תפארת ישראל על בבא קמא ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על בבא קמא · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמשה:    לאחר שפירש התנא דיני ד' אבות נזיקין, שחייב עליהן אף שלא התכוון להזיקו' נקט השתא דיני גנב שהתכוון להפסיד ממון חבירו כדי להרוויח ע"י זה, והדר נקט החובל [פ"ח] שהתכוון להזיק גם כן להנאת עצמו, והדר נקט הגוזל [פ"ט] שמתכוון להפסיד ממון חבירו כדי להרוויח עי"ז, ודמי לחובל שידע הניזק מי הוא המזיקו, ולא נקט גנב וגזלן בהדי הדדי, מדבעי למנקט היותר חמור תחלה תחלה, דגנב משלם ד' וה' וחובל חייב בה' דברים, אבל גזלן אינו משלם רק הקרן, והדר נקט הגוזל ומאכיל [פ"י] דכולהו רק אביזר' דגזל:

כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו וגו':    ולא ילפינן שור שור משבת [כפ"ה מ"ז]. היינו משום דכפל בו קרא, דכתי' כי יגנוב איש שור או שה וגו' ישלם תחת השור וגו' תחת השה, והרי סגי למכתב כי יגנוב איש שור וטבחו, ה' בקר ישלם תחתיו, וד' צאן תחת השה. ש"מ שור ושה דוקא:

משנה ב[עריכה]

גנב על פי שנים:    ר"ל שיש ב' עדים שגנב:

וטבח ומכר על פיהם או על פי שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה:    קמ"ל דלא הוה עדות טביחה חצי דבר, מדצריכי עדי טביחה לעדות גניבה. דעכ"פ עדות גניבה א"צ לעדות טביחה:

גנב ומבר בשבת:    אבל בטבח, בסקילה הוא, ואינו משלם בעד הטביחה. דקלב"ם:

גנב וטבח ביום הכפורים:    שהוא בכרת, וכגון דלא אתרו ביה, דאז דינו כחייבי מלקות שוגגין דחייבי' בתשלומין, אבל חייבי מיתה, אפילו שוגגין פטורים מתשלומין:

גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך:    אע"ג שאח"כ וכו':

מת אביו:    בכה"ג פשיטא דחייב, מדנתחייב כבר קודם שמת אביו וקודם שהקדיש, רק משום סיפא דטבח אח"כ, נקט נמי רישא:

גנב וטבח לרפואה:    וכ"ש מכר לרפואה:

השוחט חולין בעזרה:    אע"ג דמדשחט ביה פורתא נאסר בהנאה, וכדגמר השחיטה לאו דמריה קטבח, אפ"ה משכח"ל ששחט חצי סימנין בחוץ, וגמר רובן בפנים:

רבי שמעון פוטר בשני אלו:    בטריפה ובחולין בעזרה דס"ל שחיטה שאינה ראוייה, לא שמה שחיטה:

משנה ג[עריכה]

גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין הכל:    מיירי בהוזם תחילה עדי טביחה, דבהוזמו תחלה עדי גניבה, כבר בטלה עדות טביחה, דדלמא בעלים מכרוהו לו, או התכוון להזיקו וכי מתזמי אח"כ אמאי ישלמו הרי לא חייבוהו כלום, דאע"ג דכשיבואו עדים אח"כ שאותה בהמה שיראוה השתא טבוחה ראו הם שגנבה, עכ"פ כיון שכשהעידו המוזמין על הטביחה, עדיין לא היה עדות על הגניבה, הרי לא חייבוהו הם כלל על הטביחה, ולפ"ז אם היו ב' כתות עדים, והעידו כת א' תחלה על הטביחה, ואח"כ העידו כת ב' שזה הנטבח ראו כגנבו, פטורים כת ראשונה שהוזמו מג' וד', וגם כת שנייה כשהוזמו אינן משלמין רק כפל, דהרי לא העידו שטבחו הוא בעצמו:

בטל העדות שניה:    וישלם הוא כפל והן פטורים, עד שיוזמו שניהם יחדו:

שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה:    והוא והן פטורים, אפילו אח"כ הוזמו גם האחרונים, אמרינן כלעיל סי' י"ב. וכ"ש כשהוזמו ב' הראשוני' תחלה דפטורים האחרונים רק דבכה"ג הראשונים חייבים כפל:

משנה ד[עריכה]

משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה:    מלתא דפשיטא היא, רק קמ"ל עצמו דומיא דע"א, מה ע"א כשיבוא עוד עד אח"כ מצטרף בהדיה וחייב, עצמו נמי אי אתו עדים בתר הודאתו חייב, דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. והני מילי, בהודה שטבח אחר שהעידו שגנב, שלא חייב עצמו בהודאתו כלום דאז הוה ממש דומיא דעד א' דג"כ אינו מחייבו כלל, אבל בהודה שגנב, אף שאח"כ באו עדים שגנב, פטור מכפל, מדהתחייב א"ע בהודאתו בקרן:

גנב וטבח בשבת:    דחייב מיתה וקלב"ם אפי' בשוגג פטור מתשלומין:

גנב משל אביו ומת אביו:    והוא יורש, ואף שיש ג"כ שאר יורשין, עכ"פ לא הוה טביחה כולה באיסור, וה"ה א' משותפין שגנב וטבח וכמשנה ה':

גנב והקדיש:    אחר יאוש, דאז חל ההקדש ע"י יאוש ושנוי רשות, ולאו דמרי' קטבח. ואי"ל להוה ההקדש גופא כמכירה, וכמתנה שדינה בכל דוכתא כמכירה, דחייב עליהו. י"ל הקדש שאני דעדיין שם מקדישו עליו אחר שהקדישו, משא"כ במכירה ומתנה, ואפשר דגם במתנה פטור וכלקמן סי' ל"ה:

רבי שמעון אומר:    ר"ש לאו אגנב והקדיש פליג, רק אהא דאמרינן בעלמא גנב הקדש מבעליה פטור מכפל ומד' וה', ועלה קאמ' ר"ש וכו':

קדשים שחייב באחריותם:    בדקאמר הרי זה עלי קרבן:

משלם תשלומי ארבעה וחמשה:    דמדחייבים בעלים באחריותן, שלהן גנב וטבח. ודוקא בשחטן הגנב עצמו תמימין בפנים לשם בעלים, רק שנשפך הדם שעי"ז לא חזר קרן לבעליו, דעכ"פ בשעת שחיטה ראוייה היתה, דכל העומד לזרוק כזרוק דמי, או שהוקדש בעל מום, ושחטו הגנב בחוץ, דאז אף שלא נפדה כפדוי דמי, אבל בשחטה תמימה בחוץ, או ששחטה בפנים ונפסלה בשחיטה, הו"ל שחיטה שאינה ראויי' כלעיל סי' י"א [וכ"כ נקדה הקדשו למומו ושחטה בחוץ, אף לר"ש צריך העמדה והערכה, ומדנשחטה אינה יכולה לעמוד [רש"י]:

שאין חייב באחריותם:    דאמר הרי זו קרבן:

משנה ה[עריכה]

מכרו:    הגנב:

חוץ מאחד ממאה שבו:    מדבר הניתר עמה בשחיטה:

או שהיתה לו בו שותפות:    קודם שגנבו, דלא הוה טביחה כולה באיסור. ואף דכבר שמעינן לה מלעיל סי' י"ז. י"ל התם יש לו שותפות בכל הבהמה. וקמ"ל הכא אף דשותפתו רק באבר א':

השוחט ונתנבלה בידו:    אף שלא מדעת והוא נתכוון לשחוט:

הנוחר:    קרעה מנחירים עד הלב:

והמעקר:    עקר הסימנים, וכל אלו אפילו שחיטה שאינה ראוייה לא הוו:

וטבח ומכר חוץ מרשותם:    אפילו בר"ה דמשיכה לא קני שם [ כח"מ קצ"ח ט' ]. הכא להתחייב באונסיה קני [נ"י]. ולתוס' מיירי רק במשכה לסימטא, דשם קני משיכה:

פטור:    כשלא הגביהו קודם טביחה:

משנה ו[עריכה]

פטור:    מכפל:

הגביהו:    והרי הגבהה קונה בכל מקום:

או שהוציאו מרשות הבעלים ומת:    אע"ג שמת:

לבכורות בנו:    בעד ה' סלעים שחייב לכהן בבכורו:

לנושא שכר ולשוכר:    ובכולן אינו חייב משום מוכר, ואפילו בנתנו הגנב במתנה, אע"ג דמתנה כמכר [כמגילה כ"ו ב'] ה"מ לענין הפקעת קדושה, אבל הכא רק על מכירה חייבה תורה ולא על מתנה, וכ"כ בנדר על מכירה מותר במתנה:

והיה:    הכהן או הבע"ח או השומר:

פטור:    הגנב או אותן הנ"ל שנתנן לו:

חייב:    השליח של הגנב חייב לשלם לבעלים. ולי"א [לעיל פ"ו סי' כ"ד] דבר דעת שלא ידע שחוטא מתחייב שולחו, קאי חייב ופטור הכא אגנב ולרמב"ם הכא מיירי אף בידע שליח שהוא גנוב, וקאי חייב ופטור הכא על השליח, דלא מחשבו גונב אחר גנב, מדהוציאוהו הן מבית בעלים. מיהו לראב"ד לא מיירי הכא מגנב כלל, רק מיירי בנתנה הבעלים לכהן ולבע"ח ושומר, ואף דבכה"ג לא שייך חייב ופטור לגבי כהן ובע"ח, נקט חייב אגב שומר, ובכהן ובבע"ח ר"ל הפסיד ולא הפסיד:

משנה ז[עריכה]

אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל:    מפני יישוב א"י, ואפילו לגדלה בביתו אסור, מדמפסדת באכילתה הזרעים, ותו שמא תצא ותפסיד שדות אחרים, והא דלא גזרו מה"ט נמי בגסה. היינו טעמא מדצריכה הרבה למלאכה, גם אינן מרובין כל כך כצאן, ואפשר להשגיח עליהן יפה. מיהו ביערות מותר לגדל גם דקה. והאידנא שאין א"י בידינו, בכל מקום שרי [ת"ט]:

אבל מגדלין בסוריא:    היא [זיריען] שכבש דוד, ולא חיישינן כל כך ליישובה:

אין מגדלין תרנגולים בירושלם מפני הקדשים:    דמצויין שם בכל העיר בשר קדשים קלים, והתרנגולים מנקרין באשפה, ושמא יחטטו משם בשר כעדשה משרץ, ויטמאו בה הקדשים וקודם רבי נשנית משנה זו:

ולא כהנים בארץ ישראל:    לא יגדילו תרנגולים:

מפני הטהרות:    מדאוכלי' תרומה צריכים לשמור כליהן בטהרה [ונ"ל דלהכי קאמר מפני הטהרות ולא מפני התרומה דקמ"ל אפילו אין תרומה השתא בביתם]:

אין מגדלין חזירים בכל מקום:    גזרו כך, דכשצרו הורקנס וארסתובלס זע"ז, היו רגילין אותן שבחוץ להעלות לאותן שבפנים בכל יום בהמות לתמידין, מדכלו הבהמות בעיר, פעם א' העלו להן חזיר, כדי לעשותן לשחוק ולקלוס, ולבשה חרדה עי"ז לכל יראי ה' שבארץ ישראל, על שביזו כל כך עבודת ביהמ"ק, ולהכי גזרו כך [ולמהרש"א סוטה דמ"ט, כל זה משל הוא, דמלכות רומי נמשלת לחזיר, ור"ל שע"י ב' אחיו הללו נתגלגל הדבר ששלחו רומיים יד בחומת ירושלים, ובטלה העבודה עי"ז מביהמ"ק בעוונינו, ונאבדה א"י ממנו. ונ"ל ראיה לדבריו דרומי נמשל לחזיר [כפסחים קי"ח ב']. אלא דקשה עלי לומר כן דמדנמשלו לחזיר יגזרו שלא לגדל חזירים. ולכן יותר נראה שהיו דברים כפשוטן]. ואף דבל"ז אסור מדאו' לסחור בדבר אסור [כי"ד קי"ז]. זהו ברוצה למכרן לאכילה, אבל בשמכרו למשוח עורות בשומנו או להדלקה, או למלאכה, שרי [כש"ך שם סק"ב]:

לא יגדל אדם את הכלב:    רע שנושך בני אדם [(שו"ע חו"מ, תט)]:

אין פורסין נישבים:    פח לצוד יוני הפקר:

ליונים אלא אם כן היה דחוק מן הישוב:    יוני בני יישוב:

שלשים ריס:    כל ריס הוא רס"ו אמה, נמצא שהכל ז' אלפים תתק"פ אמה, שהוא ד' מילין בקירוב, דמיל ב' אלפים אמה:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]