תפארת ישראל על בבא קמא ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על בבא קמא · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

הכונס צאן לדיר:    הא הו"ל למתני לעיל גבי מילי דשור, רק איידי דתנא נפל לבור והבאיש מימיו, תנא בתרה כל מילי דבור, והשתא הדר למילי דשור:

ונעל בפניה כראוי:    בדלח שיכולה לעמוד ברוח מצוייה, דשן ורגל שהן מועדין מיד די להן בשמירה פחותה כזו, כמו קרן מועדת [(שו"ע חו"מ, שצו)]:

ויצאה והזיקה פטור:    כשלא ידע שיצאה:

נפרצה:    הבהמה, או שנפל הכותל מעצמו:

בלילה:    אפילו ידע שנפל הכותל, אינו חייב לבקשה בלילה, אבל ביום מסתמא שמע, דכותל שנפל קלא אית ליה וחייב, משא"כ בדלת ברישא לית ליה קלא שנפתחה, ולהכי פטור:

או שפרצוה לסטים:    בלילה:

ויצאה והזיקה פטור:    ונקט לסטין לאשמעינן דבכה"ג רק הוא פטור אבל לסטין חייבין. וי"א דגם לסטין פטורים דמדלא הוציאוה הו"ל רק גרמא [שם]. והיינו דקמ"ל לסטין, דגם הם פטורין:

הוציאוה לסטים:    אפילו לא הוציאוה ממש רק הכישוה במקל או משכוה, כדי לקנותה, אף דב' אלו אין קונין שלא בפני בעלים רק כשצוו כן ((שו"ע חו"מ קצז, ג)), אפ"ה גזלן מיד קני לה בזה, וחייב בנזקיה:

משנה ב[עריכה]

הניחה בחמה:    דמצטערת בהשמש:

ויצאה והזיקה חייב:    אפילו חתרה ויצאה, מדהו"ל תחלתה בפשיעה, דמחמת החמה תפרץ הדלת הפחותה, וסופה באונס, שמחמת הצער חתרה [שצ"ו]:

מסרה לרועה נכנס רועה תחתיו:    אף שמסרה הרועה לרועה אחר שתחתיו, אפ"ה רועה ראשון פטור, וה"ה בכל שומר שמסר לאשתו, לבניו או לבני ביתו גדולים, הוא פטור והן חייבים. אבל במסר לשומר אחר, חייב הראשון אם לא הביא השני ראיה שלא פשע [(שו"ע חו"מ רצא, כא), ו(שו"ע חו"מ שצו, ט)]:

נפלה לגינה:    מרשות בעליה או מר"ה שהיו גבוהים מהגינה:

ונהנית:    ע"י אכילתה שם, או ע"י שנפלה על ירקות רכים לשם:

משלמת מה שנהנית:    ודוקא בהוחלקה, אבל בדחפוה חברותיה, משלמת מה שהזיקה דפשע דהו"ל להעבירן א' א' שם שלא ידחפו זא"ז [ואילה"ק א"כ לאשמעינן בסיפא רביתא, דאפילו בדחיפה משלם הזיקה, נ"ל משום דלא פסיקא ליה, דבדחיפה יש חילוק, בא"א לו להעבירן א' וא' פטור (כב"מ צ"ו א'). וי"א דגם דחיפה הו"ל כאונס ((שו"ע חו"מ, שצד))]:

שמין בית סאה:    הוא נ' על נ' אמה:

באותה שדה כמה היתה יפה:    קודם שאכלה הערוגה שבבית סאה:

וכמה היא יפה:    אחר שאכלה הערוגה. דבשומא כה"ג לא משלם כל שווייה של הערוגה דהקונה בית סאה אינו מדקדק בהפסד ערוגה א' רק מעט, [כך כתב רש"י. ולרבעתוס' שהקשו כמה קו' לרש"י כתבו דה"פ שמין בית סאה שאכלה בצירוף אותה שדה כולה, ולא פירשה משנתנו אגב כמה משערינן. אמנם מה שחזרו והקשו גם על זה, דוכי אפשר לבהמה שתאכל כ"כ ביום א'. ותירצו דבית סאה דהכא אינו נ' על נ' אמה רק סאה פירות, לפע"ד בית סאה לא משמע כן. אלא י"ל קושיתם, דעכ"פ אפשר שתשחית בית סאה ממש ברגליה]:

רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים:    שנתבשלו כל צרכן:

משלמת פירות גמורים:    ככל שיווי הערוגה שאכלה:

אם סאתים סאתים:    דס"ל דוקא בלא נגמרו הפירות ישמוה באגב, וקיי"ל כותיה בפירות גמורים, דכיון דגמורים הן מה לי תלושין מה לי מחוברין, למה ישמוה באגב, ובאינן גמורים ישערו קלח אגב ס' קלחין [שם]:

משנה ג[עריכה]

בעל הגדיש חייב:    ודוקא בהוחלקה בהן, [וכלעיל פ"ה סי' י"ב] רק קמ"ל הכא דאפילו בשדה שאין גדר סביבו צריך נטילת רשות:

ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב:    ודוקא ביש שם עוד גדושין ששומר ממונה עליהן, להכי כשא"ל השומר עול, הו"ל כא"ל עול ואנטר, אבל בשאר אדם, פטור. עד שיאמר לו בפירוש עול ואנטר [שצ"ג]. וקמ"ל הכא דבכה"ג אפילו רבי מודה [עי' פ"ה מ"ג]:

משנה ד[עריכה]

פטור בדיני אדם:    דאינן בדין שליחות, ודוקא במסר להן גחלת ולבוה, אבל במסר להן שלהבת, חייב ((שו"ע חו"מ, תיח)):

שלח ביד פקח הפקח חייב:    דאין שליח לדבר עבירה שיתחייב שולחו כשהשליח בר חיובא. וי"א דאפילו לא ידע השליח שעושה עבירה, פטור המשלח ((שו"ע חו"מ, קפב) ו(שו"ע חו"מ שמח, ח)). מיהו בהניח שומר לשמור האש, השומר חייב ((שו"ע חו"מ, תיח)):

המביא את העצים חייב:    ואילה"ק מ"ש לענין שבת דאמרינן דכולן חייבים (כביצה ל"ד א'). י"ל התם אינו חייב משום ההבערה רק משום הבישול שנעשה ממילא אחר כך, רק שהאדם הכין הבישול, והרי כולן הכינו שיתבשל להכי כולן חייבים. אבל הכא אינו חייב משום הכנה, מדהו"ל רק גרמא. ורק אשו משום חצו חייב. והרי אור בלי עצים לא היה מתלהב למרחוק ואין כאן משום חצו (ועי' ש"ס כאן ד"ס א' ודו"ק):

בא אחר וליבה:    נפח והעלה השלהבת ששרפה:

ליבתה הרוח כולן פטורין:    ודוקא רוח שאינו מצוי. אבל ברוח מצוייה תמיד, האחרון חייב [שם] ונ"ל דהיינו רישא דמשנתינו:

או עפר:    שקלקלה נירו:

כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה:    משמע שהופסד גוף הקרקע:

עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות:    למעלה מעצי הדליקה:

או דרך הרבים:    רחב ט"ז אמה:

או נהר:    בשיש בו מים סגי ברחב ח' אמות, וי"א דאפילו אין בו מים, מדמצוי שם מים, יש בו רטיבות המעכב האש לעבור וסגי בח' אמות, וביש בו מים בכל שהוא סגי [שם]:

המדליק בתוך שלו:    לעיל נמי מיירי דוקא בהדליק בתוך שלו. דבהדליק בשל חבירו. אפילו עברה גדר גבוה כמה, חייב, רק נקט הכא בתוך שלו. דרצה להודיענו טעם הדבר. דהכא דאין הפסק, טעם הפטור הוא מדהדליק בשלו:

רבי אלעזר בן עזריה אומר רואין אותו כאילו הוא באמצע בית כור:    הוא רע"ד על רע"ד אמה בקירוב. ויהיה לפ"ז לכל צד קל"ז אמה:

רבי אליעזר אומר ששה עשר אמות:    לכל צד:

כדרך רשות הרבים:    קמ"ל דמתני' דלעיל דאמר ט"ז אמה, ר"א היא:

שלם ישלם המבעיר את הבערה הכל לפי הדליקה:    דכשהלהב גדול עוברת אפילו אלף אמה, והכי קיי"ל [שם]:

משנה ה[עריכה]

המדליק את הגדיש:    שהדליק בשלו ועברה לשל חבירו:

או של שעורים:    דטמון פטור באש, דכתיב או הקמה, דוקא כקמה שהוא בגלוי, ואפילו מוריגין וכלי הבקר שדרך להטמין בקמה פטור, ומשלם רק כאילו היה מקומן אותו דבר שהיו טמונים בו. ולר"י חייב בטמון באש, אפילו בארנקי שאין דרך להטמינו בגדיש:

היה גדי כפות לו:    בגדיש, שאנו יכול לברוח:

ועבד:    וגם עבד וכו' וה"ה שאר אדם ושאר דברים רק נקט הנהו, מדמצויין בגורן:

סמוך לו:    שיכול לברוח:

ונשרף עמו חייב:    בתשלומי הגדי שלא יכול לברוח, והו"ל כשרפו בידים, ואי"ל דנפטר מתשלומי הגדי משום קלב"ס מהעבד, ליתא, דהרי פטור ממיתה עבור העבד, מדהיה יכול לברוח [והא דנקט הך הכא גבי טמון באש, קמ"ל אף דלרבנן פטור טמון באש דבעינן דומיא דקמה, סד"א כיון דאין דרך גדי להיות כפות בגורן, כל מידי דלא אורחא לאו דומיא דקמה הוא, קמ"ל דאפ"ה מחייבי רבנן מדעכ"פ רגיל להיות שם שלא כפות [תוס' ב"ק כ"ב ב']:

עבד כפות לו:    אפילו היה הגדי נמי כפות, או שהיה הגדי סמוך וכו':

וגדי סמוך לו:    אפילו היה העבד נמי סמוך לו:

ונשרף עמו פטור:    מתשלומין, דבעבד כפות חייב מיתה, ופטור מה"ט מתשלומי גדי משום קלב"ם, ובגדי סמוך פטור מדהיה יכול לברוח, אף שאין בו דעת:

ומודים חכמים לרבי יהודה במדליק את הבירה:    פלטין [ולהכי נקט פלטין, מדדרך להיות שם ארנקי, לומר דבהך ארנקי מודו רבנן לר"י דחייב]:

שכן דרך בני אדם להניח בבתים:    דלרבנן תרתי בעי, שהדליק בשל חבירו, ורגיל להניח שם הטמון, אז חייב על הטמון באש, ולהכי גם בגורן שהדליקו, אם היא של חבירו משלם מה שרגיל להטמין שם, ככלי בקר ומוריגים. ולר"י בין במדליק בשלו או בשל חבירו, חייב אפילו על האינו רגיל להטמין שם, כארנקי, וקיי"ל כחכמים [שם]:

משנה ו[עריכה]

גץ:    נצוץ אש. ולערוך ר"ל פרור קטן ממתכות:

שיצא מתחת הפטיש והזיק חייב:    דהו"ל כזורק חץ, ואדם מועד לעולם:

בעל הגמל חייב:    מדהרבה במשאה. וי"א דדוקא בהדליק כל הבירה בבת אחת, דאל"כ משלם רק על מקום שהדליק נזק שלם, ועל השאר ח"נ, וכלעיל [פ"ב מ"ג, ועח"מ תי"ח י"ב]:

רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור:    דברשות קעביד, דמצוה להניחו בר"ה, ולמטה מי' טפחים, ולא היה יכול להגביהו למעלה מגמל ורוכבו, ועדיף טפי מרשות קעביד דלעיל [פ"ג מ"ב וג'], דהתם אפ"ה חייב. דשאני הכא דאיכא מצוה. ולרבנן הכא אפ"ה חייב, דהיה לו לשמור הנר. ואילה"ק מלעיל [פ"ג מ"ו]. דהתם במרוצתו א"א שישמור א"ע:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]