משנה בבא קמא ו ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ו · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו. רבי יהודה אומר, ישלם מה שבתוכו. וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חטים או של שעוריםכד.

היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו, חייבכה.

עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו, פטור.

ומודים חכמים לרבי יהודה במדליק את הבירהכז, שהוא משלם כל מה שבתוכה, שכן דרך בני אדם להניח בבתים.

נוסח הרמב"ם

המדליק את הגדיש והיו בו כלים רבי יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חיטים או גדיש של שעורים היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עימו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עימו פטור מודים חכמים לרבי יהודה במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכה שכן דרך בני אדם להניח בבתים.


פירוש הרמב"ם

המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו כו': כשהדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו בכגון זה חכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש אבל לא כלים. אבל משערין מקום אותם הכלים כאילו הוא מלא גדיש אבל אם הדליק גדיש חבירו משלם כלים שבתוכו ובלבד כלים שדרכן להניח בגדיש כמו המחרישה והמזרה. אבל זולת אלו המינים מן הכלים אינו חייב אלא בשיעור גופן מן הגדיש כמו שזכרנו. ואם הדליק את הבירה ישבע בעל הבירה על מה שהיה בתוכה שבועה בתורה וישלם המדליק כל שישבע עליו ובלבד שיהיה אמוד שיש לו כמה שטען שאבד בתוך הדליקה ואין הלכה כר"י:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

המדליק את הגדיש - שהדליק בתוך שלו והלכה ואבלה בתוך של חברו:

רבי יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו - דר' יהודה מחייב על נזקי טמון באש. דלית ליה דרשא דאו הקמה מה קמה גלויה אף כל גלוי:

וחכ"א אינו משלם אלא גדיש וכו' - דאית להו דרשא דאו הקמה, ופטרי על נזקי טמון באש. אלא שמשערין מקום הכלים כאילו הוא גדיש, ומשלם גדיש כשעור גופן של כלים. ומדקאמרי סיפא ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכה, מוכח בגמרא שנחלקו רבי יהודה וחכמים גם במדליק בתוך של חברו, שרבי יהודה סבר כשהדליק בשל חברו משלם כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי כג. ורבנן סברי בלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר הוא דמשלם, בלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם. והלכה כחבמים:

היה גדי כפות לו חייב - דבעלי חיים נמי אתרבו מאו הקמה. ומשום דקם ליה בדרבה מיניה ליבא למפטריה. דאינו חייב מיתה על העבד, הואיל ואינו כפות היה לו לברוח, ופטור עליו ממיתה ומן התשלומין. אבל אם היה עבד כפות לו, פטור אפילו על הגדי ועל הגדיש, דחייב מיתה על העבד כו וקם ליה בדרבה מיניה. ובגדי לא שני לן בין בפות לאינו כפות. ואיידי דנקט בעבד נקט בגדי:

במדליק את הבירה - דמדליק בתוך של חבירו הוא, והוי כמאבד בידים. ואפ"ה טעמא משום דדרך בני אדם להניח כלים בבתים. אבל בגדיש דאין דרך בני אדם להניח אלא כגון מוו. יגין וכלי בקר, אע"ג דאדליק לתוך של חבירו, אינו משלם אליבא דחכמים אלא דברים שדרבן להטמין בגדיש:

פירוש תוספות יום טוב

וחכ"א אינו משלם אלא גדיש של חטין וכו'. כתב הר"ב ומדקאמרי סיפא וכו' מוכח בגמרא שנחלקו רבי יהודה ורבנן גם במדליק בתוך של חבירו דר"י סבר וכו'. וכתבו התוספות טעמייהו יש לפרש דר"י לא פטר בטמון כלל. ורבנן במדליק בתוך שלו פטרי כדמשמע קרא כי תצא אש ומשמע דאיירי במדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך של חבירו מחייבי בדבר שדרכו להטמין דלא אשכחן דפטר ביה קרא טמון ובדבר שאין דרכו [להטמין] פטרי מסברא דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיניח אדם ארנקי בגדיש ע"כ. ומ"ש הר"ב כגון מוריגין. פירש"י קרשים ובהן יתדות ודשין בהן את התבואה:

אלא גדיש של חטין או של שעורים. לשון רש"י אם חיטין חיטין. אם שעורים שעורים. ומסיים נ"י דלא שייך למימר בהו טמון שהרי יודע שיש שם חטין או שעורים:

היה גדי כפות לו וכו' חייב. לשון הרמב"ם פי"ד מהלכות נזקי ממון שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש. וכתב המגיד שמזה עלה לו תירוץ לקושיא אחת שהיתה קשה לו בסדר המשנה למה נשנית זאת הבבא דגדי כפות בין מחלוקת חכמים והודאתן. אבל מפני שחכמים מודים במוריגין וכלי בקר וכל שדרכו להיות בגדיש. השמיענו התנא שאף הגדי דרכו להיות בגדיש וחייב עליו וז"ש הרמב"ם שכך דרך בני אדם לעשות בגדיש. וכתב שכן מצא [כיוצא בזה] אח"כ כתוספות בשם ר"ת ז"ל בפרק כיצד הרגל [דף כ"ב]:

פטור. כתב הר"ב דחייב מיתה על העבד דכתיב (שמות כ"א) נקם ינקם. לשון רש"י. ומ"ש הר"ב וקם ליה בדרבה מיניה עיין בפירוש משנה ב' פרק דלקמן:

הבירה. מגדל גדול. רש"י. ובפרק כיצד ד' כ"ב כתב בית גדול. ומיהו מקרא הוא בדברי הימים [א' כ"ט]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כג) (על הברטנורא) טעמייהו יש לפרש דר"י לא פטר בטמון כלל. ורבנן במדליק בתוך שלו פטרי כדמשמע קרא כי תצא אש ומשמע דאיירי במדליק בתוך שלו. אבל במדליק בתוך של חבירו מחייבי בדבר שדרכו " להטמין דלא אשכחן דפטר ביה קרא טמון ובדבר שאין דרכו להטמין פטרי מסברא דלא אבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיניח אדם ארנקי בגדיש. תוספ':

(כד) (על המשנה) חטין כו'. אם חטין חטין. אם שעורים שעורים. רש"י. דלא שייך למימר בהו טמון, שהרי יודע שיש שם חטים או שעורים. נ"י:

(כה) (על המשנה) גדי כו'. שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש. הר"מ. ועתוי"ט:

(כו) (על הברטנורא) דכתיב נקם ינקם. רש"י:

(כז) (על המשנה) הבירה מגדל גדול. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

והיו בו כלים ודלקו:    נ"א ונדלקו. בפי' רעז"ל ומדקתני ומודים חכמים וכו' מוכח בגמ' וכו'. אמר המלקט פי' דאי לא תימא הכי קשה דליפלוג וליתני בגדיש עצמו בד"א במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חברו אבל במדליק בתוך של חברו ד"ה משלם כל מה שבתוכו אלא ודאי בתרתי פליגי במדליק בתוך שלו רבנן פטרי לגמרי ור' יהודה מחייב אפי' אארנקי ובמדליק בתוך גדישו של חברו פטרי רבנן אארנקי אבל במוריגין וכלי בקר מחייבי ובמדליק את הבירה של חברו מודים חכמים דחייב אפי' אארנקי שכן דרך ארנקי להניח בבתים כמו שדרך מוריגין להניח בגדיש:

ר' יהודה אומר:    מפרש שמואל בגמ' דלר' יהודה ישבע מה היה טמון בגדיש ויטול כדין נגזל הנשבע ונוטל כדתנן בפ' כל הנשבעין וכתבו תוס' ז"ל דלרבנן נמי המ"ל דעשו תקנת נגזל בבירה בכל דבר ובגדיש במוריגין אלא רבותא אשמעינן דלר' יהודה אפי' ארנקי בגדיש עשו תקנת נגזל ע"כ וכן נראה שמפ' הרי"ף ז"ל ע"ש:

ר' יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו:    מאי דקשה אמתני' מההיא דכל הטמונין דבפ' ששי דמסכת פאה כתבנוהו שם:

היה גדי כפות לו וכו':    פ' כיצד הרגל דף כ"ב ומוקמי' התם אליבא דמ"ד אשו משום ממונו בגדי דחד ועבד דחד ובדהצית האש בגופו של עבד דהא ודאי הרגו ממש בידים ואיצטריך לאשמועי' דאע"ג דאין חייב מיתה בשביל הגדי אעפ"כ מפסיד בעל הגדי ופטור דקתני בסיפא אגדי ואגדיש דקלב"ם. והתם מסיק דמאן דאית ליה אשו משום ממונו לית ליה משום חציו ומאן דאית לי' משום חציו אית ליה נמי משום ממונו והתם מפר' א"כ מאי בינייהו. בפי' רעז"ל אבל היה עבד כפות לו פטור אפי' על הגדי ועל הגדיש דחייב מיתה על העבד. אמר המלקט דכתיב נקום ינקם ואפי' לא התרו בו שאינו נהרג הא קיי"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין כי אפי' דאין נהרג פטורין מלשלם ממון. עוד בסוף לשונו ז"ל ואיידי דנקט בעבד נקט בגדי. אמר המלקט ואיכא דאמרי בגדי דוקא נקט סמוך פטור דה"ל לברוח וה"ק הי' עבד כפות לו או גדי סמוך לו פטור ואע"ג דפשוט בשלהי פ' שני שורו כממונו דאם הניח גחלת עליו ונשרף חייב התם הוא דהניח ע"ג שור דלא הי' לו לשור ליטול אבל הכא ה"ל לברוח ע"כ. והוא ג"כ פי' שני שהביא רש"י ז"ל. ופשוט וברור הוא דבעבד כנעני עסיקי' ולא ניתן זה ליכתב. וז"ל תוס' ז"ל שם ד' כ"ב היה גדי כפות לו תימא דליתני גדי ועבד סמוך ובסיפא גדי ועבד כפות דהוי רבותא טפי. ופי' רשב"ם ז"ל דגדי נמי היה לו לברוח ורישא נמי דקתני גדי כפות ועבד סמוך דוקא בכי ה"ג חייב ובסיפא גדי סמוך ועבד כפות לו פי' או עבד כפות לו והפי' גדי סמוך לו ועבד כמו שאמר רישא שהי' סמוך לו פטור אע"ג דלא קלב"ם משום דה"ל לברוח (ועבד כפות לו וגדי כמו כן כפות כמו שאמר ברישא פטור אע"ג דלא היה לו לברוח) דקלב"ם. וההיא דסוף פירקי' עבדו כגופו שורו כממונו איירי בעבד ושור כפות והבעלים עומדי' אצלם וכשהניח הגחלת על לב עבד פטור שמחשב בלבו שהאדון יסירנה ולא יסמוך אתשלומין אבל כשהניח על לב שורו אינו חושש האדון להסירה לפי שישלם לו דמי שורו ור"ת מפרש דאיצטריך גדי כפות דחייב אע"ג דפטרינן טמון באש דדרשי' מה קמה בגלוי אף כל בגלוי וס"ד דכל דבר דלאו אורחיה הכי לאו כעין קמה הוא ופטור וגדי אין דרכו להיות כפות וס"ד למפטריה וקמ"ל השתא ברישא דאפ"ה חייב וסיפא קמ"ל דאע"ג דסמוך הוא דהוי כי אורחיה ופטור ולכך תנן ההיא מתני' דהכונס בתר פלוגתא דטמון דר' יהודה ורבנן ובתר הך בבא דגדי כפות קתני ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה שכן דרך בני אדם להניח בבתים והפסיק התנא בהאי בבא כדפרי' לאשמועי' דאע"ג דלאו אורחיה בגדי להיות כפות חייב ואפי' למ"ד אשו משום חציו דלא שייך לדידיה למפטר טמון כדאמרי' בסמוך. מ"מ איצטריך לאשמועי' דחייב היכא דכלו לו חציו לאחר שריפת העבד דחייב משום ממונו ואע"ג דשריפת העבד מחמת חציו ושריפת הגדי מחמת ממונו שייך ביה שפיר קלב"מ הואיל וע"י מעשה אחד בא הכל ותדע דלמ"ד משום ממונו מוקמי' ליה בשהצית בגופו של עבד ופטרי' ליה אע"ג דלא הצית בגופו של גדי ולפי' ר"ת ורשב"ם ז"ל אתי שפיר הא דנקט גדי ולא נקט גדיש פי' החיוב בגדיש לחודיה. ובקונטרס פירש משום דמסקי' בגדי דחד ועבד דחד וסתמא העבד לבעל הגדיש שאדם מניח עבדו לשמור גדישו עכ"ל ז"ל. ובגמ' בברייתא תניא ומודה ר' יהודה לחכמים במשאיל מקום לחברו להגדיש גדיש והגדיש והטמין שאינו משלם אלא דמי גדיש בלבד להגדיש חטים והגדיש שעורים שעורים והגדיש חטים חטים והיפך בחטים שאינו משלם אלא דמי שעורים בלבד ופירשו תוס' ז"ל במדליק בתוך שלו מיירי דאי במדליק בתוך של חברו שעורים והגדיש חטים למה לא ישלם חטים כיון דחזי להו ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

המדליק את הגדיש:    שהדליק בשלו ועברה לשל חבירו:

או של שעורים:    דטמון פטור באש, דכתיב או הקמה, דוקא כקמה שהוא בגלוי, ואפילו מוריגין וכלי הבקר שדרך להטמין בקמה פטור, ומשלם רק כאילו היה מקומן אותו דבר שהיו טמונים בו. ולר"י חייב בטמון באש, אפילו בארנקי שאין דרך להטמינו בגדיש:

היה גדי כפות לו:    בגדיש, שאנו יכול לברוח:

ועבד:    וגם עבד וכו' וה"ה שאר אדם ושאר דברים רק נקט הנהו, מדמצויין בגורן:

סמוך לו:    שיכול לברוח:

ונשרף עמו חייב:    בתשלומי הגדי שלא יכול לברוח, והו"ל כשרפו בידים, ואי"ל דנפטר מתשלומי הגדי משום קלב"ס מהעבד, ליתא, דהרי פטור ממיתה עבור העבד, מדהיה יכול לברוח [והא דנקט הך הכא גבי טמון באש, קמ"ל אף דלרבנן פטור טמון באש דבעינן דומיא דקמה, סד"א כיון דאין דרך גדי להיות כפות בגורן, כל מידי דלא אורחא לאו דומיא דקמה הוא, קמ"ל דאפ"ה מחייבי רבנן מדעכ"פ רגיל להיות שם שלא כפות [תוס' ב"ק כ"ב ב']:

עבד כפות לו:    אפילו היה הגדי נמי כפות, או שהיה הגדי סמוך וכו':

וגדי סמוך לו:    אפילו היה העבד נמי סמוך לו:

ונשרף עמו פטור:    מתשלומין, דבעבד כפות חייב מיתה, ופטור מה"ט מתשלומי גדי משום קלב"ם, ובגדי סמוך פטור מדהיה יכול לברוח, אף שאין בו דעת:

ומודים חכמים לרבי יהודה במדליק את הבירה:    פלטין [ולהכי נקט פלטין, מדדרך להיות שם ארנקי, לומר דבהך ארנקי מודו רבנן לר"י דחייב]:

שכן דרך בני אדם להניח בבתים:    דלרבנן תרתי בעי, שהדליק בשל חבירו, ורגיל להניח שם הטמון, אז חייב על הטמון באש, ולהכי גם בגורן שהדליקו, אם היא של חבירו משלם מה שרגיל להטמין שם, ככלי בקר ומוריגים. ולר"י בין במדליק בשלו או בשל חבירו, חייב אפילו על האינו רגיל להטמין שם, כארנקי, וקיי"ל כחכמים [שם]:

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים

בבלי סא ב  רמב"ם הלכות נזקי ממון יד יב  שולחן ערוך חושן משפט תיח יג