שולחן ערוך חושן משפט שמח ח

ראובן תבע לשמעון שנכנס לחדרו וגנב ספריו והוציאם מרשותו והשיב שמעון אמת היה שהוצאתים אבל כך היה המעשה שבקשני קרובתי כלתך להוציאם כי לא יכלה שאתם ולא ידעתי של מי היו וגם לא הגבהתים אך היא הגביהתם ונתנתם לי שמעון חייב להחזירם כי מה לו ליכנס לחדרו להוציא הספרים וניכר הדבר שכיון לסייע לגזול חמיה ומה שטוען שהיא הגביהתם ונתנתם לו מ"מ הרי טוען שהיו כבדים ולא יכלה שאתם וכיון שלא יכלה להוציאם משם אם לא סייעה הוה ליה כאילו הוציאם הוא ויגבה ראובן ממי שירצה מכלתו שהודית לו שהם ברשותה ואם ירצה יגבה משמעון:

הגה: וכן אם הטמין הגנב הגניבה והוצרך לצאת מן העיר עד שאינו יכול להבריח הגניבה ושלח אח"כ איש אחד להביא לו הגניבה השליח חייב לשלם דהוא עיקר הגנב מאחר שידע שהוא גניבה (מרדכי פרק הספינה) המראה לחבירו לגנוב או שלחו לגנוב אין המשלח חייב (ת"ה סי' שט"ו) דאין שליח לדבר עבירה (ד"ע) מיהו אם השליח אינו בר חיובא י"א דהמשלח חייב (מרדכי פ"ק דמציעא). ועיין בא"ע סי' פ"ו באשה שמכרה או משכנה והבעל אומר שגנבה ממנו:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

שמעון חייב להחזיר לו כי מה לו ליכנס כו': פי' מ"ה אף אם יש לו שום טענה לקרובתו למה גנבו מ"מ כיון שהוא אינו יודע אם האמת אתה לא היה לו לכנס לבית חבירו ולסייע לה להוציאו ואף שלא היו שם עדים על ההוצאה וכדמשמע מל' תשובת שמעון שכ' הטור והמחבר ז"ל והשיב שמעון אמת הוא שהוצאתי כו' דמדקאמר אמת משמע שזולת הודאתו לא היה ראובן יכול לברר הדבר בעדים אבל בדין שלפני זה מיירי שלא נכנס שמעון לסייע על הגניבה אלא שתבעו ראובן על שבא לידו והחזירו ליד הגנב ואף שבטור משמע שהמעשה היה שנכנס ג"כ וסייעו להוציאו הא כ' שם טעמים אחרים לפטרו על ההוצאה והוא כיון שהגנב כבר הגביהו והי' יכול להוציאו לבדו ועוד שם טען שמעון שידע שהאמת אתו ע"ש ודו"ק:

י"א דהמשלח חייב: דאין שייך לו' כאן דסבר המשלח דלא יעשה השליח מה שבקש ממנו מטעם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כיון דאינו בר חיוב ☜ ובד"מ הביא דברי המרדכי פ"ק דב"מ דכ' בשם מוהר"ם ז"ל ואם אמר קח לי שור בבית פלוני שהוא שלי ונמצא אח"כ שלא היה שלו אלא לגנבו נתכוון חייב המשלח באחריות השור במשיכת השליח דהא השליח לא ידע שהוא גניבה ושהנ"י כ' בפרק מרובה דהשליח חייב דאין שליח לדבר עבירה אפי' במקום שאין השליח יודע אם עשה איסור:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(ה) המרא' לחבירו לגנוב או שלחו כו'. בכל הפוסקים ליתא אלא השולח את חברו לגנוב אבל לא הזכירו מהמראה לחברו לגנוב רק הרב ערבב שניהם יחד ואזל לטעמי' שכתב בד"מ וז"ל ובת"ה סי' שט"ו כתב ראובן הראה לגנב מפורסם מחתרת של לוי לגנוב מתוכו ראובן פטור דהוי גרמא בניזקין כו' וצ"ע דהא בלא"ה פטור משום דאין שלד"ע עכ"ל ולמ"ש הרב לעיל ר"ס קפ"ה דהיכא דאין השליח בר חיובא יש שלד"ע וכ"כ כאן בשם י"א פשיטא דלק"מ דאשמועי' הת"ה הכא דאפי' היכא דאין השליח בר חיובא פטור המראה משום גרמא ואפי' למה שהעליתי שם דאפי' היכא שאין השליח ב"ח אין שלד"ע נמי לק"מ דאשמועינן דסד"א דאע"ג דאין שלד"ע חייב וכדאמרי' במאן דמראה ממון חברו לעכו"ם חייב כדלקמן סי' שפ"ח דלאו משום שליחות מחייבינן ליה דהא אינו שלוחו אלא אע"ג דלאו שלוחו הוא חייב מדיני דגרמי קמ"ל דהכא לא הוי גרמי אלא גרמא וכן הוא להדיא הפלפול בכל התשובה בת"ה לחלק דל"ד לדלקמן סימן שפ"ח ע"ש וז"ב עיין בתשובת מהר"ם מלובלין סי' פ"א דף נ' ע"ג:

(ו) י"א דהמשלח כו' לא ידענא למה כ' בל' י"א דהא לא הביא בד"מ מי שחולק ע"ז גם לעיל ר"ס קפ"ב כ' הרב"י כן בפשיטות מיהו כבר כתבתי שם דמה שהוציא הר"ב כן מהגהת מיי' ומרדכי אינו מוכרח והעלתי שם לדינא דאין חילוק בין השליח בר חיובא או לא ולעולם אין שלד"ע רק גבי חצר ע"ש:

כתב בד"מ וסמ"ע שהמרדכי פ"ק דמציעא כ' בשם מהר"מ ז"ל (עמש"ל דלא כתב כן בשם מוהר"מ ז"ל והד"מ סימן ע"ה טעה במרדכי ע"ש) אם אמר קח לי שור בבית פלוני שהוא שלי ונמצא אח"כ שלא היה שלו אלא לגנבו נתכוין חייב המשלח באחריות השור במשיכ' השליח דהא השליח לא ידע שהוא גנבה והנ"י כתב בפ' מרובה דהשליח חייב דאין שלד"ע אפי' במקום שאין השליח יודע אם עשה איסור עכ"ל ומ"ש בשם הנ"י דהשליח חייב ליתא דלא כתב הנ"י שם רק דמ"מ המשלח פטור אבל שיהא השליח חייב אין לזה טעם כלל וכן מבואר להדיא ביש"ש פרק מרובה סי' ל"ג דלכ"ע השליח פטור בשלא ידע ע"ש:

ומהרש"ל שם השיג על הנ"י והטיח דברים כנגדו ופסק כהמרדכי ולפע"ד שלא כדת השיג עליו ונר' עיקר כדעת נ"י דמ"ש התוס' פרק מרובה ואחריהם נמשך מהרש"ל שם דכיון דלא ידע הוי כמו חצר דבין למ"ד דהיכא דלאו בר חיובא הוא חייב ובין למ"ד דבע"כ מותיב לה חייב אינו נראה חדא דלישנא דלאו בר חיובא משמע דגבר' לאו בר חיובא הוא והכא הא גברא בר חיובא הוא וכן לישנא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד משמע שהשליח בידו לעשות או לא וה"נ ביד השליח לעשות או לא דאל"כ הכי הל"ל כי אמרי' אין שלד"ע במזיד אבל שוגג לא ועוד דע"כ מה שהוציאו כן מהמשנה דפ' מרובה כפי פי' רש"י לפע"ד אין פי' המשנ' כן דא"כ ל"ל לתלמוד' להקשו' בפ"ק דמציעא אריש לקיש דאמר חצר משום שליחות אתרבאי משמע דלר' יוחנן לק"מ והא בלא"ה תיקשי כן אמתני' דמרובה אפי' בלא ברייתא דהמצא תמצא בידו תקשי בפשיטות הא אין שלד"ע וא"כ כמו שמוכרח לתרץ המשנה כן יתורץ דברי ריש לקיש א"ו אין הפי' במשנה דמרוב' דהמשלח חייב במשיכת השליח אלא כמו שפירשו שאר רוב המפרשים או כמ"ש הנ"י וא"כ כיון שלא נזכר דין בזה במשנה ובשום מקום בש"ס מנ"ל לחייב המשלח וגם מה שמשמע מדברי מהרש"ל שם שהראב"ד מפרש המשנה כרש"י ליתא דנהי דהראב"ד לא מפרש כהרמב"ם מ"מ גם כרש"י לא מפרש ע"ש מבואר כך בדבריו להדי' במ"ש ואף לאו בגנב אלא מילתא באפי' נפשי' קאמר ע"ש ונראה דלהכי אינו מפרש המשנה בגנב משום דאין שלד"ע וכמ"ש הנ"י גם מ"ש מהרש"ל דיואב מזיד הוי לא משמע כן מפשטא דקרא ומפשטא דש"ס ומכ"ש לפי מה דאמרי' בפ' האיש מקדש דמורד במלכות הוי א"כ מה היה לו ליואב לעשות כיון שכ' לו דוד כן היה מוכרח לעשות כן לפי שהיה סבור שדוד הרגו כדין כי אולי היה מורד במלכות ומה שהמציא לו התחבולה להורגו ולא הרגו כפשוטו ע"פ סנהדרין אולי היה לו לדוד איזה טעם כאשר באמת היה לו טעם שלא יחשדהו שהרגו בשביל אשתו גם מ"ש מהרש"ל שם דהלא למסקנא לפי שמאי הזקן באמת נענש דוד והוה כאלו הרגו בחרבו ולת"ק דסבר דלא נענש היינו מטעם דמורד במלכות הוה כו' ונראה מדברי מהרש"ל שם שזה עיקר סמיכתו שסמוך להשיג על הנ"י והאריך שה לתמוה על הנ"י ע"ש ולפע"ד אין זה כלום דהא אמרי' בהדי' התם בש"ס טעמא דשמאי הזקן משום דס"ל דבכל דוכתי יש שלד"ע וא"כ שאני התם דגלי רחמנא אותו הרגת בחרב בני עמון ואם איתא הא אפי' ס"ל בכל דוכתי אין שלד"ע ולא גלי לן הכא קרא מידי ניחא כיון דיואב היה שוגג ה"ל כמו חצר ומכאן הוא עיקר הוכחת הנ"י דאפי' שוגג אין שלד"ע דכן מוכח להדי' בפשיטות וכמ"ש והא דאיצטריך בש"ס התם לת"ק לטעמ' דמורד במלכות הוה לאו למימר' דאי לאו הוה מורד במלכות הוי חייב לת"ק דהא משמע התם בש"ס להדיא דס"ל לת"ק בכל דוכתא אין שלד"ע אלא משום דאל"כ הוי חייב בדיני שמים וכדקאמר בש"ס התם מכלל שת"ק סבר אפי' בדיני שמים נמי פטור בתמיה אלא דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו והשתא א"ש לישנא דאי אתה נענש עליו ומשמע בדיני שמים דאל"כ הל"ל אי אתה חייב עליו א"ו פשיטא דלא בא הנביא לו' לדוד אי אתה חייב כו' מיתה על אוריה החתי דפשיט' דאינו חייב מיתה בלא"ה שהרי לא היו עדים והתראה על הריגת אוריה ועוד אפי' חייב מיתה מי ידין את דוד המלך במיתה אלא נתן הנביא בא לו' שאין אתה נענש עליו אף בידי שמים ולהכי הוצרך לישנ' דמורד במלכות דאל"ה אף דאין שלד"ע הי' נענש בי"ש והשת' עלו דברי נ"י כהוגן דמוכח להדי' בפ' האיש מקדש דאפי' השליח שוגג אין שלד"ע ובר מן דין יש כמה ראיות להנ"י חדא שהרי התו' עצמם שם הקשו ע"ז וז"ל אבל ק"ק היכ' יליף מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר דילמ' דוק' כסבור שהוא שלו כיון דליכ' יתיר עכ"ל ומה שתירץ מהרש"ל שם דמאח' דמדמי טביח' למכיר' א"כ נימא מה מכיר' ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר אף שידוע שגנוב לאו מילת' היא דהא גם התו' הרגישו בזה וע"כ כתבו כיון דליכ' יתור כלו' דאי הוי שום יתור הוי אמרי' דאתי להיקש ואין היקש למחצה אבל השת' דליכ' יתור אלא דאמרי' דומי' דמכיר' וכמ"ש רש"י אין מכיר' אלא בשנים מוכר ולוקח א"כ ה"נ נימא דבטביח' מיירי בשנים ומ"מ מיירי בגוני דמחייב בעלמ' דהיינו כשלא ידע ובר מן דין ג"כ ק' דמאי פריך וכי זה חוטא וזה מתחייב ומ"ש התו' ומהרש"ל דהאמת משני הוא דוחק דמ"מ קשה על המקש' מאי פריך דגם בש"ס פ' האיש מקדש (דף מ"ב ע"ב) במאי דפריך התם ממעיל' נימא אין שלד"ע נראה כן עיקר דהא אין מעילה אלא בשוגג וכמ"ש התוס' שם ומ"ש התוס' שם דהתם מיירי אפי' בנזכר השליח קשה מ"מ מנ"ל למקשה להוכיח דילמ' בנזכרו שניהם לא חייב שום אחד מהן השליח פטור משום דה"ל מזיד והבע"ה פטור משום אין שלד"ע ומ"ש התוס' דמוכח מבריית' אחרת קשה דה"ל להמקש' להבי' לאות' בריית' ואמאי הביא המתני' דמעילה הא ממתני' לא מוכח מידי רק מבריית' ואותה בריית' לא הביא כלל וגם מ"ש מהרש"ל שם דהאמת משני הוא דוחק דמ"מ קשה מאי פריך המקשה ועוד לפי' התוס' שם רישא דלא עשה שליח שליחותו שליח מעל מוכרח דמיירי בלא נזכר שליח וסיפ' דעשה שליחותו בע"הב מעל מיירי לפי' התוס' אף בנזכר שליח וא"כ לא הוי ריש' דומי' דסיפ' וא"כ מנ"ל למקשה להוכיח הא טפי מסתבר לו' דסיפא מיירי דומי' דריש' בלא נזכר השליח דוק' ואם קושייתו מכח הבריית' ה"ל להבי' הבריית' ועוד נלפע"ד דהאי דיוק' דדייק' התוס' מהבריית' מדקתני נזכרו שניהם משמע הא נזכר שליח לבד בעה"ב מעל איכ' למידחי דאה"נ דבעה"ב לא מעל והא דלא תנא נזכר שליח לבד חנוני מעל היינו משום דעיקר דינ' אתא לאשמועינן דאותו שנזכר לא מעל משום דאין מעילה במזיד ושאע"פ שאותו שנזכר לא מעל חברו שלא נזכר מעל ולהכי לא תני לה משום דאם נזכר השליח לבד הא דלא מעל בעה"ב הוא משום דאין שלד"ע ולא משום דאין מעילה במזיד ובהא לא מיירי התנא וא"כ קשה מנ"ל להמקשה ולתוספת להוכיח מהך בריית' דילמ' אין ה"נ דאין שלד"ע ובריית' דין מעיל' אתי לאשמועינן ובפרט דהך בריית' שנוייה בתוספת' דמשמע התם כמו שפירשתי דהכי איתא התם בתוספת' דמעילה פ' שני נזכר בעה"ב שהוא של הקדש ולא נזכר השליח שליח מעל נזכרו שניהן שניהם לא מעלו וחנוני מעל כשיוציא נזכרו שלשתן שלשתן לא מעלו והמקח תפוס להקדש כו' ע"כ אלמא דבריית' לא אתי לאשמועינן אלא דין דנזכר דאין מעילה במזיד וא"ל דה"ט דאין שלד"ע הוא משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכדאית' בקידושין שם וכשהשליח שוגג לא שייך ה"ט מ"מ שייך האי טעמא כיון דלא היה השליח מחויב בדבר לעשות היה לו לחוש שמא יש עבירה בדבר ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ועי"ל דהא דאמרי' בש"ס טעמ' דאין שלד"ע משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין היינו מעיקר' דס"ד דמסברא קי"ל אין שלד"ע אבל לבתר דמסיק משום דהוי מעיל' ושליחות יד או טביחה ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין וא"כ אפי' בלא טעמא דדברי הרב כו' שפיר ילפי' מדאיצטריך רחמנא למיכתב ב' כתובים דיש שלד"ע ש"מ דבעלמ' אין שלד"ע וגזירת הכתו' הוא וכה"ג איתא טובא בתלמוד דב' כתובי' הבאים כא' אין מלמדין אפי' ליכא טעמ' בהכי בעלמ' ודוק (הג"ה ובריטב"א בקידושין כ' נמי דהאי טעמ' דדברי הרב כו' ל"ד רק שעל הרוב הוא שייך כו' וע"ש) הלכך עיקר כהנ"י וגם כי הנ"י לא מעצמו אמר כן שהרי כ' שכ"כ האחרוני' ונאמן הוא בכך שכן דעת האחרונים שוב מצאתי בחידושי הריטב"א פ"ק דמציעא כ' ג"כ וז"ל וקי"ל דאין שלד"ע וקשה מכאן למה שפירש"י בפ' מרובה דהגנב חייב במשיכתו ואמאי והא אין שלד"ע ואפי' כשהשליח שוגג כדמשמע הכא ובמסכ' קידושין בפ' הא"מ להדיא ואנו אין לנו כפירש"י אלא שם בפ' מרוב' פירשתי בע"א עכ"ל הרי להדיא כדעת הנ"י ואע"פ שהאגודה פ"ק דמציעא והגהות מיימוני רפ"ב דשלוחין כתבו דברי ר"י מ"מ העיקר כהנ"י וריטב"א וכן משמע דעת בעל תי"ט פרק מרובה ע"ש ועיין בתשוב' ן' לב ס"ג סוף סי' ל"ח דף ל"ז ע"ד ומה שהקשה שם לק"מ ע"ש מיהו לענין דינא גם מהר"י ן' לב שם גופא כתב וז"ל הא קמן בהדיא דאיכא דס"ל דאפי' ידעי' בודאי שהשליח לא ידע שהוא שלד"ע אפ"ה פטור המשלח כיון דאי בעי עביד אי בעי לא עביד וכמו שנראה ממ"ש הנ"י בשם האחרונים שנחלקו על פי' רש"י והתוס' כו' עכ"ל שוב מצאתי בתשו' ר"י טראני בסי' קי"ו האריך ג"כ להקשות על דברי הנ"י בשם האחרונים ולפע"ד לק"מ וכמ"ש גם לענין דינא מסיק שם סוף סוף האחרונים אמרו וידעו מאיזה טעם אמרו ע"ש אחר שכתבתי כל זה הקר' יי' לפני חדושי ריטב"א ממסכת קידושין וראיתי שם שכ' ג"כ כדברי הנ"י להדיא באריכות ע"ש וכ"כ התוס' רי"ד בקידושין דאפי' בשוגג אין שליח לדבר עבירה ודלא כהתוספת שם ע"ש בריב"ש סי' ר"ס:

באר היטב

עריכה

(ט) ליכנס: פירוש ומש"ה אף אם יש לקרובתו שום טענה למה גנבו מ"מ כיון שהוא אינו יודע אם האמת אתה לא היה לו ליכנס כו' ואף שלא היו שם עדים על ההוצאה וכדמשמע מלשון שהשיב שמעון אמת הוא שהוצאתי משמע שזולת הודאתו לא היה ראובן יכול לברר הדבר בעדים אבל בדין שלפני זה לא נכנס שמעון לסייע בגניבה אלא שתבעו ראובן על מה שהחזיר לגנב הגניבה שבאה לידו ואף שבטור משמע שהמעשה היה ג"כ שנכנס וסייע להוציאו הא כת' שם טעמים אחרים לפטרו והוא כיון שהגנב היה יכול להוציאו לבדו ועוד דשם טען שמעון שידע שהאמת אתו ע"ש. שם.

(י) חייב: דלא שייך כאן לו' דסבר המשלח דלא יעשה השליח מה שבקש ממנו מטעם דדברי הרב ודברי התלמיד כו' כיון דאינו בר חיובא ובד"מ הביא דברי המרדכי פ"ק דב"מ שכת' בשם מוהר"מ ז"ל דאם אמר קח לי שור בבית פלוני שהוא שלי ונמצא אח"כ שאינו שלו אלא לגנבו נתכוין חייב המשלח באחריות השור במשיכת השליח דהא השליח לא ידע שהוא גניבה ושהנ"י כת' בפרק מרובה דהשליח חייב דאין שלד"ע אפילו במקום שאין השליח יודע אם עשה איסור עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך כבר כתבתי בסי' קפ"ב דמה שהוצי' הרמ"א כן מהגהת מיי' ומרדכי אינו מוכרח והעליתי שם לדינ' דאין חילוק בין השליח בר חיובא או לא ולעולם אין שליח לד"ע רק גבי חצר ע"ש ומ"ש הד"מ כאן בשם הנ"י דהשליח חייב כו' כנ"ל ליתא דלא כת' הנ"י שם רק דמ"מ המשלח פטור אבל שיהא השליח חייב אין טעם לזה כלל וכן מבואר בהדי' במהרש"ל פ' מרובה סי' ל"ג דלכ"ע השליח פטור בשלא ידע ע"ש דהשיג על הנ"י ולפע"ד שלא כדת השיג עליו כו' ע"ש שהאריך הרבה בזה ועיין בתשו' מהר"מ מלובלין סי' פ"א.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}