עיקר תוי"ט על בבא קמא ז

משנה בבא קמא, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) מסקינן בגמרא דכל, ריבויא הוא. ודלא כמ"ש הר"ב במ"ט פ"ד דב"מ. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) בשור ושה. בגמרא פריך ונילף שור שור משבת מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן אף כו' ומסיק דנכתוב רחמנא כי יגנוב איש שור וטבחו ומכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה. שור דסיפא ושה דרישא למ"ל. ש"מ שור ושה אין מידי אחרינא לא:

(ב)

(ג) (על המשנה) ב' אחרים. עמ"ש במ"ב פ"ו דגטין, דלא הוי חצי דבר. ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) כלומר משום דהך סיפא, הוא דתני להך רישא. דרישא לאו חידוש הוא שהרי כבר נתחייב קודם שמת אביו וקודם שהקדיש כו'. הרא"ש:

(ה) (על המשנה) חולין כו'. ואע"ג דנאסרו בהנאה כדתנן במ"ט פרק ב' דקדושין. ומכי שחט בה פורתא אסרה. אידך לאו דמריה טבח וההוא פורתא לא מחייבינן דוטבחו כלה בעינן כמו שכתב הר"ב במשנה ד'. ומסיק כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ. וגמרן בפנים. גמרא:

(ו) (על הברטנורא) דגמר מטבוח טבח והכן. בר מלגבי לאו דשחוטי חוץ דבהכי חייביה רחמנא. תוספ':

(ג)

(ז) (על המשנה) הכל. ה"נ כשהוזמו תחלה על הטביחה. רש"י:

(ח) (על הברטנורא) כלומר אהכחשה לא מחייבי. ואע"ג דבלא"ה ליכא חיובא דדלמא בעלים מכרוהו לו. מ"מ נפקא מינה היכא שהעידו עדים שלא נמכרה לו כגון שלא זזה ידם מידי הבעל מעת שבאת בהמה זו לידו:

(ד)

(ט) (על הברטנורא) דכגון שיש יורשים אחרים עמו:

(י) (על המשנה) והקדיש. ולאחר יאוש איירי דחלה^[1] הקדש ע"י יאוש ושינוי רשות ולא דמריה קא טבח. רש"י. ועתוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) וס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי, והלכך הוי שחיטה ראויה. אבל אי לא נשפך אלא נזרק הא חזרה קרן לבעלים. גמרא:

(יב) (על הברטנורא) ובבעלי מומין מעיקרא עסקינן דאי כשקדם הקדישן למומן תו לא חזי לפדיון דס"ל לר"ש בפ"ז דתמורה מ"ג קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה, ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד. אבל בבעלי מומין מעיקרא מודה. רש"י:

(יג) (על הברטנורא) וכן נמי אם שחטן בע"מ בפנים:

(ה)

(יד) (על המשנה) שותפות. קודם שגנבו לא קרינן ביה ומכרו כולו באיסור. רש"י. ואע"ג דכבר שמענו זה לעיל במת אביו קודם שמכרו. התם ה"א משום דיש לו שותפות בכל אבר ואבר. אבל הכא שמעינן אפילו אין לו שותפות אלא באבר אחד. הרמ"ה ז"ל:

(טו) (על המשנה) חוץ כו'. דכשהוציאו נעשה עליו גנב ואפילו הוציאו לרה"ר. ואע"ג דאין משיכה קונה ברה"ר. ה"מ לענין קניה אבל להתחייב באונסין כיון שהוציאו מרשות בעלים חייב. נ"י. והתוספ' בתבו דהכא בהוציאו לסמטא דוקא:

(טז) (על המשנה) או כו'. נקט כלהו גווני אע"ג דלא צריכי:

(יז) (על המשנה) פטור. בשלא הגביהו עסקינן דבהגביה הוה קני [כדלקמן] וחייב. תוספ':

(ו)

(יח) (על הברטנורא) הר"מ. ומשמע דאלו בקרן נתחייב. ולא ידעתי למה:

(יט) (על המשנה) חייב אגנב קאי דמתחייב גנב בקנין שלוחיו. רש"י. וא"ת אמאי חייב במשיכה והא אין שליח לדבר עבירה. וי"ל דהני לא ידעי דאתי לידיה באיסורא. אלא סבורין שהיו שלו ולא שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. תוספ'. ודחו פירוש זה. והר"מ מפרש למשנתנו כשידע השומר או הבע"ח שהוא גנבו ואע"פ שגונב אחר הגנב פטור מכפל כו', כיון שהגנב לא קנהו עדיין הרי אלו כגונבין מרשות הבעלים. ועתוי"ט:

(ז)

(כ) (על הברטנורא) נראה דאפילו בבית קאמר דאסור. והיינו דקפיד אישוב והפסדת זרעים, כלומר אפילו של עצמו:

(כא) (על המשנה) בירושלים. אפילו ישראל מפני הקדשים שישראל אוכלים שם בשר שלמים ותודה ומעשר בהמה. רש"י:

(כב) (על הברטנורא) וא"ת תיפוק ליה דאסור לעשות סחורה בכל דברים טמאים, כדתנן במסכת שביעית פ"ז מ"ג. תירץ ר"ת ז"ל, דהיינו דוקא בדברים העומדים לאכילה, אבל אם מגדלן למשוח עורות בשומנן או למכרן לישראל שימשח בהם שרי. וכל חלב מותר למכור היכא דלא קאי לאכילה. ובירושלמי נמי מפרש דסוסים וחמורים שרי לעשות בהן סחורה משום דסתמן למלאכה:

(כג) (על המשנה) חלב בטוש"ע חו"מ העתיקו, כלב רע. וכן הוא בגמרא בדרבי נתן כו'. ולישנא דמתניתין הכלב בה"א הידיעה דייקא נמי הכי. וכן הוא עוד בגמרא בהדיא מגדלין כלבים כופרים:

(כד) (על המשנה) קשור. דכיון דקשור אין מתיראין ממנו:

(כה) (על הברטנורא) כך תרגם יונתן נמלטה מפח. נ"י:

1. צ"ל דחל-ההקדש, והאות ה' עברה מ"ההקדש" ל"חל". דהקדש הוא לשון זכר. וכן הוא במקור הדברים - בדברי הרא"ש.