ברטנורא על בבא קמא ז

משנה בבא קמא, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

מרובה - בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים. דכתיב (שמות כב) על שה על שלמה על כל אבדה וגו' ישלם שנים :

אין הגונב אחר הגנב וכו' - דכתיב (שם) וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב:

(ב)

גנב על פי שנים - כלומר שנים מעידין אותו שגנב:

גנב ומכר בשבת - אבל טבח שהוא ענוש סקילה. קם ליה בדרבה מיניה:

וטבח ביום הכפורים - שאין זדונו אלא כרת. וכגון דלא אתרו ביה ולא לקי, דקיימא לן כל חייבי מלקיות שוגגים חייבים בתשלומין. אבל חייבי מיתות ב"ד, אפילו שוגגים פטורים מן התשלומין:

וטבח ומכר ואחר כך מת אביו - אבל מת אביו ואחר כך טבח, תנא סיפא דפטור, דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, שהרי ירש את אביו :

בשני אלו - בטרפה ובחולין בעזרה. דקסבר ר"ש שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה . אבל לרפואה ולכלבים, שחיטה ראויה היא, דאי בעי מצי אכיל מינה:

(ג)

האחרונים משלמים שלשה - לשור. וכגון שהוזמו אחרונים תחלה. דאי עידי גניבה הוזמו תחלה, בטלה לה עדות טביחה, דדילמא בעלים מכרוהו לו, וכי מתזמי אמאי משלמי:

בטלה עדות שניה - והוא משלם כפל משום עדות ראשונים. והן פטורין, דאין עדים משלמין ממון עד שיזומו שניהם:

בטלה כל העדות - והוא פטור והם פטורים. ואפילו חזרו והוזמו אחרונים אח"כ, אין משלמין, שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו, כיון דלא גנב לא טבח, ואהכי לא מחייבו אלא אעמנו הייתם שהוסרה גופה של עדות. וכל שכן אם הוזמו שנים הראשונים תחלה, שעדות שניה בטלה. אלא שבזמן שלא הוזמו אלא אחד, בטלו שניהם. אבל כשהוזמו שניהם, לא בטלה עדות ראשונה אלא משלמין כפל:

(ד)

על פי עד אחד - אע"ג דמלתא דפשיטא היא דאין משלם ארבעה וחמשה על פי עד אחד, הא קמשמע לן דעל פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד, מה עד אחד אי אתי עד אחד בתר הכי מצטרך בהדיה ומיחייב, על פי עצמו נמי אי אתו עדים בתר הודאתו מחייבי ליה, דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. והני מילי באומר לא גנבתי ובאו עדים שגנב, וחזר ואמר טבחתי ומכרתי, ובאו עדים אח"כ שטבח ומכר, חייב, שהרי כשאומר טבחתי ומכרתי אינו מחייב עצמו בכלום, שיודע הוא שמודה בקנס פטור, ואין כאן הודאה של כלום. אבל באומר גנבתי ובאו עדים שגנב, פטור. דחייב עצמו לשלם קרן מיהא בהודאתו, הלכך הודאה גמורה היא ופטור מכפל, אע"פ שאח"כ באו עדים:

ומת אביו - והוא יורשו ולא הויא טביחה כולה באיסורא:

גנב והקדיש - כי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דבעלים:

ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותם וכו' - ר"ש לאו אמילתיה דת"ק קאי ולא פליג עליה בגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר. אלא שמעינהו ר"ש לרבנן בדוכתא אחריתי דאמרי הגונב הקדש מבית בעלים פטור, דכתיב (שמות כב) וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. ועלה קאי ר"ש ואומר קדשים שחייב באחריותן חייב, דקרינן ביה וגונב מבית האיש, דכיון דהבעל חייב באחריותם כי קא טבח דמריה קא טבח. ובקדשים שחייב באחריותן נמי לא מחייב ר"ש תשלומי ארבעה וחמשה אלא כששחטן תמימים בפנים לשם בעלים אלא שנשפך הדם , או ששחטן בעלי מומין בחוץ. ואע"פ שלא נפדו, סבר כל העומד לפדות כפדוי דמי והויא שחיטה ראויה. אבל אם שחטן תמימים בחוץ , הויא שחיטה שאינה ראויה. ושמעינן ליה לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ואינו חייב עליה תשלומי ארבעה וחמשה. ואין הלכה כר' שמעון:

(ה)

מכרו חוץ מאחד ממאה שבו - גנב שמכר כל השור חוץ מדבר מועט שבו, מן הדברים הנתרים עמו בשחיטה, פטור, דבתיב (שמות כא) וטבחו או מכרו, עד שימכור כל הדברים הנתרים בטביחה. לאפוקי שאם השאיר גיזותיה או קרניה, דלא הוי שיור, ולא מפטר בהכי:

הנוחר - קורעו מנחיריו עד לבו:

והמעקר - עוקר סימנים, פטור. ואפילו לרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, דהא לאו שחיטה היא כלל:

(ו)

היה מושכו ויוצא - פטור מכפל :

הגביהו - אפילו ברשות בעלים. שהרי הגבהה קונה בכל מקום:

נתנו - גנב לכהן, בחמש סלעים של פדיון בנו:

היה מושכו - הכהן או בעל חוב או השומר. ומת ברשות בעלים:

פטור - הגנב מכלום:

(ז)

אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל - משום ישוב ארץ ישראל, שמפסידין את הזרעים :

אבל מגדלין בסוריא - ארצות שכבש דוד. דלאו שמיה כיבוש, ולא חיישינן בה לישוב. ואם יפסידו שדות אחרים ישלמנה:

אין מגדלין תרנגולים בירושלים מפני הקדשים - שאוכלין שם. ודרך תרנגולים לנקר באשפה, ושמא יביאו עצם [כשעורה] מן השרץ ויטמאו את הקדשים:

ולא יגדלו כהנים תרנגולים בכל ארץ ישראל מפני הטהרות - שהכהנים אוכלים תרומה וצריכים לשמרה בטהרה:

חזירים - מפרש טעמא בגמרא, כשצרו מלכי חשמונאי זה על זה היו רגילים בכל יום שהיו אלו שבחוץ מעלים להם תמידים לאלו שבפנים. יום אחד העלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו ארור המגדל חזירים :

את הכלב - מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו:

נשבים - פחים . שלא ילכדו בהם יוני בני הישוב:

שלשים ריס - ארבעה מילין: