתן 'שהכל', לפי שאין כבישתן בשביל מימיהן בלבד.

ומכל מקום נראה לי דבקרוי"ט כיון שאין נותנין בהם מים אלא שהקרוי"ט מוציא מעצמותו רוטב, גם להרמב"ם מברך 'האדמה' כיון שיש בו טעם הקרוי"ט עצמו, ולא דמי למי פירות כמ"ש בסעיף ל"ב. אבל ראסי"ל של בוריקע"ס: כששותה חי - מברך 'שהכל' לכל הדעות, מפני שאין דרך לשתותו חי אלא מבושל.

ויש מי שכתב דראסי"ל של אוגערקע"ס עומד לשפיכה (ח"א שם), ואינו כן והרבה עניים אוכלים זה בלחם, וגם לעשירים עולה על השלחן כידוע. והקווא"ס מייאגידע"ס או מתפוחים - ודאי ברכתו 'שהכל', דאין בהם טעם הפירי ומיא בעלמא נינהו, וכן המנהג הפשוט (וכן כתב הח"א) (ועיין ט"ז סוף סק"י ודבריו תמוהין ודו"ק).

סימן רב סעיף לט[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף י"א: "מי שריית צמוקים ותאנים או מי בישולם - מברך עליהם 'שהכל' ויוצא גם להרא”ש, אבל בברכה שלאחריהם יש להסתפק אם מברך 'בורא נפשות' או אם מברך 'ברכה אחת מעין שלש'" עכ"ל.

כלומר כיון דלהרא”ש הוי מי פירות כמי ירקות, ולהרשב"א אינו כן כמו שנתבאר, והנה לעניין ברכה ראשונה כשמברך 'שהכל' כהרשב"א יוצא גם להרא”ש, משום דעל כולם אם אמר 'שהכל' יצא, אבל בברכה אחרונה מה יעשה, שהרי הם משבעת המינים וצריך להרא”ש ברכה מעין שלש כלהפירי עצמה, ואם יברך 'בורא נפשות' כהרשב"א הרי אינו יוצא להרא”ש.

אך ממילא 'ספק ברכות להקל', ולא יברך לא 'מעין שלש' שהיא ברכה לבטלה לדעת הרשב"א, ולא 'בורא נפשות' שהיא ברכה לבטלה להרא”ש, ולכן טרח רבינו הבית יוסף למצא תקנה כמו שיתבאר. ונראה לי דאם אין תקנה - יברך 'בורא נפשות', דכבר בארנו דגם הרמב"ם סובר בזה כהרשב"א, וכן נראה מרבינו יונה וממרדכי והם רבים, וכמ"ש בסעיף ל"ז (כן נראה לעניות דעתי).

סימן רב סעיף מ[עריכה]

וכתב עוד: "ולכן ירא שמים לא ישתה אלא בתוך הסעודה, או יאכל פרי מז' מינים וגם ישתה מים, כדי שיצטרך לברך ברכה אחת מעין שלש ו'בורא נפשות'. ואם משך המים והבדילן מהצמוקים - הוה ליה יין ומברך 'בורא פרי הגפן' וברכה אחת מעין שלש. והוא שיהיו צמוקים שיש בהם לחלוחית, שאם ידרוך אותן יצא מהם דבשן. אבל אם כשיעצרו אותם לא יצא מהם שום לחלוחית דבש - לא" עכ"ל.

וזה שכתב מקודם דמי שריית צמוקים מברך 'שהכל', משום דכל זמן שהצמוקים מעורבים עם המים אין עליהם תורת יין, וכשמשכן והבדילן מן המים יש עליהן תורת יין, וכמ"ש ביורה דעה בסימן קכ"ג.

ויש מי שכתב דאחר ג' ימים גם כשהצמוקים בתוך היין יש עליהן דין יין (ט"ז סק"י), ויש מי שאומר דגם כוונת רבינו הבית יוסף כן הוא, דזה שכתב: "אם משך והבדילן מהצמוקים" אין הכוונה שהבדיל הצמוקים מהיין, אלא הצמוקים עדיין מעורבין בהמים, אלא שהוא משך בכלי רק המים, ומקודם מיירי שלקח בכלי המים עם הצמוקים (מג"א סקכ"ז).

וזה שכתב דדווקא שיהיה בהם לחלוחית בארנו בסעיף ט"ז ע"ש, וזה שכתב שיברך ברכה מעין שלש ו'בורא נפשות', יש מי שאומר שיברך מקודם 'בורא נפשות', דאם יברך מקודם 'מעין שלש' שמא יפטור 'בורא נפשות'. ואינו כן, דמים וודאי לא פטר ברכה מעין ג', ויכול להקדים איזה שירצה (עיין מג"א סקכ"ו).

סימן רב סעיף מא[עריכה]

ודע דבמחלוקת הרא”ש עם הרשב"א במי פירות יש עוד ספק שאי אפשר לצאת לכל הדעות, כגון שישתה מי שריית תאנים ויאכל גם תאנים, מה יעשה בברכה אחרונה. דלהרא”ש מברך על שניהם ברכה מעין שלש, אבל להרשב"א מברך על התאנים ברכה מעין שלש ועל מימיהם 'בורא נפשות', ולכן צריך לשתות גם מים או לאכול דבר שברכתו אחרונה בורא נפשות ויברך שני הברכות (מג"א סקכ"ד).

סימן רב סעיף מב[עריכה]

כל פירי שהיא טובה חיה ומבושלת כמו תפוחים ואגסים - מברכין עליהן 'בורא פרי העץ', בין כשאוכלן חיין בין מבושלין ובין כשכובשין אותן בדבש או בחומץ או במשקה אחרת. וכל שאוכלין אותה רק חיה וכשהיא מבושלת מפסדת הטעם - מברכין על החי 'העץ' ועל מבושלת 'האדמה', ועל כבושין: אם היא טובה בכבישתה - מברכין 'העץ', ואם לאו - 'האדמה'.

וכן להיפך אם אין דרך לאכלן חיים אלא מבושלין: כשהן חיים - מברכין 'שהכל', וכשהן מבושלין 'העץ' וכן כשהן כבושין. ולמה אין מברכין 'האדמה' כשהן חיין כמו בבוסר, דיש לומר כיון דנטיעתן הוא לאכלם רק על ידי בישול, ולכן כל זמן שלא נתבשלו אינם בכלל פירי (כן מוכרח לחלק לפי דברי הטור שולחן ערוך בסעיף י"ב דמברכין 'שהכל', וכן כתב התוספות ל"ח: ד"ה 'משכחת' ע"ש, וכן משמע בלבוש ע"ש ודו"ק).

סימן רב סעיף מג[עריכה]

כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך סעיף י"ג: "אגוז גמור המטוגן בדבש ונקרא ניאנד"ו או נויא"ט - מברך עליו 'בורא פרי העץ', אגוז רך שמבשלין בדבש וקורין לו נו"ס מושקאד"ה - מברך עליו 'שהכל', וכן אותם אגוזים שמבשלים בדבש בעודם ירוקים - מברכים 'שהכל' עכ"ל.

והנה אין אנחנו יודעים מזה כלל, אך כפי העניין נראה דהאגוז הגמור ראוי לאכילה גם קודם בישול, ולאחר בישול אינו טוב כל כך כשהוא בלא דבש, אך בדבש הוא טוב יותר הרבה מכשהוא חי, ולכן ברכתו 'העץ' כקודם בישול. ואף על גב דעיקר הטבה בבישולו הוא על ידי הדבש, ובאמת שמטעם זה הביא הטור יש אומרים שמברך עליו לאחר בישול 'שהכל', אך הטור דחה זה וטעמו ברור, דכיון דגם בעודנו חי הוא טוב לאכילה, לא ירד ממעלתו בשביל הדבש, אף על פי שהדבש מתקנו מכל מקום האגוז עיקר ואליו כוונת האוכל לא אל הדבש. אבל האגוז הרך אינו ראוי כלל לאכילה בעודו חי, ואי אפשר לאוכלו רק על ידי בישול בדבש, לפיכך הדבש עיקר ומברך 'שהכל'.

ומכל מקום אם היתה פירי גמורה דנטעי אינשי אדעתא דהכי, כקליפי מאראנצי"ן - היו מברכין עליו 'העץ', אבל אינה פירי גמורה ולא נטעי אינשי אדעתא דהכי, לפיכך ברכתו 'שהכל', וזה הטעם גם באגוזים שמבשלין בדבש בעודם ירוקים שמברכין 'שהכל', ויש מי שכתב דזהו עצמו האגוז הרך. (וכתב המג"א בסקל"א שזה שנדפס 'וכן אותם אגוזים' טעות הוא, וכן צריך לומר 'והן אותם וכו' ע"ש).

סימן רב סעיף מד[עריכה]

כתבו התוספות והרא”ש (ל"ו: ד"ה 'ברטיבא') דעל צוקר"ו מברכינן 'בורא פרי העץ' כי 'יערי עם דבשי' זה צוקר"ו. ורבינו יונה כתב שם דעל הסוקע"ר מברכין 'בורא פרי האדמה' והביא כן משם בה"ג.

והרמב"ם בפרק ח' דין ה' כתב: "הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה למלח: כל הגאונים אומרים שמברכים עליהם 'בורא פרי האדמה' ומקצתן אמרו 'בורא פרי העץ', וכן אמרו שהמוצץ אותם קנים מברך 'בורא פרי האדמה'. ואני אומר שאין זה פירי ואין מברכין עליו אלא 'שהכל', שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי אור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור, ומברכין עליו 'שהכל'" עכ"ל.

והטור השיג עליו, דאין זה דמיון לדבש תמרים שעיקר הפירי הם התמרים והדבש הוי ככל משקין היוצאין מהפירות, אבל הצוקע"ר עיקר נטיעתן על דעת הדבש, וזהו עיקר פירי שלהן ומברכין 'בורא פרי העץ' ע"ש.

אבל כוונת הרמב"ם נראה דסבירא ליה דקנים אלו אינם בגדר פירי כלל, וכמו דהגאונים דסבירא ליה לברך עליהם 'האדמה' משום דסבירא ליה דאין זה עץ אלא כזריעה בעלמא, והרמב"ם סבירא ליה דאינו פירי כלל אלא קנים בעלמא שיש בהם מתיקות. והתוספות הביאו ראיה מדכתיב 'יערי עם דבשי' שקרא לזה יער והוא עץ, והרמב"ם סבירא ליה ד'יערי' לא קאי א'דבשי' והכי פירושו: יערי עם דבשי שבתוך היער.

וזה שכתב: "שלא יהיה דבש אלו הקנים... גדול מדבש תמרים וכו'" הכי פירושו: דוודאי דבר המוציא דבש לא מקרי פירי, שהרי דבש תמרים לא מקרי פירי אף שהתורה קראתה להתמרים 'דבש', מכל מקום פשיטא להו לרבנן דהכוונה על התמרים ולא על הדבש ועקרו הכתוב ממשמעותיה, משום דאין סברא לומר דדבש הוי פירי, קל וחומר לקנים אלו שאי אפשר לקרותן פירי מפני הדבש שלהן שנעשה דבש על ידי בישול.

וממילא דלדינא חוששין לדעת הרמב"ם ומברכין 'שהכל' שבזה יוצאין לכל הדעות, וכן פסק רבינו הבית יוסף בסעיף ט"ו. (כן נראה לי בכוונת הרמב"ם, ועל דברי הכ"מ הקשה הט"ז בסקי"ג והגר"א. ומ"ש המג"א סקל"ב דדמי למי פירות ע"ש, יותר קשה, למה הם דומים למי פירות הרי זהו עיקר פירותן, ולדברינו אתי שפיר ודו"ק.)

סימן רב סעיף מה[עריכה]

דברים שאין דרכם לאכלם אלא נכנסים לתבלין למאכל על ידי תערובות, כגון: פלפל וזנגביל יבשים שקורין אינגבע"ר, וגלאף של גרופל"י שקורין נעגעלא"ך, וגלגי"ן וציטוו"א וכיוצא בהן - אין מברך עליהם כלום, שאין זה מאכל אדם כלל והאוכלן בטלה דעתו אצל כל אדם, והרי זה כמברך על עצים בעלמא. אבל על אגוז מושקא"ט - מברך 'בורא פרי העץ', ואף שגם הוא נכנס לתבלין במאכלים, מכל מקום אוכלין אותו ביבשותו בעצמו גם כן (מג"א סקל"ד).

ומי שיש לו שלשול ונותן המושקא"ט לתוך השכר כדי שיעצרנו, אם אינו צמא והעיקר אצלו המושקא"ט - מברך עליו 'העץ' כמו בשמן בסעיף כ' ע"ש. ואם הוא צמא מברך 'שהכל' על השכר, דהוא העיקר (שם).

ועל קנילה שהוא צימרינ"ג, כשאוכלו ביבשותו - מברכין 'האדמה', ואף על גב דעיקרו לתבלין מכל מקום יש בו טעם יפה גם כשאוכלין אותו לבדו, ולא דמי לאינגבע"ר. ועל פלפל וזנגביל כשהם רטובים - 'בורא פרי האדמה', דאז הם טובים לאכילה. ואף שהם אילנות, מכל מקום רובן נוטעים על דעת שיתייבשו ואין הכוונה לאכלן ברטיבותן, ולכן ברכתן 'האדמה' ודינם כבוסר (עיין מג"א סקל"ה).

וכללו של דבר: כל הפירות שיודע בהם שהם עיקר הפירא - מברך עליהם 'בורא פרי העץ', ושאינם עיקר הפירא - מברך 'בורא פרי האדמה', ואם הוא מסופק אם היא עיקר הפירא אם לאו - גם כן מברך 'האדמה'. ואם אינו יודע כלל מה הוא - מברך 'שהכל', ומי שלא למד ילך אצל חכם וילמדנו דיני ברכות (גמרא ל"ה.).


הלכות ברכת הפירות: רברגרדרהרורזרחרטריריאריבריגרידרטורטזריז


סימן רג[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH203

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ברכת "פרי האדמה", ומהו גדר אילן
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן רג סעיף א[עריכה]

על פירות הארץ מברך 'בורא פרי האדמה'. ולמה אין מברכין 'בורא פרי הארץ', משום דשם 'ארץ' אינו על רגבי האדמה, והוא על שם המדינה, כמו 'ארץ ישראל' 'ארץ מצרים', ואדמה הוא השם על עצם הקרקע, כדכתיב: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה".

וכן מפורש בפרשת ביכורים: "והיה כי תבא אל הארץ... ולקחת מראשית כל פרי האדמה... ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה וגו'". ולמה לא כתיב שם 'פרי העץ', משום דכל ז' המינים חייבים בביכורים, והרי יש בהם חטה ושעורה. אבל גפן ותאנה וגו' נכללים גם כן בפרי האדמה, שהרי מטעם זה אם בירך על פרי העץ 'בורא פרי האדמה' - יצא, וממקרא זה למדנו מפורש כן.

וזהו שבברכה 'מעין שלש' מסיימים 'על הארץ' ולא 'על האדמה', משום דשם באמת על ארץ ישראל קאי, ולכן בארץ ישראל מסיימים 'על הארץ ועל פירותיה' כמ"ש בסימן ר"ח. ולכן נראה לי דאם טעה בפרי האדמה ובירך 'בורא פרי הארץ' - לא יצא, וצריך לחזור ולברך 'בורא פרי האדמה'.

סימן רג סעיף ב[עריכה]

והנה יש דברים שיש בהם ספק אם ברכתן העץ או האדמה, והיינו דהנה אילנות גמורים בין גדולים בין קטנים - וודאי ברכתן העץ, ומיני זרעים שזורעין אותן בכל שנה - וודאי ברכתן האדמה. אמנם יש מיני פירות קטנים הגדילים בשדות ויערים ונקראים יאגידע"ס, ויש בהם שחורים ואדומים מתוקים וחמוצים שאין זורעין אותן וגדילים מעצמם על העשבים כמו ענפים קטני קטנים, ובכל קיץ וקיץ מלקטין אותן, ובאלו יש מחלוקת.

והנה זהו פשוט דאם קשה לברר לפי עומק הדין או שיש ספק בידו - יברך 'האדמה', דבזה יוצאין גם אם ברכתן 'העץ'. אמנם נברר כפי בירור ההלכה בסייעתא דשמיא.

סימן רג סעיף ג[עריכה]

וזה לשון הגמרא (מ'.): "היכי מברכינן 'בורא פרי העץ', היכי דשקלת ליה לפירי איתא לגווזא (הענף של עץ) והדר מפיק (פירא אחריני, רש"י). אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתא לגווזא, דהדר מפיק - לא מברכינן עליה 'בורא פרי העץ' אלא 'בורא פרי האדמה'.

ולפי זה אף דעיקר האילן נשאר קיים עד השנה הבאה, מכל מקום אם הענף כלה - מברכין 'האדמה'. וזהו דעת הגאונים שהביא הטור, וזה לשונו: "כל אילן שיבש בסיתוא וכלו גוזיה (ענפיו) וטרפי (עליו) לגמרי והדר פארי משרשיו - מברכינן עליו 'בורא פרי האדמה'" עכ"ל, וכן נראה מבה"ג פרק ו' דברכות.

סימן רג סעיף ד[עריכה]

וזהו גם כוונת רבותינו בעלי השולחן ערוך סעיף ב' שכתבו: "על תותים הגדילים בסנה - 'בורא פרי האדמה', דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו, אבל מה שמוציא עליו משרשיו לא מקרי עץ, והני כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משרשיו - מברכין עליו 'בורא פרי האדמה'" עכ"ל, ו'מעצו' פירושו מענפיו.

ולפי זה כל מיני יאגידע"ס שלנו - ברכתן 'האדמה', אפילו השחורים שקורין שווארצ"א יאגידע"ס שגידולו באילן קטן נמוך והשורש מתקיים משנה לשנה, מכל מקום כיון דענפיו כלין בחורף - מברכין 'האדמה'.

ותמיהני על מי שכתב דעל יאגידע"ס שחורים מברכין 'העץ' (מג"א סק"א), דזהו רק לדעת הר"י שבטור, דרק כשהאילן מתקיים משנה לשנה מברכין 'העץ' ע"ש, אבל אנן קיימא לן כפירוש רש"י וכדברי הגאונים. ויותר מזה תמיהני על הפוסקים שלא הרגישו שהרי"ף והרמב"ם השמיטו כל זה.

ונראה לעניות דעתי שהם פירשו דבגמרא מבואר זה לרבי יהודה ע"ש, אבל לרבנן צריך אילן גמור. וראיה לזה מירושלמי סוף פרק ה' דכלאים שמסיק שם דאף דבר של כלאים נחשב אילן, מכל מקום לעניין ברכה הוי 'האדמה' ע"ש (התוספות שם הביאו זה ע"ש), שמע מינה ד'בורא פרי העץ' לא מברכין אלא אאילן גמור, ולכן לא הוצרכו הרי"ף והרמב"ם להביא זה.

סימן רג סעיף ה[עריכה]

ולפי זה כל מיני יאגידע"ס שלנו, הן שחורין הן אדומים הן מתוקים הן חמוצים - מברכין עליהם 'בורא פרי האדמה'. ויש מין הנמצא בחורף שקורין קאלינע"ס שאינם ראוים לאכילה כלל ומוצצין רק השרף שבהם - מברכין 'שהכל' (מג"א שם).

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג' דעל המאזינו"ש מברכין 'בורא פרי העץ', ואין אנו יודעים מה זה, וכן על ברומבע"ר וערפער"ט (מג"א), וגם זה לא נודע לנו מה המה. אבל על וויינפערלא"ך וסמאראדינע"ש ואגרעסי"ן ומאליענע"ס - מברכין 'העץ', דהם אילנות גמורים ומתקיימים בטוב כל ימות החורף.

וראיתי מי שכתב דעל מאלינע"ס מברכין 'האדמה', ודבר תמוה הוא, וכן אנו נוהגין לברך עליהם 'העץ'. וראבינע"ס אינם ראוים לאכילה כלל ונותנין אותם לתוך המשקין, ונראה לי דמכל מקום מי שאוכלם וטועם בהם טעם - יברך 'שהכל'.

סימן רג סעיף ו[עריכה]

על פירות שמוציאין אילני סרק - מברכין 'שהכל', כן פסק רבינו הבית יוסף בסעיף ד', והטעם מפני שהפירות שבהן רעים הם מאוד. אבל אם באמת הם טובים לאכילה - מברכין 'בורא פרי העץ' (ט"ז ומג"א סק"ב). ולכן אגוזים קטנים הנלקטים מעצי יער וטובים לאכילה - ברכתן 'בורא פרי העץ' (שם).

וכתב עוד: בני אסא, אף על גב דבשלן והוויין כפירות - אינו מברך אלא 'שהכל', דלא חשיבי כלל והוי כפירות של אילני סרק, ולנו אינו ידוע זה כלל. (עיין ש"ת שכתב בשם האריז"ל לברך 'העץ' ע"ש, ואני אומר דגם כוונתו כשראוים לאכילה בטוב כדברי הט"ז והמג"א ודו"ק).

סימן רג סעיף ז[עריכה]

על זנגביל שקורין אינגבע"ר שמרקחין אותו כשהוא רטוב - 'בורא פרי האדמה'. ואף על פי שרוב זנגביל נמכרין ביבשותן, מכל מקום גם לשם כך זורעין אותן לאכלן גם ברטיבותן. ונראה דהוא הדין אם מרקחים אותו יבש, כיון שעל ידי כך הוא ראוי לאכילה - הזנגביל עיקר ולא הדבש, דהכוונה הוא לשם הזנגביל, ומברך עליו 'בורא פרי האדמה'. וכן כשצולין זנגביל ואוכלין אותו לרפואה - 'מברך בורא פרי האדמה', כיון דראוי לאכילה על ידי כך (מג"א סק"ד).

ובציטווי"ר שקורין צימרינ"ג אפשר שמברך 'שהכל' כיון דהוא עביד רק לטעמא ולא לאכילה (שם). ופלפלין כשמרקחין אותם - מברכין 'בורא פרי האדמה' (שם). אבל לפי ידיעתינו בזמן הזה פשיטא שאין עשויים רק לטעמא, ומימינו לא שמענו שיהא מרקחין את הפלפלין. ואולי במקומות שהם גד[י]לים טעמם טוב ועושין כן, ואין אנו יודעים מזה.

ובשמים שחוקים ומעורבים עם צוקע"ר - הבשמים עיקר ומברכין עליה כפי ברכת הבשמים, אם הם מפרי העץ או מפרי האדמה או 'שהכל'.

סימן רג סעיף ח[עריכה]

צנון - מברך עליו 'בורא פרי האדמה'. ואף על גב דסופו להקשות ואין ראוים לאכילה, מכל מקום עיקר זריעתן הוא לאכלם קודם שנתקשו. ולכן על רעטא"ך - מברכין 'בורא פרי האדמה' וכן על בצלים ושומים, כי הרבה נאכלין כשהן חיין בזמנינו.

ועל ריבי"ן - מברכין האדמה. ועל ברוסק"א דרובם נאכלין על ידי בישול ועיקר זריעתם לזה, אם אוכלם כשהם חיים - מברך 'שהכל'. ויראה לי דגם במערי"ן הדין כן, אבל ריבי"ן רובן נאכלין כשהן חיין וזורעים על מנת כן.

ותמכא שקורין חריי"ן אינו ראוי לאכילה כלל, רק אוכלין אותו עם בשר ודגים, ואז התמכא טפילה להם. ואם אוכל תמכא בעצמו ונהנה מזה, יראה לי שאינו מברך רק שהכל. אבל על סאלאט"א - מברך 'האדמה', דטובים לאכילה.

וכשמטגנים רעטא"ך בדבש ונקרא איי"ן גימאכץ - מברכין 'האדמה', אף כשמערב בהם אגוזים הרעטא"ך עיקר. ואם האגוזים הם הרוב - מברכים 'העץ'. וכן כל כיוצא בזה כשמטגן משני מינים מפרי העץ ומפרי האדמה - הולכין אחר הרוב, וכשמטגנין שומשמין בדבש שקורין מאנעלא"ך - מברכין 'האדמה'.


הלכות ברכת הפירות: רברגרדרהרורזרחרטריריאריבריגרידרטורטזריז


סימן רד[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH204

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ברכת "שהכל"
ובו עשרים ושמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח

סימן רד סעיף א[עריכה]

על דברים שאין גידולן מן הארץ, כגון בשר בהמה חיה ועוף דגים ביצים חלב גבינה - מברך 'שהכל נהיה בדברו', שהיא ברכה כללית על כל הדברים שבעולם. ואף על גב דכל הבעלי חיים נזונין מן הקרקע, מכל מקום אין גידולן מן הארץ (עיין עירובין כ"ז:).

ויש להבין למה שינו הלשון בברכת 'שהכל', והוה ליה לומר: 'בורא כל בדברו', וכמו שאומרים: 'בורא מיני מזונות', 'בורא פרי העץ', 'פרי האדמה', כמו כן היה לנו לומר גם כאן לשון 'בורא כל בדברו'. ונראה דלשון 'בריאה' אינו נופל רק על דבר שמתחדש בכל שנה, כמו תבואה ופירות, דלשון 'בריאה' הוא על ההתחדשות, כמו 'בראשית ברא אלקים'.

אבל כל דבר שהוא תמידיות, כמו בעלי חיים ומים וכיוצא בהם, אינו נופל עליהם לשון בריאה אלא לשון הויה, כלומר 'הוא אמר ויהי', וזהו שאומרים 'שהכל נהיה בדברו'. ונהיה היו"ד בסגו"ל שהוא לשון הוה, ולא בקמ"ץ שהוא לשון עבר, דכל הברכות אנו תופסין לשון בינוני הכולל העבר והעתיד, מפני שהשגחתו יתברך היא תמידית בלי הפסק רגע, וכמ"ש בסימן קס"ז סעיף ז' ע"ש.

סימן רד סעיף ב[עריכה]

וכן פת שעיפשה ונתקלקל קצת, שאינו טוב לאכילה כמקדם, וכן תבשיל שנשתנה צורתו ואינו טוב כמקדם, וכן יין שהקרים ונתקלקל קצת עד דהוה ריחיה יין וטעמו חומץ - מברך עליהם 'שהכל', דאי אפשר לברך עליהן ברכתן הקודמת לשון 'בורא', מפני שנתקלקלו מכפי הבריאה. ופשוט הוא דמיירי דגם עתה ביכולת לאכלן בדוחק, דאם אינם ראוים לאכילה כלל - אינם בכלל ברכה, והוה ליה כאוכל עצים ואבנים.

סימן רד סעיף ג[עריכה]

וכן פירות שנתקלקלו מתחלת בריאתן, והש"ס קרי לה לשון 'נובלות', והם מה שנפלו מן האילן קודם בישולם (ב"ח ומג"א וט"ז), או תמרים שנתבשלו ואחר כך שרפם החום ונתייבשו - ברכתן 'שהכל'.

ונראה לי דנפילה מן האילן אינו אלא שכן דרכן של פירות אלו שאין מתבשלין לעולם ודרכן ליפול קודם בישולן, אבל אותם שדרכן להתבשל על האילן אלא שנפלו קודם בישולן - ברכתן 'בורא פרי העץ', דעל כל הפירות לבד ענבים מברכין עליהן 'העץ' גם בעודם בוסר, וכמ"ש בסימן ר"ב סעיף י"ז (וכן מפורש מט"ז סק"ג).

סימן רד סעיף ד[עריכה]

וכן על הגובאי, והם חגבים טהורים, ועל מלח ועל מי מלח - מברכין 'שהכל'. וכן על המרק של בשר - מברכין 'שהכל', ובאופן שאין שם רק מרק בלבד, דא(י)לו יש בה איזה דבר מאכל, ברכתה כברכת המאכל כשאוכלם יחד, שהרי המאכל עיקר והמרק טפל, אלא אם כן המאכל הוא מעט מאוד ואינו אלא כדי ליתן טעם בהמרק כמו זופ"א, דאז העיקר הוא המרק ומברכין 'שהכל'. ופרטי דין זה יתבאר בסייעתא דשמיא בסימן ר"ח.

סימן רד סעיף ה[עריכה]

ועל כמיהין ופטריות שקורין שוועמלא"ך, כשאוכלין אותן בפני עצמו אחר שנתבשלו - ברכתן 'שהכל'. ואף על גב שגם הם יונקים מן הארץ, מכל מקום גידולן הוא מן האויר, ואי אפשר לברך עליהם 'בורא פרי האדמה'.

וכמיהין מקרי אותן שנבראין תחת הקרקע ונבראין משומן הארץ, ופטריות הם מין אחר שגדילים לפעמים בעצים (פרישה). ונראה לעניות דעתי דבדיעבד אם בירך עליהם 'האדמה' – יצא, כיון שיניקתם מן הארץ. ופשוט הוא דאם נותנם במאכל הם טפילים להמאכל, ואין מברכין עליהן.

סימן רד סעיף ו[עריכה]

ואמרו חז"ל (ל"ו.): על קורא, והוא ראש הדקל של תמרים כשהוא רך (ערוך ערך 'קר') ורש"י פירש: "רך של דקל (תמרים) כשענפיו גדילים בכל שנה ושנה, הנוסף בשנה זו רך ובשנה שנייה מתקשה ונעשה כעץ" עכ"ל, והוא ראוי לאכילה כשהוא רך - וברכתו 'שהכל', משום דלא נטעי אינשי אדעתא דקורא (גמרא).

ואין לשאול דעל כל פנים היה לנו לברך עליו 'האדמה' כמו בצלף על הקפריסין, כמ"ש בסימן ר"ב, דלא דמי, דבצלף יודעים שיאכלו הקפריסין אלא שאינה עיקר הפירי, ולכן אינו יורד רק מדרגה אחת מהעץ להאדמה. אבל הקורא אין הנוטע רוצה שיאכלו אותם כלל, דנוטע כדי שיתקשה ויעשה עץ, ולכן לגמרי אינו בכלל פירי וברכתו שהכל (נראה לי).

סימן רד סעיף ז[עריכה]

ולכן גם אותם לולבי גפנים שנאכלים כשהן רכים - גם כן ברכתן 'שהכל', דלא נטעי אדעתא דאכילה כלל (תוספות). וכן שקדים כשהם רכים ואוכלין קליפתן החצונה, ולא נטעי להו אדעתא למיכל כלל כי אם לאכול הגרעינין כשיתבשלו - ברכתן גם כן 'שהכל' (שם). ולא דמי לבוסר, דהבוסר אוכלין הפירי, מה שאין כן כאן אוכלין הקליפה ולא נטעי אינשי אדעתא דקליפה (רשב"א).

ולכן האוכל שרביטין של קטניות בעודן לחין וירוקין - מברך גם כן 'שהכל', דעיקר נטיעתם כדי שיתייבשו השרביטין והקטניות, ואז אין השרביטין ראוין למאכל אדם. ורק יש אומרים דזהו בקטניות שבשדות, אבל שבגינה שזורעים מעט קטניות לאוכלן בעודן רכים - מברכין על השרביטין גם כן האדמה כמו על הקטניות, לפי דנטעי אדעתא דהכי (ט"ז סק"ד).

ויש אומרים דכשאוכלין השרביטין בפני עצמם - מברכין רק 'שהכל' (עיין ש"ת סק"ה), וכן נראה, דאף אם נאמר דנטעי לאוכלם, מכל מקום אינם אלא כקפריסין שבצלף, שהרי עיקר הכוונה הוא בשביל הקטניות ולא בשביל השרביטין, ולכן יש לברך 'שהכל', דיוצא בזה לכולי עלמא. מיהו אם אוכלן ביחד עם הקטניות - מברך 'האדמה' ויוצא גם עליהם, דהמה כטפל אל הקטניות.

סימן רד סעיף ח[עריכה]

ועל חזיז, והוא שחת תבואה שלא הביאה שליש - מברכין 'שהכל', משום דלא נגמר הגידול (עירובין כ"ח:). ואף על גב דבפרי העץ מברכין 'העץ' אף בבוסר בכל הפירות, כמ"ש בסימן ר"ב סעיף י"ז, אפשר לומר דכל שלא גדל שליש אינו אפילו כבוסר בפרי העץ.

וכן משמע מלשון הטור ושולחן ערוך סעיף א' שכתבו על זה לשון 'שחת' ע"ש, ואינו בגדר תבואה כלל, ובבבא בתרא (ל"ו.) מבואר דשחת הוא מאכל בהמה ע"ש. ולפי זה אם יצא מכלל שחת, אפילו כשלא נגמר בישולו - מברכין 'האדמה'.

ולכן תמיהני על מי שכתב דבכל פרי האדמה שלא נגמר בישולם מברכין 'שהכל' (מג"א סק"ז), ולפי עניות דעתי ברור שאינו כן, וזהו כבוסר בפרי העץ שמברכין 'העץ', וכמו כן בפרי האדמה לעניין שמברכין 'האדמה', ואין סברא לחלק בין פרי העץ לפרי האדמה (עיין פרי מגדים) דמנלן לומר כן (ודברי המחצית השקל תמוהין ע"ש ודו"ק).

ותמיהני על הטור ושולחן ערוך למה לא כתבו דחזיז של גינה מברכין 'בורא פרי האדמה', דכן מפורש שם בגמרא, וכן כתבו התוספות שם (וגם מזה ראיה לדברינו ודו"ק.)

סימן רד סעיף ט[עריכה]

עוד אמרו בברכות (ל"ו.) דעל קרא חיה מברכין 'שהכל', וזהו מין קישות שאין דרכו לאכול חי אלא מבושל כקירבע"ס שלנו, ולכן אם אכלו חי - מברך 'שהכל'.

והאוכל קמח של שעורים או של חטים - מברך גם כן 'שהכל' אם יש לו הנאה מזה. ואף על גב דהאוכל חטים ושעורים שלימים מברך 'האדמה', כמ"ש בסימן ר"ח, מכל מקום האוכלם קמח שנשתנו לגמרי - ברכתן 'שהכל'. ולא דמי לשמן זית, דהתם זהו עילויו, אבל הכא עילוים בפת, ולכן יצאו מכלל דגן ולכלל פת לא באו (גמרא).

והנה אין אנו בקיאים איזה אכילה יש בקמח, אבל בזמנם היה להם מין אכילה בזה (וגם לא דמי לפאווידל"א שברכתן 'העץ' כמ"ש בסימן ר"ב, דבשם כל הפירא בשלימות אלא שמרוסק וגם זהו דרך אכילתן, מה שאין כן בקמח).

סימן רד סעיף י[עריכה]

וכן על שכר תמרים ושכר שעורים - מברכין 'שהכל', אף על גב דהעיקר הוא התמרים והשעורים, מכל מקום כיון דנעשה משקה, הוה עיקרו על שם המים. ולא דמי למי שלקות דמברכין עלייהו 'בורא פרי האדמה', דבשם נכנס טעם השלקות בהמים, אבל שכר טעמא אחרינא הוא מהתמרים והשעורים (עיין ט"ז סק"ז ומג"א סק"ט).

וכן מי שעורים שמבשלין לחולה, כיון דעיקר הכוונה הוא על המים - מברכין 'שהכל'. ולאו דווקא לחולה, דהוא הדין לבריא אם מבשל תבשיל של שעורים ואין כוונתו כלל להשעורים אלא להמים, ורק נותן בו מעט שעורים להטעימו - גם כן מברך שהכל. אלא שזה אינו מצוי, דבתבשיל מסתמא כוונתו להשעורים ומברך 'בורא מיני מזונות', ויתבאר בסימן ר"ח, אבל בחולה כוונתו רק להמים. והוא הדין אם בחולה כוונתו להשעורים, דמברך 'בורא מיני מזונות'.

סימן רד סעיף יא[עריכה]

כתב הטור בשם הראב"ד: עשבי דדברי שאין נזרעין - מברכין עלייהו 'שהכל', דכיון דאין נזרעין לא חשיבי פירא עכ"ל.

והכי פירושו: וודאי פירות חשובים אף שאין נזרעים, כמו כל מיני יאגידע"ס שלנו או אגוזים מברכין 'האדמה' או 'העץ', ורק בעשבים כיון שאין בהם חשיבות כלל וגם אינם נזרעים אינם בכלל פירות, ואין מברכין עליהם 'האדמה' אלא 'שהכל', ולכן על שצאווי"י מברכין 'שהכל' וכן המנהג (וכן כתב הט"ז סק"ח).

ויש מי שכתב דהאריז"ל היה מברך על של עץ 'העץ' ועל של אדמה 'האדמה' (מג"א סק"י), ואולי על של חשובים היה עושה כן. ותמכא שקורין חריי"ן גם כן גדל מעצמו, ועיין מ"ש סוף סימן ר"ג. ודע דעל באצווינ"א שהם העלים של הבוריקע"ס - גם כן מברכין 'שהכל', שהרי אין זריעתן בשבילם.

סימן רד סעיף יב[עריכה]

עוד כתבו: דשבת"א ושבללת"א וכמונ"א וכוסברת"א – 'שהכל', והכי אמר בעל הלכות. וטעמא דידיה: דכל הני לטעמא עבידי ולא לאכילה. ושבת"א הוא מה שקורין עני"ס, ושבללת"א הוא פטינ"א, כמונ"א כמשמעו, כוסברת"א הוא אליינדר"א עכ"ל הטור.

וכמון הוא קימ"ל, ושבלולתא וכוסברתא לא נודע לנו. וזה שנתבאר בסוף סימן ר"ב דעל בשמין אין מברכין כלל, זהו מפני שאין ראוים לאכילה כלל, אבל אלו ראוים לאכילה והטעם טוב, אלא שלא נעשו לכך. לפיכך צריכין ברכה, אלא שברכתן 'שהכל'.

סימן רד סעיף יג[עריכה]

וכתב רבינו הבית יוסף: דחומץ שעירבו במים שראוי לשתייה - מברך עליו 'שהכל', ועל החומץ לבדו אינו מברך כלום מפני שהוא מזיקו עכ"ל.

וזהו בחומץ שלהם, שהיו חזקים מאוד ואינו ראוי לשתייה בלא תערובת מים, וגם עתה יש מין חומץ כזה שמביאין ממרחק ואי אפשר לשתותו כלל. אבל חומץ שלנו ראוי לשתייה גם בלא תערובת מים ומברכין עליו 'שהכל', וכן המנהג הפשוט.

וכל יין שריחיה חלא וטעמיה חמרא - הוי יין ומברכין עליו 'בורא פרי הגפן', ולהיפך, שהטעם חומץ והריח יין - הוי חומץ וברכתו 'שהכל'. וכללו של דבר: כל שבני אדם נמנעים לשתותו מפני חמיצותו - אין מברכין עליו 'בורא פרי הגפן' אלא 'שהכל'. ויראה לי דיין צמוקים שלנו אין צריך לגדרים אלה, ומיד שנתקלקל מעט אין מברכין 'הגפן' אלא 'שהכל'.

סימן רד סעיף יד[עריכה]

שמרי יין הראוין לשתייה - מברך עליהם 'בורא פרי הגפן'. והני מילי שלא נתן בהם מים הרבה (עיין מג"א סקט"ו ועיין רשב"ם בבא בתרא צ"ו: ד"ה 'שמרי' ודו"ק).

אבל אם נתן בהם מים הרבה: אם נתן בהם ג' מדות מים ומצא ארבעה מדות, שיש מדה אחת מעצם היין - הוה ליה כיין מזוג, דהמזיגה הוא על חד תלת מיא לפי היינות שלהם, ומברכין עליו 'בורא פרי הגפן'. ואם מצא פחות מזה - הוה קיוהא בעלמא אף שיש בו טעם יין, ואינו מברך אלא 'שהכל'. וזהו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו שאינם חזקים כל כך אפילו רמי תלתא ואתי ארבעה - אינו מברך עליו 'בורא פרי הגפן'.

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה' שמשערים בשיעור שמוזגין מים באותו מקום עכ"ל, וכתב רבינו הרמ"א: ובלבד שלא יהא יין אחד מששה במים, כי אז וודאי בטל עכ"ל. ודע דיינות שלנו אינם ראוים למזיגה כלל, ובמעט מים מתקלקלים וברכתן 'שהכל'.

סימן רד סעיף טו[עריכה]

מיהו עיקר דברי רבינו הרמ"א תמוהים מאוד, והא אפילו ביינות שלהם שהיו חזקים מאוד אין מברכין 'בורא פרי הגפן' כשיש יותר מג' חלקים מים וקל וחומר ביינות שלנו, ואיך כתב עד ששה חלקים, והלבוש באמת השמיט זה ע"ש.

וראיתי כתוב על שם מהרי"ל וזה לשונו: "ואם היין יותר מאחד בששה, הולכין אחר הטעם אם הוי יין שראוי לשתייה על ידי מזיגה גדולה כזו ושתי ליה אינשי במקום יין על ידי מזיגה זו, דלא נימא בטלה דעתו אצל כל אדם" עכ"ל (מג"א סקט"ז). ולכאורה אינו מובן מה שייך 'ראוי לשתייה', אטו מים אינו ראוי לשתייה, אלא וודאי דכוונתו ראוי לשתייה לשם יין כדמסיים. אבל זה יותר תמוה, דאטו לשמה שייך בזה, ומאי מהני ששותה לשם יין כיון שאינו יין.

סימן רד סעיף טז[עריכה]

ולכן נראה לי דבאמת המהרי"ל ורבינו הרמ"א המציאו דין חדש בזה, בשנדקדק הלא בכל הש"ס הוא דיין צריך להיות על כל פנים חלק רביעי מהמים אפילו בהיינות היותר חזקים, ובפחות מזה שם מים עליהם, אם כן למה קיימא לן ביורה דעה סימן קל"ד דעד ששה חלקים עושה יין נסך, והא מיא בעלמא נינהו. ושמא תאמר דטעם כעיקר דאורייתא, אם כן נאסור עד ששים.

האמנם בירור העניין כן הוא: דמהות היין מה נקרא יין אין על זה הלכה למשה מסיני, אלא הכל לפי מנהג המדינה, דכשבני המדינה תופסים זה לשם יין - הוה יין כיון שיש בזה טעם יין על כל פנים. ובזמן הש"ס תפסו דכל שהוא פחות מחלק רביעי אין שם יין על זה, אבל יש מקומות דעד ששה חלקים מחזיקים ליין, ולכן החמירו לעניין יין נסך עד הקצה האחרון.

וזה שכתב המהרי"ל: "דשתי ליה אינשי במקום יין”, כלומר שהרבה תופסין שגם עד שיעור זה הוי יין, ואיננו יחיד שנאמר בטלה דעתו אצל כל אדם. אבל ביותר משיעור זה אין שום מקום שיחזיקו זה ליין, ולכן אף אם היחיד מחזיק זה ליין, בטלה דעתו אצל כל אדם, והן הן דברי רבינו הרמ"א כמובן. (ולפי זה יש לנו זכות גדול על יין צמוקין שלנו שאינו יין הגון, וכבר תמהנו בזה בסימן ר"ב סעיף ט"ו ע"שץ אמנם כפי מה שכתבנו אתי שפיר בטוב טעם, דכיון דכל המדינה תופסת זה ליין, שפיר הוי יין ועושין עליו קידוש ומברכין עליו 'בורא פרי הגפן').

סימן רד סעיף יז[עריכה]

וכתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ו': "תמד שעושים מחרצנים שנותנים עליהם מים - דינם כשמרים. והני מילי כשנעצרו בקורה, אבל אם לא נדרכו אלא ברגל, אפילו נתן ג' מדות מים ולא מצא אלא ג' או פחות - מברכין עליו 'בורא פרי הגפן', שיין הוא והמים נבלעים בזגים, ובמה שיוצא יש בו יין מרובה. וזגים שנתנו עליהם תאנים לחזק כח היין, אף על פי שהזגין הרוב - מכל מקום כל כח התאנים במשקה, ואין לברך 'בורא פרי הגפן'” עכ"ל.

ואפילו אם אינו ברור זה, מכל מקום אי אפשר לברך 'בורא פרי הגפן' מפני הספק, וב'שהכל' וודאי יצא. אך בברכה אחרונה אם יש ספק הא אינו יוצא ב'בורא נפשות', ולכן טוב שישתה גם יין וודאי ויברך על הגפן, וגם יאכל תאנים ויברך עליהם ברכה מעין ג', דשמא מי התאנים עיקר ושמא מימיהם כמותם (מג"א סקי"ז). אבל מבורא נפשות וודאי פטור, דאפילו אם אלו דינם כמים, מכל מקום כיון ששתה גם יין - פוטר כל מיני משקים.

סימן רד סעיף יח[עריכה]

השותה מים לצמאו - מברך 'שהכל' ולאחריו 'בורא נפשות'. אבל אם אינו רוצה לשתות אלא ששותה בשביל סיבה אחרת, כגון דחנקתיה אומצא ושתה מים להעביר האומצא, או להטעים איזה רפואה מרה או מלוחה וכיוצא בזה - אין צריך ברכה לא לפניו ולא לאחריו, משום דבמים אין שום טעם אם אינו צמא ואין החיך נהנה מזה.

אבל בשארי משקין כהני גוונא - צריך ברכה לפניו ולאחריו, דכל האוכלים והמשקים שהאדם אוכל או שותה לרפואה, כל שהחיך נהנה מזה - צריך ברכה תחילה וסוף, כיון שיש בזה טעם טוב. ולכן אם אין בהם טעם טוב - אין צריך ברכה כבמים. ונוסח ברכת בורא נפשות יתבאר בסימן ר"ז בסייעתא דשמיא.

סימן רד סעיף יט[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ח': "אם אנסוהו לאכול או לשתות, אף על גב דהחיך נהנה ממנו - אינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך" עכ"ל. ורבינו הבית יוסף פסק בסעיף ט': "אכל מאכל או משקה של איסור מפני הסכנה - מברך עליו תחילה וסוף" עכ"ל.

ותמהו מפרשי השולחן ערוך על רבינו הרמ"א, הא כשאוכל דבר איסור מפני הסכנה גם כן הוא אנוס ועם כל זה מברך עליו, אם כן באנסוהו גם כן חייב לברך, דמה לי אנסו חבירו או מן השמים אנסוהו, ודחו דבריו (ט"ז סקי"ב ומג"א סעיף קטן כ).

וכבר כתבנו בסימן קצ"ו דדברי רבינו הרמ"א צודקים, דהתם התורה צותה עליו לאכול והוי ממש כהיתר, ולכן אפילו לדעת הרמב"ם שם דבאוכל איסור לא יברך, אבל במקום סכנה אין איסור. מה שאין כן באנסוהו לאכול, דאין כאן לא חובה ולא רשות והוא אינו רוצה לאכול, אם כן ממילא אינו נהנה מזה, דא(י)לו היה נהנה היה אוכל ברצון לפיכך לא חשיבא הנאה ואין צריך לברך, וכן עיקר לדינא.

ולא דמי לאנסוהו ואכל מצה דיצא, דהתם עביד מצוה (וכן נראה דעת האליה רבה סקי"ג, ואין זה דמיון למתעסק בחלבים ועריות דנהנה מרצונו, מה שאין כן הנאת אונס לאו הנאה היא).

סימן רד סעיף כ[עריכה]

דבש דבורים הרי הוא כשאר דבש ואינו מברך עליו אלא 'שהכל'. כלומר ולא אמרינן כיון שזה מתחדש תמיד יברך: 'בורא הכל בדברו' (דאם לא כן מה רבותא יש בזה) וכפי מ"ש בסעיף א', אלא יברך 'שהכל'.

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף י"א: "חבושים או גינדאתי שפיר או וורדים ושאר מיני פירות ועשבים שמרקחים בדבש הפירות, והעשבים הם עיקר והדבש טפל אפילו הם כתושים ביותר, הלכך מברך על חבושים וגינדאתי שפיר 'העץ' ועל עשבים ושל ורדים 'האדמה'” עכ"ל, וכן נוהגים בכל מיני קאנפאטורי"ן שלנו.

ודווקא כשהפירי ניכרת, אבל אם רסוקים ביותר עד שנעשה כמשקה עבה - מברך 'שהכל'. ולכן הקאנפאטורי"ן שלנו כשממחים אותם לגמרי וסוחטים אותם ומסננים במסננת וקורין לזה סירו"פ - מברכין 'שהכל', וכן כשמעמידים פירות על מים וצוקער או דבש כמו ווישני"ק מאליני"ק וכיוצא באלו - מברכים 'שהכל' על המשקה.

סימן רד סעיף כא[עריכה]

ודע דוורדים זהו רוזי"ן וברכתן 'האדמה', ואף שגדילין על האילן, מכל מקום הם אינם עיקר הפירי ויש בהם זרע שהם עיקר הפירי (מג"א סקכ"ג), והוורדין שהם העלים הוי כקפריסין בצלף, ולפיכך ברכתן האדמה.

ואלו הוורדים אין ביכולת לאכלן לא חיין ולא מבושלין אלא מטוגנין על ידי הדבש, ועם כל זה אין הדבש עיקר, דהעיקר הוא הוורד והדבש מכשירתו לאכילה, והמה כירקות שאין נאכלין חיין אלא מבושלין שברכתן 'בורא פרי האדמה' (שם וב"י), דאף אם הירקות צריכין איזה תקון בבישולם - מכל מקום ברכתן 'בורא פרי האדמה' דכך הוא דרך אכילתן, והכי נמי בוורדים כן הוא וכן כל כיוצא בזה.

סימן רד סעיף כב[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א: דכל מרקחת שאין בריאים רגילים בו אלא לרפואה - מברכין עליו שהכל עכ"ל. כלומר אף על גב דקיימא לן דהאוכל או שותה דבר לרפואה, אם רק החיך נהנה מזה צריך ברכה, זהו וודאי כן הוא. אבל אין כאן פרטי ברכות, דאפילו אם הוא דבר שברכתו 'העץ' - מכל מקום אינו מברך רק 'שהכל'. והטעם: דכיון דזהו רק מאכל חולים, אין החולה יורד לפרטיות הדברים, שהרי אין כוונתו לאכילה רק לרפואה, ורק מפני שהחיך נהנה מזה ולכן ברכתו 'שהכל' שהיא ברכה כוללת.

אבל דבר שגם בריאים אוכלין זה, אף על פי שהוא אוכל לרפואה, אי אפשר לו לשנות נוסח ברכתו מנוסח ברכת הבריאים. ואם כי יש חולקים בזה, מכל מקום פסק כן ספק ברכות להקל, וב'שהכל' וודאי יצא.

ויש מי שפירש בכוונתו דמיירי שאין טובים לאכילה ולכן ברכתו 'שהכל', אבל כשטובים לאכילה ברכתו 'העץ' או 'האדמה' (שם סקכ"ד). ותמיהני, דאם כן הוה ליה לפרש ולא לסתום, ועוד דאם כן אין כאן ברכה כלל (והמחצית השקל נדחק בזה לפרש שאינן לא טובים ולא רעים ע"ש, ואין זה אלא דברי נביאות וגם הדוחק רב, והעיקר כמ"ש ודו"ק).

סימן רד סעיף כג[עריכה]

ודע דבהא דתנן (מ"ד.) דהעיקר פוטר את הטפל, חלקה הרמב"ם בפרק ג' לשני חלקים: טפילה מעורבת וטפילה שאינה מעורבת. כלומר אם אוכל שני דברים שהאחד עיקר והשני טפל כמו מליח ובצל, הוה המליח עיקר והבצל טפל, ומברך על המליח ופוטר את הטפל, וזה מקרי טפילה שאינה מעורבת וזה יתבאר בסימן רי"ב.

וטפילה מעורבת מקריא שבישל מאכל ועירב לתוך המאכל דבר אחר, רואין מי הוא העיקר ומי הוא הטפל. וזה לשון הרמב"ם שם: "כיצד היא הטפילה המעורבת: כגון לפת או כרוב שבשלו ועירב בו קמח של אחד מחמשת המינים כדי לדבקו - אינו מברך עליו 'בורא מיני מזונות', שהלפת הוא העיקר וקמחו טפילה, שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע את התבשיל - הרי זה טפילה, אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות - הרי הוא עיקר. לפיכך מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהם חלב חטה כדי לדבק ועושין מהן מיני מתיקה - אינו מברך עליו 'בורא מיני מזונות', מפני שהדבש הוא העיקר" עכ"ל.

סימן רד סעיף כד[עריכה]

ולכאורה אין דבריו מובנים כלל, דאטו ליכא בטפילה המעורבת דברים שאינן לא לריח ולא לצבוע ולא לטעם אלא שמבשלין כמה דברים ביחד וצריך לראות מי הוא העיקר ומי הוא הטפל.

אמנם כוונתו כן הוא: דוודאי יש ויש וזהו עיקר הדין של עיקר וטפל, ויתבאר בסימן רי"ב. אמנם הרמב"ם שם מילתא אחריתי קאמר: דמקודם זה מיירי בדיני חמשת המינים דבכל מאכל שיש בו אחד מחמשת המינים, אפילו הם מועטים נגד שאר המאכל - מכל מקום מברכין עליו 'מזונות', משום דחמשת המינים הם העיקרים לגבי שארי המאכלים, ויתבאר בסימן ר"ח, וכדאיתא בגמרא (ל"ו:): "כל שיש בו מחמשת המינים - מברכין עליו 'בורא מיני מזונות', כלומר דבשארי שני מינים הולכין אחר הרוב, אבל כשיש אחד מחמשת המינים, אפילו מועט - הוי שארי האוכלין טפילין להם, ומברכין 'בורא מיני מזונות'.

וזהו שכתב הרמב"ם מקודם וזה לשונו: "קמח של אחד מה' מינין שבשלו בקדירה, בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים... וכן כל תבשיל שעירב בו מה' המינין בין קמח בין פת - מברך עליו בורא מיני מזונות" עכ"ל.

סימן רד סעיף כה[עריכה]

והנה לפי זה לעולם הוי חמשת המינים עיקר ושארי המאכלים טפל, ולזה בא אחר כך לבאר דמכל מקום לאו כללא הוא, דזהו רק אם באים לאכילה. אבל כשבאים רק לדיבוק בעלמא - נעשים הם טפילים, וזה לשונו: "במה דברים אמורים: כשהיה המין הזה חשוב אצלו ולא היה טפילה, אבל אם היה אחד מחמשת המינים שעירב טפילה - אינו מברך אלא על העיקר... וזה כלל בברכות... כיצד היא הטפילה המעורבת: כגון לפת או כרוב שבשלו ועירב בו קמח של אחד מחמשת המינין כדי לדבקו - אינו מברך עליו בורא מיני מזונות וכו'” עכ"ל.

והכי פירושו: כיצד היא הטפילה המעורבת בחמשת המינים, אבל לא מיירי כלל בשארי דברים. ולזה אומר אחר כך: "אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת - הרי הוא עיקר". כלומר דאם כוונתו בהחמשת המינים לשם טעם אכילה - הרי הוא עיקר אף כשהוא מועט.

וזה שאומר אחר כך: "לפיכך מיני דבש... ונותנין חלב חטה כדי לדבק... אינו מברך 'בורא מיני מזונות', שהדבש הוא העיקר" עכ"ל, ולא קאי על הקודם כדי ליתן טעם, דהא הוי היפך מזה, אלא אקודם דקודם קאי, כלומר: כיון שאמרנו דכשבאים כדי לדבק אינם עיקרים, לפיכך לא מיבעיא נגד שארי מיני אוכלים, אלא אפילו לגבי דבש נעשו טפילים, וזהו בירור דברי הרמב"ם ז"ל (וזהו כוונת המג"א סקכ"ה).

סימן רד סעיף כו[עריכה]

ולפי זה רבותינו בעלי השולחן ערוך שהביאו דברי רמב"ם אלו בסימן זה סעיף י"ב אינו עניין לכאן כלל (וזהו השגת המג"א שם). ומכל מקום דבריהם צודקים וגם הם ידעו כוונת הרמב"ם, אלא משום שיש נפקא מינה גם בדינים שבסימן זה כמו שיתבאר, ולכן הביאו דבריו בקיצור כפי העניין הנוגע לכאן.

וזה לשון רבינו הבית יוסף: "כל שהוא עיקר... וכל דבר שמערבין אותו לדבק או לריח או לצבוע - הרי זה טפילה. אבל אם עירב כדי ליתן טעם... לפיכך מיני דבש וכו'” עכ"ל. ולא הביא כל דברי הרמב"ם אלא לעניין שנתבאר מקודם, דמיני פירות ומיני עשבים המרוקחים בדבש הדבש הוא טפל, ולזה הביא דברי הרמב"ם דאם בה' מינים כתב הרמב"ם דכשבאו לדבק ולריח ולמראה אינם עיקרים ונעשה הדבש עיקר, וכל שכן בעשבים כשבאו בכהאי גוונא, כמו שיש עשבים שמתקנים המראה ונותנים ריח טוב כידוע, אם כוונתו לזה - הוה הדבש עיקר ומברך' שהכל'.

סימן רד סעיף כז[עריכה]

ורבינו הרמ"א הוסיף בזה דברים וזה לשונו: "ונראה דהא דאם עירב לתת טעם בתערובות שהוא עיקר, היינו דווקא שיש שם ממשות מן הדבר הנותן טעם ודבר חשוב. אבל בשמים שנותנים לתוך המרקחת, אף על פי שהם לנתינת טעם - אין מברכין עליהם, דבטילין במיעוטן אף על פי שנותנין טעם. לכן נוהגים שלא לברך רק על המרקחת, ולא על הבשמים שבהם" עכ"ל.

וביאור דבריו כן הוא: דלפי שרבינו הבית יוסף למד מדינו של הרמב"ם בה' מינים לכאן כמ"ש, ולפי זה יש לטעות ולדמות לגמרי לחמשת המינים, דאם רק יש מהם אפילו דבר מועט, אם כוונתו ליתן טעם מברך 'בורא מיני מזונות'. אבל באמת בשארי דברים אינו כן, דדווקא חמשת המינים דחשיבי טובא הדין כן, אבל בשארי מיני מאכל, אף אם כוונתו ליתן טעם - מכל מקום בעינן דבר חשוב על כל פנים. ורובא לא בעינן, דכיון דעבידי לטעמא, יש בהן חשיבות גם בדליכא רובא.

מיהו דבר חשוב בעינן, ולכן בבשמים שנותנין לטעם, כיון שהם מעטים לגמרי - אין בהם החשיבות להכריע הברכה (המג"א שם כתב דבעינן רוב והביא ראיה מאורז ע"ש, ואין זה דמיון דוודאי כל מאכל נותן טעם ובעינן רוב, והכא בטעם חשוב מיירינן כבשמים וכיוצא בזה ודו"ק.)

סימן רד סעיף כח[עריכה]

עכשיו יש הרבה בקאנדידערסק"א שמקשים הפירות עם הרבה צוקער, והצוקער מכסה כל הפירות - ומכל מקום ברכתם 'בורא פרי העץ' שהם העיקר (וכן כתב בבאר היטב סקי"ט).

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף י"ג: "כל דבר שהוא מסופק בברכתו - יברך 'שהכל'” עכ"ל. ואין בזה שום רבותא, והרי אי אפשר לעשות באופן אחר, ובכמה מקומות נתבאר זה.

ונראה לעניות דעתי דכוונתו: דבזה אין הולכין אחר רוב דעות כבכל הדינים, אלא אם כן מי שההלכה ברורה לו לברך 'העץ' או 'האדמה'. אבל מי שאין ההלכה ברורה לו אלא שיש דעות, אפילו הדיעה של 'שהכל' מעוטה מדיעות של 'העץ' או 'האדמה' - מברכין 'שהכל' (כן נראה לעניות דעתי).


הלכות ברכת הפירות: רברגרדרהרורזרחרטריריאריבריגרידרטורטזריז


סימן רה[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH205

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ברכת ירקות
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן רה סעיף א[עריכה]

שנו חכמים במשנה (ל"ה.): "ועל הירקות הוא אומר: 'בורא פרי האדמה', רבי יהודה אומר: 'בורא מיני דשאים'”.

ופסקו בגמרא דאין הלכה כרבי יהודה, ואף על גב דטעמיה דרבי יהודה מפרש בגמרא, משום [דכתיב: "ברוך ד' יום יום"], כלומר דבכל יום ויום תתן לו מעין ברכותיו: בשבת מעין שבת, ביום טוב מעין יום טוב, והכי נמי בכל מין ומין תן לו מעין ברכותיו.

ובכהאי גוונא פליגי רבי יהודה וחכמים בסוכה (מ"ו.): דאם היו לפניו מצות הרבה, סבירא ליה לחכמים דיברך: 'אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות', ורבי יהודה סבירא ליה שיברך על כל מצוה בפני עצמה: על ציצית בפני עצמה ועל תפילין בפני עצמן. וטעמיה דרבי יהודה שם גם כן מהאי קרא, דבכל מצוה ומצוה תן לו מעין ברכותיו. ובשם קיימא לן כרבי יהודה, וכמ"ש הרמב"ם בפרק י"א מברכות (ואחד מהגדולים בדור שלפנינו הרעיש העולם בקושיא זו).

סימן רה סעיף ב[עריכה]

אמנם באמת לא דמי כלל, דהכא אפילו כי מברכינן 'האדמה' הוי גם כן כל מין מעין ברכותיו, והיינו פרי העץ בפני עצמו ופרי האדמה בפני עצמו ושארי דברים בפני עצמם. ועוד דבמאי חלוק זרעים מדשאים לעניין 'האדמה', וממה נפשך אם מברכין על דשאים 'בורא מיני דשאים' נברך על זרעים 'בורא מיני זרעים'.

ובאמת בתוספתא דברכות (פרק ד') שנינו כן: "על הזרעים הוא אומר: 'בורא מיני זרעים', על הדשאים הוא אומר: 'בורא מיני דשאים', ועל הירקות: 'בורא פרי האדמה'” ע"ש. אבל במשנה דמוציאין רק דשאים מכלל האדמה שפיר פסקינן דאין הלכה כרבי יהודה, והכי קיימא לן וחלילה וחס לפקפק בזה.

(ובר מן דין אין שם מוגבל בזה, ובירושלמי סוף פרק ה' דכלאים תניא: "השיפון והחטין והגמי ושאר כל הגדילין באפר - מין דשאים" ע"ש, הרי דגם חטים ושיפון שהוא מין שעורין נכלל בדשאים) (וראיה ברורה מבה"ג ריש פרק כיצד מברכין שהביא דרשא זו)

סימן רה סעיף ג[עריכה]

כללא דירקות כן הוא: שכל מין ירק שדרכו לאכלו בין חי בין מבושל בין כבוש - מברכין עליו 'האדמה', בין שאוכלו כשהוא חי ובין שאוכלו כשהוא מבושל או כבוש. וכן הדין בכל מיני פירות ובכל מיני קטניות: אם הם טובים חיים ומבושלים - ברכתן תמיד אחר הבישול כקודם הבישול. וקטניות חיים יבישים כמו ארבע"ס באבע"ש אינם יפים לאכילה, וברכתן שהכל (מג"א סק"א).

וכל מין ירק שדרכן לאכול חיין ולא מבושלין, כמו אוגערקע"ס כשהן חיין – מברכין: 'בורא פרי האדמה', וכשהן מבושלין: 'שהכל', אבל כבושים - מברכין 'בורא פרי האדמה', דעיקרן לכבישה כידוע. ואם דרכן לאכול מבושלין ולא חיין, כמו קרוי"ט בוריקע"ס: כשהן חיין - מברך 'שהכל', ומבושלים – 'האדמה'.

וקרוי"ט כבוש מברך 'האדמה', שרובן הולך לכבישה וטובים מאוד בכבישתן. אבל בוריקע"ס אינם ראוים בלא בישול גם בכבישתן, ומזה תדין על כל המיני ירקות שאין נמצאים אצלינו.

סימן רה סעיף ד[עריכה]

וזה לשון רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף א': "אבל קרא וסילקא וכרוב וכיוצא בהם שטובים מבושלים יותר מחיים: כשהם חיים - מברך 'שהכל', וכשהם מבושלים - 'בורא פרי האדמה'. ותומי (קנאבי"ל) וכרתי: כשהם חיים - 'בורא פרי האדמה', ולאחר שבישלם – 'שהכל', דמחשבי נשתנו לגריעותא, אפילו בשלם עם בשר ונשתבחו, אין השבח מצד עצמן אלא מצד הבשר שבהן" עכ"ל.

ואף על גב דבאגוז מטוגן בדבש דהשבח הוא גם כן מצד הדבש, ומכל מקום מברכין 'העץ' כמ"ש בסימן ר"ב, זהו מפני שהאגוז הוא העיקר והדבש בא לתקן האגוז, אבל תומי וכרתי אינם עיקרים בתבשיל, והבשר הוא העיקר (שם סק"ה), ובאמת כשמטגנין ירקות בשומן ובשר, שהירקות הם עיקר התבשיל - מברכינן 'בורא פרי האדמה' (שם).

ויש מי שאומר דעל תומי וכרתי - גם כשהן חיים מברך 'שהכל' (ב"ח) מפני שאינם ראוים לאכילה כל כך, אבל על בצלים וודאי מברכים 'האדמה', שהם טובים לאכילה. וכרוב כבוש מברך 'האדמה' (מג"א סק"ב), וכן כשהוא מליח שהוא טוב במליחתו (שם), ולנו לא נודע מינים אלו.

סימן רה סעיף ה[עריכה]

אין חילוק בירקות בין חתכן לחתיכות גדולות לבין חתכן לחתיכות קטנות ואפילו ריסקן הרבה, דכל זמן שנראה עליהם תורת אוכל - לא נשתנו מברכתן, וכמ"ש בסימן ר"ב לעניין פירות, וכן בקטניות הדין כן.

אבל ירקות שסחט מהם משקה - ברכתן 'שהכל' דאישתנו לגריעותא, כן פסקו הטור והשולחן ערוך סעיף ג'.

והטור הביא בשם אחיו רבינו יחיאל שמברכין 'האדמה', והשיג עליו ע"ש, והביא ראיה ממשקין היוצא מפירות שמברכין 'שהכל'. ובאמת יש לומר דלא דמי, דבפירות נשתנה טעם המשקין מטעם הפירות, אבל בירקות לא נשתנו. ומכל מקום כיון שהטור והשולחן ערוך פסקו כן - אין לעבור על דבריהם, דב'שהכל' וודאי יצא (עיין ט"ז סק"ו).

סימן רה סעיף ו[עריכה]

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב': "על המים שבשלו בהם ירקות - מברך הברכה עצמה שמברך על הירקות עצמן, אף על פי שאין בהם אלא טעם הירק. והני מילי כשבישלם בלא בשר, אבל אם בישלם עם בשר - מברך עליו 'שהכל'” עכ"ל, וכבר הארכנו בזה בסימן ר"ב מן סעיף ל"ב עד סעיף מ"ב ע"ש שהבאנו ג' שיטות בזה.

ולדינא אין לברך על שום מרק 'האדמה' כי אם כשבשלו לצורך המשקין, דזהו שיטת הרמב"ם ז"ל, וכשבשלו בלא בשר כמבואר כאן. ואין לנו לפי המאכלים שלנו אלא בישול ראסי"ל מבוריקע"ס ע"ש.

(עיין מג"א סק"ו שהאריך בזה ומביא דעות שונות וקשה לכוין כוונתו, מיהו לדינא הוא כמ"ש מצד דברי הרמב"ם, וגם הרמ"א בד"מ תפס כן בדברי הרמב"ם כמו שהביא המג"א ע"ש. ומ"ש הט"ז בסק"ה כשמבשלין ירקות עם בארש"ט או בחומץ אין לברך על המשקין כמו על הירקות ע"ש, וודאי כן הוא דהוי כבשר וכבר כתבנו זה שם)

סימן רה סעיף ז[עריכה]

עוד כתב בסעיף ה': "הלפת כשהוא חי - מברך עליו 'שהכל', ואם הוא מבושל או כבוש בחומץ או בחרדל - 'בורא פרי האדמה' עכ"ל. ואפילו בשלו עם בשר מברך 'האדמה' כיון דהעיקר הוא הלפת, ואינו דומה לתומי וכרתי שבסעיף ד', והוי כאגוז שבסימן ר"ב.

ודע שכתבו דריבי"ן ומערי"ן כשאוכלן חיין מברך 'שהכל' (ט"ז סק"א), וכפי הידוע אצלינו על ריבי"ן צריך לברך 'האדמה', דעיקר אכילתן חיים וטובים מאוד לאכילה (וכ"מ במג"א סק"ט). ועל שומשמין מברך 'בורא פרי האדמה' אפילו טחנן, כיון שדרך הנאתן בכך (ש"ת סק"ז בשם אע"ז). ויש מי שאומר דבטחנן מברך 'שהכל' (מג"א שם), ונראה עיקר כדעה ראשונה.

וכן על רעטשענ"א קס"א פילו, ריסקן - מברך 'האדמה' שעיקר אכילתן בכך, ויש טועין לברך 'שהכל' וטעות הוא (ש"ת שם). ואפילו כשמבשלים במים שקורין קרופני"ק או זופ"א, אם יש בהם הרבה רעצק"א - גם כן מברך 'בורא פרי האדמה', אך אם המים הם הרוב והרעצק"א מעט - מברך 'שהכל'.

אבל בגוריפינ"ס שמחמשת המינים כמו גערסטנ"א האבערנ"א פערי"ל גרויפי"ן - תמיד ברכתן 'בורא מיני מזונות', ויתבאר בסימן ר"ח בסייעתא דשמיא.


הלכות ברכת הפירות: רברגרדרהרורזרחרטריריאריבריגרידרטורטזריז


סימן רו[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH206

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני הפסק וטעות בברכת הפירות
ובו שישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז

סימן רו סעיף א[עריכה]

בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה – יצא, דעיקר אילן ארעא הוא. והרמב"ם בפרק ח' פסק דלא יצא, וטעמו נראה לפי סוגית הש"ס דתלי זה בביכורים (מ'.) ובביכורים קיימא לן: דאם נקצץ האילן - אינו קורא, משום דאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי ע"ש, אלמא דעיקר אילן לאו ארעא.

ומכל מקום התוספות והרא”ש וכל הפוסקים פסקו דיצא, כסתם משנה דברכות (שם), ואף שהש"ס תלאם זה בזה, לאו בדווקא הוא, ובירושלמי שם דחו דאינו תלוי בביכורים ע"ש, ולכן לא הובא דעתו כלל בטור ושולחן ערוך.

ולפנינו גם בהרמב"ם מבואר דיצא, אלא שכל הראשונים הביאו משמו דלא יצא (עיין בית יוסף וכ"מ), ואולי חזר בו והגיה דיצא, מיהו על כל פנים כן הלכה.

ועל פרי האדמה כשבירך 'העץ' - לא יצא, דעץ בכלל אדמה ולא אדמה בכלל העץ. ולכן כל מקום שיש ספק או מחלוקת אם לברך 'העץ' או 'האדמה' - יברך 'האדמה' ויוצא ממה נפשך.

סימן רו סעיף ב[עריכה]

מיהו לכתחילה אסור לברך על דבר שוודאי ברכתו 'העץ' 'בורא פרי האדמה'. ואפילו מונח לפניו שני דברים שרוצה לאכלן, אחת ברכתו 'העץ' ואחת 'האדמה' כמו צנון וזית, לא יברך על הצנון 'האדמה' ויכוין לפטור את הזית, אלא מברך מקודם על הזית 'העץ' ואחר כך מברך על הצנון 'האדמה', דברכת 'העץ' קודם לברכת 'האדמה'.

ואפילו אם הקדים לברך על הצנון 'האדמה', אם לא כיון מפורש לפטור את הזית - מברך אחר כך 'העץ' על הזית. ואין זה מרבה בברכות, כיון שאין זה עיקר ברכתו. מיהו בדיעבד אם בירך על הצנון 'האדמה' וכיון לפטור את הזית – יצא, ואסור לו לברך אחר כך על הזית 'העץ', דהוי ברכה לבטלה.

וכבר נתבאר דעל כולם אם אמר 'שהכל' – יצא, אפילו על פת ויין וכל שכן שארי דברים. וכן כשיש פרי העץ שמברכין 'האדמה' כגון בוסר בענבים או קפריסין בצלף וכיוצא בהם כפי הדינים שנתבארו בסימן ר"ב, אם בירך עליהם 'העץ' – יצא, דסוף סוף פרי העץ הם (מג"א סק"א), וכן בפרי האדמה לעניין 'שהכל' כהאי גוונא.

סימן רו סעיף ג[עריכה]

יראה לי דאף על גב דקיימא לן אם בירך על העץ 'האדמה' דיצא, זהו לעניין הפירות המונחים לפניו ולא להפירות שאינם לפניו.

כלומר דהנה האוכל תפוחים ובירך 'העץ' והביאו לפניו עוד תפוחים - יצא בברכתו הראשונה כמו שיתבאר, וזהו כשבירך 'העץ'. אבל כשבירך 'האדמה' ולא כיון מפורש לפטור התפוחים שיביאו אחר כך - מברך על התפוחים שאחר כך 'העץ', שהרי לכתחילה אין לברך על העץ 'האדמה' אלא שבדיעבד יצא, ואין לנו אלא על מה שלפניו ולא על מה שיביאו אחר כך.

וכל שכן כשבירך על הצנון והיתה כוונתו לפטור את הזית והביאו אחר כך זיתים אחרים - דמברך עליהם 'העץ' (והט"ז סק"ב רוצה לומר דגם בכהאי גוונא פוטר ותמה על השולחן ערוך ע"ש, ודבריו תמוהים וכבר תמה עליו השאגת אריה סימן כ"ז, ומהר"י והרשב"א אין ראיה כלל ע"ש. וכן נראה לעניות דעתי בכל הברכות שבדיעבד יוצאין בהן כמו 'שהכל', אין זה אלא על מה שלפניו ודו”ק).

סימן רו סעיף ד[עריכה]

אסור להפסיק בין ברכה לאכילה יותר מכדי דיבור, דהיינו שאילת שלום תלמיד לרב: 'שלום עליך רבי ומורי'. ואם הפסיק בשתיקה יותר מזה השיעור, יש אומרים שיחזור ויברך (בית יוסף), ויש אומרים שאין לחזור ולברך (שם סימן ק"מ), וכן עיקר לדינא (מג"א סק"ד). אבל אם שח בינתים - פשיטא שצריך לחזור ולברך (שם).

ואין להפסיק בין ברכה לאכילה לא מפני הכבוד ולא מפני היראה, ולא דמי לברכות של קריאת שמע, דבשם לא מברכינן לקרוא את שמע ולכן אין ההפסק ביטול להקריאת שמע, מה שאין כן בברכות הנהנין (שם). ועוד שהרי ברגע אחת יכול לטעום מהמאכל או מהמשקה כל שהוא ולא תהא ברכתו לבטלה, ולכן יזהר האדם מאוד בזה.

סימן רו סעיף ה[עריכה]

וצריך לברך כל ברכה באופן שישמיע לאזניו, ולא כאותן שמברכין בלחש עד שבעצמן אינם שומעים וחוטפין הברכה, אלא יברך בקול נמוך מילה במילה וישמיע לאזניו. אך בדיעבד אם לא השמיע לאזניו – יצא, דלא עדיפא מקריאת שמע, ובלבד שיוציא בשפתיו.

אבל בהרהור בלב - לא יצא לדעת רוב הפוסקים, זולת הרמב"ם בפרק א' מברכות, והיא דעה יחידאי. ולכן נראה לי דאם אכל מקצת על פי הרהור הברכה - יברך ויאכל השאר וכן בשתייה, דהלכה פסוקה היא אצל הפוסקים דהרהור לאו כדיבור דמי. וברכות נאמרות בכל לשון, וכבר בארנו בזה בסימן קפ"ה שאי אפשר לנו לעשות כן ע"ש.

סימן רו סעיף ו[עריכה]

אסור לברך ערום עד שיכסה ערותו. במה דברים אמורים: באיש שערותו מגולה, אבל באשה יושבת ופניה של מטה טוחות בקרקע ומברכת, דבכהאי גוונא ערוותה מכוסה, ובסימן ע"ד נתבאר בזה ע"ש.

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג': דאפילו אם אינו ערום, אם לבו רואה את הערוה או שראשו מגולה - אסור לברך עכ"ל.

ודין לבו רואה את הערוה נתבאר בסימן ע"ד ושם נתבאר במה מהני הפסק וכיסוי ע"ש, ובסעיף ה' שם בארנו דבדיעבד אם בירך כשלבו ראה את הערוה - דאין צריך לחזור ולברך ע"ש, וכל שכן כשבירך בראש מגולה דאין צריך לחזור ולברך, ושם נתבאר דעין רואה את הערוה אסור מן התורה ע"ש.

סימן רו סעיף ז[עריכה]

כל דבר שמברך עליו לאכלו או לשתותו או להריח בו צריך לאוחזו בימינו כשהוא מברך. ואין זה עיכוב בדיעבד, דאפילו אחזו בשמאלו או לא אחזו כלל שהיה מונח לפניו על השלחן - ברכתו ברכה. ולכתחילה אל יתחוב סכין בהדבר שאוכל בשעת ברכה, דאין ברכה בחרב, ובדיעבד אין זה עיכוב.

אמנם שיהא הדבר שאוכל או שותה או מריח לפניו - זהו אפילו בדיעבד מעכב, ואין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו. ואם בירך ואחר כך הביאוהו לפניו - צריך לברך פעם אחרת, כן פסקו הטור והשולחן ערוך סעיף ה' ע"ש.

ויראה לי דזהו דווקא כשלא היה כלל עדיין המאכל או המשקה והיה הפסק גדול עד שהביאו לפניו, אבל אם ראה את המאכל דרך חלון ותיכף הביאוהו לפניו, או שבירך בחדר זה והמאכל היה בחדר השני ותיכף אחר הברכה הלך לחדר השני או השלישי ואכלו - יצא בברכתו ואין צריך לברך פעם אחרת, וראיה לזה מיורה דעה סימן י"ט ע"ש.

וכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה צריך שיהא מוכן לפניו ממש, ויאחזנו ביד ימינו כמ"ש.

סימן רו סעיף ח[עריכה]

כתב הטור: "מי שבירך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין - אין צריך לברך, אף על פי שלא היו לפניו כשבירך" עכ"ל. ומשמע מזה דווקא מאותו המין, אבל ממין אחר צריך לברך (ב"ח).

אבל רבינו הבית יוסף בספרו הגדול כתב דאין חילוק בין מין זה למין אחר, כיון שהברכה אחת היא, ועל פי זה כתב בסעיף ה': "מי שבירך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון - אין צריך לברך" עכ"ל.

והנה זהו וודאי אם כיון בפירוש בעת הברכה על כל מה שיביאו לו, פשיטא שאין צריך לברך אפילו ממין אחר כיון שהיתה כוונתו לזה, וכן להיפך אם כיון בפירוש רק על אלו המונחים לפניו, פשיטא שצריך ברכה אף אם יביאו לו מאותו המין, ובשני פרטים אלו לא יחלוק שום אדם. ובין כשעדיין מונח לפניו מהפירות שהיו בשעת הברכה ובין כשכבר אכלן, אין נפקא מינה בזה כמובן.

סימן רו סעיף ט[עריכה]

אמנם המחלוקת הוא בסתמא, והיינו שלא כיון לאכול עוד וגם לא כיון שלא יאכל עוד. ולפי זה אפשר לומר דלא פליגי כלל, ורבינו הבית יוסף כוונתו כשהיה בדעתו מפורש לאכול עוד, או שהי(ת)ה בבית אחרים וסמך על תכא דבעל הבית, כמ"ש בסימן קע"ט בספרו הגדול ע"ש, וביורה דעה סימן י"ט סעיף י"ג כתבנו דכוונתו או שעדיין יש לפניו מפירות הראשונים, ולכן אין צריך לברך על האחרים אף שלא היתה כוונתו, כיון שגם להיפך לא היתה כוונתו או שכיון בפירוש בשעת הברכה שיביאו לו ע"ש.

והנה על פירוש השני וודאי אין חולק, אבל על פירוש הראשון יש חולקים לעניין מין אחר. ומדברי רבינו הרמ"א שכתב על דברי רבינו הבית יוסף בזה הלשון: "וטוב ליזהר לכתחילה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו" עכ"ל, מזה מבואר שמפרש דברי רבינו הבית יוסף בסתמא.

סימן רו סעיף י[עריכה]

ולעניין דינא הכריע אחד מגדולי האחרונים דאם כבר נאכלו פירות אלו שבירך עליהן, אפילו הביאו לו מאותו המין - צריך לברך כשלא היה דעתו בפירוש בשעת הברכה להביא עוד פירות ולאכול (מג"א סוף סק"ז), דכל אכילת פירות הם דרך עראי ואין דעת האדם אלא על מה שלפניו. אמנם אם דעתו היה בפירוש שיביאו אחרים או פירות אחרים שברכתן כברכת הראשונים - פשיטא שפטורים מברכה.

ואפילו היה דעתו על אחרים, אם הביאו עניין אחר לגמרי כגון שאכל דגים והיה דעתו שיביאו עוד דגים והביאו שכר, אף על גב שברכתן 'שהכל' בשוה, מכל מקום אם לא היה דעתו מפורש על שכר, חייב לברך (כ"מ במג"א שם), אם לא בסועד אצל חבירו דעל תכא דבעל הבית קא סמיך, ובזה פטור מכל מה שיביאו כמ"ש בסימן קע"ט, ובכיוצא בזה יש להורות בכל הדברים (וגם דעת הט"ז סק"ז נראה כן וכן הדעת נוטה).

סימן רו סעיף יא[עריכה]

וכל זמן שעדיין לא נאכלו פירות אלו אלא שישנם מקצתם עדיין והביאו פירות אחרים ובסתם, שלא היה כוונתו לא לאכול יותר ולא שלא לאכול יותר, הנה מאותו המין וודאי אין צריך לברך, וכשהביאו מין אחר יש מחלוקת כמ"ש, וממילא מובן דספק ברכות להקל.

ודווקא כשהביאו מין אחר ומכל מקום שניהם מין אילן הן, אבל בברכת 'שהכל' משני מינים נפרדים לגמרי, כמו דגים ושכר וכיוצא בהם - פשיטא שיש לברך בסתם אלא אם כן היה דעתו בפירוש על זה.

סימן רו סעיף יב[עריכה]

מי שיש לפניו מיני פירות הרבה שכולן ברכתן 'העץ' או כולן 'האדמה' ורצונו לאכול כולם - מברך ברכה אחת על כולם. ואסור לו לברך על מין אחד ולכוין שלא לפטור בברכה זו שארי מינים ואחר כך יברך על השני וכן על השלישי כדי להרבות בברכות, וזהו כברכות לבטלות ועל כיוצא בזה אמר הנביא: "למה לי רוב זבחיכם יאמר ד'”.

ואפילו היתה בשבתות וימים טובים וכוונתו למלאות מאה ברכות אסור לעשות כן, אך יכול לעשות באופן זה שיביאו לפניו מין אחד ויברך עליו ויכוין שלא לפטור שארי מינים, ואחר כך יביאו לפניו את המין השני ויברך עליו ויכוין שלא לפטור מין אחר וכן לעולם. וגם בזה יש מגמגמים, דכיון שרצונו לאכול כולם למה לא יביאם כולם ויברך ברכה אחת. אך בעניין זה כדי למלאות מאה ברכות יש לסמוך על המתירים, אבל לא כשכולם לפניו (אליה רבה סק"ח בשם הר"ם גלאנטי).

סימן רו סעיף יג[עריכה]

כתב הרמב"ם בפרק ד' דין י': "נטל אוכל ובירך עליו ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר - נוטל אחר וחוזר ומברך עליו אף על פי שהוא מאותו המין ... עומד אדם על אמת המים ומברך ושותה, אף על פי שהמים שהיו לפניו בשעת הברכה אינם המים ששתה, מפני שלכך נתכוין תחילה" עכ"ל, וזהו מירושלמי (פרק ו' הלכה א').

ונראה להדיא דהאחר שנוטל לא היתה כוונתו עליו לאכלו גם כן, דאם לא כן למה לו לומר: 'אף על פי שהוא מאותו המין', היה לו להשמיענו רבותא יותר: אף על פי שהיתה כוונתו לאכלו, אלא וודאי דבכהאי גוונא אין צריך לברך. וקל וחומר מאמת המים, שאף על פי שהמים ששותה לא היו לפניו בעת הברכה, רק מפני שכוונתו עליהם יצא, קל וחומר לפירי האחרת שהיתה לפניו והיתה כוונתו לאכלה אחר שיאכל את זו שתפס בידו, דאין צריך לברך.

סימן רו סעיף יד[עריכה]

אמנם לשון הטור ושולחן ערוך סעיף ו' הם באופן אחר, שכתבו: "נטל בידו פירי לאוכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס - צריך לחזור ולברך, אף על פי שהיה מאותו מין לפניו יותר כשבירך על הראשון" עכ"ל.

ומלשון זה תפסו המפרשים דכוונתם אף על פי שהיה דעתו לאוכלם (ט"ז סק"ח ודרישה), ומתוך זה הקשו על רבינו הרמ"א שכתב: "רק שלא היה דעתו עליו לאכלו" עכ"ל, וכתבו שזהו דעת ר"ת ורבינו יונה, אבל דעת הרמב"ם והרא”ש והטור והבית יוסף דאפילו היה בדעתו לאכלם צריך לברך.

ולפי עניות דעתי דבריהם תמוהים ודברי רבינו הרמ"א צודקים, דלבד שאין שום סברא להצריך ברכה אחרת באופן זה, למה להו לומר: 'אף על פי שהיה מאותו המין לפניו', היה להם לומר: 'אף על פי שכוונתו לאכלם', אלא וודאי דבכהאי גוונא מודים שאין צריך ברכה. והם כתבו יותר רבותא מהרמב"ם, דאפילו היה מאותו המין לפניו, מכל מקום כיון שלא כיון לאכלם צריך לברך פעם אחרת, וכן עיקר לדינא (וכן כתב הלבוש).

סימן רו סעיף טו[עריכה]

ויש אומרים עוד: דאפילו בסתם שלא היה כוונתו מפורש לא לאכול ולא לבלי לאכול, אם הפירות מונחים לפניו - אין צריך לברך (מג"א סק"ח בשם מבי"ט). ויש חולקין בזה, דבסתם צריך לברך (מג"א שם), ולזה נוטה לשון הטור והשולחן ערוך כמובן. אמנם אם דרכו של האיש הזה לבלי להסתפק בפירי אחת ואוכל שתים או יותר - הוה כדעתו לאכול יותר ואין צריך לברך.

סימן רו סעיף טז[עריכה]

איתא בירושלמי שם: דכשצריך לברך ברכה אחרת ונמצא שהראשונה היתה לבטלה, יאמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", דזהו תקנה לברכה לבטלה, וכך כתבו הרמב"ם והטור והשולחן ערוך.

ועוד כתבו דאם עדיין לא אמר רק: 'ברוך אתה ד', יסיים: 'למדני חוקיך', דזהו פסוק, והוי כקורא בתורה. ואם בירך על המים ונתוודע שצריך לשופכן מפני מת או מפני התקופה, מכל מקום ישתה מעט כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע (מג"א שם).

ואם טעה בהברכה ובירך ברכה אחרת, יתבאר בסימן ר"ט בסייעתא דשמיא. (התקנה של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" על ברכה לבטלה לא נתבאר הטעם, ואולי מפני שהוציא שם שמים לבטלה לפיכך צריך לקבל עליו עול מלכות שמים)


הלכות ברכת הפירות: רברגרדרהרורזרחרטריריאריבריגרידרטורטזריז


סימן רז[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH207

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

ברכת "בורא נפשות", נוסחתה ופירושה
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן רז סעיף א[עריכה]

שינוי ברכות שבין 'העץ' ל'האדמה' ובין ברכת 'שהכל' אינו אלא בברכה הראשונה, אבל באחרונה בכולם שוה לבד שבעת המינים, והיינו ברכת 'בורא נפשות'. וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, דכיון דמן התורה העיקר הוא ברכת המזון שלאחר אכילה, כדכתיב: "ואכלת ושבעת וברכת", ולכן גם בשארי דברים אי אפשר היה להניחם בלא ברכה אחרונה.

ולא מיבעיא דברים שמזינים קצת את האדם, ודברים חשובים כמו בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן, אלא אפילו ירק ומים שאינם חשובים ולא מזינים, מכל מקום חייבים לברך ברכה אחרונה כשאכל כזית ושתה רביעית, ואכל הכזית בכדי אכילת פרס והרביעית בכדי שתיית רביעית (עיין סוף פרק כיצד מברכין מ"ד: תוספות ד"ה 'עבידנא', וכן כתבו כל הפוסקים ודו"ק).

סימן רז סעיף ב[עריכה]

כיצד היא נוסחתה: "ברוך אתה ד' אלהינו מלך העולם בורא נפשות רבות וחסרונם", ויש גורסין 'וחסרונן' (הגרי"ב), והטעם ד'נפשות' הוא לשון נקבה, כמו שאומרים 'נפשות רבות' ולא 'רבים', ואם כן צריך להיות בנו"ן פשוטה בסוף ולא במ"ם, כדכתיב בבנות צלפחד: "ויקרב משה את משפטן". ובכל התורה 'נפש' בלשון נקבה: “ונפש כי תחטא ושמעה וגו'”, “נפש כי תמעל מעל וחטאה וגו'”.

ומיהו בטור הגירסא 'וחסרונם' וכן נדפס בסידורים, וכן נראה עיקר, דגם בתורה כן הוא: "ונפש כי תחטא ושמעה... והוא עד... ונשא עונו", לשון זכר. וכן ב"נפש כי תמעל כתיב, והביא", לשון זכר משום דאאדם קאי, ובני אדם כינויים בלשון זכר אלא שחלק הנפש שבו הוא לשון נקבה, וכן כאן 'וחסרונם' אבני אדם קאי.

סימן רז סעיף ג[עריכה]

"על כל מה שברא להחיות וכו'” כן הגירסא בטור, ויש גורסים: 'שבראת' לשון נוכח (מג"א ואליה רבה בשם כתבים). ואף על גב דתחלת הברכה 'בורא' לשון נסתר, מכל מקום יכול לומר אחר כך לשון נוכח, שכן דרך הברכות שהרי אומרים: 'ברוך אתה' לשון נוכח, ואחר כך אומרים: 'בורא' לשון נסתר, שהקדוש ברוך הוא נגלה מכל נגלה ונסתר מכל נסתר, ובכוונה אומרים כן כמו שאומרים: 'אתה הוא' וכמ"ש בסימן ה'.

ויש גורסים: "ועל כל מה שברא וכו'” (מעיי"ט), והעיקר בלא וי"ו וכן הוא בסידורים (אליה רבה). "להחיות בהם נפש כל חי, ברוך חי העולמים": 'חי' בציר"י. ובטור מסיים: 'ברוך אתה ד' חי העולמים' וזהו על פי ירושלמי, אבל רבינו הבית יוסף כתב דברכה זו הוא בלא שם, דבגמרא לא נמצא זה וגם ברכה קצרה היא, וכן אנו נוהגין ואין לשנות.

סימן רז סעיף ד[עריכה]

ופירושה כתב הטור: 'בורא נפשות רבות וחסרונם' - כל מה שהם חסירים, כמו לחם ומים שהם הכרחיות (בית יוסף), "על כל מה שבראת וכו'” - כלומר ועל שאר הדברים שברא בעולם שלא היו הנפשות חסירות מהם אם לא נבראו, שאינן אלא להתענג בהן, "להחיות בהם נפש כל חי" - כלומר דהקדוש ברוך הוא הוא טוב ומטיב ונותן אפילו דברים שאינם הכרחיות לקיום הנפש (ואולי מטעם זה סבירא ליה להירושלמי לחתום בשם, משום דשני עניינים הם והוי כברכה ארוכה).


הלכות ברכת הפירות: רברגרדרהרורזרחרטריריאריבריגרידרטורטזריז


סימן רח[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH208

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ברכה "מעין שלוש" על שבעת המינים
ובו עשרים ותשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט

סימן רח סעיף א[עריכה]

ברכה אחת מעין ג' כך היא נוסחתה בגמרא (מ"ד.) ובטור: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבתינו לאכל מפריה ולשבע מטובה. רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מזבחך ועל היכלך, ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה (ליתא בטור), כי אתה ה' טוב ומטיב לכל (ליתא בטור), ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה". ובטור נוסף עוד 'ועל הכלכלה' ולא הסכימו לזה הפוסקים, וכן כתב הרמב"ם והסמ"ג (בית יוסף), וכן מנהגינו ואין לשנות.

ובסידורים נתוסף עוד קודם סיום הברכה: "ונודה לך על הארץ ועל המחיה", וכן מנהגינו לאומרה כדי שתהא מעין חתימה סמוך לחתימה. וברכה זו היא על חמשת מיני דגן הנכללים בחטה ושעורה, ועל חמשת מיני הפירות: גפן ותאנה ורמון זיתים ודבש שהם תמרים גם כן ברכה זו, אלא שמתחלת: 'על העץ ועל פרי העץ', ועל היין: 'על הגפן ועל פרי הגפן', והחתימה: 'על הארץ ועל הפירות', ויתבאר עוד בזה בסייעתא דשמיא בסעיף ו'.

סימן רח סעיף ב[עריכה]

ונקראת 'ברכה מעין ג' לפי שבה כלולים כל ג' ברכות של ברכת המזון. כיצד: 'על המחיה' הוא מעין ברכת הזן, וכן בפירות ויין 'על העץ ועל הגפן'. 'ועל ארץ חמדה' הוא מעין ברכת הארץ, 'רחם' הוא מעין בונה ירושלים, 'כי אתה ה' טוב ומטיב' הוא מעין ברכת הטוב והמטיב שתקנו רבנן.

ובאמת כתב הרמב"ם בפרק ח' שיש שנהגו שלא לאומרו כי אין צריך לומר רק מעין ג' ולא מעין ד', אמנם הטור כתב שכן הוא בכל הנוסחאות, ונקראת 'מעין ג' על ג' ברכות של תורה שבברכת המזון, וכן הוא המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל.

סימן רח סעיף ג[עריכה]

אם ברכת מעין ג' הוא מן התורה כברכת המזון או מדרבנן כשארי ברכות אין הכרע, ומדברי הרמב"ם בפרק ח' שביאר מקודם כל הברכות וגם ברכת מעין ג', וכתב אחר כך בדין י"ב: "כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם... אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף מפני שהן מדברי סופרים" עכ"ל, מבואר להדיא שאינה מן התורה, שהרי בברכת המזון פסק בפרק ב' שחוזר ומברך מפני שהיא מן התורה (וכן כתב בכ"מ שם).

ויש אומרים שהיא מן התורה (מג"א סימן קע"ב סק"ג), וזהו דעת הטור סוף סימן ר"ט שכתב על דברי הרמב"ם שהבאנו וזה לשונו: "ונראה דווקא ראשונה שהיא מדרבנן... אבל ברכה אחרונה מעין ג' דז' המינין דאורייתא היא, דמסמיך ליה אקרא חוזר" עכ"ל. ואינו מובן לשון 'מסמיך ליה אקרא', דמשמע אסמכתא בעלמא (בית יוסף).

וגם הסמ"ג כתב שזהו מדרבנן, דאי מדאורייתא נברך ג' ברכות. ובאמת רבן גמליאל סובר כן במשנה (מ"ד.), דסבירא ליה ד'וברכת' קאי על כל שבעת המינין, אבל חכמים פליגי עליה וסבירא ליה ד'וברכת' לא קאי רק אלחם, דכתיב שם: "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם", ופסוק זה נכתב אחר הפסוק דשבעת המינין, והפסיק בזה לומר לך ד'וברכת' לא קאי רק אלחם, ובכל הש"ס לא מצינו רק דברכת המזון דאורייתא.

והרשב"א בחדושיו (ריש פרק ו') כתב מפורש דהוי דאורייתא ע"ש, וכן כתב הרא”ש (שם סימן ט"ז) דהוי דאורייתא ע"ש. וכיון דהוי פלוגתא דרבוותא הוי ספיקא דדינא, ויתבאר בסוף סימן ר"ט.

(ולרבותינו אלה צריך לומר דהא דאמרינן שם 'ארץ הפסיק העניין' זהו על שלש ברכות ולא על ברכה אחת, והדרישה כתב על הטור דלאו מהאי קרא למדנו אלא מקרא אחרינא או מהלכה למשה מסיני ע"ש, והדוחק מבואר ואין להאריך בזה)

סימן רח סעיף ד[עריכה]

ואין לשאול דאם ברכה זו מדרבנן למה שינו אותה משארי פירות שברכתן האחרונה היא 'בורא נפשות', דהטעם פשוט: דפירות של חמשת המינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל תיקנו להם ברכה חשובה מעין ג', ולשארי פירות די ב'בורא נפשות', ואף על גב דבברכה ראשונה אין חילוק ביניהם, משום דאי אפשר לחלק ביניהם דכולם פרי העץ הם.

וראיה: דהא בחמשת מיני דגן כשבשלם גם ברכתן הראשונה משונה משל שארי המאכלים, שהרי ברכתן 'בורא מיני מזונות' מפני חשיבותן, וזה אי אפשר לתקן על חמשת מיני פירות, דלא מקרי מזון. אבל בברכה אחרונה ביכולת לתקן ברכה חשובה על כל שבעת המינין, מפני חשיבותא דארץ ישראל.

סימן רח סעיף ה[עריכה]

כתב הטור בשם הר"י שאין לומר: 'ועל תנובת השדה' בפירות וביין, שאין לשון זה נופל אלא במיני דגן, שנאמר: "ויאכל תנובת שדי" עכ"ל. אבל בנוסחת הגמרא והרי"ף והרמב"ם כתוב גם בהם ע"ש, וכן המנהג הפשוט.

ובאמת רש"י פירש על "ויאכל תנובת שדי" - אלו פירות ארץ ישראל שקלין וממהרין להתבשל וכו', הרי שעל כל הפירות קאי. ועוד דשרשו 'נוב', והוא לשון צמיחה וגידול, כדכתיב: "עוד ינובון בשיבה", "חיל כי ינוב", "ומלאו פני תבל תנובה", וכן פירשו המדקדקים שהוא לשון צמיחת הפירי וגידולו כמבואר במאיר נתיב.

סימן רח סעיף ו[עריכה]

וכשמסיים: "על הפירות על הארץ וכו'”: בחוץ לארץ יאמר: 'על הארץ ועל הפירות', ובארץ ישראל יאמר: 'על הארץ ועל פירותיה'. וכן אם אוכל פירות של ארץ ישראל בחוץ לארץ יסיים גם כן: 'ועל פירותיה', וכן להיפך כשאוכל פירות חוץ לארץ בארץ ישראל יאמר: 'ועל הפירות'.

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף י"א בברכה מעין ג' דיין: אינו חותם 'על הגפן ועל פרי הגפן' אלא 'על הארץ ועל פרי הגפן' או 'על הארץ ועל הפירות' עכ"ל, דסבירא ליה דלעניין חתימה יין שוה ככל הפירות. אבל יש חולקין בזה וסבירא ליה דצריך להזכיר גפן גם בחתימה, ולכן יש לומר: 'על הארץ ועל פרי הגפן', דבכהאי גוונא כולי עלמא מודים (ט"ז סקי"ד), וכן המנהג הפשוט. ובדיעבד אם סיים 'על הגפן ועל פרי הגפן' גם כן יצא (מג"א סקי"ז).

וזהו בגמר חתימה, אבל קודם גמר חתימה הכל מודים דצריך לומר: 'ונודה לך על הארץ ועל פרי הגפן'ף ובפירות יאמר: 'על הארץ ועל הפירות' אפילו בארץ ישראל, דדי בגמר חתימה לומר 'פירותיה' (נראה לי).

סימן רח סעיף ז[עריכה]

מזכירין בברכה זו של שבת ושל יום טוב ושל ראש חודש, דכיון דהיא ברכה ארוכה צריך להזכיר בה מעין המאורע כמו בברכת המזון. והיינו דקודם 'ונודה לך' יאמר בשבת: 'ורצה והחליצנו ביום השבת הזה', וביום טוב אומר: 'וזכרנו לטובה ביום חג פלוני הזה', ויש אומרים: 'ושמחנו לטובה ביום וכו', ובראש חודש יאמר: 'וזכרנו לטובה ביום ראש חודש הזה', ובראש השנה: 'ביום הזכרון הזה'.

ובכולן אם לא הזכיר - יצא ואין מחזירין אותו. אבל של חנוכה ושל פורים אין מזכירין כלל, כיון דגם בברכת המזון ותפ(י)לה אינו מעכב בדיעבד.

סימן רח סעיף ח[עריכה]

אם אכל מזונות ושתה יין ואכל פירות של חמישה המינין, לא יעשה על כל אחד ברכה בפני עצמו אלא יכללם כולם בברכה אחת, ויאמר: 'על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ', שיקדים מחיה לגפן וגפן לפירות. ובסופו יאמר גם כן: 'ונודה לך על הארץ ועל המחיה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל הפירות, ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות'.

ואין זה חתימה בשני דברים שאין לעשות כן, דהארץ מוציאה הכל. ויש אומרים דבכהאי גוונא וודאי די כשיאמר: 'ועל המחיה ועל הפירות', ואין צריך להזכיר של גפן (מג"א סק"כ בשם מרדכי ואגודה).

סימן רח סעיף ט[עריכה]

בחמשת מיני דגן שהם: חטים ושעורים ושבולת שועל ושיפון וכוסמין, כשעושה מהם פת - מברך 'המוציא', וכשלשם על מי פירות או ביצים - מברך 'מזונות' ובסופם 'על המחיה', אם אינו אוכל מהם כדי קביעת סעודה כמבואר בסימן קס"ח בדין פת הבאה בכיסנין ע"ש.

אבל אם אכל דגן חי, אחד מחמשת המינין או שעשאן קליות צלוי על האש או אפילו בשלן בקדירה עם מים רק הגרעינין שלימים, כמו שבאים מהגורן שלא הוסרה קליפתן (מג"א סק"ה) - אינו מברך אלא 'בורא פרי האדמה' ואחריו 'בורא נפשות', כדתניא (ל"ו.): "הכוסס את החטה - מברך עליה 'בורא פרי האדמה', טחנו אפאו ובשלו - מברך 'בורא מיני מזונות'”.

והטעם דבאוכלם כהני גוונא אין עליהם שם פת ולא שם מזון, ולא מיירי קרא ד'ואכלת ושבעת וברכת' בהאי גוונא, ואינם אלא ככל פרי האדמה דלא אשתנו לעילויא כפת ומיני מזונות.

אך רבותינו בעלי התוספות נסתפקו שם לעניין ברכתם האחרונה דאינו מבואר בגמרא, ואולי צריכים ברכה מעין שלש. ולכן כתבו שנכון שלא לאכלם אלא בתוך הסעודה וברכת המזון יפטור אותם, או שיאכל עמהם מיני מזונות וגם דבר שצריך בורא נפשות. ואם אירע שאכלם לבדם - יברך 'בורא נפשות' (שם סק"ז), דכן הוא דעת רוב הפוסקים, ובמדינתינו אין אנו יודעים כלל מאכילה זו.

סימן רח סעיף י[עריכה]

ורבינו הרמ"א כתב בסעיף ד': דהא דמברך עליהם 'בורא פרי האדמה' היינו באוכל חטין וכיוצא בהן דראויין לאכול כך, אבל האוכל שעורים שלימים, אפילו קלויין באש אינן ראוין לאכול אלא על ידי הדחק, ואינו מברך לפניהם רק 'שהכל' עכ"ל.

וכפי הנראה במדינתינו גם חטים אין ראויים רק על ידי הדחק, ומימינו לא שמענו שאפילו על ידי הדחק יאכלם, וגם 'קלי וכרמל' דכתיבא באורייתא לא שמענו בחטים שלנו, וצ"ע לדינא.

וכשאוכל קמח יבש או קלוי באש אפילו של חטים, מדינא דגמרא אין מברכין עליהם רק 'שהכל' ואחריו 'בורא נפשות', לא שנא נטחן דק דק לא שנא נטחן קצת ועדיין יש בו טעם של חטים. והטעם: דברכת 'האדמה' אבדו כיון שאין צורת הפירי עליהן, ולכלל פת ומזון לא באו ולפיכך ברכתן 'שהכל', וגם זה אין ידוע לנו.

סימן רח סעיף יא[עריכה]

אבל העושה עיסה ומבשל אותם או טגנן - מברך 'בורא מיני מזונות' ואחריו 'על המחיה' אפילו אכל הרבה כדי קביעות סעודה, ויש בזה פרטים בטיגון ונתבארו בסימן קס"ח, דיש מיני טיגון כשאוכלם בקביעות סעודה מברך 'המוציא' ע"ש.

וקמח של אחד מחמשת המינים כששלקו ועירבו במים או בשאר משקין: אם היה עבה כדי שיהא ראוי לאכילה וללועסו, כלומר שהוא עב שיש בו ממשות אכילה, אפילו אין צריך ללועסו בשיניו שהוא רך (שם סק"ח) - מברך 'בורא מיני מזונות' ואחריו 'על המחיה'. ואם היה רך כדי שיהא ראוי לשתייה - אין שם אכילה על זה כמו בשכר, ומברך 'שהכל' ואחריו 'בורא נפשות' כבכל מיני שתיות.

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג': כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושים כן כדי שיסעוד הלב - מברך 'בורא מיני מזונות', וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת 'המוציא' ופטור ממה נפשך עכ"ל.

ופשוט הוא דמיירי שהוא עב שיש בו ממשות אכילה, דאם לא כן בכל עניין מברך 'שהכל' כמ"שץ וזה שכתב: 'ולגמעו' לאו דווקא, וכוונתו לאוכלו (שם סק"ג). וצוקערקע"ס שעושים מצוקער ונותנים בהם קמח - אינם אלא לדיבוק בעלמא וברכתן 'שהכל', אבל לעקא"ך אף על פי שיש בו הרבה דבש והרבה בשמים, מכל מקום עיקרו לאכילתו וברכתו 'בורא מיני מזונות' (ועיין ט"ז סק"ד ודבריו צ"ע ולא נהגו כן ע"ש).

סימן רח סעיף יב[עריכה]

כתב הרמב"ם בפרק ג' דין ד': "קמח של אחד מה' המינין שבשלו בקדרה, בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים כגון לביבות וכיוצא בהן, וכן הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה כגון הריפות וגרש הכרמל וכיוצא בהן, וכל זה הוא הנקרא מעשה קדירה, וכן כל תבשיל שעירב בו מה' המינין בין קמח בין פת בתחלה - מברך עליו 'בורא מיני מזונות'” עכ"ל, וכעין זה כתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ב'.

סימן רח סעיף יג[עריכה]

וביאור הדברים: דמיירי בקמח עב שיש בו ממשות אכילה, ולכן אפילו עירבו עם דברים אחרים שהם רוב נגד הקמח, מכל מקום הקמח עיקר. והכי איתא בגמרא (ל"ו:): "כל שיש בו מחמשת המינין - מברכין עליו בורא מיני מזונות", כלומר אפילו הם מיעוטא נגד שארי הדברים שבקדרה.

וזה לשון הטור: "תבשיל שהוא מחמשת המינין, אפילו עירב עמו דברים אחרים עד שנעשו רוב - מברך עליהם 'בורא מיני מזונות' ולבסוף ברכה אחת מעין ג'. אבל אם לא נתן מהם בתבשיל אלא להקפותו ולדבקו - בטילין בתבשיל" עכ"ל.

סימן רח סעיף יד[עריכה]

והרמב"ם לא הזכיר ברכה לבסוף מעין ג', משום דזה לאו כללא הוא, דאף על גב דמזונות מברכין תמיד כשיש אף מעט מהקמח של ה' המינין, מכל מקום ברכה אחרונה ד'על המחיה' אינו אלא כשיש כזית בכדי אכילת פרס מהקמח, ובכהאי גוונא מיירי הטור.

ודבר זה ביאר רבינו הבית יוסף בסעיף ט' שכתב: "עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדרה - מברך 'בורא מיני מזונות' ו'על המחיה,' ואם עשה ממנו פת - מברך 'המוציא' וברכת המזון. ודווקא שיש באותו קמח מחמשת המינים כדי שיאכל ממנו דגן כזית בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים, אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחלה מברך 'המוציא' כיון שיש בו טעם דגן אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולבסוף 'על המחיה'. ואם בשלו בקדרה מברך תחילה 'בורא מיני מזונות' ואחריו 'בורא נפשות'” עכ"ל.

וזה שכתב בפת באין כזית בכדי אכילת פרס דמברך לבסוף 'על המחיה', ולכאורה היה לברך 'בורא נפשות' כמו בבשלו בקדרה, ויש שהקשה עליו כן (מג"א סקט"ו). אמנם טעמו הוא דכשאין כזית בכדי אכילת פרס נחתינן חד דרגא ולא יותר, ולכן בפת דביש כזית בכדי אכילת פרס צריך ברכת המזון, לכן כשאין כזית בכדי אכילת פרס נחתינן ל'על המחיה'. ובתבשיל דכשיש כזית בכדי אכילת פרס צריך 'על המחיה', ולכן כשאין כזית בכדי אכילת פרס 'בורא נפשות' (אליה רבה סקי"ג, ובדרישה תירץ באופן אחר ודוחק ע"ש, וזה שכתב המג"א דאורז גורר ע"ש יתבאר אחר כך בסעיף כ"ג ודו"ק).

סימן רח סעיף טו[עריכה]

וזה שכתב הרמב"ם: "וכן הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה כגון הריפות וכו'” עכ"ל, ביאור הדברים: דכבר נתבאר בסעיף ט' דכשבישל גרעינין שלימים של דגן שלא הוסרה קליפתן - מברך עליהם האדמה.

ולזה אומר: "הדגן שחלקו או כתשו”, כלומר שלא בישל גרעינין שלימין אלא חלק הגרעינין, כמו כל הגרויפינ"ס שלנו גערשטענ"א האבערנ"א שמגרעין אחד של שעורים או של שבולת שועל נעשה כמה פירורין, וממילא דקליפתן הוסרה מעליהן והם נעשו פירורים קטנים. ואחר כך קאמר: "או כתשן", כלומר אף על פי שלא חלקן אלא כתשן כל כך עד שהוסרה קליפתן, וגם מעצם האוכל הוסר הרבה כמו שהיו כותשין את הגאגעלא"ך או כפערי"ל גרויפי"ן שלנו שטוחנים השעורים בריחים, ואינם נטחנים לפרורים דקים כמו גרויפי"ן, אלא שכל שעורה נכתשת על ידי האבן עד שהוסרה ממנה קליפתה וגם מעצם השעורה הוסר הרבה כידוע, ולכן ברכתן 'מזונות' ולבסוף 'על המחיה'.

ודינם כמו קמח שנתבאר, שאפילו הם המיעוט בתבשיל - ברכתן 'מזונות', ואם יש בהם כזית בכדי אכילת פרס - מברך לבסוף 'על המחיה'. ואם אין בהם כזית בכדי אכילת פרס - מברך בתחלה 'בורא מיני מזונות' ולבסוף 'בורא נפשות', כמו בקמח של ה' מינים שנתבאר.

סימן רח סעיף טז[עריכה]

ולשון רבינו הבית יוסף בעניין זה צריך ביאור, שכתב בסעיף ב': "ה' מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדרה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהן - מברך עליו 'בורא מיני מזונות' ולבסוף 'על המחיה'. אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו - בטל בתבשיל" עכ"ל.

והנה כל זה כבר נתבאר, אך מה שכתב בראש דבריו: "ה' מיני דגן ששלקן" קשה, דמשמע דאפילו שלקן כשהן שלימים, והא כבר נתבאר דבשלימים ברכתן 'בורא פרי האדמה' (מג"א סק"ב). וכתבו דכוונתו ששלקן כל כך עד שנתמעך ונדבקו זה בזה (שם), כלומר דבכהאי גוונא אפילו בשלן של[י]מים - מברך 'בורא מיני מזונות'.

סימן רח סעיף יז[עריכה]

ועל פי זה שמעתי שיש טועים לומר דכשמבשלים הגרויפינ"ס שלנו, אם אינם נדבקים זה בזה והיינו שיצטמקו הרבה עד שיתדבקו זה בזה - מברכין 'האדמה'. וטעות גמור הוא, חדא דזהו רק כשמבשל גרעינין שלימים ולא בחלקן כגרופינ"ס שלנו, כמבואר בדברי הרמב"ם, וכן לא בכתשן כפערי"ל גרויפי"ן שלנו.

אך לבד זה ברור הוא שנפל טעות קטן בדפוס בדברי רבינו הבית יוסף, ובזה שכתוב: "ששלקן" צריך לומר: "שחלקן", שהרי הוא העתק לשון מהרמב"ם כדרכו בקודש ולמה ישנה דבריו חנם, ואיך לא העתיק מה שכתב הרמב"ם. אלא וודאי שמהחי"ת של 'שחלקן' טעו לשי"ן השני של 'ששלקן'.

ומיהו הדין שחידשו דגם כשבשלן שלימים ונתמעכו ונדבקו זה לזה - גם כן אמת, דבכהאי גוונא וודאי הוסרה קליפתן והוי כחלקן או כתשן (ומצאתי שכן כתב הג"ר זלמן מרגליות ביד אפרים שטעות הוא וכן כתב משם אשל אברהם ע"ש).

סימן רח סעיף יח[עריכה]

ולפי זה כשמבשלין אצלינו לאקסי"ן או פארפי"ל או קרעפלא"ך או גערסטנ"א גרויפי"ן או האבערנ"א או פערי"ל גרי"ץ, אפילו מערבין בהם מיני קטניות כמו ארב"ס בעבלא"ך ותפוחי אדמה שקורין קארטאפי"ל והמה הרבה יותר מהגרויפינ"ס או מהלאקסי"ן וכו', מכל מקום מברכין על התבשיל 'בורא מיני מזונות'. אך לעניין ברכה לבסוף 'על המחיה' צריך לשער אם יאכל מהגרופינ"ס או מהלוקסי"ן וכו' כזית בכדי אכילת פרס מכל התבשיל, וזהו כג' או כד' ביצים - מברך 'על המחיה', ואם לאו - מברך 'בורא נפשות'.

ואין חילוק בין נתדבקו הגרופינ"ס זה לזה או לא נתדבקו ובין נתמעכו או לא נתמעכו, ובנתדבקו ונתמעכו אפילו בישלן של[י]מין - ברכתן 'בורא מיני מזונות'.

ודע דרעצק"א או גריק"א אינן בכלל חמשת המינין וברכתן תמיד 'האדמה', וידוע זה לרוב בני אדם. וכל זה כשנתנו הגרויפינ"ס או הלאקסי"ן וכו' לשם אכילה, אבל אם נתנום לדבק בעלמא בטילין לגבי שארי מאכלים.

סימן רח סעיף יט[עריכה]

דבר פשוט הוא שאם בשלו זופ"א לחולה, או אפילו לבריא שעיקר הכוונה הוא על הזופ"א ונותנים הגרויפי"ן מעט לדבק בעלמא או ליתן מתיקות בהזופ"א או לרפואה - ברכתה 'שהכל'. ואם אפילו כשלוקח בכף הזופ"א מתערב בה איזה גרויפי"ן, הוה טפל. ואם בורר הגרויפי"ן לבדם ואוכלן - מברך 'בורא פרי האדמה' (מג"א סק"ז), וקל וחומר בגריקענ"א גרויפי"ן.

ואין מברכין 'האדמה' על תבשיל של גריק"א אלא אם כן יש הרבה גרויפי"ן בתבשיל, שכוונת התבשיל לשם הגרויפי"ן ולא לשם המרק. וכל שכן בגריקענ"א קאס"א שמברכין 'האדמה', ולא כיש טועין לברך 'שהכל'. וכהני גוונא בכל מיני קטניות או בתפוחי אדמה תלוי מהו כוונתו בתבשיל זה, אם לשם המרק או לשם המאכל (עיין ט"ז ססקי"א מ"ש בטאטארטק"י שהכל ואם זהו גריק"א, דברים תמוהים הם).

סימן רח סעיף כ[עריכה]

ודע שיש אצלינו מיני גרויפינ"ס קטנים עד מאוד ונקראים מנ"א גרויפי"ן, ויש מהם של חטים וברכתן 'מזונות' ויש מהם של גריק"א וברכתן 'בורא פרי האדמה'. וצריך היכר ביניהם כי לפי מראית העין דומין זה לזה, על כן צריך לדרוש עליהם מה המה אלה.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ח': "העושה תבשיל משאר מיני קטניות, אם נשארו שלימים וטובים מבושלים כמו חיים - מברך 'בורא פרי האדמה', ואם נתמעכו לגמרי או שאינן טובין מבושלין כחיין - מברך 'שהכל'” עכ"ל.

וזה שכתוב: 'נתמעכו לגמרי' כוונתו כשנתמעכו דרך כלי מנוקב (מג"א סקי"ג) שאין דרך אכילתן בכך (בית יוסף), כמו שיש אצלינו שמסננים הקטניות ונשאר רק מרק עב וקורין לזה גיזייט"א ארבע"ס, או שטחן הקטניות ועשה מהקמח מאכל והוא גם כן רק כמרק עב. אבל כשמיעך אותן בכף עיקר דרך אכילתן בכך וממשן קיים, ומברך עליהם 'בורא פרי האדמה' (מג"א שם).

וכן הוא בתפוחי אדמה כשממעכין אותן בכף וקורין לזה קאס"א בולב"א, או מטגנין הממועכין בחמאה או בשומן - ברכתן 'בורא פרי האדמה', וכמ"ש הרמב"ם בפרק ח' לעניין פירות שמיעכן ועשאן כעין עיסה שברכתן 'העץ', וכמ"ש בסימן ר"ב סעיף כ"ד ע"ש, וכהני גוונא בכל המיני תבשילין.

ודע שיש באיזה מקומות מין תבשיל וקורין לזה 'מן', והמה מלוקטים בימות הקיץ בבוקר מהטל ומייבשים אותן ומראיתן כגרויפי"ן, וברכתן 'שהכל' שאינו מין זרעים. ויש עוד מין תבשיל העשוי בפאבריקי"ן וקורין לזה סאג"א והמה עגולים, ולא נודע לי מה טיבן וממה הם נעשים.

סימן רח סעיף כא[עריכה]

אורז הוא ריי"ז ודוחן הוא היר"ז, ואף שיש שנסתפקו בזה אך עכשו נתברר הדבר שכן הוא ואין שום ספק בדבר. ושניהם מין זרעים וראוי שברכתן של שניהם תהיה 'האדמה' כמו על כל הזרעים. אך רבותינו ז"ל פסקו דעל אורז מברכין בתחלה 'בורא מיני מזונות' ולבסוף 'בורא נפשות' (ל"ז.), דמפני שהוא משביע וסועד הלב אמרו כן לעניין ברכה הראשונה (רא"ש שם).

וכן אם אפה פת מאורז מברך 'בורא מיני מזונות' ואחריו 'בורא נפשות', ודעת הרא”ש שגם בדוחן הדין כן, שגם הוא משביע וסועד. אבל אין כן דעת הרי"ף והרמב"ם, ודוחן הוי ככל הזרעים, והכי נהיגא עלמא.

סימן רח סעיף כב[עריכה]

לפיכך הכוסס את האורז - מברך עליו 'בורא פרי האדמה', דלא עדיף מכוסס חטים, ואחריו 'בורא נפשות'. אבל אם בשלו או שטחנו ועשה ממנו פת - מברך עליו 'בורא מיני מזונות' ואחריו 'בורא נפשות'.

וכתב על זה רבינו הרמ"א בסעיף ז': "בישלו עד שנתמעך" עכ"ל, וכוונתו דא(י)לו לא נתמעך כיון שאוכלם שלימים לא עדיפי מחטים שלימים דלא מהני להו בישול לברכת 'מזונות', אלא ברכתן 'האדמה' כמ"ש בסעיף ט' והכי נמי כן הוא.

ומיהו לא דמי, דהאורז כן דרך אכילתם ולא דמו לחטין, וכן כתב הכלבו בשם הר"י וכן נראה דעת רבינו הבית יוסף בספרו הגדול, דבאורז תמיד ברכתו 'בורא מיני מזונות'.

ונראה לי דגם כוונתו של רבינו הרמ"א אינו בנתמעך לגמרי עד שאינה עומדת כל אחת בפני עצמה, אלא כלומר שנתבשלה לגמרי שכל אורז ואורז נתנפח כדרך הבישול היפה. וכמדומה לי שכן מנהג העולם שכל שנתבשל יפה מברכין 'בורא מיני מזונות', וכן הוא עיקר לדינא (האליה רבה סק"ט השיג על הרמ"א וגם המג"א סק"י דעתו כן וכן הגר"א בסקכ"א והט"ז סק"ח נדחק בזה, ולפי עניות דעתי גם כוונת הרמ"א אינו לנתמעך לגמרי ודו"ק).

סימן רח סעיף כג[עריכה]

ועל האורז שנתבשל כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז': "והוא שלא יהיה מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו, ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל האחר הוא הרוב - מברך עליו כברכת אותו תבשיל" עכ"ל.

כלומר אף על גב דברכתו 'מזונות' כמו כל חמשת מיני דגן, מכל מקום אין דינו שוה להם, דא(י)לו בהם אף כשהם המועט בהתבשיל מברכין 'בורא מיני מזונות' כמ"ש בסעיף י"ג, אבל אורז כשהוא מיעוטא בטל לגבי שארי תבשילין שבקדרה. ועוד יש חסרון באורז אפילו נגד שארי תבשילין, דהנה בסעיף י"ד נתבאר דאף על גב דהחמשת מיני דגן אף כשהם מיעוטא מברכין 'בורא מיני מזונות', מכל מקום לעניין 'על המחיה' בעינן שיאכל מהם כזית בכדי אכילת פרס ע"ש.

ובירושלמי פרק קמא דחלה אומר דאורז מיגרר גריר, כלומר דטבע האורז כשהוא מעורב עם החטים נעשה בטעמו כהחטים עצמם, ולזה שנינו בפרק קמא דחלה: "העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן - חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח". ופסקו הרמב"ן והמ"מ דאפילו אין בהחטים כזית בכדי אכילת פרס, משום דהחטים גוררין את האורז, ואם כן הוא הדין לעניין 'על המחיה'.

אך הראב"ד והרשב"א חולקים בזה, ויתבאר בסייעתא דשמיא בסימן תנ"ג, ולכן אין לעשות בזה מעשה (עיין מג"א סקט"ו שגם הרמב"ם והרא”ש סוברים כהרמב"ן והמ"מ, ומה שהקשה המג"א למה מברך 'על המחיה', שם כבר תרצנו בסעיף י"ד בשם האליה רבה ודו"ק).

סימן רח סעיף כד[עריכה]

אף על גב דפת עומד במעלה נגד כל התבשילין, שמפני חשיבותו מברכין עליו 'המוציא', וגם באורז על כל פנים אינו יורד מחשיבותו, מכל מקום בדוחן ושארי מיני קטניות יורד מחשיבותו, שאם עשה מהם פת - אינו מברך עליו אלא 'שהכל', מפני שאין דרך בני אדם לעשות מהם פת כלל, ויצא מכלל פירא ואי אפשר לברך עליהם 'האדמה', לכן ברכתו 'שהכל' ואחריו 'בורא נפשות'.

סימן רח סעיף כה[עריכה]

אמרו חז"ל (מ"א:): "דברים הבאים לאחר הסעודה שלא מחמת הסעודה - טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם" ע"ש.

ולכאורה למה טעון ברכה לאחריהם, דאטו ברכת המזון גריעא מברכה מעין ג' או מ'בורא נפשות'. ומזה דקדקו רבותינו דהאמת כן הוא, דאין ברכת המזון פוטרת אפילו הברכות הקטנות ממנה, ואין ברכת המזון פוטרת את המחיה (תר"י).

והטעם נראה מפירוש רש"י שכתב: "דאין ברכת המזון פוטרתן, דלאו מזוני נינהו" עכ"ל, כלומר דברכת המזון פוטרת רק מילי דמזון שהוא הלחם אשר בו יחיה האדם.

וזהו שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף י"ז: "ברכת שלושה אינה פוטרת 'מעין שלושה', שאם אכל דייסא אין ברכת המזון פוטרתו (אם טעה ובירך ברכת המזון). אבל ביין ברכת ג' פוטרתו, שאם בירך על היין ברכת המזון במקום 'על הגפן' – יצא. והוא הדין אם בירך על התמרים ברכת המזון במקום 'על העץ' – יצא, ואפילו לא אמר אלא ברכת הזן בין על היין בין על התמרים – יצא. ואם נזכר עד שלא חתם ברכת הזן, יתחיל 'ועל שהנחלת לאבתינו ארץ חמדה טובה ורחבה', ויסיים ברכה דמעין שלוש[ה]” עכ"ל.

סימן רח סעיף כו[עריכה]

והטעם שביין ותמרים פוטרת, משום דאינהו נמי זייני. ומכל מקום הדבר תמוה, דהא אנן סהדי דדייסא מיזן יותר מיין ותמרים, ויש מי שבאמת מפקפק על זה מטעם זה (באה"ג). ויש מי שאומר הטעם משום דדייסא אית לה עילויא אחרינא בפת (מג"א סקכ"ה), ומכל מקום אינו מובן מה עניין זה לזה.

ובאמת מדברי הרא”ש בסוגיא דדברים הבאים מחמת הסעודה בשם בה"ג משמע דדייסא ברכת המזון פוטרתו ע"ש, וכן כתב הרשב"א שם לעניין פת הבאה בכיסנין וזה לשונו: "ומיהו לאחריה אינה טעונה ברכה, דברכת המזון פטר לה, דהא נמי מזון הוא, ודין הוא שתהא ברכת המזון פוטרתה וכו'” עכ"ל.

ולכן אף על גב דרבינו יונה פסק דאין ברכת המזון פוטרתן ורבינו הבית יוסף פוסק כן, מכל מקום כיון דמדברי הרא”ש והרשב"א משמע שחולקין, לכן הוה ספיקא דדינא על כל פנים, ואם בירך על דייסא או על פת הבאה בכיסנין ברכת המזון - אי אפשר להורות שיברך 'על המחיה' וצ"ע (גם דעת האליה רבה סקכ"ה נראה כן ע"ש).

סימן רח סעיף כז[עריכה]

עוד כתב רבינו הבית יוסף בסעיף י"ג: "אם אכל פירות מז' המינים ואכל תפוחים - אין צריך לברך על התפוחים 'בורא נפשות' שגם הם בכלל ברכת 'על העץ', שגם הם פרי עץ הם. אבל אם אכל תפוחים ושתה יין - צריך לברך 'בורא נפשות' על התפוחים, וכל שכן אם אכל בשר או פרי האדמה ושתה יין או אכל מז' המינים - שצריך לברך על כל אחת ואחת. והוא הדין אם אכל בשר ודגים ואכל מחמשת מינים - אין ברכת 'על המחיה' פוטרת את הבשר ואת הדגים" עכ"ל, דכללו של דבר: דאין ברכת 'על המחיה' פוטרת ברכת 'בורא נפשות'.

והנה הטור כתב שדעתו היה דברכת 'על המחיה' תיפטר ליפתן דגם הם זייני, ולא הודה הרא”ש לדבריו ע"ש. וכתבו הטעם משום דלא סעיד, ואין להם שייכות זה לזה (בית יוסף). ועוד דב'על המחיה' לא נזכר מזון, וליפתן אינו מחיה (ט"ז סקט"ז).

ואני תמה ביותר, שהרי אמרינן בעירובין (ל'.) דכל מילי מקרי מזון לבד מים ומלח ע"ש, אם כן ליפטור ברכת המזון לכל מין מאכל, ואי משום שלא נתקן על זה, למה פוטרת יין ותמרים, ועוד אינו מובן מה בין מחיה למזון.

ולכן נראה לי דעיקר טעמו של הרא”ש הוא דכיון דלא נתקנה ברכה זו למין זה אינו יוצא בה, ויין ותמרים שאני משום דמצינו בגמרא שדומין ללחם, דביין מצינו שאומר הש"ס (ל"ה:): "נהמא סעיד ויין סעיד ומשמח". ופריך: אי הכי נברוך עליה ג' ברכות, ומתרץ: לא קבעי סעודה עליה. ובתמרים אומר שם (י"ב.) דאכל תמרים ופתח הברכה בלחם וסיים בתמרים – יצא, ואפילו סיים בלחם - יצא, משום דתמרים מיזן זייני ע"ש. ולכן מה שמצינו בגמרא מצינו, אבל שארי דברים צריך כל אחת להיות כמו שתקנו רבנן ולא ברכה אחרת.

סימן רח סעיף כח[עריכה]

עוד כתב: "שתה יין ובירך 'בורא פרי הגפן' ואכל ענבים - צריך לברך עליהם 'בורא פרי העץ', וכן בברכה אחרונה צריך להזכיר 'על העץ ועל פרי העץ'. ואם בדיעבד בירך על הענבים 'בורא פרי הגפן' או אחריהם 'על הגפן' – יצא. שתה יין ומים אין לו לברך על המים 'בורא נפשות', שברכת היין פוטרתן, כשם שבברכה ראשונה יין פוטר כל מיני משקים" עכ"ל.

ודווקא כשהיו המשקין לפניו בשעה שבירך על היין (מג"א סקכ"ד). וזהו בשותה יין דרך עראי, אבל בשותה דרך קביעות שתייה, אפילו לא היו המשקין לפניו - אין צריך ברכה (שם). והטעם שיוצאין על הענבים בברכת הגפן, משום דעיקרן של ענבים ליין עומד, ומידי דהוה להעץ כשבירך 'האדמה' שיצא, והכי נמי כן הוא (בית יוסף). ולכן גם אם שתה יין ונתכוין לפטור הענבים - גם כן יצא (שם ומג"א סקכ"ג).

ואם טעה ובירך על היין 'בורא פרי העץ' - לא יצא, וצריך לחזור ולברך 'בורא פרי הגפן' (שם ס"ק כ"ב). ואף שיש חולקים בזה, מכל מקום כן עיקר לדינא מטעם שכתבנו בסעיף הקודם (וכן כתב ביד אפרים).

סימן רח סעיף כט[עריכה]

כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף י"ח: "לא יכלול על הספק שום תוספת בברכה מעין ג', אף על פי שאינו מוסיף שם ומלכות. כגון ששתה משקה שספק אם ברכתו 'על הגפן' או 'בורא נפשות', לא יאכל דבר שברכתו 'בורא נפשות' ודבר שברכתו 'על העץ ועל פרי העץ' ויכלול עמו גם כן 'על הגפן ועל פרי הגפן' מספק" עכ"ל, משום דהוה הפסק בברכה אם אין צריך לזה. ויש מי שאומר דרק לכתחילה אין לעשות כן, אבל בדיעבד יכול לעשות כן כיון שאין תקנה באופן אחר (ט"ז סקי"ט ואליה רבה סקי"ז).

ופשוט הוא דמי שאכל פרי עץ ומסופק אם ברכתו 'על העץ' או 'בורא נפשות' דנכון לאכול דבר שברכתו וודאי 'על העץ' ויפטור את שניהם. ויש מי שכתב דבספק יכול לברך 'בורא נפשות' (לבוש), ולא נהירא דיותר יש לחוש לברכה לבטלה מבלא ברכה (מג"א סקכ"ו ואליה רבה), ואם אין לו דרך לצאת מהספק לא יברך כלל.


הלכות ברכת הפירות: רברגרדרהרורזרחרטריריאריבריגרידרטורטזריז


סימן רט[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH209

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מי שטעה מברכה זו לברכה אחרת
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

סימן רט סעיף א[עריכה]

לשיטת רש"י בפרק קמא דברכות (י"ב.): אם לקח בידו כוס של מים או של שכר שברכתן 'שהכל', אך הוא סובר שיין הוא וברכתו 'בורא פרי הגפן', והתחיל הברכה: 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם' על דעת לומר 'בורא פרי הגפן', אך ב'מלך העולם' נזכר ואמר כהוגן 'שהכל נהיה בדברו' - הוה ספיקא דדינא אם יצא מפני שאמר כהוגן, או לא יצא מפני שבהזכרת שם ומלכות היה דעתו לומר שלא כהוגן.

אבל להיפך: שלקח בידו כוס של יין וסבר שהוא מים או שכר והתחיל לומר: 'ברוך...' על דעת לומר 'שהכל' ובהגיעו ל'מלך העולם' נזכר ואמר 'בורא פרי הגפן' - וודאי יצא, דהא אפילו אם היה מסיים 'שהכל' היה יוצא, דעל כולם אם אמר 'שהכל' יצא. אך בדין הראשון הוה ספיקא דדינא, ויתבאר לפנינו איך הדין הלכה למעשה.

סימן רט סעיף ב[עריכה]

ורבים התפלאו מה ספק יש בזה, הלא אמר כהוגן: 'ברוך... שהכל וכו', ומה איכפת לן מה שהיה בדעתו לומר 'בורא פרי הגפן'. לא מיבעיא אם מצות אין צריך כוונה, אלא אפילו אם צריך כוונה היינו כוונת המצוה לצאת בה, אבל מה שהיה סבור לומר מה איכפת לן כיון שבפיו אמר הברכה כהוגן (רא"ש בשם הראב"ד ורמב"ן במלחמות, ולפי מ"ש מיושב קושית המעדני יום טוב אות ג' ע"ש ודו"ק.)

סימן רט סעיף ג[עריכה]

אמנם באמת לא קשה כלל, דוודאי במצוה שיש בה מעשה אין הכוונה עיקר למאן דסבירא ליה 'מצות אין צריך כוונה', אבל מצוה שאין בה מעשה רק דיבור בעלמא וודאי צריך כוונה לכל הדעות, דעיקר האמירה היא בלב, ואם לא כיון בלבו כהוגן אם כן לא עשה כלום (תר"י), ובזה שעקר הכוונה בשעת עיקר הברכה לכוונה אחרת גרע מבלא כוונה כלל (רא"ש). ובכל המצות כן הוא, אפילו אם נאמר דמצות אין צריך כוונה, אבל אם מכוין ההיפך - לא יצא (תר"י בשם רשב"ם).

סימן רט סעיף ד[עריכה]

ושיטת הרמב"ם בפרק ח' דין י"א יותר תמוה, דלדעתו אף אם בירך שלא כהוגן, כגון שבירך על שכר 'בורא פרי הגפן', אם בשעה שאמר 'ברוך אתה ה' וכו' כיון לומר 'שהכל' אלא שנתקל בלשונו ואמר 'בורא פרי הגפן' – יצא.

וזה לשון הרמב"ם: "לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר 'שהכל' וטעה ואמר 'בורא פרי הגפן' - אין מחזירין אותו, וכן אם היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה על מנת לומר 'בורא פרי האדמה' וטעה ואמר 'בורא פרי העץ' - אין מחזירין אותו. וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח על מנת לומר 'בורא מיני מזונות' וטעה ואמר 'המוציא' – יצא, מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהן עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין, והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות, אף על פי שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו" עכ"ל.

סימן רט סעיף ה[עריכה]

ודבריו תמוהים עד מאוד, איך קאמר שלא היה בעיקר הברכה טעות, הלא כולה טעות כיון שסיים בברכה אחרת, והרי עיקר הברכה היא הסוף. וכי אם יאמר אדם רק: 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם' ולא יותר מקרי ברכה, והרי אין זה רק שם שמים לבטלה, וכבר השיגוהו הקדמונים.

ולפי עניות דעתי נראה דהרמב"ם הכי קאמר, והולך לשיטתו בפרק א' דכל הברכות יוצאין בהרהור בלב בלבד ע"ש, ולפי זה שפיר קאמר: "שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהן עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראויה וכו”,' כלומר כיון דבשעת אמירת השם והמלכות היה בלבו לומר כהוגן, והרי הוא כאלו גמר הברכה בלבו ויצא, ואם כן מה איכפת לנו מה שסיים בפיו שלא כהוגן כיון שכבר יצא בהרהור הלב.

(ומה שבברכות קריאת שמע הולכין רק אחר החתימה כמ"ש בעצמו בפרק א' מק"ש זהו מפני שהן ארוכות הרבה ולא שייך שכיון כל הנוסח הראוי בלבו כמובן, מה שאין כן ברכת הנהנין שהן קצרות, וכבר האריכו הכ"מ שם והלח"מ בכאן וכמה מהמפרשים ובתשובתו לחכמי לוני"ל התמוהים, ולעניות דעתי כפי מ"ש זהו הדרך היותר נכון ליישב דבריו ודו"ק)

סימן רט סעיף ו[עריכה]

ושיטת הרי"ף היא יותר מחוורת, והכי קמיבעי ליה להש"ס: כשלקח בידו כוס של מים או שכר ואמר: 'ברוך... בורא פרי הגפן' ונזכר תיכף ואמר גם 'שהכל', וכך היה אומר: 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו', אם נאמר דיצא כיון שאמר בסופו 'שהכל' או כיון שאמר זה אחר 'בורא פרי הגפן' הוי כאחר הברכה. אבל להיפך כשלקח יין ואמר: 'ברוך... שהכל בורא פרי הגפן' - וודאי יצא, דב'שהכל' בלבד יוצאים על כל הדברים.

ולדינא פסק הרי"ף דבספק ברכות הולכין להקל ולא מהדרינן ליה, והרמב"ן והרא”ש הסכימו לפירושו וגירסתו. אבל הרשב"א תמה בזה, דמה מועיל מה שיאמר אחר סיום כל הברכה ע"ש. ונראה דכיון דהסיום היתה בטעות לא חשבינן זה כסיום אלא כהפסק בעלמא, ואף על גב דאסור להפסיק באמצע הברכה בדיבור אחר, מכל מקום בדיעבד לא אמרינן דההפסק תבטל הברכה כיון שחזר בו תוך כדי דיבור ואמר כהוגן, וגם אין זה הפסק כשארי הפסקות, שהוא אומר שהקדוש ברוך הוא ברא זה וזה (רמב"ן במלחמות).

סימן רט סעיף ז[עריכה]

והנה הרמב"ם לשיטתו והרי"ף לשיטתו פסקו לקולא כדין ספק ברכות להקל, ומסתמא גם רש"י לשיטתו כן הוא. אמנם התוספות כתבו שם דהר"י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת ע"ש, ואינו מובן כלל, הא זהו הלכה פסוקה דספק ברכות להקל.

אמנם מדבריהם שאחר כך נתברר כוונתם, שכתבו: "ומיהו היה אומר ר"ת אם היה יודע בבירור שטעה בדיבורו... דבתוך כדי דיבור יכול לחזור בו. וכן ביום טוב אם טעה בין 'מקדש ישראל והזמנים' ואמר 'מקדש השבת' וחזר בתוך כדי דיבור – יצא, אחרי שהוא יודע שהוא יום טוב" עכ"ל, וזהו לפי פירוש הרי"ף כמובן.

ונמצא שמחלקים בין אם ידע שזהו מים אלא שטעה בלשונו לומר 'בורא פרי הגפן', בכהאי גוונא ספק ברכות להקל. אבל אם לא ידע כלל שהוא מים וסבור שהוא יין כמו שנראה מפירוש רש"י, בכהאי גוונא לא אמרינן ספק ברכות להקל, כיון שבעיקר הברכה לא ידע כלל שזהו מים אלא סבור שהוא יין, ואין כאן ברכה כלל (וגם הפרישה כתב חילוק זה מסברת עצמו, ואנחנו דקדקנו זה מדברי התוספות עצמם).

סימן רט סעיף ח[עריכה]

וזה לשון הטור: "היה בידו כוס של מים וסבור שהוא של יין והתחיל ואמר: 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם' על דעת לומר 'בורא פרי הגפן' ונזכר שהוא של מים וסיים 'שהכל' – יצא. וכל שכן אם היה בידו כוס של יין וסבור שהוא של מים, והתחיל על דעת לומר 'שהכל' ונזכר שהוא של יין וסיים 'בורא פרי הגפן' – שיצא, שאף אם סיים 'שהכל' יצא. וכן אם טעה ואמר על היין: 'שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן', או שאמר על המים: 'בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו' – יצא. וכן הדין בפרי העץ ופרי האדמה שהיה לו לברך על אחד מהם ופתח אדעתא דאידך, ונזכר וסיים כהוגן או שאמר שניהם - יצא" עכ"ל הטור.

וזהו פירוש רש"י ופירוש הרי"ף ופסק לקולא, ואת פירוש הרמב"ם לא הביא כלל. ולדברינו אתי שפיר, דכיון שעיקר טעמו של הרמב"ם הוא משום דברכות יוצאים בהרהור וכל הפוסקים חולקים בזה, וכמ"ש בסימן קפ"ה דרק בלא השמיע לאזנו יצא אבל בהרהור לא יצא, ולפי זה כפי פירוש הרמב"ם וודאי דצריך לחזור ולברך ברכת 'שהכל'.

סימן רט סעיף ט[עריכה]

ורבינו הבית יוסף בסעיף א' הביא מקודם לפי פירוש הרמב"ם ואחר כך לפי פירוש רש"י, ופסק בשניהם דיצא, ובסעיף ב' הביא פירוש הרי"ף כפי לשון הטור.

ויש אומרים דלפי פירוש הרי"ף דמיירי כשאמר שני הדברים: 'בורא פרי הגפן שהכל וכו' ופסקו דיצא, אינו אלא כשידע שהוא מים רק שנתקל בלשונו לומר 'בורא פרי הגפן', ולכן מהני כשאמר אחר כך תוך כדי דיבור 'שהכל', ויש אומרים דאפילו לאחר כדי דיבור מועיל. (מג"א סק"ד בשם ר"י הלוי)

אבל רבינו הבית יוסף דקדק לומר דווקא תוך כדי דיבור, וכן כתב הרמב"ן וכן משמע מלשון הטור וכן נראה עיקר לדינא, דלאחר כדי דיבור אין שום התחברות להברכה. ובוודאי לפירוש רש"י והרמב"ם דלא מיירי שאמר שניהם אין נפקא מינה בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור, ולא לפירוש הרי"ף (וכן כתב הגר"א סק"ו).

סימן רט סעיף י[עריכה]

מיהו על כל פנים דעת הגדולים דלפירוש הרי"ף, אם לא ידע כלל שהוא מים - לא יצא אף בדיעבד וצריך לחזור ולברך 'שהכל' (מג"א סק"ג ופרישה), וזהו דעת התוספות וכמ"ש בסעיף ז'. אבל הלבוש כתב גם בזה שלא ידע שהוא של מים ע"ש, אך לקמן בסימן תפ"ז משמע כדעה ראשונה.

ויש מי שרוצה לחלק בין תפלה דשם לברכת הנהנין דכאן (אליה רבה), ודוחק. ואף על גב דספק ברכות להקל, אך בכהאי גוונא לאו ספק הוא, כיון דלא מחשבתו ולא דיבורו היתה כראוי - אין זו ברכה כלל.

סימן רט סעיף יא[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א: "ואם היו אחרים שותים גם כן ויין לפניהם, ודעתו גם כן על יין שהיה סבור שבכוסו יין, ובירך 'בורא פרי הגפן' ונמצא אחר כך שבכוסו מים או שכר, כשחוזר ושותה אחר כך יין - אין צריך לחזור ולברך, ויוצא בברכה שבירך על כוסו אף על פי שהיתה בטעות, דהא דעתו היה גם כן לשתות שאר יין גם הוציא האחרים ששותין שם, ולכן ברכתו ברכה" עכ"ל.

ביאור דבריו נראה לי: דהנה אם לא היו אחרים שותים גם כן אלא הוא בעצמו היה שותה כוס זה, ובדעתו היה בשעת הברכה לשתות גם כוסות האחרים שהיה בהן יין, והוא סבר שגם בכוס זה יין ובירך 'בורא פרי הגפן' ונמצא שהיה בו מים - הרי זהו ממש הדין שנתבאר בסימן ר"ו בבירך על פירי ונאבד, אם היה דעתו לאכול עוד ממין זה - אין צריך לברך. אלא דבזה הוי דווקא כשלא טעם מהמים שבכוס, אבל אם טעם הוה הפסק בין הברכה להיין וצריך לחזור ולברך.

אבל אם היו אחרים שותים גם כן והוא היה המברך והוציא את כולם, וכולם שתו על ברכתו ולא היתה הפסק בין הברכה לשתיית האחרים, ולכן אף על גב שהוא הפסיק בשתיית המים - לית לן בה (ובזה אתי שפיר מה שהקשו הט"ז סק"ב והמג"א סק"ה ע"ש ודו"ק) (ומ"ש המג"א בדין ברכת 'פוקח עורים' או בהבדלה אין צריך לבאר ונלמדם מהדין הקודם).

סימן רט סעיף יב[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג': "כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו - אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון מפני שהיא של תורה" עכ"ל.

והטור כתב דגם ברכה מעין ג' הוי דאורייתא על ז' המינין, ולכן ראוי לכל ירא שמים לאכול עוד מאותו המין כזית כדי שיוכל לברך ברכה וודאית (ט"ז סק"ג). ודין זה הוה ספיקא דדינא, שיש בזה פלוגתא דרבוותא כמ"ש בסימן ר"ח סעיף ג' ע"ש.


הלכות ברכת הפירות: רברגרדרהרורזרחרטריריאריבריגרידרטורטזריז


סימן רי[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH210

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רי | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

האוכל פחות מכזית מה דינו, ודין בריה
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן רי סעיף א[עריכה]

כבר נתבאר דברכה ראשונה אין לה שיעור, דאפילו אכל כל שהוא או שתה כל שהוא - חייב לברך. ושיעור כזית ורביעית אינו אלא לעניין ברכה אחרונה ולא לראשונה, דאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, וכל אחד ברכתו כמו שהוא גם בפחות מכזית, דלא כיש מי שסובר דעל פחות מכזית בכל דבר ברכתו רק 'שהכל' (עיין בית יוסף), דאינו כן, אלא הברכה בפחות מכזית כמו בכזית וכן במשקין.

וכן בארנו בריש סימן ר"ב דכל האוכלין מצטרפין לכזית וכל המשקין לרביעית, ושיאכל הכזית בכדי אכילת פרס. וכמה הוא אכילת פרס וצירוף משקה: יש מחלוקת, ומשקין שעל האוכלין כאוכלין דמי. ובעיקר דין משקין דצריך רביעית לברכה אחרונה זהו דעת הרמב"ם בפרק ג' בין ליין בין לשארי משקין, ורבותינו בעלי התוספות נסתפקו ביין אם צריך רביעית או די בכזית לברכה אחרונה, ולכן יש ליזהר שלא לשתות אלא או פחות מכזית או רביעית, וסוגיא דעלמא אזלא כהרמב"ם וכן נראה דעת רבותינו בעלי השולחן ערוך. ויש סוברים שיעור דמלא לוגמא, עיין בסימן ק"ץ.

ועוד בארנו שם דאין חילוק בין משקה למשקה, דלא כיש מי שסובר דביי"ש כיון שהוא חזק די לברכה אחרונה גם פחות מרביעית (עיין ט"ז סק"א), דאינו כן, ובכל מיני משקין צריך רביעית. ושיעור רביעית הוא כפי מה שמפיל ביצה ומחצה מכלי מלא מים (אליה רבה ע"ש והמג"א סק"ב מצריך יין ואינו מוכרח), ומשערין בביצים בינונים.

ויש שרוצים לכפול עתה השיעורים מפני שנתקטנו הביצים, וכבר בארנו שאינו כן והשיעורים לא נשתנו ולא ישתנו, ושתמיד יש ביצים גדולים וקטנים, והבאנו זה מדברי התשב"ץ ומעוד פוסקים כמ"ש בסימן קס"ח ע"ש.

ויש מי שאומר שרביעית מחזיק כפי מה שימלאו שני קליפות מביצת תרנגולת (של"ה), שזהו שיעור הפלת ביצה ומחצה מן המים, ואנחנו רגילים לשער רביעית בחלק אחד ממאה מהין, וקורין למדה זו קוואטיר"ל או צווערטק"א. וכזית שנצטמק ונעשה פחות מכזית - אין צריך ברכה אחרונה, וכן להיפך - צריך ברכה אחרונה, והנקבים באוכלין אין מצטרפין לכזית, וכל זה בארנו בסימן ר"ב ע"ש.

סימן רי סעיף ב[עריכה]

יש מי שכתב בלשון זה: "נראה לי דאם אכל פחות מכשיעור והלך לחוץ וחזר למקומו - דצריך לברך שנית בתחלה אפילו בפת, דהא אין טעון ברכה אחרונה ודינו כשאר דברים, ולכן צ"ע אם חזר ואכל פחות מכשיעור אם מצטרפין דהוי כמו היסח הדעת, ונראה לי דמצטרפין" עכ"ל (מג"א סוף סק"א).

ולעניות דעתי נראה דכיון דנתבאר בריש סימן קנ"ח דעל פחות מכזית פת אין צריך נטילת ידים ע"ש, ולכן תלוי בזה: אם נטל ידיו - וודאי דמצטרפין וכן אין צריך לברך שנית, דוודאי כוונתו היתה לאכול כזית ויותר מכזית, דהא יש אומרים דעד כביצה אין צריך נטילת ידים כמבואר שם. ואם לא נטל ידיו - צריך לברך שנית ואין מצטרפין זה לזה, דאם אתה אומר שיצטרפו אם יאכל הרבה פעמים בכל פעם פחות מכזית נמצא שאכל בלי נטילת ידים (כן נראה לעניות דעתי).

סימן רי סעיף ג[עריכה]

בירושלמי (פרק ו' הלכה א') איתא: דרבי יוחנן אכל זית ובירך עליו תחילה וסוף, אף על גב דכשנסתלק הגרעין שאינו בר אכילה אין בו כזית, משום דדבר שהוא בריה שלימה אין צריך כזית. ואומר שם: אפילו אכל פרידה אחת של ענב צריך ברכה אחרונה אף שאין בו כזית. ולפי זה האוכל קטנית אחת או עדשה אחת או פול אחד צריך ברכה אחרונה.

אבל רבותינו בעלי התוספות (ל"ט. ד"ה 'בצר') נסתפקו בזה, לפי שמעשה זו איתא גם בש"ס שם ומקשה גם כן על רבי יוחנן כמו בירושלמי, ומתרץ דרבי יוחנן אכל זית גדול, דאף על גב דנוטל הגרעין ישאר עדיין כזית בינוני, ושיעורא דכזית הוא בינוני. ומדלא מתרץ הש"ס מטעם בריה, שמע מינה דהש"ס שלנו לית ליה כירושלמי בדינא דבריה, והלכה כש"ס שלנו.

אמנם יש לומר שהמעשה של ש"ס שלנו אינו מעשה דהירושלמי, ובש"ס שלנו מיירי דאכל זית מליח ע"ש, ויש לומר שכבר ניטלה גרעינתו משם ואין זה כברייתו, ולכן הוצרך לתרץ שאכל זית גדול. ועל כל פנים פסקו הטור והשולחן ערוך דדין בריה הוה ספיקא דדינא, ולכן ירחיק כל אדם עצמו מלאכול בריה פחותה מכזית ויאכל הרבה מהם, דאם לא כן יבוא לידי ספק ברכה. והרמב"ם לא הזכיר מזה מאומה, שמע מינה דסבירא ליה דאין הלכה כהירושלמי.

סימן רי סעיף ד[עריכה]

ויש אומרים באופן זה: דאם הוא דבר שאין דרכו לאכלו עם הגרעין כמו זית או פלוימע"ן קארסי"ן וכיוצא בהם שהגרעין שבהם הוא קליפה קשה - אין זה בריה, שלעולם לא תהא בריה שלימה, שאם תוצא הגרעין כמו שדרך להוציאו אינו שלם. אבל דבר שדרכו לאכול בשלימות עם הגרעין, כמו ענבים תאנים רימונים והפירות הקטנים שלנו כמו אגרעסי"ן או וואיינפערלא"ך וכל מיני יאגידע"ס - שפיר הוי בריה (תר"י).

וזהו דרכו של רבינו הרמ"א שכתב דלא מקרי בריה אלא אם אכלו כמות שהוא, אבל אם לקח הגרעין ממנו לא מקרי בריה עכ"ל. ואם אכל מה שבתוך הגרעין, שבתוך הקליפה הקשה יש אוכל, יש אומרים דהוי בריה (מג"א סק"ד).

ופשוט הוא דאם חסר אפילו כל שהוא או שלא אכלו כולו אפילו הניח כל שהוא - לא הוי בריה, אך אם נפל ממנו מעט על ידי בישול מה שדרכו ליפול - הוי בריה. ונראה גם כן שקליפה שמבחוץ אינו מעכב, ואם אכל אגוז אחד שבור, כיון שאכל כל האוכל שבו - הוי בריה. והקליפה הראויה לאכילה אם לא אכלה הוה עיכוב ולא חשיב בריה, לפיכך באגוזים כשקלף הקליפה הרכה שעל האוכל - לא הוי בריה וכן בקטניות.

ודע שיש שאוכלין שעמעצקע"ס והמה קטנים עד מאוד וקולפין ואוכלין, ורחוק שיאכל מהן כזית בכדי אכילת פרס כידוע, וראוי לירא שמים ליזהר לצאת מכלל ספק ולאכול בעת מעשה דבר שיש בו כזית וודאי או לשתות רביעית, כדי שיוכל לעשות ברכה אחרונה בפשיטות.

סימן רי סעיף ה[עריכה]

כתב הטור: "האוכל מז' המינין פחות מכזית שאינו יכול לברך עליו מעין ג', כתב הר"י שיש לו לברך 'בורא נפשות'. ואדוני אבי הרא”ש ז"ל כתב דלא נהירא, דמסתבר שעל דבר הראוי לברך עליו מעין ג' בשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב: "האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלין, והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משארי משקים - מברך תחילה ברכה הראויה לאותה המין ולאחריו אינו מברך כלל", ואינו מחלק בין בריה לשארי דברים ולא בין ז' המינין לשאר המינין" עכ"ל, וגם אינו מחלק בשיעור רביעית בין יין לשארי דברים.

(ולולי דברי רבותינו בהך בריה דירושלמי הייתי אומר דהירושלמי הוא לרבי שמעון, דסבירא ליה במכות י"ז. דחטה אחת הוי בריה, והש"ס דילן הוא לרבנן דדווקא בריית נשמה חשיבא בריה, ואנן קיימא לן ביורה דעה סימן ק' כרבנן, וזהו טעם הרי"ף והרמב"ם שהשמיטוהו)

סימן רי סעיף ו[עריכה]

אמרינן בגמרא (י"ד.): "מטעמת אין צריך ברכה, והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום. עד כמה - עד שיעור רביעית". וכתב הטור: "לכאורה משמע אפילו אם הוא טועם ובולע, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפרק א'): "סתם מטעמת אין צריך ברכה עד רביעית". אבל ר"ח פירש דווקא בטועם ופולט, אבל אם הוא בולע - אפילו בכל שהוא צריך לברך. ומיהו כשהוא פולט - אין צריך לברך אפילו הרבה" עכ"ל.

ואינו מובן, דהא הגמרא קאמרה להדיא עד רביעית, ולשיטת ר"ח הוא בפולט דווקא, ואיך קאמר דאפילו ביותר מרביעית אין צריך ברכה. וצריך לומר דסבירא ליה דזהו רק לעניין תענית, אבל לעניין ברכה כיון דפולט איך יברך, ומה לי אם פחות מרביעית או יותר מרביעית, סוף סוף מעיו לא נהנו מזה (בית יוסף).

סימן רי סעיף ז[עריכה]

והרמב"ם משמע שהיה מפרש פולט רק בתענית ולא לברכה, דבברכה כתב בפרק א': סתם מטעמת אין צריך ברכה, ובפרק א' דתענית כתב שמותר לטעום עד רביעית ושיפלוט ע"ש, דסבירא ליה דברכה אין צריך אף בבליעה, כיון שאין כוונתו להנאה כלל. ובברכה הזכיר גם כן עד רביעית, דברביעית יצא מכלל טעימה.

וזהו שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג': "הטועם... אין צריך לברך עד רביעית אפילו אם הוא בולעו, ויש אומרים שאם בולעו טעון ברכה ולא פטרו אלא כשחוזר ופולט, ואז אפילו על הרבה אין צריך ברכה, וספק ברכות להקל" עכ"ל, ודיעה ראשונה היא דעת הרמב"ם.

ואכילה כשטועם צריך גם כן ללעוס ולפלוט. ויש מי שכתב דבבולע וודאי צריך לברך אפילו בכל שהוא (מג"א סק"י), ותמיהני שהרי זה הוא נגד דעת הרמב"ם. (וגם מ"ש בסק"ו לחלק בין טעימה לטעימה צ"ע, ואגדה דיונתן שהביא הוה סתירה לדבריו, וגם מ"ש בסק"ז דאפילו מכמה קדרות מותר ע"ש, צ"ע אם גם לבלוע מותר בכהאי גוונא. ומ"ש בעניין ברכה על עשן טאבא"ק יתבאר בסייעתא דשמיא בסימן רט"ז ודו"ק)


הלכות ברכת הפירות: רברגרדרהרורזרחרטריריאריבריגרידרטורטזריז


סימן ריא[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH211

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן ריא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני קדימה בברכת הפירות
ובו שבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז

סימן ריא סעיף א[עריכה]

כתב הרמב"ם בפרק ח' דין י"ג: "היו לפניו מינין הרבה, אם היו ברכותיהן שוות - מברך על אחד מהם ופוטר את השאר, ואם אין ברכותיהן שוות - מברך על כל אחד מהם ברכה הראויה לו, ואיזה מהם שירצה להקדים מקדים.

ואם אינו רוצה בזה יותר מבזה, אם יש ביניהם אחד מז' המינים - עליו הוא מברך תחילה. וכל הקודם בפסוק קודם בברכה, והשבעה הן האמורים בפסוק זה: "ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש", ודבש זה הוא דבש תמרים, והתמרים קודמים לענבים, שהתמרים שני לארץ והענבים שלישי לארץ" עכ"ל.

סימן ריא סעיף ב[עריכה]

ביאור דבריו: דמקודם כתב דכשברכותיהן שוות מברך על אחד מהם ופוטר את השאר, כלומר ואסור לו לברך על זו ולכוין שלא לפטור השנית ולעשות ברכה על השנית בפני עצמה וכן כולם, דזהו קרוב לברכה לבטלה, כיון שהברכה אחת היא ורצונו לאכלן כולן - אסור להרבות בברכות חנם, וכמ"ש בסימן ר"ו סעיף י"ב ע"ש.

אבל אם אין ברכותיהן שוות - מברך על כל אחד ברכה הראויה לו, כלומר דזה הוי להיפך, דהנה ידוע דכשמברך 'האדמה' על פרי העץ יצא, וב'שהכל' יצא על כל הדברים, ואם כן אם לפניו דברים שברכתן 'העץ' ודברים שברכתן 'האדמה' ודברים שברכתן 'שהכל', וירצה למעט בברכות והיינו שיברך 'האדמה' ויכוין לפטור גם פרי העץ, או יברך 'שהכל' לפטור את כולם - גם זה אסור לכתחילה. ובוודאי אם עשה כן שוב אינו מברך ברכה אחרת, אבל לכתחילה אסור לעשות כן, אלא יברך על כל אחד הברכה הראויה לו: על פרי העץ יברך 'העץ' ועל פרי האדמה 'האדמה' ועל שארי דברים 'שהכל', ולא מיירי עדיין בדין קדימה כלל (עיין כ"מ).

סימן ריא סעיף ג[עריכה]

ועתה מיירי בדין קדימה, ואומר שאיזה מהם שירצה להקדים מקדים. כלומר שצריך להקדים איזה שהוא חפץ עתה לאכול יותר, כלומר דבר שחביב עליו עתה לאכול יותר מהדבר השני. וזהו בין בברכות שוות שעל החביב לו עתה יברך עליה לפטור את השאר, ובין בברכות שאינן שוות להקדימה בברכה השייך לה (כ"מ).

ואין חילוק אפילו יש ביניהם ממין שבעה ועליו חביב עתה מין שאינו משבעת המינין, מכל מקום יברך על החביב לפטור את כולם או להקדימו בברכה על השאר. ולא הזכיר גם שיש יחוס לברכת 'העץ' על ברכת 'האדמה' וברכת 'האדמה' לברכת 'שהכל', דהולכין רק אחר החביב עליו עתה.

אמנם אם בחביבות כולן שוין, ממילא דז' מינים עדיפי משארי דברים, וכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה (והולך בשיטת הרי"ף שפסק כחכמים דמשנה מ': דמברך על איזה מהם שירצה, כלומר על החביב לו עתה, ולא כרבי יהודה דמין שבעה קודם לחביב. ולדבריהם צריך לומר גם במעשה דתלמידי דבר קפרא (לט.) דמוכח משם ד'האדמה' עדיף מ'שהכל', זהו הכל לרבי יהודה ולא לרבנן, ולכן לא הזכירו זה לא הרי"ף ולא הרמב"ם. אך במקום דליכא חביב - וודאי כן הוא ואין צריך לבאר כי פשוט הוא).

סימן ריא סעיף ד[עריכה]

אבל כל רבותינו חולקים עליו, וסבירא ליה דמין שבעה עדיף מחביב, וכן 'האדמה' קודם ל'שהכל' אפילו אם מה שברכתו 'שהכל' הוא יותר חביב, וכן 'העץ' ל'האדמה'. אך דעת הרא”ש דעץ נגד 'האדמה' ליכא חשיבות, ועוד יתבאר בזה (ופוסקים כרבי יהודה ולא כחכמים, דסוגית הש"ס כמותו).

אמנם זהו כשהברכות שוות, אבל כשאין ברכותיהן שוות, יש אומרים שאין כאן דין קדימה כלל, ואפילו אחת היא מז' המינים וגם חביב עליו - מכל מקום יכול לברך מקודם על השנית, דכיון דצריך לברך על כל אחת בפני עצמה אין שייכות מזה לזה כלל (רא"ש).

ואין להתפלא על מה שאמרנו שאין כאן דין קדימה כלל באין ברכותיהן שוות, והא אמרנו ד'העץ' קודם ל'האדמה' ו'האדמה' ל'שהכל', והא אין ברכותיהן שוות. דהעניין כן הוא, דבאין ברכותיהן שוות ליכא מעלה דשבעת המינים וליכא מעלה דחביב, וגם חשיבות דברכת 'העץ' נגד ברכת 'האדמה' ליכא. אבל המעלה ד'העץ' ו'האדמה' על 'שהכל' נשאר גם באין ברכותיהן שוות (למדתי זה מהרא”ש ע"ש, וגם בתוספות שם נצרך לפרש כן ע"ש ודו"ק).

סימן ריא סעיף ה[עריכה]

ויש מרבותינו דסבירא ליה דגם באין ברכותיהן שוות לא הוסרה רק מעלה דשבעת המינים, אבל אחר מעלה דחביב הולכין (סמ"ק הובא בטור, וכן כתב בשם רבינו שמעיה בשם הגאון עיין בית יוסף וב"ח). ובפירושא דחביב גם כן חולקין על הרמב"ם, דלהרמב"ם פירושו מה שחביב עליו עתה, והם מפרשים מה שדרכו להיות עליו תמיד חביב, אף שעתה רצונו יותר במאכל אחר. והנה זהו עיקרן של הדעות בעניין זה.

סימן ריא סעיף ו[עריכה]

ודע דזה שאמרנו לדעה הקודמת דבאין ברכותיהן שוות ליכא מעלה דשבעת המינים וליכא מעלה דחביב, ולהדיעה דסעיף הקודם דליכא מעלה דשבעת המינים, זהו כשאחד משבעת המינים ואחד אינו משבעת המינים, כגון צנון שברכתו 'האדמה' וזית שברכתו 'העץ', דיכול להקדים הצנון להזית משום דאין להם שייכות זה עם זה בשום דבר.

אבל כששניהם משבעת המינים ואין ברכותיהם שוות, כגון הכוסס את החטה שברכתו 'האדמה' וזית שברכתו 'העץ' - החטה קודמת מפני שהוא מוקדם בפסוק (וזהו כוונת המג"א בסק"ב).

ויש אומרים דזה שאמרנו דבאין ברכותיהן שוות ליכא מעלה דחביב ויכול להקדים איזה שירצה, דהכי פירושו: דאין הולכין אחר החביב לו תמיד אלא מה שחביב לו עתה (ב"ח וט"ז סק"א ופרישה). ולכן אם אחד מהם מז' המינים - הוא קודם, אפילו רוצה עתה בהשני (שם), כיון דקיימא לן דז' מינים עדיף מחביב, ומהרא”ש לא משמע כן (מג"א שם).

סימן ריא סעיף ז[עריכה]

רבינו הבית יוסף אחר שהביא דעות הפוסקים ודעת הרמב"ם, כתב בסעיף ג': "הביאו לפניו דבר שברכתו 'בורא פרי העץ' ודבר שברכתו 'שהכל' - 'בורא פרי העץ' קודמת שהיא חשובה, שאינה פוטרת אלא דבר אחד, וכן 'בורא פרי האדמה' ו'שהכל' - 'בורא פרי האדמה' קודמת. ואם הביאו לפניו 'בורא פרי העץ' ו'בורא פרי האדמה', איזה מהם שירצה יקדים, ויש אומרים ש'בורא פרי העץ' קודם" עכ"ל, ודיעה ראשונה היא דעת הרא”ש דסבירא ליה ד'העץ' אינה נחשבת מבוררת יותר מ'האדמה'.

ויראה לי דלא אמר הרא”ש דאין חשיבות ביניהם אלא כשעתה רצונו יותר בפרי האדמה, אבל אם אינו רוצה כלל בזה יותר מבזה - 'בורא פרי העץ' קודמת. וכן משמע לשון הרא”ש שכתב: דלא חשיב כל כך 'ברכת בורא פרי העץ' כנגד ברכת 'האדמה' וכו' ע"ש, ומשמע להדיא דקצת חשיבות יש.

סימן ריא סעיף ח[עריכה]

והנה זה ש'העץ' ו'האדמה' קודמין ל'שהכל' היינו אפילו אם ה'שהכל' חביב עליו (שם סק"ג) ואפילו אם היה יכול להיות ממין שבעה, ד'שהכל' נגד 'העץ' ו'האדמה' אינו כלום.

וזה ש'העץ' קודמת ל'האדמה' לדעת היש אומרים, כבר נתבאר בסעיף ד' שיש אומרים שאין דין קדימה כלל באין ברכותיהן שוות, ולהדיעה שבסעיף ה' הולכין אחר החביב וזהו גם לדעת הרמב"ם, ואם כן היכי משכחת לה ש'העץ' קודם ל'האדמה', ואם שניהם משבעת המינים כמו כוסס חטה ואוכל גפן, הלא חטה קודמת כמ"ש בסעיף ו'.

האמנם זהו דעת בה"ג ד'בורא פרי העץ' תמיד קודם ל'בורא פרי האדמה', אפילו נגד מעלת ז' המינין ונגד מעלה דחביב. מיהו להלכה יש לילך אחר חביב, דהא להרמב"ם לעולם חביב עדיף ולהסמ"ק בהך דינא גם כן חביב עדיף, ולרש"י והרא”ש מברך על איזה שירצה וזהו גם דעת הגאון, ואם כן הבה"ג יחיד לגבייהו (שם סק"ד).

סימן ריא סעיף ט[עריכה]

ויש מי שכתב בלשון זה: "ולעניין ההלכה אין כאן חשש, דבכל הדרכים יש על מי לסמוך: דאם הברכות שוות ויש מין ז', יכול יטול המין ז' ולברך עליו ולפטור את שאינו מין ז', וזהו דעת רוב הפוסקים. ויכול ליטול את שאינו מין ז' אם הוא חביב עליו ולפטור את המין ז', וזהו דעת הרמב"ם. ואם אין ביניהם ממין ז' - וודאי החביב עדיף בברכות שוות, וכשאין ברכותיהן שוות גם כן כבר נתבאר דאיך שיעשה יש לו על מי לסמוך. ובפירושא דחביב: אם יקח מה שחביב לו עתה יצא לדעת הרמב"ם, ואם יקח מה שחביב עליו תמיד יצא לדעת שארי פוסקים" (ט"ז סק"א).

סימן ריא סעיף י[עריכה]

ואיתא בגמרא (מ"א.): דכל המוקדם ב[קרא] ד"ארץ חטה ושעורה" מוקדם לברכה, ובאמצע כתיב: "ארץ זית שמן ודבש", והפסיק 'ארץ' זה ביניהם להשמיענו דהסמוך ל'ארץ' השני קודם מהמאוחר ל'ארץ' הראשון, ולכן דבש שהם תמרים קודמין לענבים, דענבים הם שלישי ל'ארץ' הראשון ודבש הוא שני ל'ארץ' השני. ודין זה יכול להיות לכל הפוסקים, אפילו לדעת הרמב"ם שהולך אחר חביב, והיינו כגון שבחביבות כולם שוין אצלו, ואז לכל הדעות יש לו להקדים המוקדם בקרא.

וזה שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה' דהא דחטה ושעורה קודמין דווקא כשעשה מהם תבשיל או פת, אבל הכוסס חטה שברכתו 'בורא פרי האדמה' אינה קודמת לברכת 'בורא פרי העץ' עכ"ל, דקדק וכתב: 'אינה קודמת', אבל לא כתב ש'בורא פרי העץ' קודם, שהרי כבר כתב בסעיף א' דבאין הברכות שוות ליכא מעלה כלל, ולהרמב"ם והסמ"ק הולכין אחר חביב, ורק לדעת בה"ג צריך להקדים 'העץ' כמו שבארנו (ודברי הט"ז בסק"ה צ"ע ע"ש ודו"ק).

סימן ריא סעיף יא[עריכה]

ובזה שנתבאר שתמרים קודמים לענבים כתב רבינו הרמ"א בסעיף ד': דזהו דווקא כשאוכל ענבים כמות שהן, אבל אם עשה מהם יין שקובע לעצמו ברכת 'בורא פרי הגפן' - חשובה והיא קודמת לברך עליו תחילה. אבל מעשה קדרה מחמשת מיני דגן - היא חשובה יותר מברכת היין עכ"ל, לפי שברכתם 'מזונות' וגם קודמים ליין בפסוק (טור).

וכן יתבאר לקמן בסדר המעלות, שאחר 'המוציא' ברכת מזונות קודמת לכל הברכות, ומהרמב"ם משמע שבכל דבר הולכין אחר החביב, אך רוב הפוסקים לא סבירא ליה כן בפרט לעניין ברכות 'הגפן' ו'מזונות'.

עוד כתב רבינו הרמ"א: דכל הנאמר סמוך ל'ארץ' קמא קודם למה שנאמר סמוך ל'ארץ' בתרא, לאחר ששוה לו בסמיכות לארץ עכ"ל. כלומר דחטה קודם לזית ושעורה קודם לתמרים, וזה אינו אלא להרמב"ם דלא סבירא ליה קדימה בברכות, וכגון שכולם שווים לו בחביבות. אבל לשארי פוסקים לא משכחת לה, דאם עשה מהם תבשיל הלא מצד ברכת 'מזונות' קודמין, ואם כוססן וברכתן 'האדמה' הלא באין ברכות שוות אין כאן קדימה כמו שנתבאר, ולבה"ג אדרבא 'העץ' קודם כמ"ש, אבל להרמב"ם אתי שפיר (ומתורץ קושית המג"א סק"ח ע"ש ודו"ק).

סימן ריא סעיף יב[עריכה]

עוד כתב בסעיף ה': "ברכת 'המוציא' קודם לברכת 'בורא מיני מזונות' וכל שכן לשאר ברכות, ואף על פי שהדבר השני חשוב או חביב עליו" עכ"ל.

נראה דדין זה לא משכחת לה אלא באוכל פת פחות מכזית דאין צריך נטילת ידים, כמ"ש בסימן קנ"ט, בזה 'המוציא' קודם. אבל בנוטל ידיו ואוכל סעודה קבועה לא שייך זה, דלאחר נטילת ידים הלא מוכרח לברך 'המוציא' מיד, ואם קודם נטילת ידים, הרי מעשים בכל יום בקידוש שבתות וימים טובים שאוכלים הרבה מיני מתיקה קודם נטילת ידים, ומה שייך בזה דין קדימה כיון ששני עניינים הם, ומשנה מפורשת היא: 'בירך על הפרפרת - לא פטר את הפת' (מ"ב.), הרי שאכל הפרפרת קודם הפת והיינו קודם נטילת ידים.

(וכל דברי המג"א בסק"ט לא נתבררו לי כלל, ודבר הרגיל הוא גם בחול שקודם נטילת ידים טועמין מן התבשילין ומברכים עליהם, ומה שייך בזה ברכה שאין צריך הלא רצונו לאכול קודם נטילת ידים, וכן מנהג העולם בפשיטות).

סימן ריא סעיף יג[עריכה]

כבר נתבארו דברכת 'בורא מיני מזונות' קודם לשארי ברכות, לבד 'המוציא'. ולא מיבעיא מיני תבשילים העשוים מחטה ושעורה דכתיבי בהדיא, אלא אפילו היה לפניו תבשיל מקמח כוסמין ושבולת שועל ושיפון שנקרא קאר"ן, דלא כתיבי בהדיא אלא שנכללין בכלל חטה ושעורה - מכל מקום ברכתן קודמת לגפן ותאנה ורמון דכתיבי בהדיא, ואפילו מיין דחשיב טובא, וזהו מכמה טעמים: חדא דכיון שנכללו בכלל חטה ושעורה הרי הם כהם עצמם, ועוד כיון דחשיבי, דעבדי מינייהו פת ומברך עלייהו 'המוציא' וברכת המזון, הם קודמים אף כשלא עשה מהם פת, ואפילו שעורה ומיניו שהוא שני ל'ארץ' קדם לזית שהוא ראשון ל'ארץ' השני, מפני שברכתם 'מזונות' וקודמין לברכת 'בורא פרי העץ' (ומ"ש המג"א בסקי"ג דזית קודם צ"ע, וכל החמשת מינים קודמים לו ועיין מחצית השקל ודו"ק).

סימן ריא סעיף יד[עריכה]

כל מקום שאמרנו שאחד קודם לחברו זהו כשרוצה לאכול משניהם, לכן יש להקדים מז' המינין או החביב או החשוב. אבל אם אין רצונו לאכול משניהם אינו מברך רק על זה שרוצה לאכול אף על פי שגם השני מונח לפניו, כמו בסימן קס"ח לעניין 'המוציא' ע"ש.

ובמקום שצריך להקדים מפני מעלת שבעת המינים, אפילו היא חצי פירא והאחרת פירא שלימה (מג"א סק"א), וכן בהקדמה דשבעת המינים זה לזה, כמו בפת של חטים שקודם לשל שעורים, אפילו החטה פרוסה כמ"ש בסימן קס"ח.

אמנם במקום מעלת חביב נראה דשלם עדיף (שם), כששניהם שווים במעלת הז' מינין או שניהם אינם מז' המינים, וראיה משם בשניהם חטים או שניהם שעורים והאחד נקי והאחד שלם, דשלם עדיף ע"ש.

סימן ריא סעיף טו[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א דכל זה דצריך להקדים היינו לכתחילה דווקא, אבל אם עבר ובירך על השני, אם הברכות שוות - יוצא ואין צריך לחזור ולברך על זה שהיה לו להקדים, ובלבד שיהא דעתו עליו גם כן בברכתו עכ"ל.

ואפילו היו שניהם לפניו בעינן שיתכוין בפירוש לפוטרו, שאינו נכון שיפטור האינו חשוב את החשוב בסתמא אלא כשיכוין לה בפירוש, אבל החשוב פוטר את שאינו חשוב גם בסתמא (מג"א סקי"א). ובשאין השני לפניו אפילו החשוב אינו פוטר את שאינו חשוב בסתמא (שם) אלא אם כן כיון עליו בפירוש, ודברים אלו נתבארו בסימן ר"ו ע"ש.

סימן ריא סעיף טז[עריכה]

ונראה לפי עניות דעתי שזה שכתב רבינו הרמ"א דשאינו חשוב אינו פוטר את החשוב בסתמא אפילו כששניהם לפניו, זהו בתלמיד חכם שיודע הדין ועם כל זה בירך על שאינו חשוב, יש לומר דסתמא הוי כמו בפירוש שלא יפטור. אבל במי שאינו יודע הדין כלל ושלא בכוונה בירך על אחת מהן, וודאי גם בסתמא ככוונתו לפטור הדבר השני, דזה ידוע לכל.

ואפילו בתלמיד חכם אולי סבירא ליה כהרמב"ם דחביב קודם, ואצלו היה זה חביב, ולכן דין זה של רבינו הרמ"א צ"ע ואי אפשר להורות כן למעשה.

סימן ריא סעיף יז[עריכה]

סדר המעלות: 'המוציא', 'בורא מיני מזונות' על חטין, 'בורא מיני מזונות' על שעורין, זתים תמרים גפן ותאנה ורמון. ויש מי שאומר דזתים קודם ל'בורא מיני מזונות' של שעורין (מג"א סקי"ג וצ"ע שהשמיט תמרים), ולעניות דעתי אינו כן (וכן כתב האליה רבה).

ו'העץ' ו'האדמה' קודמין ל'שהכל', ו'העץ' קודם ל'האדמה', אך אם 'האדמה' חביב יברך מקודם על 'האדמה' ויכוין לבלי לפטור את 'העץ'. ומין ז' קודם לאינו מין ז', וכל הקודם בפסוק מוקדם לברכה, והסמוך ל'ארץ' שני יש לו מעלה על הג' של 'ארץ' קמא.

ו'האדמה' של ז' מינין, כגון כוסס חטה עם 'העץ' שאינו מז' המינין: לדעת בה"ג 'העץ' קודם, ושארי הפוסקים חולקים, ולדעת הרמב"ם חביב קודם לכל דבר. ולדעת הרמב"ם מקרי חביב מה שחביב לו עתה, ולדעת הרא”ש מה שחביב עליו תמיד.

ואכילה ושתייה קודמים לריח (שם), ונראה לי דאכילה קודם לשתייה, והשותים יי"ש עם לעקא"ך לכל הדעות מברך על הלעקא"ך 'מזונות' תחילה אף על פי שהיי"ש חביב עליו ואפילו לדעת הרמב"ם, דאין סברא ששתייה ו'שהכל' יקדום לאכילה ו'מזונות', וכן יש להורות הלכה למעשה (ו'בורא פרי הגפן' קודם לשארי ברכות לבד 'המוציא' ו'בורא מיני מזונות').


הלכות ברכת הפירות: רברגרדרהרורזרחרטריריאריבריגרידרטורטזריז


סימן ריב[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH212

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן ריב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שהעיקר פוטר את הטפל
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן ריב סעיף א[עריכה]

שנו חכמים במשנה (מ"ד.): "זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפילה - מברך על העיקר ופוטר את הטפילה".

ויש שני מיני טפילות: האחת טפילה מעורבת והשנית טפילה שאינה מעורבת. טפילה מעורבת כיצד: הרי שבשלו שני דברים כאחד ואוכלים אותן כאחד, כמו שמבשלין קטניות עם גרויפי"ן או גרויפי"ן עם תפוחי אדמה שקורין קארטאפלע"ס או בולבע"ס. והנה אם יש בזה דבר שברכתו 'מזונות' כמו לאקסי"ן פארפי"ל ומיני גרויפי"ן האבערנ"א גערסטנ"א פערי"ל גרויפי"ן - אפילו הם המועט ברכתן 'מזונות', דכל שיש בו מחמשת המינין אפילו הם מעט הם נעשו עיקר מחמת חשיבותן ומברך על כל התבשיל 'בורא מיני מזונות', לבד אם לא ניתנו בקדרה לשם אכילה אלא לדיבוק בעלמא, או שעירב הקמח במים עד שנעשה רך והוא משקה ולא אוכל וברכתו 'שהכל'.

אבל שארי שני מינים - הולכין אחר הרוב, כמ"ש בסימן ר"ח, ושם נתבאר דאורז אף על פי שברכתו 'מזונות' מכל מקום אין לו חשיבות דה' המינים שיחשב לעיקר אך כשהוא מועט, והרי הוא כשארי מאכלים שהולכין אחר הרוב.

סימן ריב סעיף ב[עריכה]

ואין לשאול לפי זה אצלינו שמבשלין תבשילין עם בשר ואנו מברכין על התבשיל הברכה המיוחדת לו ועל הבשר 'שהכל', ליהוי חד מינייהו עיקר והשני טפל. דאין זו שאלה, דבטפילה המעורבת לא שייך עיקר וטפל אלא כשאוכלם ביחד, כמו כשמבשלים גרויפי"ן עם קטניות או עם תפוחי אדמה שלוקחין בכף אחת זה וזה, ואז אפילו אם אינו נלקח בכף רק מין אחד גם כן הוי טפל. אבל הבשר אוכלין בפני עצמו או קודם התבשיל או אחר כך, אין זה עיקר וטפל.

והוא הדין אם ליקט התפוחי אדמה מתוך התבשיל ואוכלן בפני עצמם - מברך עליהם 'בורא פרי האדמה' אם התבשיל ברכתו 'מזונות' או 'שהכל', וכן להיפך בבשר כשחתכן לחתיכות קטנות ואוכלן ביחד עם התבשיל - נעשים בטילים וטפלים להתבשיל וכיוצא בזה בכל הדברים.

ופשוט הוא דכל זה מיירי כשאוכל תבשיל ובשר שלא בתוך הסעודה, ד(י)אלו אוכלם בתוך הסעודה - כולם טפילים להלחם, וברכת 'המוציא' פוטרתן כדין דברים הבאים בתוך הסעודה שהפת פוטרתן, כמ"ש בסימן קע"ז ע"ש.

וכן עיסה ממולאת בפירות או בבצים או בגבינה כמו מיני טיגון שלנו - הוה העיסה עיקר ואין צריך ברכה על המילוי, אפילו אוכל המילוי מעט בפני עצמו. אך אם נוטל המילוי מהם ואוכלם ואינו אוכל העיקר עתה כלל - פשיטא שמברך על הטפל הברכה הראויה לה, מפני שכעת איננה טפל אלא עיקר, וכהני גוונא בכל עיקר וטפל המעורבת.

סימן ריב סעיף ג[עריכה]

טפילה שאינה מעורבת כיצד: כגון שאוכל דג מלוח ונוטל לזה בצל להמתיק המלוח, ואוכל המלוח ואחר כך הבצל - אין צריך ברכה על הבצל. אבל אם יאכל הבצל תחילה, אף על פי שכוונתו להמתיק המלוח שיאכל אחר כך - מכל מקום צריך לברך 'האדמה' על הבצל.

דכללא הוא בעיקר וטפל שאינה מעורבת: אם אוכל הטפל תחילה - לא מקרי טפל וצריך ברכה בפני עצמו, וכן צריך שבשעה שאוכל העיקר תהא דעתו על הטפלה. אבל אם לא היה דעתו על הטפילה כלל אלא שאחר אכילת העיקר נחלש לבו ולוקח הטפילה - צריך לברך על הטפילה בפני עצמה.

ויראה לי דבכהאי גוונא אפילו הטפילה היא ברכה אחת עם העיקר, כגון ששתה יי"ש ונחלש לבו ולוקח גבינה להחזיק הלב ששניהם ברכתן 'שהכל', מכל מקום כיון דבעת השתייה לא היה דעתו לאכול הגבינה - צריך לברך 'שהכל' על הגבינה בפני עצמה, וכיוצא בזה בכל הדברים.

סימן ריב סעיף ד[עריכה]

וזה לשון רבינו הרמ"א בסעיף א': "הא דמברכין על העיקר ופוטרין הטפילה היינו שאוכלן ביחד או שיאכל העיקר תחילה. אבל אם אוכל הטפל תחילה, כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחילה כדי שלא ישתה אליבא ריקנא, או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתייה (שאחר כך) - מברך על האוכל תחילה אף על פי שהוא טפל לשתייה. ואינו מברך עליו רק 'שהכל', הואיל והוא טפל לדבר אחר" עכ"ל.

ולמדנו מדבריו דאף על פי שצריך ברכה על הטפל כשאוכלו תחילה, מכל מקום אין ברכתו רק 'שהכל' אם העיקר ברכתו 'שהכל' (מג"א סק"ד), כלומר ומברך על הטפל וממילא שאין צריך ברכה על העיקר. ויש מי שרוצה לומר דאפילו אם העיקר אין ברכתו 'שהכל', מכל מקום אין מברך על הטפל רק 'שהכל' אף שברכה אחרת לה, דכיון שהיא טפילה ניטלה ממנה עיקר הברכה ואחר כך מברך על העיקר הברכה הראויה לה (תה"ד), ולא נהירא (מג"א שם).

ודע שיש שכתבו שאם הטפל חביב עליו יותר תמיד - מברך על הטפל בכל עניין (ט"ז סוף סק"ז ואליה רבה). וזהו שני הפכים בנושא אחד, דאם הוא חביב עליו אינו טפל, ואם הוא טפל אינו חביב עליו (והדין אמת אלא דבכהאי גוונא בטל שם טפל מעליו, ובסעיף ו' יתבאר עוד בזה).

סימן ריב סעיף ה[עריכה]

יש לפעמים שאפילו הפת שהוא חשוב מכל דבר, ומכל מקום הוא טפל. וזה לשון רבינו הבית יוסף בסעיף א': "ואפילו פת שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו - מברך על הדג ופוטר את הפת כיון שהוא טפל" עכ"ל.

כלומר שאינו רוצה באכילת פת כלל, וכיון שאין עיקר אכילתו בשביל הפת - אינו מברך עליו (מג"א סק"ב בשם תר"י). ולפי זה כשרצונו לשתות יי"ש ומכין לו קצת פת או גלוסקא קטנה להשיב הלב ואין רצונו העיקרי באכילתם, מברך על היי"ש 'שהכל' ופוטר אותם.

ודע שזהו וודאי שכל טפל אינו אלא אכילה מועטת להשיב הלב או שלא יזיקנו בגרונו, ואז אין צריך על הטפל לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה. אבל כשאוכל הרבה - לא שייך לקרותו טפל, ולכן כל יראי אלקים מונעין את עצמם מליקח אפילו פת כל שהוא או גלוסקא כל שהוא לשם טפל אחרי שתיית מעט יי"ש כדרך העולם, כי מי יוכל לשער זה.

סימן ריב סעיף ו[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א: "ויש אומרים אם הטפל חביב עליו - מברך עליו ואחר כך מברך על העיקר" עכ"ל.

וכבר תמהנו בסעיף ד' דאם הוא חביב עליו הרי אינו טפל, וצריך לומר דזהו לפירוש הרא”ש שהבאנו בסימן רי"א דחביב מקרי מה שחביב עליו תמיד ע"ש, ולפי זה יש לומר דעתה אינו חביב עליו ולכן הוא טפל. אך כיון שתמיד חביב עליו ולכן צריך ברכה בפני עצמו, ואין העיקר פוטרה אם אין ברכתה כברכת העיקר (וכן כתב הגר"ז בסעיף ט,' ומה שכתב עוד בזה וכן כמה דברים שכתב בסימן זה לא נתבררו לי ע"ש ודו"ק).

סימן ריב סעיף ז[עריכה]

פשוט הוא כששורה פת ביי"ש או גלוסקא או לעקא"ך וטאר"ט, אף על פי שכוונתו להיי"ש הנבלע בו - מכל מקום הם עיקרים והיי"ש טפל, ומברך 'המוציא' וצריך נטילת ידים, או מברך 'מזונות' ופוטר היי"ש הנבלע בו, וכן כששורה ביין או בשארי משקים.

ויש מי שמחלק בין קודם אכילה דאז מברך על הפת ובין לאחר אכילה (מג"א סוף סק"ג), ולעניות דעתי אין חילוק בזה, דאם הוא בתוך הסעודה הרי אין צריך ברכה, ואם הוא לאחר ברכת המזון, אצלינו 'שהכל' נחשב בתוך הסעודה כמ"ש בסימן קע"ז, וודאי דגם אז הפת עיקר וצ"ע, ולא ראינו מעולם מי שיעשה כן לאחר ברכת המזון וראוי למנוע מזה. ואם ירצה במשקה לאחר ברכת המזון, ישתה המשקה לבדה ויברך עליה.

סימן ריב סעיף ח[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב': "מרקחת שמניחים על רקיקים דקים, אותם רקיקים הוי טפילה למרקחת, שהדבר ידוע שאין מתכוונים לאכל לחם" עכ"ל, שהמה באים רק לדבק המרקחת עליהם שלא יטנפו הידים בדבש.

ומכל מקום אם אכל המרקחת בפני עצמה ואחר כך אוכל הרקיקין - צריך לברך עליהם 'מזונות' כיון שעשאן לעיקר (ט"ז סק"ח). אך בזמנינו אינו מצוי זה, ומדבקין המרקחת להרקיקים כדי ליתן טעם בהרקיקים (מג"א סק"ה), ולכן הוי הרקיקים עיקר והמרקחת טפל ומברכין 'בורא מיני מזונות' בלבד, וכן הדין בלעקא"ך.

ודע שיש מין מרקחת באיזהו מקומות שקורין אינגבערלא"ך שמטגנין קנמון עם אגוזים ושקדים, ותלוי מי מהם העיקר. ואם מערבין בהם פארפערלא"ך ואין כוונתם רק לדיבוק בעלמא - מברכין 'האדמה', ואם לאו מברכין 'מזונות'.


הלכות ברכת הפירות: רברגרדרהרורזרחרטריריאריבריגרידרטורטזריז


סימן ריג[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH213

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן ריג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין להוציא אחרים בברכת הנהנין
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן ריג סעיף א[עריכה]

כבר נתבאר דברכת הנהנין אינה כברכת המצות שאחד יכול להוציא חבירו אפילו אם הוא כבר יצא ידי חובתו מטעם דכל ישראל ערבים זה בזה, אבל בברכת הנהנין אינה כן. ואם הוא לא נהנה עתה - אינו יכול להוציא אחרים בברכתו, דבזה לא שייך ערבות, שאינה חובה על האדם, ולכן אין המברך מוציא אחרים, אלא אם כן יאכל וישתה עמהם, ואז יוצאין בשמיעתן אם הוא מכוין להוציאם והם מתכוונים לצאת בברכתו, ואפילו לא ענו 'אמן', דשומע כעונה, ובלבד שלא יפסיקו בדיבור בשעה שמברך המברך.

וכן אם לא שמעו הברכה מתחלתה ועד סופה, אפילו ענו 'אמן' - אין יוצאין ידי חובתן וצריכין לברך בעצמם. וכן אם אינו אוכל ושותה עמהם ובירך בעדם - הוה ברכתו לבטלה והם חייבים לברך בפני עצמם (מג"א סק"ז), אלא אם כן ברכו עמו ביחד וענו אחריו מה שאמר.

סימן ריג סעיף ב[עריכה]

בסימן קס"ז סעיף כ"א נתבאר דבסעודה לעניין ברכת 'המוציא' אין המסובין יוצאין בברכת המברך אלא אם כן ישבו בהסיבה, ולדידן הוה ישיבה סביב השלחן כהסיבה לדידהו, דאנן לא רגילין בהסיבה.

וכתבו הטור והשולחן ערוך בסעיף א': "על כל פירות ושארי דברים חוץ מפת ויין, אם היו האוכלים שנים או יותר - אחד פוטר את חבירו אפילו בלא הסיבה, ומיהו ישיבה מיהא בעי, ודווקא פת ויין דחשיבי בעו הסיבה, ולדידן הוי ישיבה כמו הסיבה לדידהו. ולפי זה לדידן דלית לן הסיבה אין חילוק בין פת ויין לשארי דברים, דבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם, ושלא בישיבה אפילו בשאר דברים כל אחד מברך לעצמו" עכ"ל.

סימן ריג סעיף ג[עריכה]

ביאור הדברים: דבגמרא (מ"ג.) לא הוזכר דין שארי דברים כלל, ורק בפת תנן התם דצריך הסיבה, וביין יש פלוגתא בגמרא שם אם צריך הסיבה או די בישיבה, או דגם הסיבה לא מהני מטעם דאין לזה קביעות.

ופסקו הפוסקים כהך לישנא דיין שוה לפת, משום דיין חשוב ורובי משתאות הם ביין, ובשארי דברים הכריעו מצד הסברא דהסיבה וודאי לא שייך בהו, דאין בזה קביעות כל כך. ובלא ישיבה וודאי דאי אפשר לאחד לצאת את האחרים, שהרי אפילו בפת תנן: "היו יושבין - כל אחד מברך לעצמו", ולדידן בלא ישיבה קבועה כל אחד מברך לעצמו, וכל שכן באכילות אחרות דצריך ישיבה על כל פנים. והישיבה צריך להיות ישיבה קבועה, ואם דעתם למיעקר ממקומם מיד - לא מקרי ישיבה כלל, וכל אחד מברך לעצמו (עיין מג"א סק"א).

סימן ריג סעיף ד[עריכה]

וגם כל זה הוא רק בברכה ראשונה שעומדים להתחבר יחד בישיבתם לאכול או לשתות והוי כקביעות, דאז אחד יכול להוציא את האחרים. אבל בברכה אחרונה שעומדים להפרד - צריכין ליחלק ואין אחד מוציא את חבירו וכל אחד מברך לעצמו. ואינו דומה לזימון של ברכת המזון, דעל פי הזימון כולם מתחברים יחד, אבל בפירות לא שייך זימון דאין זימון לפירות וכמפורדים דמי.

ויראה לי דגם כשאוכלים פת הבאה בכיסנין שברכתן 'מזונות', כיון שאוכלין בלא קביעת סעודה ובלא שיעור קביעת סעודה - דינם כפירות, ולא דמי ליין ששותין הרבה. וכשאוכלין שיעור קביעת סעודה, הרי צריך נטילת ידים ו'המוציא' וברכת המזון והוי כפת ממש.

סימן ריג סעיף ה[עריכה]

וכיון שבגמרא לא נזכרה דין שארי דברים, לכן יש מרבותינו דסבירא ליה דאדרבא כיון שאין בהם חשיבות לא שייך בהם כלל לא ישיבה ולא הסיבה ונחשבים כמפורדים תמיד, ואי אפשר לאחד להוציא אחרים בשום פנים. וזהו דעת רבינו הרמ"א שכתב: "ויש אומרים דבכל הדברים חוץ מפת ויין לא מהני הסיבה, והוא הדין ישיבה לדידן, ולכן נהגו עכשיו בפירות שכל אחד מברך לעצמו" עכ"ל.

וכתבו הגדולים דהאידנא גם ביין אין קביעות וכל אחד מברך לעצמו, לבד אם היין והפירות באו בסוף הסעודה או בתוך הסעודה דאחד מברך לכולם, דמיגו דמהני הסיבה או ישיבה לדידן להפת מהני נמי לדברים אלו.

סימן ריג סעיף ו[עריכה]

והנה להלכה כן המנהג פשוט שאין אחד מוציא חבירו בשום דבר, וכל אחד מברך לעצמו, דאפילו ב'המוציא' וברכת המזון מעטים הם בזמנינו שאחד יוציא את חבירו וכל שכן בשארי דברים.

ומכל מקום אם אירע כן בפירות או בשארי דברים שאחד בירך והאחרים שמעו וכיוונו לצאת בברכתו והוא כיון להוציאם: אם היתה בישיבה - יצאו בדיעבד בין בברכה ראשונה ובין בברכה אחרונה, אבל אם לא היתה בישיבה אלא בעמידה או בהילוך - גם בדיעבד לא יצאו אפילו בברכה ראשונה (מג"א סק"ד ובסימן קס"ז ועיין מחצית השקל).

סימן ריג סעיף ז[עריכה]

ודע דכבר בארנו כמה פעמים דאף במקום שאחד יכול להוציא את חבירו, ובגמרא (נ"ג.) משמע להדיא דעדיף טפי בכהאי גוונא, משום 'ברוב עם הדרת מלך', מכל מקום אין אנו עושין כן משום דרחוק הוא שכל אחד ישמע בכוונה מחבירו את הברכה. ורק בקידוש והבדלה אחד מוציא לכולם אף בעמידה, משום דמכינים עצמם לזה והוי כקביעות (תוספות מ"ג. סוף ד"ה 'הואיל'), ויתבאר בסימן רצ"ח.

וכן במוגמר אמרו בגמרא שאחד מברך לכולם, ומשמע דגם ישיבה אין צריך, והטעם משום שהריח עולה לכולם ביחד בשוה, וגם אינה דבר הנכנס לגוף שיהא צריך קביעות. סוף דבר: זולת קידוש והבדלה אין אנו רגילין כלל שאחד יוציא את השני בברכתו, אלא כל אחד מברך לעצמו (עיין ש"ת סק"א וסק"ב ואין נפקא מינה לדידן ודו"ק).


הלכות ברכת הפירות: רברגרדרהרורזרחרטריריאריבריגרידרטורטזריז


סימן ריד[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH214

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן ריד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

בכל ברכה צריך להיות שם ומלכות
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן ריד סעיף א[עריכה]

בכל ברכה צריך שם ומלכות והעולם: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם", וכל ברכה שאין בה שם ומלכות - אינה ברכה. ואם דילג שם או מלכות - יחזור ויברך, ואפילו לא דילג אלא תיבת 'העולם' לבד צריך לחזור ולברך, ד'מלך' לבד אינה מלכות (תוספות מ: ד"ה 'אמר'), אבל אם דילג תיבת 'אלהינו' משמע דאין צריך לחזור.

וזה שבברכות שיש בהן פתיחה וחתימה ליכא בהחתימה 'מלך העולם', משום דכיון שהזכיר בהפתיחה אין צריך להזכיר בהחתימה, וכשאומר בחתימה: 'ברוך אתה ה' אדלעיל קאי (כן נראה לי כוונת התוספות שם).

סימן ריד סעיף ב[עריכה]

וזה שבברכת אבות בתפלה ליכא 'מלך העולם', דכיון שאומרים 'אלהי אברהם' הוי כמו מלכות, דאברהם אבינו המליך את הקדוש ברוך הוא על כל העולם כולו, וכן בברכת 'מגן אבות', כיון שאומרים: 'המלך הקדוש שאין כמוהו' או 'האל הקדוש שאין כמוהו', הוי כמו 'מלך העולם' (תוספות שם).

וכן ב'אלהי נשמה' למאן דסבירא ליה שאינה סמוכה לברכת 'אשר יצר' ואין בה מלכות, דכיון שמזכיר בה שהקדוש ברוך הוא בורא הנשמות ונופחם בגופות ואחר כך נוטלם מהם ואחר כך מחזירם להם, אין לך מלכות גדולה מזו (בית יוסף). וברכה הסמוכה לחבירתה אין צריך 'מלך העולם', שהרי הפתיחה של הראשונה הולך על כולם.

סימן ריד סעיף ג[עריכה]

ויש אומרים שזה שאמרו חז"ל: 'כל ברכה שאין בה מלכות - אינה ברכה' זהו בברכת הנהנין וברכת המצות וברכות הראייה שהם הודאה להקדוש ברוך הוא, בזה שייך להזכירו יתברך ב'מלך העולם'. אבל תפלה שעיקרה היא בקשת צרכיו אלא שמקודם צריך לסדר שבחו של מקום, בזה לא אמרו חז"ל, ולכן אין בתפלה 'מלך העולם' (ב"ח בשם רבינו יעקב פולק, וכעין זה כתב הבית יוסף בשם הרוקח ע"ש).

והטעם נראה לי דכל ברכות שחשבנו כל מין אנושי נהנה מבריאתו יתברך, ולכן צריך להזכיר 'מלך העולם'. אבל בתפלה המיוחד לנו שאומרים: 'אלהינו ואלהי אבתינו וכו', מה שייך 'מלך העולם'. ובברכת המצות אומרים 'מלך העולם' מפני שאומרים 'אשר קדשנו במצותיו', כלומר מכל העמים, צריך לומר 'מלך העולם' כמובן.

סימן ריד סעיף ד[עריכה]

כתב הרמב"ם בפרק י"א מברכות דין ה': "העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת - מברך אחר עשייה. כגון שנתעטף בציצית או לבש תפילין או ישב בסוכה ולא בירך - מברך אחר כך, שהרי עושה עדיין המצוה. אבל אם הוא דבר שעברה המצוה - אינו מברך, כגון שחט ולא בירך או כיסה הדם ולא בירך וכו' עכ"ל.

ויש חולקים עליו, דגם בכהאי גוונא אם לא בירך מברך אחר כך, ורק בברכת הנהנין אינו מברך אחר כך ולא בברכת המצות, ובארנו זה ביורה דעה סימן י"ט ע"ש.


הלכות ברכת הפירות: רברגרדרהרורזרחרטריריאריבריגרידרטורטזריז


סימן רטו[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH215

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רטו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין עניית "אמן" אחר הברכות
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן רטו סעיף א[עריכה]

השומע אחד מישראל שמברך איזה ברכה, אפילו לא שמע כל הברכה אלא סופה - חייב לענות 'אמן', אפילו הוא אינו חייב בברכה זו.

ומעשה באחד מן הגדולים שלמד אצל רבו, ותינוק אחד אכל פירא ובירך עליה בקול, וזה הגדול לא ענה 'אמן' ונזף בו רבו נזיפה גדולה כמו שמבואר ביורה דעה סימן של"ד, ונהג נזיפה ואחר כך פייסו ומחל לו באופן שידרוש לכל העולם כמה גדול העונש מהשומע ברכה ואינו עונה 'אמן', וסיפר לו מעשה נורא מעניין זה (לבוש בהקדמה).

ולבד זה גם כששומע שעושין 'מי שבירך' לאחד נכון לענות 'אמן', ובזה מקיים מצות 'ואהבת לרעך כמוך', ולכן עונין 'אמן' אחר הרחמן (מג"א סק"ג).

סימן רטו סעיף ב[עריכה]

אבל אם היה המברך כותי שעובדים להר גריזים או אפיקורס או תינוק שאינו יודע כלל מה שאומר, או היה גדול ושינה ממטבע הברכות - אינו עונה 'אמן' אחריו. וכן אין עונין 'אמן' אחר תינוק בשעה שלומד הברכות לפני רבו, שמותר ללמד לתינוקות הברכות כתקונן ואף על פי שהם מברכים לבטלה בשעת הלימוד.

אבל הגדול בלימודו לא יאמר השם בפירוש, אלא יאמר 'השם', וכן יאמר 'אלקינו'. וכן הדורשים ברבים ומזכירים פסוק שיש בו שמות, לא יפרש השם אלא יאמר 'השם', ואף שיש מתירין נכון להתרחק מזה וכן אנחנו נוהגים.

אבל תינוק המברך לפטור את עצמו ומבין מה שאומר והגיע לחנוך - עונים אחריו 'אמן', וכן אחר תינוק המפטיר בבית הכנסת - עונים אחריו 'אמן'. ונראה לי דתינוקת שאינה בת חנוך אין עונין אחריה אמן עד שתהא בת י"ב שנה ויום אחד.

סימן רטו סעיף ג[עריכה]

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ב': "ועונין אחר עכו"ם אם שמע כל הברכה מפיו" עכ"ל.

ואמת שנמצא בירושלמי כעין זה, אבל יש חולקים וכן מבואר מדברי הרמב"ם בפרק א' ומפירושו למשניות בפרק ח' ע"ש, והירושלמי הוא בסוף פרק ח' דברכות. ונראה לעניות דעתי דאין כוונתו על סתם ברכה הקבוע, אלא שאמר ברכה לאלהי ישראל וכיוצא בזה ע"ש.

סימן רטו סעיף ד[עריכה]

אין עונין 'אמן' רק אחר ברכת אחר ולא אחר ברכת עצמו, והעונה 'אמן' אחר ברכותיו הרי זה מגונה (גמרא מ"ה:).

ונראה לעניות דעתי הטעם דהנה על ידי הברכה נשפע שפע של מעלה, ועניית 'אמן' הוא לחזק הדבר שוודאי כן הוא, ואינו מן הראוי שהאדם יחזיק עצמו שהוא כדאי שעל ידו תלך שפע הברכה, ולכן הוא מגונה, והאחר יכול לומר כן ולא בעצמו.

ורק אחר גמר עניין משנים או ג' ברכות יכול לענות בסופו 'אמן', כמו שאנו עונין בברכת המזון אחר 'בונה ירושלים' שהוא גמר ברכות של תורה, דהטוב והמטיב לאו דאורייתא, ולא נהגו כן בשארי מיני ברכות.

ורבינו הבית יוסף כתב שנהגו לענות אמן אחר 'יהללוך' ואחר 'ישתבח' ע"ש, ורבינו הרמ"א כתב על זה: "ויש אומרים שאין עונין 'אמן' רק אחר ברכת 'בונה ירושלים' בברכת המזון, וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות. ובמקומות שנהגו לענות 'אמן' אחר 'יהללוך' ו'ישתבח' יענה גם כן אחר ברכת 'שומר עמו ישראל לעד'” עכ"ל.

וממילא דבשבת ויום טוב יענה אחר 'הפורס סוכת שלום', אך אצלינו אין המנהג רק בברכת המזון ב'בונה ירושלים', ואולי כדי לעשות היכר בין דאורייתא לדרבנן, ולכן לא נהגו בשארי ברכות כי אין זה חובה אלא היתר, דבסיום מותר לענות 'אמן' אחר ברכת עצמו ולא חובה.

סימן רטו סעיף ה[עריכה]

כל המברך ברכה שאינה צריכה - הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי זה כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו 'אמן'. ואף על גב דאין זה לאו דאורייתא ממש כנשבע לשוא וכמוציא שם שמים לבטלה, דזהו הזכרת השם בלא ברכה, אבל בברכה איסורו מדרבנן (תוספות סוף ר"ה ורא"ש בקדושין פרק א'), וזה שאמרו בברכות (ל"ג.) דהמברך ברכה שאין צריך עובר משום 'לא תשא' אסמכתא בעלמא הוא (שם), מכל מקום איסור חמור הוא עד מאוד.

ויש מי שרוצה לומר דהרמב"ם בפרק א' מברכות דין ט"ו סבירא ליה דהוי דאורייתא (מג"א סק"ו), ואינו מוכרח (אליה רבה סק"ה). ויש מי שכתב שכשהזכיר לבטלה יחלוץ מנעליו וישב על הקרקע ויכניע את עצמו ויבקש מג' שיתירו לו (שם בשם רמב"ן). והמקלל בשם, כגון שאומר 'ייסרך ה' וכיוצא בזה, עונשו גדול מאוד (שם). ולא ירבה בברכות חנם, וכמו שבארנו בסימן ר"ו סעיף י"ב ע"ש (וכל הדינים שכתב המג"א כאן סק"ו בארנו שם).


הלכות ברכת הפירות: רברגרדרהרורזרחרטריריאריבריגרידרטורטזריז


סימן רטז[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH216

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רטז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ברכת הריח
ובו ארבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד

סימן רטז סעיף א[עריכה]

איתא בברכות (מ"ג:): מניין שמברכין על הריח, שנאמר: "כל הנשמה תהלל י'”, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה הריח.

כלומר שלא נאמר דאין צריך ברכה אלא דבר הנכנס לתוך הגוף, כאכילה ושתייה שההנאה מורגשת, ובזה שייך לומר שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ולא בריח בעלמא שאינו נכנס לגוף כלל, ולזה דריש מקרא דגם על הריח הטוב יש חיוב ברכה. וקראה הנאת הנשמה, משום דלגבי אכילה ושתייה הוא תענוג רוחני המיוחס לנשמה ולא לגוף, ולכן כביכול גם על הקדוש ברוך הוא כתיב: "ריח ניחוח לה'”, לכן נקרא 'ריח' מפני שהוא עניין רוחני.

סימן רטז סעיף ב[עריכה]

ולכן כשם שאסור לישראל ליהנות ממאכל וממשקה קודם ברכה, כמו כן אסור ליהנות מריח טוב קודם שיברך. ויברך קודם הריח, כמו שמברך קודם האכילה והשתייה. ואף על גב דלא דמי, דבאכילה ושתייה אם יברך אחר כך הלא לא יהיה עובר לעשייתן, מה שאין כן בריח יריח ויריח, מכל מקום עיקר הברכה היא קודם שיריח כמו באכילה ושתייה (ב"ח).

ופשוט הוא דבזה לא דמי לאכילה ושתייה אם לא בירך קודם, דא(י)לו אכל ושתה בלא ברכה אסור לברך אחר כך, ובריח לא שייך זה, דיברך ויריח עוד.

ואין בריח רק ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, דהנאה מועטת היא, כלומר דכל ברכה אחרונה צריכה שיעור כזית או רביעית, ובריח לא שייך זה (כן נראה לי כוונת רש"י בנדה נ"ב., והט"ז סק"א פירש מפני שדומה לנתעכל במעיו ע"ש, ולא ידעתי למה הוצרך לזה).

סימן רטז סעיף ג[עריכה]

ומפני שהיא הנאה מועטת לכן האכילה והשתייה קודמת לה אם באו שניהם בבת אחת, כמ"ש הטור סוף סימן רי"ב: "הביאו לפניו יין ושמן טוב להריח בו, אוחז את היין בימינו ומברך תחילה עליו ואחר כך נוטל השמן בימינו ומברך" עכ"ל, וכן הוא בגמרא (מ"ג:), ומטעם זה אין מברכין 'שהחיינו' על הריח, וגם מפני שמתקיים משנה לשנה (מג"א סק"א).

והנה כמה מיני תענוגים יש שאין מברכין על זה, כגון רחיצה בחמין וסיכה וכן על זמר ערב או על אור הנר כשיושב בחשך לבד במוצאי שבת וכיוצא בהם, מפני שכל תענוג שאינו נכנס לגוף אין צריך ברכה. ומכל מקום ריח שאני, שהרוחניות שבו נכנס לתוך גופו וכל האיברים מתפעלים מזה, אלא שהיא הנאה רוחנית ולכן כינוה להנאת נשמה ואינה דומה לכל מה שחשבנו.

סימן רטז סעיף ד[עריכה]

יש שתמהו למה אין אנו מברכים בשאיפת עשן טאבא"ק בפיו או בנחירים אף שיש בהם ריחות טובות.

ואין זה תמיה כלל, דידוע שעיקר דבר זה לא נעשה בשביל ריחו הטוב, ואדרבא הוא חזק ומר עד שיש הרבה בני אדם וביחוד נשים שאין יכולין לסבול כלל הריח הזה, והוא נעשה תחלתו לרפואת האיצטומכא ולביטול מחשבות ולבלות העת. ולכן גם אם יש שמערב בו ריח טוב, אין כוונתו בשביל הריח הטוב אלא לגרש הריח החזק והמר שבהטאבא"ק, והוי כבשמים של בית הכסא שאין מברכין עליו כמו שיתבאר בסימן רי"ז.

סימן רטז סעיף ה[עריכה]

כמו שיש במאכלים כמה מיני ברכות, כדי לברך בכל מין ומין מעין הברכה, כמו כן בריח שצריך לברך ברכת הריח כפי הדבר שממנו בא הריח.

כיצד: אם זה שיוצא ממנו הריח הוא עץ או מין עץ - מברך 'בורא עצי בשמים', כלומר שהקדוש ברוך הוא ברא עצים שנותנים ריח טוב. ואם הוא עשב - מברך 'בורא עשבי בשמים', ואם הוא פירא שאוכלין אותה ונותנת ריח טוב כמו אתרוג או תפוח טוב - מברך 'הנותן ריח טוב בפירות'. ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב ולא מין פירא, כמו המור שהוא מין חיה - מברך 'בורא מיני בשמים', והיא ברכה כללית כמו 'שהכל' באכילה ושתייה.

ולכן כמו שבשם אם אמר על כולם 'שהכל' יצא, כמו כן בריח אם אמר על כולם 'בורא מיני בשמי'ם יצא. וכמו שבשם בדבר שיש ספק בברכתו מברך 'שהכל', כמו כן בריח מברך 'בורא מיני בשמים' שהיא ברכה כללית. אבל אם בירך על מין עץ 'בורא עשבי בשמים' או להיפך - לא יצא וחוזר ומברך, וכן בריח שבפירות.

ולכן אנו מברכין במוצאי שבת תמיד 'בורא מיני בשמים' ואין מדקדקין למקורן של הבשמים, מפני שאין אנו בקיאין כל כך, ובברכה זו יוצאים על כל מיני בשמים כמ"ש.

סימן רטז סעיף ו[עריכה]

זה שאמרנו דהמריח בפירא שיש בו ריח טוב מברך, זהו כשנטלו עתה להריח בו או שכוונתו לאוכלו וגם להריח בו. אבל נטלו לאוכלו ולא להריח בו, אף על פי שממילא מעלה ריח טוב - אינו מברך, שהרי אינו עשוי לריח, לפיכך צריך שתהא כוונתו לשם ריח. אבל בדברים העשויים לריח, אפילו אין כווונתו לריח אלא שנוטלו להעמידו במקום אחר, כיון שעולה ממנו ריח טוב - מברך (כן מפורש ממג"א סק"ה ומשולחן ערוך שם).

ומכל מקום למעשה צ"ע, דכיון דאינו מתכוין להריח למה יברך, ואי משום דהוה פסיק רישא דבעל כורחו מריח בו, כמדומה שאין שייך סברא זו לגבי ברכה (אך מפסחים כ"ה: משמע להדיא דאפשר ולא מכוין הוי כמכוין לרבא ע"ש, ולכן נראה לי דאם אפשר לו שלא לאוחזה ולטלטלה צריך לברך, ואם אי אפשר לו כגון שצריך להמקום וכיוצא בזה, הוי אי אפשר ולא מכוין ואין צריך לברך ודו"ק).

סימן רטז סעיף ז[עריכה]

כשנוטל הפירא לאכול ולהריח בו יש מי שאומר דמקדים ברכת האכילה לברכת הריח (ע"ת), שברכת האכילה קודמת. ויש מי שאומר דכיון דהריח בא לו תיכף מקדים ברכת הריח (אליה רבה סק"ו), וכן נראה עיקר.

ואתרוג של מצוה בחג הסוכות, יש אומרים שאסור להריח בו לפי שהוקצה למצותו כל ימות החג, ויש אומרים שמותר להריח בו שלא הוקצה אלא מאכילה ולא מריח. ולכן נכון שלא להריח בו, ואם מריח אינו מברך, דספק ברכות להקל (מג"א סקכ"ב).

ודע דזה שאמרנו דעל פירא שיש בה ריח טוב מברך 'הנותן ריח טוב בפירות', אפילו הפירא אינה ראויה לאכילה רק על ידי תערובת, מכל מקום נקראת פירא של אכילה ומברכין ברכה זו (שם סק"ד).

סימן רטז סעיף ח[עריכה]

על אגוז מוסקא"ט שהוא עיקר הפירא ועל קניל"א שקורין צימרינ"ג וקלאו"ו שהוא נעגעלא"ך, אף שאינו עיקר הפירא, מכל מקום כיון שעיקרו עומד לאכילה ולכן שם פירא עליו לריחו, וכן כל מיני בשמים שעיקרן לאכילה, אף שצריכין תקון מכל מקום מברך 'הנותן ריח טוב בפירות'.

אבל על הורד שקורין ראז"א ועל הקנמון שהוא עץ אינדי"א ועל מי הורד שקורין רוזי"ן וואסע"ר ועל הלבונה ומצטיכ"י והוא מין שרף הנוטף מאילן וכיוצא בהם - מברך 'בורא עצי בשמים', ואף על פי שראוין לאכילה על ידי מרקחת, מכל מקום אין עיקרן עומדין לאכילה אלא להריח, ולכן מברך 'בורא עצי בשמים' כיון שמין עץ הם ולא מין עשב, וכן בכל דבר שהקלח שלו קשה הוה בכלל עץ ולא בכלל עשב.

סימן רטז סעיף ט[עריכה]

על שמן אפרסמון שהוא שמן יקר מאוד וגידולו רק בארץ ישראל, ולכבוד ארץ ישראל תיקנו עליו ברכה מיוחדת: 'בורא שמן ערב'.

ושמן זית שכתשו או טחנו עד שמפני זה חזר להיות ריחו נודף - מברך עליו 'בורא עצי בשמים', שהרי הזית הוא עץ. אבל שארי שמנים שאינם גד[י]לים על העץ, אם ריחם נודף מעצמותם - ברכתן 'בורא מיני בשמים' ולא 'עצי בשמים', שהרי אינם מעץ.

ואם נתנו בהשמן מיני בשמים שמפני זה ריחם נודף, כמו שמן המשחה שהיה במקדש, אם בישמו השמן בעצי בשמים - מברך 'בורא עצי בשמים', ואם בעשבי בשמים - מברך 'בורא עשבי בשמים', דהולכין אחר הבישום כשהבישום נשאר שם בהשמן, ואם היו בו עצים ובשמים - מברך 'בורא מיני בשמים'.

ואם סיננו והוציא ממנו הבשמים, יש אומרים שמברכין עליו 'בורא שמן ערב' כמו על אפרסמון, מפני שהשמן נעשה ערב בזה, ויש אומרים שאין מברכין עליו כלל, מפני שאין עריבות זו ממנו אלא שקלט מדבר אחר והוה כריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו, והוה כמוגמר של כלים שיתבאר בסימן רי"ז שאין מברכין עליו כעין טעם זה ע"ש.

וכיון שספק הוא נכון ליזהר מלהריח בו, ואם הריח אינו מברך, דספק ברכות להקל. ויש מי שאומר שמברך 'בורא מיני בשמים' (ב"ח), שאינם דומים לכלים מוגמרים שלא קלטו הריח מעיקר הבושם, וכאן יש רק ספק על הברכה ו'בורא מיני בשמים' פוטר את הכל (שם), ויש פנים לכאן ולכאן (עיין מג"א סקי"ג, והט"ז בסימן רי"ז סק"ב כתב שלא לברך ע"ש).

סימן רטז סעיף י[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז': "סימלק וחילפי דימא - מברך 'בורא עצי בשמים'. סימלק יש מפרשים רוסמארי"ן ויש מפרשים יאסמי"ן, ויש מפרשים שהוא עשב שיש לו שלש שורות של עלין זו למעלה מזו ולכל שורה שלש עלין. וחילפי דימא הוא שבולת נרד שקורין אישפי"ק”, וזהו שפיגענא"ר (ט"ז). "סיגלי והם ויאולי"ש - 'בורא עשבי בשמים', נרגי"ס והוא חבצלת ויש אומרים שהוא ליריי"א: אם גדל בגינה - 'בורא עצי בשמים' ואם הוא גדל בשדה - מברך 'בורא עשבי בשמים'” עכ"ל, ואין אנו יודעים מינים אלו כלל, ו'עשבי' צריך לומר העי"ן בחירי"ק והשי"ן בשו"א והבי"ת בציר"י (ט"ז סקי"ב).

וטעם ההפרש בין גדל בגינה ובין גדל בשדה, דבגינה משקין ומשמרין אותו אף כשנתייבש העץ, לפיכך ברכתו 'עצי בשמים', אבל בשדה אין משקין אותו ואין משגיחין עליו ואינו מתקיים אלא ברכותו וכשהוא עשב, ולכן ברכתו 'עשבי בשמים'.

סימן רטז סעיף יא[עריכה]

היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים, מברך על כל אחד הברכה הראויה לו כמו במיני מאכלים, שאין לכוללן לכתחילה כולם בברכת 'שהכל', והכי נמי אין לכוללן ב'מיני בשמים', ומברך מקודם 'עצי' ואחר כך 'עשבי' ואחר כך 'מיני בשמים'.

ומהטור נראה דבבשמים כשכולם לפניו - מברך 'בורא מיני בשמים' ופוטרת הכל. וטעמו נראה דלא דמו למאכלים, דהריח בא מכולם כאחת וצריך לברך על הכל כאחת. ורבינו הרמ"א כתב בסעיף י' וזה לשונו: "ואם בירך על כולם 'מיני בשמים' - יצא" עכ"ל. ואינו מובן מאי קא משמע לן, הא כבר נתבאר זה בסעיף א' אלא דכווונתו שמותר לעשות כן לכתחלה.

סימן רטז סעיף יב[עריכה]

הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהם: אם ברכותיהן שוות - מברך על ההדס ופוטר את השמן, דהדס יותר חשוב משמן, וזהו לגירסת הרי"ף והרמב"ם. ולגירסת רש"י ותוספות (מ"ג:) מברך על השמן ופוטר את ההדס, ואם אין ברכותיהן שוות - מברך על ההדס תחילה ונוטלו בימינו, דעל מה שמברך צריך לאחוז בימינו, דברכת ההדס היא 'עצי בשמים' וחשובה יותר, כמו ש'בורא פרי העץ' קודם ל'שהכל' (ומתורץ קושית המג"א סקי"ט).

סימן רטז סעיף יג[עריכה]

בזמן הש"ס היו מביאין מוגמר בגמר הסעודה ומניחין עליהם גחלים שתעלה הריח לפני המסובין, ומאימתי מברכין על המוגמר - משיעלה קיטור עשנו קודם שיגיע לו הריח, כדי שתהא הברכה עובר לעשייתן. אבל לא יברך קודם שיעלה קיטור העשן, דבעינן סמוך לעשייתו כמ"ש בסימן כ"ה לעניין תפילין ע"ש.

והמוגמר גם כן דינו ככל הבשמים: אם הם של עץ - מברך 'בורא עצי בשמים', ואף על פי שהריח בא אחר שריפתן, מכל מקום עיקרם של עץ. ואם הם של עשב - מברך 'בורא עשבי בשמים', ואם של שאר מינים - 'בורא מיני בשמים'.

ואצלינו יש מוגמר שלוקחים מבית רוקח עגולים קטנים שחורים ונותנים אותם בבוקר על החלונות, ומדליקין אותם ונותנים ריח טוב. ואם הכוונה בשביל הריח - מברך 'בורא מיני בשמים', ואם הכוונה להעביר ריחות רעות - אין צריך ברכה כמו שיתבאר בסימן רי"ז.

סימן רטז סעיף יד[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א בסוף סימן זה: "יש אומרים דהמריח בפת חם יש לו לברך" 'שנתן ריח טוב בפת', ויש אומרים דאין לברך עליו, לכך אין להריח בו" עכ"ל.

ולא אבין איזה ריח טוב יש בפת, ואולי בפת העשוי בחמאה ובבשמים, ומימינו לא שמענו לברך על זה, וכמה ריחות טובות שעולות ממיני תבשילין כשהם חמים ואין מברכים עליהם, דאין הכוונה בשביל הריח. ונראה דהמריח בקליפות הפירות שיש להם ריח טוב כמו אפאלצי"ן וכדומה, אם כוונתו להריח - צריך לברך 'הנותן ריח טוב בפירות'.


הלכות ברכת הפירות: רברגרדרהרורזרחרטריריאריבריגרידרטורטזריז


סימן ריז[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH217

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן ריז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

על איזה בשמים מברכים, ועל איזה אין מברכין
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן ריז סעיף א[עריכה]

הנכנס לחנותו של בושם שיש בו מיני בשמים הרבה, והוא כיון ליהנות מהריח (ט"ז סק"א) - מברך 'בורא מיני בשמים' שכולל הכל כמ"ש בסימן הקודם, ואם ישב שם כל היום אינו מברך אלא אחת. נכנס ויוצא נכנס ויוצא - מברך על כל פעם שמכוין להריח. ודווקא שלא היה דעתו לחזור, אבל היה דעתו לחזור לא יברך, ודווקא כשהיה דעתו לחזור מיד (מג"א סק"ב).

ואף על גב דבדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומן נתבאר בסימן קע"ח דבשינוי מקום צריך לברך, וכל שכן בריח שאין ברכה אחרונה כלל, ואם כן גם בחזר מיד היה לו לברך. דאינו כן, דבשלמא בשם אוכל דבר אחר ממה שאכל מקודם שכבר נאכל, אבל בכאן הא מריח באותן בשמים שהריח מקודם, ולכן בחזר מיד אין צריך ברכה (שם סק"ג). ואם באמת מריח בבשמים אחרים אפשר שצריך לברך (שם), אך דיש לומר כיון דבבשמים אינו מחוסר מעשה דמיד כשנכנס מריח לכן לא דמי לאכילה, ואפילו בבשמים אחרים אין צריך לברך כשנכנס מיד (שם). ופשוט הוא דאם נכנס לחנות בושם אחר צריך לברך פעם אחרת

(ודע דזה שכתבנו דבעינן שיכוין להריח והוא מט"ז, הב"ח לא כתב כן אלא דכיון דעשוי להריח כמו שיתבאר, לכן אפילו לא כיון להריח חייב לברך, והסכים לו האליה רבה ע"ש, ולדבריהם הנכנס לאפטיי"ק חייב לברך. ולעניות דעתי עיקר כהט"ז, דזהו לא אפשר ולא מכוין דמבואר בפסחים כ"ה: דמותר ע"ש, וכל שכן לברכה. והכא מקרי לא אפשר, שהרי מוכרח ליכנס שם לאיזה עניין, וכסברא שכתבנו בסימן הקודם סעיף ו' ע"ש, ואתי שפיר מנהג העולם ודו"ק).

סימן ריז סעיף ב[עריכה]

ודע דבגמרא (נ"ג.) הקשו על דין שנתבאר דאיך יברך על חנותו של בושם, והא לאו לריחא עבידא. ומתרץ דעשוי לריח, דכוונת בעל הבושם שילך הריח ויריחו כדי שיבואו לקנות ממנו ע"ש.

ולפי זה בשמים המסוגרים בחדר ולא בחנות העשוי למכירה אין צריך לברך, וכן פסקו הגדולים (מג"א סק"א). והגמרא מדמי זה לבשמים של בית הכסא שאין מברכין עליו, מפני שהוא להעביר ריח רע ע"ש. ולכאורה הא אינו דמיון כלל, דכשנעשה להעביר ריח רע הלא לא נעשה בשביל ריח טוב, אבל בושם העשוי למכירה ויש בו גם ריח טוב למה יגרע מריח של פירות העשוים לאכילה, ומכל מקום אם מריח בהם צריך לברך, וכמו ריח של מאכלים טובים אם כיון להריח בהם מברך, ולמה יגרע חנותו של בושם מאלו הדברים, ואדרבא חנותו של בושם עיקרו לבשמים.

(ולפירוש הב"ח שבסעיף הקודם אתי שפיר, דכאן מיירי שלא כיון להריח, ובזה דמי לבשמים של בית הכסא. וכן בפירות אם לא כיון להריח אינו מברך, וכשמתרץ דכוונת בעל הבושם שיריחו בו חייב לברך, אף כי לא נתכוין להריח, ועדיף מפירות, וכן מפורש מלשון הרא”ש שם ע"ש. ולפי זה גם בחדר שמונח שם בשמים הרבה, אם כיון להריח - צריך לברך דהוה כפירות, אבל להט"ז צ"ע גדול ודו"ק)

סימן ריז סעיף ג[עריכה]

ולעניות דעתי נראה דאם נכנס לאיזה עניין שהיה צריך אז - אינו מברך אלא אם כן כיון להריח, ובלא כיון הוה לא אפשר ולא מכוין. אבל אם לא היה צריך לשם כלל אלא נכנס לשהות שם מעט, אז אפילו לא כיון להריח צריך לברך, ובמונח בחדר צריך תמיד כוונה.

סימן ריז סעיף ד[עריכה]

אין מברכין על הריח אלא אם כן נעשו להריח, כלומר אף על פי דבכל ריח טוב מברך אף על פי שעיקרן לא נעשו להריח, כמו ריח טוב שבפירות וכל שכן אם עיקרו הוא להריח, מכל מקום אם זה הריח נעשה לשם כוונה אחרת כמו לבטל איזה ריח רע או להעביר זוהמת הידים או שהריח ילך דווקא למקום אחר שכוונת הריח הוא לשם איסור - אין מברכין על ריחות כאלו, דלברכה צריך ריח טוב בלא רע ובלא איסורים ושלא יכוין שילך הריח למקום אחר.

סימן ריז סעיף ה[עריכה]

לפיכך אין מברכין על בשמין של מתים הנתונים למעלה מהמטה, לפי שאינם עשויים אלא להעביר סרחונו של מת. אבל הנתונים למטה מהמטה – מברכים, שהם עשויים לכבוד החיים שיריחו בהן.

וכן אין מברכין על בשמים שהאיסטנס מוליך עמו לבית הכסא, שאינם עשויים אלא להעביר הסרחון של בית הכסא, ולא על שמן שסכין בו הידים אחר האכילה, שאינו אלא להעביר זוהמת הידים. ולכן אין מברכין על הבורית שקורין זיי"ף שיש בהם ריחות טובות, לפי שעיקרו של בורית הוא להעביר זוהמת הגוף והראש (עיין רש"י ותוספות נ"ג. ד"ה 'אין' ומג"א סק"ה).

סימן ריז סעיף ו[עריכה]

וכן מוגמר שמגמרין בו את הכלים - אין מברכין, לפי שהריח לא נעשה אלא בשביל להכניס הריח להבגדים, והוה כריח העשוי להעביר את הזוהמא כיון שיש להריח תכלית אחר. וכן המריח בכלים שהם מוגמרים - אינו מברך, לפי שאין שם עיקר בושם אלא ריח בלא עיקר, כן כתב הרמב"ם בפרק ט' דין ח'. ולכן המריחים בכלי שהיו בה בשמים או נדוכו בה בשמים וקלטה הכלי הריח - אין מברכין על זה (ט"ז סק"ב), לפי שהוא ריח בלא עיקר.

סימן ריז סעיף ז[עריכה]

בשמים של איסור כיצד: אשה שנושאת עליה בשמים כדי שיריח ממנה ריח טוב ויקרבו אליה, אפילו היא פנויה - אסור לברך על בשמים כאלו, שהן סיוע לדבר עבירה, וזהו בשמים של ערוה. ולכן כשקופה של בשמים תלוי בצוארה או בידה או בפיה - אסור להריח בהם ואסור לברך עליהם, שמא יבוא על ידי זה לידי נשיקה או לידי קירוב בשר (עיין מג"א סק"ו והשיג עליו האליה רבה בסק"ז).

וכן בשמים של כוכבים ומזלות אין מברכין עליהן, לפי שאסור להריח בהם. ולכן מסיבה של עובדי כוכבים אין מברכין על בשמים שלהם, דסתם מסיבתן לכוכבים. ולכן אם היה הולך חוץ לכרך והריח ריח טוב: אם רוב העיר עכו"ם - אינו מברך, ואם רוב ישראל – מברך, ואם נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו - הולכין אחר הרוב, ואין להאריך בדינים אלו ואין אנו מורגלים כלל בריחות.


הלכות ברכת הפירות: רברגרדרהרורזרחרטריריאריבריגרידרטורטזריז


  1. ^ נוסח השער המופיע כאן מבוסס בעיקרו על שער הספר כפי שהוא מופיע ברבות ממהדורות הצילום, אבל נעשו בו כמה שינויים קלים כדי להתאים אותו לצרכי מהדורת ויקיטקסט.