מלאכת שלמה על בבא קמא ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלאכת שלמה · על בבא קמא · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

הכונס צאן לדיר:    זה היה ראוי לשטת לעיל כו' עד תנא נמי הך דנעל בפניה כראוי תוס' ז"ל. ונלע"ד דהא דקאמרי ז"ל דדיני בור ואש ראוי לשנות תחלה היינו משום דהן דיני ניזקין ואח"כ ליתני דיני שמירה. ולע"ד נראה עוד לתרץ דתנא נקט סידרא דארבע אבות נזיקין השור ואח"כ הבור והשתא נקט מבעה דהיינו צאן דלית ביה רק מבעה דהיינו שן וה"ה רגל דדמיא לה ואח"כ נקט השולח את הבערה דהיינו ההבער דקתני התם בסיפא ואע"ג דכבר תנא נמי לעיל דיני שן ורגל גבי שור מ"מ מדתנא השתא האי דינא דצאן הכא בין הדבקים בין דינא בור ואש מצינן למימר דלרמוז לנו דמבעה זה השן אתא וכותיה דשמואל ודלא כרב דאמר בפ"ק מבעה זה אדם כדכתיבנא התם. עוד אפשר לומר משום דאמרינן בגמ' ד' דברים מיעטה התורה בשמירתן בור ואש שן ורגל בור דכתיב ולא יכסנו הא כסהו פטור אש דכתיב שלם ישלם המבעיר את הבערה עד דעבד כעין מבעיר שן דכתיב ובער בשדה אחר עד דעבד כעין ובער רגל דכתיב ושלח עד דעבד כעין ושלח ומש"ה נמי הדר תנא דיני צאן דהיינו שן ורגל דוקא בין דיני בור ואש לרמוז לנו הא מילתא דכולהו מחד טעמא דהתורה מיעטה וכו' כדכתיבנא כך נלע"ד:

ונעל בפניה כראוי:    מפרש בגמ' היינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה וזה גבול שמירת שומר חנם ואע"ג דשן ורגל מועדין מתחלתן ומועד לר"מ בעי שמירה מעולה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה כדין ש"ש שן ורגל שאני דמיעטה תורה בשמירתם דכתיב ובער בשדה אחר משמע דלא מיחייב עד דעביד כעין ובער בפשיעה שיאכילנה בידים מדלא כתיב ובערה בשדה אחר. ושלח עד דעבד כעין ושלח בפשיעה הא לא עביד לא ומתני' נמי דיקא דטעמא דפטור משום דהתורה מיעטה אבל בקרן מועדת לאו כר' יהודה ס"ל דסגי ליה בשמירה פחותה מדקתני צאן מכדי תנא בשור קא עסיק ואתי בכולהו פירקי עד השתא ניתני שור מ"ש דקתני צאן לאו משום דהתורה מיעטה בשמירתה דאין היזקה מצוי בקרן אלא כשן ורגל וקמ"ל דשן ורגל דמועדין הן מתחלתן הוא דסגי להו בשמירה פחותה דוקא משום דהתורה מיעטה בשמירתם ש"מ. אבל ראיתי בגמ' אחת מוגה הלשון כך מתני' נמי דיקא דקתני צאן מכדי בשור קא עסיק ואתי ניתני שור מ"ש דקתני צאן לאו משום דהתורה מיעטה בשמירתן לא משום דצאן קרן לא כתיבא בה שן ורגל הוא דכתי' בה וקמ"ל דשן ורגל מועדין מעיקרא נינהו ש"מ ע"כ. ועיין במ"ש לעיל ספ"ד וחמשה בראש המשנה:

נפרצה בלילה:    והבהמה אם נאבדה נמי פטור וכן פי' רש"י ז"ל גבי הפורץ גדר בפני בהמת חברו דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופי' ז"ל שברחה ואבהמה ליכא למימר דמיחייב דהא תנן פרצוה ליסטים פטור אלא אכותל ע"כ. אבל התוס' פ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ז) כתבו דממתני' אין להביא ראיה לפטור אאבידה דבהמה דיש לדחות דמתני' להתחייב בנזקיה איירי אבל אאבידה דבהמה מיחייבי ע"כ ומוקמינן לה בגמ' להאי ברייתא דקתני הפורץ גדר בפני בהמת חברו וכו' בכותל רעוע דלמיסתר קאי ומש"ה פטור מדיני אדם והאי כותל דקתני במתני' דנפרץ בלילה או שפרצוהו לסטים מוקמי' ליה בגמ' בכותל בריא אבל בכותל רעוע אפי' נפרץ בלילה או פרצוהו לסטים בעל הצאן חייב וכן הוא ביד שם רפ"ד דהלכות נ"מ וע"ש שיש לו דרך אחרת בפורץ גדר בפני בהמת חברו. ובמה שהקשו עליו ממתני' דקתני הוציאוה לסטים דמשמע דוקא הוציאוה הא פרצו בפניה אינם חייבין על ניזקיה והוא ז"ל תירץ ע"ש במגיד משנה:

הוציאוה לסטים לסטים חייבין:    ירוש' אמר רב הושעיא כשהוציאוה לגוזלה אבל אם הוציאוה לאבדה הלסטים פטורין והביאו שם בטור. ובגמ' מפרש דאע"ג דלא הוציאוה ומשכוה ממש אלא עמדו בפניה לכל צד שלא תלך אנה ואנה אלא לקמה לאכול חייבין ובמסקנא מוקי לה בשהכישה במקל ופירשו תוס' ז"ל הכישוה במקל לגוזלה כדמוקי לה בירושלמי ואשמעי' מתני' דהכשה במקל זו היא משיכה:

משנה ב[עריכה]

הניחה בחמה וכו':    גמ' אמר רבה ואפי' כותל בריאה וחתרתה ואפי' למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור הכא חייב דכולה פשיעה היא דכיון דהניחה בחמה כל תחבולות שתוכל לעשות עושה אגב צערה:

או שמסרה לחש"ו:    חייב מה שא"כ באש וכדתנן לקמן בפירקי' השולח את הבערה ביד חש"ו פטור וטעמא משום דהכא הבהמה הולכת לדעתה ולא ע"י חרש הזיקה אבל האש אחיזתו של חרש גרמה הנזק ועיין בפ"ק דב"ק דף ט'. [הגה לשון ספר הלבוש בח"מ סי' שצ"ו ס"ו וכן אם מסר שורו לחש"ו אע"פ שקשר השור בקשר חזק והותר הקשר ויצא והזיק חייבין הבעלים לשלם דאע"פ שהוא קשור דרכן של אלו לשחוק בקשר ולהתירו וה"ל פשיעה במה שמסרו לאלו לפיכך אפי' שמרהו שמירה מעולה ולא התירו הם את הקשר אלא שהותר מאליו וחתרה ויצאה והזיקה הבעלים חייבי' לשלם דה"ל תחלתו בפשיעה גבי התרת הקשר וסופו באונס כיון שחתרה והא אמרי' תחלתו בפשיעה וסופו באונס מחמת הפשיעה חייב ע"כ]:

מסרה לרועה:    גמ' מאי מסרה לרועה מסר רועה לברזילי' פי' רש"י ז"ל לתלמידו:

נכנס הרועה תחתיו:    ולא אמרי' בכה"ג הא קיי"ל שומר שמסר לשומר חייב הראשון אפי' באונסין משום דא"ל מפקיד את מהימנית לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה דשאני הכא שדרך הרועה וכו' כדפי' רעז"ל הלכך לא הוי כשומר שמסר לשומר לפי שידעו הבעלים שדרך הרועה בכך ואדעתא דהכי מסרו לו כההיא דאמרו כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד אבל לרועה אחר חייב. וליכא לפרושי מתני' כפשטה דנכנס הרועה תחתיו דבעל הבהמה דהא תנינא לה חדא זימנא לעיל ספ"ד וה' מסרו לש"ח ולשואל וכו' נכנסו תחת הבעלים אלא ודאי דתחתיו דקתני מתני' היינו תחתיו דשומר:

נפלה לגנה ונהנית:    כגון שנתחבטה על התבואה ושקעתם בקרקע והפסידתם והיא נהנית שלא ניזוקה ללקות בקרקע וכל שכן אם אכלה והוא שאינה יכולה לירד כדרכה ואם יכולה לירד כדרכה אפי' נפלה משלמת מה שהזיקה דתחלתה בפשיעה וסופה באונס הוא ומשום אורחא דמילתא נקיט ירדה וה"ה נפלה כיון שיכולה לירד: נפלה לגנה והזיקה. משלם מה שנהנית ירדה כדרכה והזיקה משלם מה שהזיקה כך מצאתי הר"ר יהוסף ז"ל:

משלמת מה שנהנית:    מפרש ר' יוחנן דאפי' אכלה מן הערוגות אחרות שלא נפלה עליהם אלא הלכה מערוגה לערוגה ואכלה אפי' הכי אינה משלמת אלא מה שנהנית ואפי' כל היום כולו עד שתצא בידיעת הבעלים ותחזור לשם ואע"פ שחזרתה לשם שלא מדעת בעלים היה אפ"ה אז משלמת מה שהזיקה מ"ט כיון דאליפא להתם כל אימת דמשתמטא להתם רהטא ולא סגי ליה השתא בשמירה פחותה דהיינו נעל בפניה כראוי וכיון דלא עבד שמירה מעולה משלם מה שהזיקה:

משלמת וכו':    ס"א גרסי' בכולהו באבי משלם:

שמין בית סאה וכו':    וכתבו תוס' ז"ל פי' בקונט' בריש פירקי' שאם אכלה ערוגה אחת שמין אותה אגב בית סאה כמה היתה יפה קודם שאכלה ממנה וכמה היא יפה עכשיו וקשה לר"י דאי אבית סאה קאי הול"ל כמה היה יפה וכמה הוא יפה עכשיו בלשון זכר ועוד דקבעי בגמ' היכא שיימינן והלא פירשה יפה משנתנו ששמין ערוגה בבית סאה ועוד וכו' ונראה לר"י לפרש דשמין בית סאה דקתני היינו סאה הנאכלת שמין באותו שדה כדקתני בסיפא דמילתא דר"ש אם סאה סאה ואם סאתים סאתים ולפי שלא פירשה משנתנו בכמה שמין אותה אלא שבאותה שדה שמין אותה מפרש בגמ' היכי שיימינן ומפרש ר' יוסי בר חנינא סאה בששים סאין בין אכלה פחות בין אכלה יותר לעולם שמין סאה בששים ומשלם לפי החשבון. חזקיה אמר קלח בס' קלחים כלומ' לעולם מה שאכלה בששים שיעורים כמותם ר' ינאי אמר תרקב בס' תרקבים ובין אכלה פחות או יותר משלם לפי חשבון. ונראה לר"י דכי משערינן למר בתרקב ולמר בסאה לאו בבית סאה זרע קאמר כו' עכ"ל ז"ל. ופסק הרא"ש ז"ל הלכתא כחזקיה דסוגיא דשמעתא אזלא כותיה ע"כ וכתב נ"י ז"ל וכיון דאסיקנא קלח בס' קלחים צריך לומר דמתני' דנקטה סאה לאו דוקא אלא לסימנא נקטיה וה"ה לפחות או יותר ע"כ. [הג"ה בספר הלבוש בח"מ סי' שצ"ד ס"ד כתב וז"ל בהמה שאכלה או הזיקה פירות מחוברין לקרקע שעדיין לא נגמרה [מלאכתן] שצריכין עדיין לקרקע כיצד משערין הנזק שאין לומר שישומו אותה הערוגה שאכלה לבדה מפני שמפסיד את המזיק ששמין אותה בכל שוויה וערוגה לבדה נמכרת ביוקר לפי שמועט הוא ואינו מצוי לימכור ועני שאין ידו משגת לדמי הקרקע הגדולה קונה אותה ביותר מדמיה וע"ז אמרה התורה ובער בשדה אחר ודקדקו ז"ל ודרשו מדכתיב בשדה בבי"ת ולא כתיב ובער שדה אחר מלמד ששמין אותה על גב שדה אחר שלא ישלם המזיק הרבה יותר מהזיקו וכדי שגם הניזק לא יפסיד הרבה כגון אם ישומו ערוגה בתוך מכירת שדה גדולה אינו נותן פחות בשביל פחת ערוגה קטנה לפיכך שיערו חכמים לצאת יד הניזק והמזיק ואמרו שישומו הנזק בששים כיצד רואין מה שהפסידה ושמין מי שבא לקנות ששים חלקים יחד בכדי מה שאכלה שאם אכלה בית סאה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה שוה וכמה היא שוה עכשיו אחר שנפסד בו הבית סאה ומשלם השאר וכן אם אכלה קב או רובע או אפי' קלח א' שמין לעולם מה שאכלה עם ששים כנגד מה שאכלה ע"כ:

משנה ג[עריכה]

המגדיש וכו':    ואפשר לומר דאגב דקתני אכלה פירות גמורי' משלמת פירות גמורי' סמך השתא לומר דלפעמים אפי' שהם פירות גמורי' פטור כגון אם אכלתן בהמתו של בעל השדה וא"ת הא תנינא חדא זימנא לעיל פ' הפרה הכניס פירותיו לחצר בעל הבית וכו' כבר כתבו תוס' ז"ל איצטריך למיתנייה ולמסתמה לאשמועי' דאפי' רבי מודה בהא כדמפ' בגמ' דבנטר בי דרי עסקינן ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל ואפשר דנפקא מינה בהך דרב פפא דאוקו לה בנטר בי דרי וכרבי נ"מ אפי' לרבנן דכי היכי דלר' בנטר בי דרי היכא דא"ל עייל עייל ואנטר לך קאמ' ה"נ לרבנן נטר בי דרי העלהו מעלה אחת ויהא שלא ברשות דידיה כסתמא דעלמא ואם אכלתן בהמתו של בעל השדה חייב ע"כ:

ואם הוזקה בהן:    כשהוחלקה דוקא וכדפי' רעז"ל סי' ב' דפירקי' דלעיל. בסוף פי' רעז"ל עד דמקבל עליה נטירותא אמר המלקט כדאמר רבי בפירקין דלעיל:

משנה ד[עריכה]

השולח את הבערה וכו':    ונלע״ד דאפשר לומר דאגב דתני המגדיש ותנא נמי לעיל מינה אכילת הבהמה קמתו של חברו תנא נמי השולח את הבערה דכתי' ביה בקרא דנזקי האש ונאכל גדיש או הקמה או השדה ובדין הא דה״ל למיתני ברישא המדליק בתוך שלו דביה איירי קרא דכי תצא אש או למיתני ברישא השולח את הבערה דואכלה עצים וכו' דמייתי ליה התם לקרא דכי תצא אלא אגב דתנא גבי בהמה הניחה בחמה או שמסרה לחש״ו חייב תנא בתרא דגבי בערה פטור ותנא נמי כל דאביזרהא והדר תנא השולח את הבערה ואכלה עצים וכו' וכמו שנכתוב בסמוך בס״ד. ובפ' האיש מקדש מפר' הפקח חייב ולא השולחו אע״ג דקיי״ל שלוחו של אדם כמותו משום דאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין אבל חש״ו דלאו בני דעת נינהו ולאו בני שליחות נינהו לא שייך למימר בהו דברי מי שומעין. וכתוב בנמקי יוסף בריש פירקין (בבא קמא דף כ״ה) בשם הרא״ש ז״ל דהמשלח את הפקח פטור אפי' מדיני שמים. ובגמ' פליגי ריש לקיש משמיה דחזקיה ור' יוחנן ריש לקיש אמר ל״ש דפטור מדיני אדם אלא שמסר לו גחלת אבל מסר לו שלהבת חייב מ״ט ברי היזקא והוי כמי שמסר שורו לחש״ו דחייב בנזקו דשור מזומן להזיק והאי שלהבת נמי היזקו מצוי ומזומן ור' יוחנן אמר אפי' מסר לו שלהבת פטור דלא ברי היזקא כמו שור ולא מיחייב עד דמסר ליה גווזא וסילתא ושרגא וכתבו הרי״ף והרא״ש ז״ל דהלכתא כותיה דריש לקיש משום דחזקיה רביה דר' יוחנן. ועיין במ״ש לעיל פ' ראשון סי' ב' בשם נ״י ז״ל:

בא אחר וליבה:    ירוש' אית תנאי תנו וליבה ואית תנאי תנו וניבה מאן דמר וליבה דכתיב בלבת אש מאן דמר וניבה דכתיב והיה בלבי כאש בוערת פי' אש בוערת דומה כאלו מדברת כאדם הרוחש בשפתיו וכהא דאמרי' בעלמא גחלים לוחשות והוי כמו בורא ניב שפתים דבגמ' דילן:

ליבתו הרוח כולן פטורין:    אם היה הרוח שאינה מצויה ואם בא רוח מצויה האחרון חייב דה"ל לאסוקי אדעתיה וה"פ דמתני' אחד הביא עצים וא' הביא אור או בהפך לעולם האחרון חייב אם הוא ליבה ואם אחר שלישי ליבה המלבה חייב ואם לא ליבה לא האחרון המביא את העצים או את האור ולא אחר שלישי אלא הרוח ליבתו שניהם פטורים בין המביא עצים בין המביא אור אפי' שהוא אחרון. וליבה וליבתו הרוח דתניא בברייתא בגמ' דאם אין בלבויו לבדו בלא סיוע הרוח כדי ללבות דפטור מיירי בין ברוח מצויה בין ברוח שאינה מצויה וכגון שקודם לבוי כבר בא הרוח שלבתו לבסוף איזה רוח שיהיה דמאחר שכבר בא כך לי שאינה מצויה כמצויה אבל ר"י פירש דברוח מצויה מיירי מתני' וא"ת א"כ יתחייב האחרון של הנחת העצים או האור אע"פ שהרוח ליבתו וי"ל דאה"נ וליבתו הרוח דקתני במתני' דפטורין קאי אבא אחר וליבה דהשתא הוי ליבה וליבתו הרוח כברייתא דבגמ' וכן משמע לישנא דכולן פטורין ובאין בלבויו כדי ללבותו ולא ברוח בפני עצמו כדי ללבותו תוס' ז"ל. ונלע"ד דה"פ דפי' רעז"ל ליבתו הרוח כולן פטורין בין האחרון המביא העצים או האור אם ליבה הוא והרוח ובין אחר שלישי אם ליבה הוא והרוח. וכתוב בנ"י ז"ל לבתו הרוח כולן פטורים לא מיירי ברוח מצויה דבכל דוכתא אשכחן דמחייב לענין אש כשיכול להזיק ברוח מצויה כגון אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו או כופף קמתו של חברו בפני הדליקה היכא דמטיא ליה ברוח מצויה לפיכך פי' רבינו שמשון ז"ל דמיירי ברוח שאינה מצויה וכן מוקי לה בירוש' ברוח של אונסין ע"כ והוא פי' ראשון שכתבתי בשם תוס' ז"ל. וגם הרמב"ם ז"ל פי"ד דהלכות נ"מ כתב ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין ע"כ וכן בטור שם תי"ח:

השולח את הבערה:    אפשר דנקט השולח אגב רישא א"נ לאשמועי' דאפי' אם לא אכלה אלא עצים או אבנים או עפר חייב השליח א"נ נקט השולח משום קרא דכתיב כי תצא דמשמע מעצמה שהוא לא הדליק אלא בתוך שלו והיא הלכה מאליה ודלקה בשל חברו ואעפ"כ קראו הכתוב המבעיר את הבערה לאשמועי' דאשו משום חציו כזורק חץ שמזיק למרחוק דאיהו גופיה עביד הכא נמי איהו גופיה עביד אבל שם ביד פי"ד דהלכו' נ"מ הלשון כך אש שיצאה ואכלה עצים או אבנים וכו'. וגם שם כתוב ברוב דיני נזקי האש המדליק בתוך של חברו ועברה וכו' חוץ מדין המדליק את הגדיש שהיו בו כלים טמונים שפי' שם שאם הדליק בתוך שלו ועברה לשדה חברו שפטור על כל הכלים הטמונים בגדיש וכמו שמובא ג"כ בגמ' כמו שנכתוב בסמוך בס"ד:

שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים וכו':    וצריכי דאי כתב רחמנ' קוצים ה"א קוצים הוא דחייב רחמנ' משום דשכיח אש גבייהו ואין בני אדם מזדהרין בכך דלכך עומדי' ושכיח דפשע אבל גדיש דלא שכיח אש גבייהו ולא שכיח דפשע אימא לא דאנוס הוא ואי כתב רחמנא גדיש ה"א גדיש חייב רחמ' משום דהפסד מרובה הוא אבל קוצים דהפסד מועט אימא לא. קמה לאשמועי' מה קמה בגלוי אף כל בגלוי ור' יהודה דמחייב אטמון לקמן בסי' ב' איצטר' לרבות כל שאר בעלי קומה כגון אדם ובעלי חיים ואילנות ורבנן מאו נפקא להו. שדה איצטר' לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו ואי כתב רחמ' שדה לחוד ה"א שדה ר"ל מה שבשדה דהיינו תבואה אין מידי אחרינא דהיינו קרקע ממש אימא לא להכי כתב קמה בהדיא לתבואה דהשתא תייתר שדה לגופה של קרקע:

עברה גדר שהוא גבוה ד' אמות:    וכתבו תוס' ונ"י ז"ל שהגדר גבוה ד' אמות מעצי הדליקה ומפר' רבא בגמ' דאפי' בשדה קוצים שנוח האש לבער בה ולדלג אפ"ה פטור ומוסיף רב פפא אמתני' דבעינן שיהא הגדר גבוה מדבר הנשרף אם היו קוצים ד' אמות משפת הקוצים ולמעלה לפי שקוצים בקל נאחז בהן הדליקה ואפי' הגדר גבוה מאד הרבה בקל יעברו גחלים או שלהבת וידליקו הקוצים ע"כ פי' הרא"ש ז"ל משמע מפי' ז"ל שהקוצים הם הנשרפים בשדה חברו אבל מפי' רש"י ז"ל משמע דאפילו בשדה קוצים דקאמר רבא קאי אקוצים שבשדה של המזיק שהדליקה יוצאה משם וכן משמע קצת ג"כ מלשון הרמב"ם ז"ל שם ביד פי"ד שכתב שם וז"ל עברה גדר אומדי' גובה הגדר וגובה הדליקה והעצים או הקוצים המצויין שם אם אינה ראויה לעבור פטור ואם ראויה לעבור חייב ע"כ. והאי שיעורא דד' אמות כששלהבת מתמרת ועולה כלפי מעלה אבל נכפפת פי' שהיא נסרכת בעשבים ובקסמים שע"ג קרקע אפי' עד מאה אמות לרב ותניא כותיה בד"א בקולחת אבל בנכפפת ועצים מצוין לה אפי' עד מאה מיל חייב אלא דבמתני' איירי בקולחת ומתמרת לענין גובה דהיינו גדר דעברה דרך הרבים אכתי לא איירי תלמודא ביה ומ"מ ה"ה לענין רוחב כדתניא בברייתא בגמ' אפי' עד מאה מיל חייב. ובגמ' רמי עלה דמתני' והתניא עברה גדר שהוא גבוה ד' אמות חייב ותירץ רב פפא תנא דידן קחשיב מלמעלה למטה שש אמות פטור חמש אמות נמי פטור עד ד' אמות פטור דס"ל עד ועד בכלל ותנא ברא קחשיב מלמטה למעלה שתי אמות או שלש אמות חייב וד' אמות פטור דס"ל עד ולא עד בכלל וכולהו שוין בד' אמות דפטור. ופלפלו תוס' ז"ל אי גרסי' בברייתא עד ובמתני' לא גרסי' עד או בהפך או אי גרסי עד בתרוייהו. והעיקר דל"ג עד לא כאן ולא כאן אבל אע"ג דהוה תנינן במתני' עד ובברייתא לא הוה תנינן עד שייך נמי שפיר למיפרך וכו':

או דרך הרבים:    סתמא כר' אליעזר דאמר בסמוך שש עשרה כדרך פטור והוי סתם ואח"כ מחלוקת ע"כ. אמר המלקט אע"ג דבלאו הכי ר' אליעזר שמותי הוא אפשר לומר דאתו ז"ל לאשמועי' דאתא תנא לאשמועי' בהאי סתמא דאפי' במדליק בתוך של חברו ס"ל לר' אליעזר דיש לו שיעור וסד"א דבמדליק בתוך שלו מיהא נקטי' הלכתא כותיה קמ"ל דגם בזה הוי סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם כנלע"ד ועוד אכתוב ע"ז בסמוך בס"ד:

או נהר:    בברייתא בגמ' או נהר או שילולית שהן רחבין ח' אמות פטור. ובגמ' או נהר רב אמר נהר ממש ואע"ג דליכא מיא הוי כדרך הרבים ושמואל אמר יאור קטן שמשקין ממנו השדות ואי אית ביה מיא אין אי לא לא. לפי פי' רעז"ל המדליק את הגדיש היא ראש משנה ושם צריך לכתוב סי' הה"א ולמחוק אותו מכאן. אבל בירוש' ובבבלי שתיהן ראשי משניות רצוני לומר בבא דהמדליק בתוך שלו וגם בבא דהמדליק את הגדיש. וכתב הרא"ש ז"ל המדליק בתוך שלו כמה תעבור הדליקה יראה דוקא בשלו נתנו שיעור אבל בשל חברו כיון דשלא ברשות הדליק לא נתנו שיעור ע"כ וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל שם ביד שכתב רפי"ד המדליק בתוך שלו ועברה הדליקה חייב לשלם נ"ש שנא' כי תצא אש וכו' הדליק בתוך רשותו צריך להרחיק מסוף המצר כדי שלא תעבור הדליקה לשדה חברו וכמה שיעור ההרחקה הכל לפי גובה הדליקה ע"כ. [הג"ה ה"ר יהוסף ז"ל מחק הוי"ו וכתב כן מצאתי בכל הספרים תעבר ויש ספרים שהיה מנוקד תְעַבֵר וי"ס אחרים תַעֲבֹר ע"כ]. ומ"מ ק"ק לע"ד שהרי ברישא דמתני' קתני סתמא דמשמע אפי' במדליק ברשות חברו ואעפ"כ קתני שיעורא דד' אמות בגדר או דרך הרבים דסתמו ששה עשר אמה וכן נהר או שילולית דרחבן ח' אמות כדאיתא בברייתא בגמ' וכדכתבי' ומיהו ברייתא דעברה נהר או שילולית שהן רחבין ח' אמות בתוספתא קתני לה בתר בבא דמדליק בחוך שלו ומטעם זה נראה שפסקה להלכתא הרמב"ם ז"ל שם ביד בתר הדליק בתוך רשותו וכו' דכתיבנא לעיל בשמו ז"ל אבל בבא דמתני' דלעיל דקתני עברה גדר שהוא גבוה ד' אמות ומאי דמפ' עוד בגמ' ואפי' בשדה קוצים וגם מאי דאמרי' ומשפת קוצים ולמעלה לא הביאה ז"ל כיון שהוא פוסק הלכתא כר"ש דקאמר הכל לפי גובה הדליקה. ונראה דשיעור גובה ד' אמות בגדר הוי סברת תנא אחרינא מלבד כל הנהו סברות דתנאי דאיתא במתני' ולית הלכתא כותיה אלא כר"ש בין ברוחב בין בגובה וכמו שכתב הרא"ש ז"ל לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל להרי"ף ז"ל כיון דקיימא לן כר"ש דאין שיעור אלא הכל לפי הדליקה בין לענין גובה בין לענין רוחב ואע"ג דלכאורה לא איירי ר"ש אלא לענין רוחב ע"כ. ומ"מ תימא הוא שרבא ורב פפא שהם בתראי דפירשו מתני' דקתני שיעורא דד' אמות ולא חשו כלל כלל לדבריהם. ומיהו אפשר דבכלל מה שכתבתי לעיל בשם הרמב"ם ז"ל עברה גדר אומדין גובה הגדר וגובה הדליקה והעצים או הקוצים המצוין שם אם אינה ראויה לעבור פטור ואם ראויה לעבור חייב ע"כ. נכללו דבריהם. דמשמע שר"ל אם ראויה לעבור חייב אפי' ביותר מד' אמות ואם אינה ראויה לעבור פטור אפי' בפחות מד' אמות ונמצא שבכלל דברי ר"ש דבריהם דרבא ורב פפא שפירשו דברי ת"ק דמתני' שיעורא דד' אמות כך נלע"ד. אח"כ מצאתי בפי' הרמב"ם ז"ל למתני' שדימה בפירוש דברי ר"ש ביותר מן השיעור הראוי לשער שתעבור הדליקה שהוא פטור משום דהוי כאילו עברה גהר או גדר גבוה ד' אמות ע"כ אלא דמשמע מפירושו ז"ל דגדר גבוה ד' אמות הוי מוסכם דפטור לכ"ע בכל גוונא אפי' ראויה לעבור ודלא כמה שכתבתי שנראה מלשונו ז"ל שם ביד. וז"ל כל התוספתא דרמיזנא לה לעיל בסמוך המדליק בתוך שלו כמה תעבור הדליקה ר' אלעזר בן עזריה אומר שש עשרה אמה כדרך ר"ה בשעת הרוח שלשים אמה ר' יהודה אומר שלשים אמה ובשעת הרוח חמשים אמה ר"ע אומר חמשים אמה ובשעת הרוח שלש מאות אמה מעשה בערב שקפץ האור יותר משלש מאות אמה והזיק מעשה שעברה דליקה את הירדן שהיתה קשה בד"א בקופצת וכו' עברה נהר או שלולית שהן רחבין ח' אמות פטור ע"כ ואם אין טעות צ"ל תרי תנאי אליבא דר' אלעזר בן עזריה. ועוד נלע"ד לומר דהיינו דקאמרי תוס' ז"ל לעיל דהוי סתם ואח"כ מחלוקת כדכתיבנא פי' סתם בין לדעת ר' אליעזר בין לדעת ראב"ע אלא דלדעת ר' אליעזר הוי סתם אליבא דכולהו דתנאי ולדעת ר' אלעזר בן עזריה הוי סתם אליבא דחד תנא דהיינו תנא דתוספתא ואח"כ מחלוקת גם לדעת ראב"ע אליבא דחד תנא:

רואין אותה כאילו היא באמצע בית כור:    גרסינן דקאי אדליקה שהיא לשון נקבה וכן הוא בירושלמי ובהרי"ף ז"ל וקשה קצת דמאי רואין כאילו היא באמצע בית כור דקאמר ראב"ע דהל"ל חצי בית כור והוה משמע שפיר חצי בית כור לכל רוח ורוח כמו לר' אליעזר י"ו אמה ולר"ע חמשים אמה בודאי דהוי לכל רוח ורוח ואפשר לומר דרבא ס"ל דאע"ג דאינה ממש באמצע בית כור רואין אותה כאילו היא באמצע להקל על בעל הדליקה אבל תנאי בתראי נתנו שיעור בדוקא כך נלע"ד:

באמצע בית כור:    ובמתמרת כדכתיבנא אבל נכפפת דבוערת והולכת כל שעה אפי' עד מאה מיל חייב. ירוש' תני מעשה שעברה דליקה את הירדן שהיתה קשה וכו' כדכתיבנא לעיל בסמוך:

שש עשרה אמה כדרך הרבים:    כך הגיה הרי"א ז"ל:

ר"ש אומר וכו' הכל לפי הדליקה:    קס"ד הכל לפי היזק הדליקה ישלם אפי' אינה ראויה לעבור ופרכינן עלה בגמ' ולית ליה לר"ש שיעורא בדליקה והתנן בפ' לא יחפור ר"ש אומר לא אמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם ומשני מאי הכל לפי הדליקה שכשהאש גבוה וגדולה קופצת למרחוק. וז"ל הרב אלפסי ז"ל ואקשינן למימרא דלית ליה לר"ש שיעורא לפטור והתנן רש"א לא אמרו כל השיעורין וכו' כלומר כיון שאמר ר"ש הכל לפי הדליקה מראין דבריו שאין להם שיעור לפטור אלא אם עברה הדליקה והזיקה חייב בין עברה הרבה בין עברה מעט ונמצא שאין לו שיעור ושנינן אמר רב הכל לפי גובהה של דליקה כלומר שלא אמר ר"ש הכל לפי מה שתעבור הדליקה לפניה ותדליק. אלא הכל לפי גובהה של דליקה קאמר שאם תעבור יותר מן הראוי לה לגובהה פטור ואם לא עברה אלא כראוי לגובהה והזיקה חייב והא אית לר"ש שיעורא לפטור ולא קשיא דידיה אדידיה. אמר שמואל הלכה כר"ש ואי קשיא לך מ"ש ההם גבי תנור דקא יהבי רבנן שיעורא ואפ"ה אם הזיק משלם מה שהזיק ומ"ש הכא דפטור לא תיקשי לך הכא. דלפי צורך שעה קמדליק וקא מרחיק כשיעורא וקא עברה הדליקה יתר משיעורא וקא מזקא אנוס הוא דמאי ה"ל למעבד הילכך מכה בידי שמים היא ולפיכך פטור דלא יכיל לאהדורה אבל התם גבי תנור כיון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא היזקא לחברו ניסלק היזקא וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב. תדע דהא רבנן פליגי עלי' דר"ש בתנור דקא יהיב שיעור לפטו' והכא אינהו גופייהו קא יהבי שיעורא לפטור עכ"ל ז"ל. וגם נ"י ז"ל כתב ודוקא בהא דהכא הלכתא כר"ש אבל בההיא דהתם קיי"ל כרבנן דהכא אנוס הוא אבל התם וכו' כדפי' הרב אלפס ז"ל. וכתוב בספר לקח טוב פרשת משפטים דף כ"ט ע"ד וז"ל שלם ישלם המבעיר את הבערה יש לדקדק כפל שלם ישלם וכן מבעיר את הבערה דהוי מיותר ולענין הכפל נ"ל לומר שבא לרבות שמשלם גם הטמון בגדיש כשהוא דבר שדרכו לטמון בו ומה שאמר המבעיר וכו' בא לומר מ"ש ר"ש בגמ' הכל לפי גובה הדליקה כן צריך להרחיק מסוף מצר שדהו כדי שלא תעבור הדליקה לשדה חברו וה"ק המבעיר את הבערה הכל לפי מה שיהיה שיעור הבערה וכו' והלכה כמותו א"נ כמ"ש בגמ' פ' כיצד הרגל פתח הכתוב בנזקי ממונו דהיינו כי תצא אש דמשמע מעצמה וסיים בנזקי גופו שאמר המבעיר כאילו הוא בעצמו המזיק לומר שאשו הוא כמו חציו שהוא כמו זורק חץ ואם הזיק את האדם וחבל בו חייב בחמש דברים כאילו הוא בעצמו המזיק ואפשר לומר דמדכתב המבעיר אנו לומדין ענין זה וממה שאמר את הבערה אנו דורשין מ"ש ר"ש כמו שביארנו עכ"ל ז"ל:

משנה ה[עריכה]

והיו בו כלים ודלקו:    נ"א ונדלקו. בפי' רעז"ל ומדקתני ומודים חכמים וכו' מוכח בגמ' וכו'. אמר המלקט פי' דאי לא תימא הכי קשה דליפלוג וליתני בגדיש עצמו בד"א במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חברו אבל במדליק בתוך של חברו ד"ה משלם כל מה שבתוכו אלא ודאי בתרתי פליגי במדליק בתוך שלו רבנן פטרי לגמרי ור' יהודה מחייב אפי' אארנקי ובמדליק בתוך גדישו של חברו פטרי רבנן אארנקי אבל במוריגין וכלי בקר מחייבי ובמדליק את הבירה של חברו מודים חכמים דחייב אפי' אארנקי שכן דרך ארנקי להניח בבתים כמו שדרך מוריגין להניח בגדיש:

ר' יהודה אומר:    מפרש שמואל בגמ' דלר' יהודה ישבע מה היה טמון בגדיש ויטול כדין נגזל הנשבע ונוטל כדתנן בפ' כל הנשבעין וכתבו תוס' ז"ל דלרבנן נמי המ"ל דעשו תקנת נגזל בבירה בכל דבר ובגדיש במוריגין אלא רבותא אשמעינן דלר' יהודה אפי' ארנקי בגדיש עשו תקנת נגזל ע"כ וכן נראה שמפ' הרי"ף ז"ל ע"ש:

ר' יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו:    מאי דקשה אמתני' מההיא דכל הטמונין דבפ' ששי דמסכת פאה כתבנוהו שם:

היה גדי כפות לו וכו':    פ' כיצד הרגל דף כ"ב ומוקמי' התם אליבא דמ"ד אשו משום ממונו בגדי דחד ועבד דחד ובדהצית האש בגופו של עבד דהא ודאי הרגו ממש בידים ואיצטריך לאשמועי' דאע"ג דאין חייב מיתה בשביל הגדי אעפ"כ מפסיד בעל הגדי ופטור דקתני בסיפא אגדי ואגדיש דקלב"ם. והתם מסיק דמאן דאית ליה אשו משום ממונו לית ליה משום חציו ומאן דאית לי' משום חציו אית ליה נמי משום ממונו והתם מפר' א"כ מאי בינייהו. בפי' רעז"ל אבל היה עבד כפות לו פטור אפי' על הגדי ועל הגדיש דחייב מיתה על העבד. אמר המלקט דכתיב נקום ינקם ואפי' לא התרו בו שאינו נהרג הא קיי"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין כי אפי' דאין נהרג פטורין מלשלם ממון. עוד בסוף לשונו ז"ל ואיידי דנקט בעבד נקט בגדי. אמר המלקט ואיכא דאמרי בגדי דוקא נקט סמוך פטור דה"ל לברוח וה"ק הי' עבד כפות לו או גדי סמוך לו פטור ואע"ג דפשוט בשלהי פ' שני שורו כממונו דאם הניח גחלת עליו ונשרף חייב התם הוא דהניח ע"ג שור דלא הי' לו לשור ליטול אבל הכא ה"ל לברוח ע"כ. והוא ג"כ פי' שני שהביא רש"י ז"ל. ופשוט וברור הוא דבעבד כנעני עסיקי' ולא ניתן זה ליכתב. וז"ל תוס' ז"ל שם ד' כ"ב היה גדי כפות לו תימא דליתני גדי ועבד סמוך ובסיפא גדי ועבד כפות דהוי רבותא טפי. ופי' רשב"ם ז"ל דגדי נמי היה לו לברוח ורישא נמי דקתני גדי כפות ועבד סמוך דוקא בכי ה"ג חייב ובסיפא גדי סמוך ועבד כפות לו פי' או עבד כפות לו והפי' גדי סמוך לו ועבד כמו שאמר רישא שהי' סמוך לו פטור אע"ג דלא קלב"ם משום דה"ל לברוח (ועבד כפות לו וגדי כמו כן כפות כמו שאמר ברישא פטור אע"ג דלא היה לו לברוח) דקלב"ם. וההיא דסוף פירקי' עבדו כגופו שורו כממונו איירי בעבד ושור כפות והבעלים עומדי' אצלם וכשהניח הגחלת על לב עבד פטור שמחשב בלבו שהאדון יסירנה ולא יסמוך אתשלומין אבל כשהניח על לב שורו אינו חושש האדון להסירה לפי שישלם לו דמי שורו ור"ת מפרש דאיצטריך גדי כפות דחייב אע"ג דפטרינן טמון באש דדרשי' מה קמה בגלוי אף כל בגלוי וס"ד דכל דבר דלאו אורחיה הכי לאו כעין קמה הוא ופטור וגדי אין דרכו להיות כפות וס"ד למפטריה וקמ"ל השתא ברישא דאפ"ה חייב וסיפא קמ"ל דאע"ג דסמוך הוא דהוי כי אורחיה ופטור ולכך תנן ההיא מתני' דהכונס בתר פלוגתא דטמון דר' יהודה ורבנן ובתר הך בבא דגדי כפות קתני ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה שכן דרך בני אדם להניח בבתים והפסיק התנא בהאי בבא כדפרי' לאשמועי' דאע"ג דלאו אורחיה בגדי להיות כפות חייב ואפי' למ"ד אשו משום חציו דלא שייך לדידיה למפטר טמון כדאמרי' בסמוך. מ"מ איצטריך לאשמועי' דחייב היכא דכלו לו חציו לאחר שריפת העבד דחייב משום ממונו ואע"ג דשריפת העבד מחמת חציו ושריפת הגדי מחמת ממונו שייך ביה שפיר קלב"מ הואיל וע"י מעשה אחד בא הכל ותדע דלמ"ד משום ממונו מוקמי' ליה בשהצית בגופו של עבד ופטרי' ליה אע"ג דלא הצית בגופו של גדי ולפי' ר"ת ורשב"ם ז"ל אתי שפיר הא דנקט גדי ולא נקט גדיש פי' החיוב בגדיש לחודיה. ובקונטרס פירש משום דמסקי' בגדי דחד ועבד דחד וסתמא העבד לבעל הגדיש שאדם מניח עבדו לשמור גדישו עכ"ל ז"ל. ובגמ' בברייתא תניא ומודה ר' יהודה לחכמים במשאיל מקום לחברו להגדיש גדיש והגדיש והטמין שאינו משלם אלא דמי גדיש בלבד להגדיש חטים והגדיש שעורים שעורים והגדיש חטים חטים והיפך בחטים שאינו משלם אלא דמי שעורים בלבד ופירשו תוס' ז"ל במדליק בתוך שלו מיירי דאי במדליק בתוך של חברו שעורים והגדיש חטים למה לא ישלם חטים כיון דחזי להו ע"כ:

משנה ו[עריכה]

גץ שיצא וכו':    בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ז) הגרסא גץ היוצא מתחת הפטיש וכן בכמה דוכתי והתם מפרש דטעמא דחייב משום דניחא ליה דתיזול חוץ מביתו שלא ידליק את ביתו ומכה בכח כל כך שאחר גמר כחו יזיק ברוח מצויה אבל גבי דקתא דהתם אינו מכה בכח דלא ניחא ליה דתיזיל הלכך התם פטור וכתבו תוס' ז"ל בפירקי' דף ס' ולא רצה להעמיד שמכה כ"כ בכח עד שמזיק בכח אדם לבדו בלא רוח דא"כ לא הוה תנא ליה גבי ניזקין דאש אלא גבי נזקין דאדם ע"כ. ופי' בערוך אותן שברים שיוצאין מתחת הפטיש כשמכה על הברזל שבסדן נקראין גיצין ע"כ:

מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב:    כך צ"ל. וחייב כיון שהולכין ברוח מצויה חייב עליו משום שמירת נזקיו ואע"ג דאפקורי מפקר להו ואינם שלו חייב כיון שהוא מזיק בהן דאשו משום חציו לר' יוחנן חייב נמקי יוסף ז"ל:

גמל שהיה טעון פשתן וכו':    פ' כיצד הרגל דף כ"ב ומפרש רישא בעל גמל חייב דלא איבעי ליה לאפושי בטעונה כ"כ עד שתכנס לתוך החנות ואע"פ שהאש הולכת מעצמה ע"י רוח מצויה מתחייב בעל הגמל על תחלת הדלקת הפשתן משום חציו דגמל דקיי"ל כר' יוחנן דאשו נמי משום חציו והיכא דליכא לחיוביה משום חציו ואיכא לחיובא משום ממונו מחייבי' ליה כדאיתא התם וסיפא חנוני חייב דלא איבעי ליה לאנוחי נרו מאבראי. וכתבו תוס' ז"ל בר"פ המניח הא דאמרי' הניח חנוני נרו מבחוץ דבעל הגמל פטור ולא אמרי' איבעי ליה לעיוני ומיזל יש לומר דדוקא במקום הליכתו אמרי' איבעי' ליה לעיוני ע"כ:

ר' יהודה אומר וכו':    וכתוב בבית יוסף שם סי' תי"ח בשם רבינו ירוחם שאם עמדה הבהמה וסכסכה הבירה בעל הבהמה חייב זולתי אם עמדה להטיל מימיה וכתבו המפרשי' ז"ל אם אין בעל הבהמה שם בעל הבהמה משלם מחצה והחנוני שהניח נרו מבחוץ מחצה ע"כ:

בעל הגמל חייב:    מפני שהרבה במשוי ואם הגמל הולך ומסכסך האש בכל הבירה חייב בכולה נ"ש ואם לא סכסך בכל הבירה אלא הדליק במקום אחד ומשם נתפשט בכולה חייב על מקום שהדליק נ"ש ועל השאר ח"נ ע"כ מן הטור שם סי' תי"ח והובא בספר מפה על השלחן ובספר הלבוש:

בנר חנכה פטור:    וגרסי' התם בפ' במה מדליקין אמר רבינא משמיה דרבא זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחו בתוך עשרה פי' מדקתני בנר חנוכה פטור דאי ס"ד למעלה מעשרה לימא ליה היה לך להניחו למעלה מגמל ורוכבו ודחי ליה דילמא אי מטרחת ליה אתי לאימנועי ממצוה וכתב שם הרא"ש ז"ל בדף קע"ג ואע"ג דדחי ליה מצוה להניחה למטה מעשרה וגם איכא פרסום הנס טפי כשהיא למטה ע"כ: