ברטנורא על בבא קמא ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

הכונס - פטור. דהא נטרה ומאי הוי ליה למעבד:

הוציאוה לסטים - אע"ג דלא הוציאוה ממש אלא שעמדו בפניה עד שיצאה, הוי באילו הוציאוה בידים וחייבים:

(ב)

הניחה בחמה - מצערה לה שמשא ולא סגי לה בנעילה כראוי שהיא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה בלבד:

נכנס הרועה תחתיו - ולא אמרינן בכהאי גוונא שומר שמסר לשומר חייב, שדרך הרועה הגדול למסור לרועה הקטן שתחתיו , ולפיכך הרועה שתחתיו חייב:

נפלה לגינה - וכגון שהוחלקה ונפלה באונס. אבל דחו אותה חברותיה והפילוה, משלם מה שהזיקה, דאיהו פשע בה, דהוי ליה לעבורינהו חדא חדא :

מה שנהנית - לפי הנאתה ולא לפי הזיקה:

שמין בית סאה באותה שדה - אין שמין את הערוגה לבדה, מפני שמפסיד מזיק, ששמין אותה בכל שויה ורחמנא אמר וביער בשדה אחר, ודרשינן מלמד ששמין אותה על גב שדה אחרת . אלא ששמין בית סאה באותה שדה כמה היתה שוה קודם שנאכלה ממנה הערוגה הזאת, וכמה היא שוה עכשיו, והשתא לא משלם כולהו דמיה, דמי שלוקח בית סאה כשהיא בתבואתה אינו מזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מועט :

רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים - שכבר בשלו כל צרכן, משלמת כל ההיזק. והיכא שיימינן אגב שדה, היכא דעדיין לא נגמרו. והלכה כרבי שמעון:

(ג)

ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב - בגמרא מוקי לה בבקעה שרגילין כולן לעשות בגורן אחד, זה גדישו וזה גדישו, וממנין שומר. וכיון שאמר השומר עייל וגדוש, הוי כאילו אמר עייל ואנטר לך. אבל בשאר בני אדם, אפילו הגדיש ברשות אין בעל השדה חייב, עד דמקבל עליה נטירותא:

(ד)

ובא אחר וליבה - נפח באש והעלה שלהבת, כמו בלבת אש. (שמות ג) ואית ספרים דגרסי נבה, מגזרת ניב שפתים (ישעיהו נז). כשאדם מדבר מנענע בשפתיו ורוח יוצא:

או עפר - שליחכה נירו ונתקלקל:

או דרך הרבים - שש עשרה אמה, כדגלי המדבר:

ר"ש אומר הכל לפי הדליקה - לפי גובה הדליקה וגודל שיעורה. שכשהאש גדולה קופצת למרחוק. והלבה בר"ש:

(ה)

המדליק את הגדיש - שהדליק בתוך שלו והלכה ואבלה בתוך של חברו:

רבי יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו - דר' יהודה מחייב על נזקי טמון באש. דלית ליה דרשא דאו הקמה מה קמה גלויה אף כל גלוי:

וחכ"א אינו משלם אלא גדיש וכו' - דאית להו דרשא דאו הקמה, ופטרי על נזקי טמון באש. אלא שמשערין מקום הכלים כאילו הוא גדיש, ומשלם גדיש כשעור גופן של כלים. ומדקאמרי סיפא ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכה, מוכח בגמרא שנחלקו רבי יהודה וחכמים גם במדליק בתוך של חברו, שרבי יהודה סבר כשהדליק בשל חברו משלם כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי . ורבנן סברי בלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר הוא דמשלם, בלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם. והלכה כחבמים:

היה גדי כפות לו חייב - דבעלי חיים נמי אתרבו מאו הקמה. ומשום דקם ליה בדרבה מיניה ליבא למפטריה. דאינו חייב מיתה על העבד, הואיל ואינו כפות היה לו לברוח, ופטור עליו ממיתה ומן התשלומין. אבל אם היה עבד כפות לו, פטור אפילו על הגדי ועל הגדיש, דחייב מיתה על העבד וקם ליה בדרבה מיניה. ובגדי לא שני לן בין בפות לאינו כפות. ואיידי דנקט בעבד נקט בגדי:

במדליק את הבירה - דמדליק בתוך של חבירו הוא, והוי כמאבד בידים. ואפ"ה טעמא משום דדרך בני אדם להניח כלים בבתים. אבל בגדיש דאין דרך בני אדם להניח אלא כגון מוו. יגין וכלי בקר, אע"ג דאדליק לתוך של חבירו, אינו משלם אליבא דחכמים אלא דברים שדרבן להטמין בגדיש:

(ו)

גץ - ניצוץ של אש:

רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור - כיון דבמצוה קא עסיק. ואין הלכה כרבי יהודה: