משנה בבא קמא ו א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ו · משנה א | >>
הכונס צאן לדיר, ונעל א בפניה כראוי, ויצאה והזיקה, פטור.
לא נעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה, חייב.
נפרצה בלילה ב או שפרצוה לסטים ג ויצאה והזיקה, פטור.
הוציאוה לסטים - לסטים חייביםד.
הַכּוֹנֵס צֹאן לַדִּיר,
- וְנָעַל בְּפָנֶיהָ כָּרָאוּי,
- וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה,
- פָּטוּר.
- לֹא נָעַל בְּפָנֶיהָ כָּרָאוּי,
- וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה,
- חַיָּב.
- נִפְרְצָה בַּלַּיְלָה,
- אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִים,
- וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה,
- פָּטוּר.
- הוֹצִיאוּהָ לִסְטִים,
- לִסְטִים חַיָּיבִים:
הכונס צאן לדיר -
- אם נעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה - פטור.
- ואם לא נעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה - חייב.
- נפרצה בלילה, או שפרצוה ליסטים,
- ויצאה והזיקה - פטור.
- הוציאוה ליסטים - הליסטים חייבים.
כראוי - הוא שישים באותו מקום שכנסה שם דלת שלא תפילה הרוח המצויה.
ומה שאומר הוציאוה לסטים - אינו רוצה לומר כשהוציאו הבהמות בידיהם כי זה מבואר, אבל רוצה לומר כשהיו סיבה ליציאתן, כגון שיעמדו בפניהם עד שישובו מלפניהם לצד אחר ויאבדו אותם, והוא כאילו הוציאו אותם בידיהם:
הכונס - פטור. דהא נטרה ומאי הוי ליה למעבד:
הוציאוה לסטים - אע"ג דלא הוציאוה ממש אלא שעמדו בפניה עד שיצאה, הוי באילו הוציאוה בידים וחייבים:
הכונס צאן לדיר. עיין בסוף פרק דלקמן וכתבו התוספות זה היה לשנות לעיל בהדי מילי דשור דלא הוי ליה להפסיק במילי דבור. אלא אגב דתנא נפל לבור והבאיש מימיו. תנא בתריה [כל] מילי דבור. אי נמי מילי דבור ראוי לשנות תחלה. [קודם שישנה דיני שמירה. וגם דיני אם היה ראוי לשנות תחלה] אלא אגב דתנן כסהו כראוי בבור. דהוצרך להזכיר דין פותח וכורה שבו דבר הכתוב. תני נמי הנך דנעל בפניה כראוי. ע"כ:
לדיר. עי' בפי' הר"ב במשנה ג' פרק ב' דעירובין:
ונעל בפניה כראוי. פירש הר"ב במשנה דלקמן שהיא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה וטעמא מפרש בגמרא דהתורה מיעטה בשמירת שן ורגל דכתיב בהו ושלח ובער עד דעביד כעין ושלח. עד דעביד כעין ובער. כעין שיאכילנה בידים. כלומר בפשיעה:
נפרצה בלילה. אע"פ דתנן נעל בפניה כראוי פטור. איצטריך למתני נפרצה בלילה פטור. למידק הא ביום חייב. דקלא אית לה למלתא ומסתמא ידע שנפרצה. אי נמי בלילה אפילו נודע לו שנפרצה ויצא הבהמה. אין לו לטרוח יותר מדאי לחזר אחריה באפילה. תוספות:
או שפרצוה לסטים. ואיצטריך לאשמועינן דאפילו לסטים פטורים כשלא הוציאוה. תוספות:
הוציאוה לסטים. מסיק בגמרא שהכישה במקל לצאת. והרמב"ם פירש כשהיו סבה ליציאתה כגון שיעמדו בפניה עד שישובו מאליה [וכך פירש הר"ב] משמע דסבירא להו דהכישה במקל לאו דוקא אלא כל שהיו סבה ליציאתה. ודנקט בגמרא הכישה לאפוקי בידים דלא. דהא מלתא דפשיטא הוא. ועיין לקמן:
לסטים חייבים. ואע"ג דמשיכה לא קניא אלא במצות המוכר [כמ"ש במ"ד פ"ק דקדושין] ומאן אמר ליה למשוך. מ"מ כיון שעשה לה דבר הקונה במקח וממכר והיא עתה ברשותו חייב בשמירתה. הרא"ש. והכישה קניא כדאיתא בפ"ק דקדושין [דף כ"ב]. עיין בטור ריש סימן קצ"ז. וכן קוראה בקול והלכה. קונה. וסייעתא להרמב"ם [והר"ב] דהכישה לאו דוקא [אבל בחבורו ס"ל דהכישה דוקא] אלא דקשיא דמ"מ קול מיהא בעי והוה ליה לפרש. לפיכך נראה בעיני דהרמב"ם [והר"ב] סוברים קנס הוא שקנסו חכמים לגזלן שיהא חייב. אלא דקשיא לי הירושלמי שכתב הרא"ש דהוציאוה לאבדה פטורים דאי משום קנס נגעו בה הוו להו לקנוס המאבד ג"כ. וי"ל דלאבד לא שכיח כמו גזלה דלנפשיה. ובמידי דלא שכיחי לא קנסו. והירושלמי דייק לה ממשנתינו דנקטה לסטים דמשמע דלנפשייהו כדרך הלסטים:
(א) (על המשנה) ונעל. פירש הר"ב לקמן, שהיא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה. וטעמא מפרש בגמרא דהתורה מיעטה בשמירת שן ורגל דכתיב בהו ושלח וביער. עד דעביד כעין ושילח, עד דעביד כעין וביער, שיאכילנה בידים, כלומר בפשיעה:
(ב) (על המשנה) בלילה. הא ביום חייב דקלא אית לה למלתא ומסתמא ידע שנפרצה. אי נמי בלילה אפילו נודע לו ויצאה הבהמה אין לו לטרוח יותר מדאי לחזור אחריה באפילה. תוס':
(ג) (על המשנה) לסטים. ואצטריך לאשמועינן דאפילו לסטים פטורים כשלא הוציאוה. תוספ':
(ד) (על המשנה) חייבים. ואע"ג דמשיכה לא קניא אלא במצות המוכר ומאן אמר ליה למשוך כו'. ונראה לי דסבירא ליה דקנס הוא שקנסו חכמים לגזלן. ועתוי"ט:
הכונס צאן לדיר: זה היה ראוי לשטת לעיל כו' עד תנא נמי הך דנעל בפניה כראוי תוס' ז"ל. ונלע"ד דהא דקאמרי ז"ל דדיני בור ואש ראוי לשנות תחלה היינו משום דהן דיני ניזקין ואח"כ ליתני דיני שמירה. ולע"ד נראה עוד לתרץ דתנא נקט סידרא דארבע אבות נזיקין השור ואח"כ הבור והשתא נקט מבעה דהיינו צאן דלית ביה רק מבעה דהיינו שן וה"ה רגל דדמיא לה ואח"כ נקט השולח את הבערה דהיינו ההבער דקתני התם בסיפא ואע"ג דכבר תנא נמי לעיל דיני שן ורגל גבי שור מ"מ מדתנא השתא האי דינא דצאן הכא בין הדבקים בין דינא בור ואש מצינן למימר דלרמוז לנו דמבעה זה השן אתא וכותיה דשמואל ודלא כרב דאמר בפ"ק מבעה זה אדם כדכתיבנא התם. עוד אפשר לומר משום דאמרינן בגמ' ד' דברים מיעטה התורה בשמירתן בור ואש שן ורגל בור דכתיב ולא יכסנו הא כסהו פטור אש דכתיב שלם ישלם המבעיר את הבערה עד דעבד כעין מבעיר שן דכתיב ובער בשדה אחר עד דעבד כעין ובער רגל דכתיב ושלח עד דעבד כעין ושלח ומש"ה נמי הדר תנא דיני צאן דהיינו שן ורגל דוקא בין דיני בור ואש לרמוז לנו הא מילתא דכולהו מחד טעמא דהתורה מיעטה וכו' כדכתיבנא כך נלע"ד:
ונעל בפניה כראוי: מפרש בגמ' היינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה וזה גבול שמירת שומר חנם ואע"ג דשן ורגל מועדין מתחלתן ומועד לר"מ בעי שמירה מעולה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה כדין ש"ש שן ורגל שאני דמיעטה תורה בשמירתם דכתיב ובער בשדה אחר משמע דלא מיחייב עד דעביד כעין ובער בפשיעה שיאכילנה בידים מדלא כתיב ובערה בשדה אחר. ושלח עד דעבד כעין ושלח בפשיעה הא לא עביד לא ומתני' נמי דיקא דטעמא דפטור משום דהתורה מיעטה אבל בקרן מועדת לאו כר' יהודה ס"ל דסגי ליה בשמירה פחותה מדקתני צאן מכדי תנא בשור קא עסיק ואתי בכולהו פירקי עד השתא ניתני שור מ"ש דקתני צאן לאו משום דהתורה מיעטה בשמירתה דאין היזקה מצוי בקרן אלא כשן ורגל וקמ"ל דשן ורגל דמועדין הן מתחלתן הוא דסגי להו בשמירה פחותה דוקא משום דהתורה מיעטה בשמירתם ש"מ. אבל ראיתי בגמ' אחת מוגה הלשון כך מתני' נמי דיקא דקתני צאן מכדי בשור קא עסיק ואתי ניתני שור מ"ש דקתני צאן לאו משום דהתורה מיעטה בשמירתן לא משום דצאן קרן לא כתיבא בה שן ורגל הוא דכתי' בה וקמ"ל דשן ורגל מועדין מעיקרא נינהו ש"מ ע"כ. ועיין במ"ש לעיל ספ"ד וחמשה בראש המשנה:
נפרצה בלילה: והבהמה אם נאבדה נמי פטור וכן פי' רש"י ז"ל גבי הפורץ גדר בפני בהמת חברו דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופי' ז"ל שברחה ואבהמה ליכא למימר דמיחייב דהא תנן פרצוה ליסטים פטור אלא אכותל ע"כ. אבל התוס' פ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ז) כתבו דממתני' אין להביא ראיה לפטור אאבידה דבהמה דיש לדחות דמתני' להתחייב בנזקיה איירי אבל אאבידה דבהמה מיחייבי ע"כ ומוקמינן לה בגמ' להאי ברייתא דקתני הפורץ גדר בפני בהמת חברו וכו' בכותל רעוע דלמיסתר קאי ומש"ה פטור מדיני אדם והאי כותל דקתני במתני' דנפרץ בלילה או שפרצוהו לסטים מוקמי' ליה בגמ' בכותל בריא אבל בכותל רעוע אפי' נפרץ בלילה או פרצוהו לסטים בעל הצאן חייב וכן הוא ביד שם רפ"ד דהלכות נ"מ וע"ש שיש לו דרך אחרת בפורץ גדר בפני בהמת חברו. ובמה שהקשו עליו ממתני' דקתני הוציאוה לסטים דמשמע דוקא הוציאוה הא פרצו בפניה אינם חייבין על ניזקיה והוא ז"ל תירץ ע"ש במגיד משנה:
הוציאוה לסטים לסטים חייבין: ירוש' אמר רב הושעיא כשהוציאוה לגוזלה אבל אם הוציאוה לאבדה הלסטים פטורין והביאו שם בטור. ובגמ' מפרש דאע"ג דלא הוציאוה ומשכוה ממש אלא עמדו בפניה לכל צד שלא תלך אנה ואנה אלא לקמה לאכול חייבין ובמסקנא מוקי לה בשהכישה במקל ופירשו תוס' ז"ל הכישוה במקל לגוזלה כדמוקי לה בירושלמי ואשמעי' מתני' דהכשה במקל זו היא משיכה:
יכין
הכונס צאן לדיר: הא הו"ל למתני לעיל גבי מילי דשור, רק איידי דתנא נפל לבור והבאיש מימיו, תנא בתרה כל מילי דבור, והשתא הדר למילי דשור:
ונעל בפניה כראוי: בדלח שיכולה לעמוד ברוח מצוייה, דשן ורגל שהן מועדין מיד די להן בשמירה פחותה כזו, כמו קרן מועדת [(שו"ע חו"מ, שצו)]:
ויצאה והזיקה פטור: כשלא ידע שיצאה:
נפרצה: הבהמה, או שנפל הכותל מעצמו:
בלילה: אפילו ידע שנפל הכותל, אינו חייב לבקשה בלילה, אבל ביום מסתמא שמע, דכותל שנפל קלא אית ליה וחייב, משא"כ בדלת ברישא לית ליה קלא שנפתחה, ולהכי פטור:
או שפרצוה לסטים: בלילה:
ויצאה והזיקה פטור: ונקט לסטין לאשמעינן דבכה"ג רק הוא פטור אבל לסטין חייבין. וי"א דגם לסטין פטורים דמדלא הוציאוה הו"ל רק גרמא [שם]. והיינו דקמ"ל לסטין, דגם הם פטורין:
הוציאוה לסטים: אפילו לא הוציאוה ממש רק הכישוה במקל או משכוה, כדי לקנותה, אף דב' אלו אין קונין שלא בפני בעלים רק כשצוו כן ((שו"ע חו"מ קצז, ג)), אפ"ה גזלן מיד קני לה בזה, וחייב בנזקיה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
מאירי |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש