משנה בבא בתרא י ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק י · משנה ח | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המלוה את חברו בשטר, גובה מנכסים משועבדים.

על ידי עדים, גובה מנכסים בני חוריןמו.

הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, גובה מנכסים בני חורין.

ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, גובה מנכסים בני חורין.

מעשה בא לפני רבי ישמעאל, ואמר: גובה מנכסים בני חורין.

אמר לו בן ננס: אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין.

אמר לו, למה?

אמר לו: הרי החונק מח את אחד בשוק, ומצאו חבירו ואמר לו: "הנח לו", פטורמט, שלא על אמונתו הלוהו.

אלא איזהו ערב שהוא חייב? "הלוהו ואני נותן לך", חייב, שכן על אמונתו הלוהו.

אמר רבי ישמעאל: הרוצה שיחכים, יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן, שהן כמעיין הנובע.

והרוצה שיעסוק בדיני ממונות, ישמש את שמעון בן ננס.

נוסח הרמב"ם

המלווה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדין על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין הערב שהוא יוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין אמר לו בן ננס אינו גובה לא מנכסים משועבדין ולא מנכסים בני חורין אמר לו למה אמר לו הרי החונק את אחד בשוק אמר לו הנח ואני נותן לך פטור שלא על אמנתו הלווהו איזה הוא ערב שהוא חייב אמר לו הלווהו ואני נותן לך חייב שכן על אמנתו הלווהו אמר רבי ישמעאל הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות שאין מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעיין הנובע והרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס.

פירוש הרמב"ם

המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים כו': יאמר כי המלוה גובה מנכסים בני חורין של ערב כשיהיה הערב קודם חתום שטרות וזה כגון שיהיה הערב בגוף השטר ואחר כן חתמו העדים ואם היה בו ופלוני ערב סמוך אל הלוה גובה המלוה מן הערב מנכסים משועבדים וכשלא נטל הערב בקנין איננו מחויב כלל בכל מה שזכרנו וזה כי פסק ההלכה שכל ערב צריך קנין על איזה דרך שיהיה אלא ערב דבית דין או ערב בשעת מתן מעות ובאיזה צד שיהיה זולת שני הפנים האלה לא יתכן בלא קנין: והלכה כרבי ישמעאל:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

המלוה את חבירו בשטר - אף על פי שאין כתוב בו אחריות נכסים גובה מנכסים משועבדים, דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא אם לא כתבו בשטר, והרי הוא כאילו נכתב:

הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו - ואין שם עדות אחר:

גובה מנכסים בני חורין - ולא ממשועבדים. דכיון דאין בו עדים לית ליה קלא ולא ידעי ביה לקוחות כי היכי דליזדהרו:

אחר חיתום שטרות - אחר שחתמו העדים בשטר, כתב אני פלוני בר פלוני ערב:

גובה - מן הערב, מבני חורין בלבד. דכיון דלא חתימי סהדי על הערבות הויא לה מלוה על פה:

אמר לו בן ננס וכו' - דקסבר כל ערב שאחר מתן מעות לא הוי ערב, שלא על אמונת הערב והבטחתו הלוהו. ואע"פ שקילס ר' ישמעאל את בן ננס, הלכה כרבי ישמעאל. וערב דלאחר מתן מעות בעי קנין, ואי לא לא משתעבד מז. ושלפני מתן מעות לא בעי קנין:

פירוש תוספות יום טוב

גובה מנכסים משועבדים. ועיין במ"ז פ"ז דשבועות. ומ"ש הר"ב דקיימא לן אחריות טעות סופר וכו'. עיין מה שכתבתי במשנה ו' פ' קמא דב"מ:

על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין. דלא גובה ממשועבדים אלא מלוה הכתוב בשטר שיש בו עדים. דכיון דאיכא תרתי. שטר ועדים מפקי ליה לקלא. ולקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו שלא חקרו בדבר. ויניחו בני חורין למוכר לגבות מהם. הרשב"ם. וטעמא מפרש בגמרא דשעבודא דאורייתא דכתיב (דברים כד) יוציא אליך העבוט. שמע מינה דנכסיו משועבדים. והוא הדין קרקעי. אבל אי ליכא הני תרתי. אמרו רבנן דלא לגבו ממשועבדין משום פסידא דלקוחות. [ועיין לקמן דקנין כמו שטר]:

מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין. וכתב הר"ב דהלכה כמותו וערב דלאחר מתן מעות בעי קנין. ואי לא. לא משתעבד ורבי ישמעאל בקנין דוקא מיירי ואפי' הכי אינו גובה אלא מבני חורין. וטעמא כתב ב"י בסי' קכ"ט דשאני מקנין דלוה דחייב [אף ממשעבדי] לפי שחיוב הערב אינו בא לו מצד עצמו אלא שנתערב לאחרים. וכל שלא נכתב לית ליה קלא ע"כ. וצריכין נמי לומר דערבות אע"ג שהוא בדרך אסמכתא מהני קנין. ולא בעינן בית דין חשוב וכו' כמו במשנה ה'. וטעמא דמ"מ איכא הנאה דהימניה במקצת ואפי' שלא הלוהו ממש על אמונתו:

הרי החונק וכו'. כתב הגאון ז"ל בשעריו פירוש היה חונק. הוא שמחזיק בבעל חובו שיפרעהו. ועבר שמעון ואמר הניחהו ואני אתן [לך]. משמע דלאו חונק ממש קאמר. נ"י:

פטור שלא על אמונתו הלוהו. וגם בחנוק חלוק היה רבי ישמעאל והלכה כמותו. כדאיתא בגמ' ולדעת הר"ב דלאחר חיתום שטרות בעי קנין. הכי נמי אינו חולק ר' ישמעאל אלא בקנין. וכתב נ"י דאף ע"ג דחנוק מצוה קא עביד שמציל את חבירו. ולאו מידי חסריה. כמו בערב דכתובה. ומשמע דבערב דכתובה נמי לא מהני אפילו בקנין. דכמו דסתמא תנן הכא ומפרשים בקנין. הכי נמי. ההיא דכתובה. וכן דעת הרמב"ם פי"ז מהלכות אישות. וצריך לנו לחלק בין ערב דכתובה לחנוק. ויש לומר דמשום צערא דחבריה שחלק גמר ומקני. אבל בערב דכתובה. לית ביה צערא ולא מידי. ואדרבא טב למיתב טן דו וכו':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(מו) (על המשנה) בני חורין. דלא גובה ממשועבדים אלא מלוה הכתוב בשטר שיש בו עדים. דכיון דאיכא תרתי שטר ועדים מפקי ליה לקלא. ולקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו שלא חקרו בדבר ויניחו בני חורין למוכר לגבות מהם. ר"ש. ועתוי"ט:

(מז) (על הברטנורא) ור"י בקנין דוקא מיירי. ואפ"ה אינו גובה אלא מבני חורין דקנין דערב לית ליה קלא כמו קנין דלוה. ב"י. ועתוי"ט:

(מח) (על המשנה) החונק. פירוש שמחזיק בבע"ח שיפרעהו ועבר שמעון ואמר הניחהו ואני אתן לך. הגאון. משמע דלאו חונק ממש קאמר. ב"י:

(מט) (על המשנה) פטור. בגמרא חלוק היה ר"י אף בחונק, ובקנין דוקא. ואע"ג דמצוה קעבד, לא דמי לערב דכתובה דאפילו בקנין לא משתעבד. וכמ"ש הר"מ, דהכא משום צערא דחבריה שחנק, גמר ומקני. נ"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

המלוה את חברו בשטר:    פ' חזקת (בבא בתרא דף מ"ב) ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז:)

גובה מנכסים משועבדין:    פי' מכורין. ופי' נמקי יוסף ז"ל גובה בשבועה ובשאין שם נכסים בני חורין ואפילו זיבורית במדינה זו ואחר שישבע הלוה אם הוא בעיר או קרוב מהלך יום אחד שאין לו נכסים כתקנת הגאונים ז"ל ע"כ:

הוציא עליו כתב ידו:    פ' שני דכתובות דף כ"א וכתבו שם תוס' ז"ל גובה מנכסים בני חורין פסק רב אלפס דוקא כשאומר לא היו דברים מעולם אבל נאמן לימר פרעתי ולא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר שיש בו עדים דגובה בו מנכסים משועבדים ואין נראה לרבינו יצחק כי מנין לו זה החיליק כי סברא דבכל שטרא אינו רגיל לפרוע עד שיחזיר לו שטרו ע"כ. ואיתה נמי בפירקין דף קס"ז. ופי' הוציא עליו מלוה הוציא כתב ידו של לוה שהוא חייב לו וכתב ידו פי' חתימת ידו אבל כתיבת ידו בלחוד לא מהני לענין דיני ממונות עיין בהר"ן ז"ל פ' בתרא דגיטין דף ת"ר וכן בנמקי יוסף דף רמ"א. וכתב עוד שם ומ"מ נ"ל ממתני' דהכא דהא דתנן דכתב ידו גובה מנכסים בני חורין לאו במודה שהוא חייב לו בלחוד אלא אפילו במחייב עצמו דכיון וכו' ע"ש. ואיתא בגמ' דאע"פ שקיימו ב"ד כתב ידו של לוה לא הוי כשטר שיש בו עדים לגבות ממשעבדי אלא מבני חרי הוא דגבי. והא דתנן בפ' בתרא דגיטין גבי כתב ידו וגובה מנכסים משועבדים שאני התם דמעיקרא כשנכתב השטר נכתב אדעתא למוסרו בפני עדים שיהו עדי מסירה במקום עדי חתימה לר' אלעזר דס"ל התם עדי מסירה כרתי כאילו נחתמו בתוך השטר אבל הוציא עליו כתב ידו אע"ג שהחזיקו אח"כ בב"ד לא הוי אלא כמלוה על פה דלא גבי אלא מבני חרי. ואם החתים עדים אחר חתימתו לקיים הענין שבהודאה ולא היתה הכונה לקיים החתימה משמע מדברי רש"י והרמב"ם והרא"ש ז"ל דדינו כשטר גמור אע"פ שאינו כתוב בלשון שטר אלא מודה אני החתום וכו' וכן כתב בעל העיטור בשם רבינו האיי גאון ז"ל וכן רבינו ירוחם ז"ל קיצור מבית יוסף בחשן המשפט סוף סימן ס"ט. וכתוב כאן בנמקי יוסף ז"ל הוציא עליו כתב ידו דעת הרמב"ם והגאונים ז"ל שהוא כמלוה על פה שיכול לומר פרעתי ושאינו גובה מן היורשין אלא כמלוה על פה דכיון דאין כאן שטר ראוי לגבות מנכסים לא חייש לאנוחי ביד מלוה אע"פ שפרעו ולא מצי למימר לי' אם איתא דפרעתני שטרך בידי מאי בעי כדאמרינן בשטר בעדים אלא משתבע שבועת היסת ומיפטר. ועיין עוד שם בנמקי יוסף דף רמ"א. וכתב עוד הרי"ף ז"ל ואי קא כפר ואמר לא יזיפנא מיני' מידי והאי לאו כתבא דידי הוא אי הוחזק כתב ידו בב"ד א"נ איכא סהדי דכתב ידי' הוא הוחזק כפרן ומשלם דקיימא לן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי:

גובה מנכסים משועבדים:    דכיון דאיכא תרתי שטר ועדים ומפקי לקלא וה"ל ללקוחות לאיזדהורי דלא למיזבן מגברא דנכסיו משועבדים למלוה ואינהו נינהו דאפסידו אנפשייהו שלא חקרו אבל ע"י עדים בלא שטרא לית להו קלא ואין להאשים הלקוחות וה"ה בשטר בלא עדים כגון כתב נכתב ידו מודה אני החתום מטה:

ערב היוצא וכו':    ר"פ הנושא את האשה ולפי פי' רש"י ז"ל דבסוגיא דהתם לא חתם הערב עצמו אלא כתב סתם ואני ערב ומסר לו השטר בפני עדים ולדעת ר"ת ז"ל בסוגיא ערב היוצא אחר חיתום שטרות היינו שחתם עצמו היטב אני פלוני בן פלוני ערב ולפירושו ז"ל האי דנקט אחר חיתום משום דאז מוכחא מילתא דלאחר מתן מעות דאי קודם מתן מעות ה"ל לאקדומי לחיתום ולפי' רש"י ז"ל להכי נקט אחר חיתום משום דקודם חיתום אין רגילות לכתוב לשון גרוע אבל לאחר חיתום רגילות הוא לכתוב לשון גרוע בשטר משום שההלואה כבר נעשית ועיין עוד שם. ואיתה בפ' המביא תמין דף כ"א. ובגמ' אמרינן דאמר רב דזימנין דאפילו קודם חתימת העדים אינו גובה אלא מבני חורין כגון שכתבו פלוני ערב בלא ויו שהרי אינו מעורב עם הלוה במלוה אבל אם כתוב בשטר פלוני לוה מפלוני כך וכך ופלוני ערב בויו שהרי ערבו לוה עם הערב בשטר נפרע מן הערב מנכסים משועבדים וכן א"ר יוחנן ופי' נמקי יוסף כשכתב פלוני בלא ויו לא שייך בשטרא ומשמע כמאן דפריש בהדיא ע"מ שאין עליו אחריות דמש"ה לא רצה לכתוב ויו שלא יכנס בשעבוד שקבל עליו לוה למלוה ומש"ה אשילו קודם חיתום שטרות אינו גובה אלא מנכסים בני חורין אבל כשכתב ויו מוסיף על ענין ראשון וכל אחריות ושעבוד שקבל עליו לוה למלוה קבל נמי בערב עליו הלכך גבי ממשעבדי ודוקא בקודם חיתום שטרות אבל לאחר חיתום שטרות אפילו בויו לא גבי ממשעבדי ומיהו נראה דבויו גבי מבני חרי דאשתעבד לקנין דשטר והוי כאילו קנו מיני' אבל בלא קנין ובלא ויו אמרי' בסמוך דערב שלא בשעת מתן מעות לא גבי אפילו מבני חרי ומיהו מסתברא טפי דאפילו מבני חרי לא גבי והויו לא מעלה ולא מוריד לאחר חיתום שטרות שהרי כבר נשלם השטר בעדיו. ומה שכתוב אח"כ כאילו נאמר על פה הוא וכיון שהוא לאחר מתן מעות אין הערב חייב כלום אלא דוקא בקנין כדאמרירן בגמ' בסמוך א"ר יוחנן אע"פ שקלס ר' ישמעאל את בן ננס דמשמע שהי' מודה לו מ"מ הלכה כר' ישמעאל דערב לאחר חתום שטרות גובה מנכסים בני חורין והוא דקנו מיני' כדפסקי' בגמ' דהא ערב דבשלא מתן מעות הוא א"כ משמע דר' ישמעאל דמתני' בקנין מיירי נמקי יוסף ז"ל: (הגה"ה נלע"ד פי' דאי לא תימא הכי קשיא הלכתא אהלכתא דאנן קיימא לן כר' יוחנן דאמר הלכתא כר' ישמעאל וקיימא לן נמי דערב לאחר מתן מעות בעי קנין אלא ודאי ר' ישמעאל נמי בקנין מיירי דוק):

ואמר לו הנח לו פטור:    והר"ר יהוסף ז"ל הגיה לשון המשנה כך אמר לו הרי החונק אחד בשוק אמר הנח ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו איזהו ערב שהוא חייב הלוהו ואני נותן לך חייב שכן על אמונתו הלוהו וכתב ס"א אמנתו. א"ר ישמעאל הרוצה להחכים יעסוק בד"מ שאין מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע והרוצה לעסוק וכו':

שלא על אמונתו הלוהו:    בערוך בערך מנת הנח לו ואני נותן לך פטור שלא על מנתו הלוהו פי' רבינו גרשום ז"ל שלא על מנתו של ערב הלוהו כלומר לא אמר לו ערב בשעת מתן מעות הלוהו כ"מ שאני אפרע לך ויש ששונים ומפרשים אמונתו ממש ע"כ:

אלא איזהו ערב שהוא חייב לו הלוהו וכו':    אית דגרסי א"ל הלוהו וכו'. ובגמ' א"ר יוחנן חלוק הי' ר' ישמעאל אף בחנוק דמשום צערא דחברי' שנחנק נמי גמר ומקנה אמר רב יהודה אמר שמואל חנוק וקנו מידו משתעבד. וכתוב בנ"י ומדאמרינן דחנוק וקנו מידו משתעבד אתיא דלא כבן ננס דהא מתני' בקנין נמי מיירי והלכתא כר' ישמעאל נמי בחנוק ובעי קנין בין בחנוק בין לאחד חיתום שטרות דכולן שלא בשעת מתן מעות הוו. והא דא"ר ישמעאל דגובה מנכסים בני חורין היינו בערב שלא בשטר אבל בשטר גובה ממשועבדים ע"כ מנמקי יוסף ז"ל בשנוי לשון קצת. ואיתה בתשובות הרשב"א ז"ל סימן אל"ף ורכ"ה. והקשו תוס' ז"ל שם ר"פ הנושא מנליה לר' יוחנן דחלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק דילמא דוקא בחנוק פליגי דר' ישמעאל סבר משעבד נפשיה ובן ננס סבר דחנוק לא משעבד נפשיה אבל בהודאה לא פליגי כלל דמודה ר' ישמעאל דאינה הודאה. ונ"ל דיש לדקדק מדקתני רישא ערב היוצא אחר חיתום שטרות ואי לא פליג ר' ישמעאל בהודאה לא ה"ל למיתני הכי אלא הל"ל דערב שלא בשעת מתן מעות משעבד נפשי' אלא הא קמ"ל דאפילו תמצא לומר דלא מחייב משום דלא משעבד נפשי' הואיל ולא הוי בשעת מתן מעות מ"מ מחמת הודאה מחייב וכי תימא ומנלן דבחנוק פליגי דילמא בהא דוקא פליגי יש לדקדק מדקאמר ר' ישמעאל למה והשיב לו הרי שהי' חונק ואם תמצא לומר דמודה ר' ישמעאל בחנוק דלא מחייב א"כ הכי קאמר לי' למה לא יתחייב מטעם הודאה ומה השיבו הרי שהי' חונק אין הנדון דומה לראי' אלא ודאי בחנוק נמי פליגי וה"ק לי' למה לא יתחייב משום דמעכשיו הוא משעבד נפשי' עכ"ל ז"ל לפי' רש"י ז"ל שרמזתיו כבר בסמוך:

א"ר ישמעאל:    ס"פ בתרא דברכות:

שהן כמעין הנובע וכו':    כך צ"ל. וביד פי"א דהלכות מלוה ולוה סימן ג' ובפכ"ו. ובטור בח"מ סי' ל"ט וסימן ס"ט וסי' צ"ח וסימן קי"א וסימן קכ"ט:

סליק פירקא. וסליקא לה מסכת בבא בתרא

תפארת ישראל

יכין

גובה מנכסים משועבדים:    אפילו לא כתוב שם אחריות, קיי"ל אחריות ט"ס הוא בין בהלואה ובין במכר [(שו"ע חו"מ, לט) ו(שו"ע חו"מ, רכה)]:

גובה מנכסים בני חורין:    מיהו ביש עדים שקנו מידו, אפילו אין שטר גובה ממשעבדי, דהעדים שקנו מידו מוציאים הקול שלוה והשתעבד, ויזהרו הלקוחות:

גובה מנכסים בני חורין:    אפילו מודה לוה שקנו עדים מידו [ס"ט]:

ערב היוצא לאחר חיתום שטרות:    דאחר שחתמו העדים השטר, כתב הערב למטה, ואני פב"פ ערב:

גובה מנכסים בני חורין:    של ערב, דמדלא חתמו עדים על ערבותו הו"ל כמלוה על פה:

שלא על אמונתו הלוהו:    ולהכי אפילו אמר כן בפני ב"ד פטור, מיהו בקנו מידו, אפילו שלא בפני ב"ד מהני:

שכן על אמונתו הלוהו:    והנה דין ערב נחלק לג' אופנים, ערב בשעת הלואה, ערב לאחר הלואה. וערב קבלן.

  • (א) ערב בשעת ההלואה, שא"ל אז הלוהו. או תן לו, ואני ערב או ואני פורע, או ואני חייב [(שו"ע חו"מ קכט, יח)], או שאמר להמלוה אז שהוא בטוח, והמלוה אמר להערב שסומך רק עליו להלוותו, ואח"כ נמצא שלא היה בטוח בשעת ההלואה [שם ב'], או אפילו אמר להמלוה כן אחר ההלואה, וע"י שאמר שהוא ערב החזיר המלוה השטר או משכן להלוה או נתפשר עמו, או שרצו ב"ד להגביהו, ואמר זה הניחוהו ואני פורע [שם ג'], בכל אלו, אם בשעת הלואה, משתעבד וא"צ קנין. ואם הוא ערב כלעיל שלא בשעת ההלואה צריך קנין [שם א']. מיהו בכל אלו אף דמשתעבד, אינו נפרע מהערב, עד שיתברר שאין ללוה קרקעות אפילו זבורית, גם שאין לו אפילו מטלטלין [שם ח'], וביש לו ללוה נכסים במדינה רחוקה, נפרע מהערב [שם י"א], ואם הלוה במדינת הים או שמת, אם הוא מליה ע"פ, אין משלם הערב, דשמא פרעו הלוה, רק במת הלוה תוך זמנו או שהודה בשעת מיתה שחייב לו, או שנדוהו ב"ד שישלם, אז משלם הערב [שם י"א י"ב]. אבל בהתנה המלוה עם הערב ממי שארצה אפרע, אז יכול לפרוע מהערב אף ביש ללוה נכסים, וי"א דצריך להתנות ממי שארצה אפרע תחלה [שם י"ד].
  • (ב) ערב לאחר ההלואה, אם בעל פה, אינו מתחייב רק בקנין סודר כלעיל [שם א'], ואם כתב ערבותו בשטר ההלואה, אפילו אחר שחתמו העדים. י"א דא"צ קנין, אבל קיי"ל דצריך קנין אפילו כתב ערבותו בשטר קודם שחתמו העדים [ש"ך שם סקי"א].
  • (ג) קבלן, ר"ל שא"ל תן לו ואני נותן לך, או שאמר לו תן לו ואני קבלן [וי"ח], או שא"ל אחר ההלואה, מה שנתת לו אני נותן לך, וכן בא"ל כן בלע"ז. כל שלא הזכיר מלת הלוהו או אפרע לך [סמ"ע שקל"ט ובמרדכי הגירסא, אלא לשון פרעון ע"ש] בכל אלו הו"ל קבלן, ואין חילוק בינו לערב, דכשם שהערב משתעבד רק בשעת הלואה או בקנין, או בב"ד, או בשאר דברים הנ"ל. כמו כן בקבלן [שם ה']. רק דבקבלן לעולם כשירצה המלוה נפרע ממנו תחלה, אפילו יש נכסים ללוה, רק כשרוצה הלוה לפרעו אפילו בזבורית, נפטר הערב [שם ט"ו]. אמנם בלקח הקבלן המעות מהמלוה ונתנן ללוה בהלואה, אין לו למלוה על הלוה כלום. רק באין לו להקבלן, אז נפרע מהלוה משעבודא דר' נתן [שם י"ט]. וי"א דה"ה בלא דיבר הלוה עם המלוה כלום שילוהו, רק שאמר הערב להמלוה, הלוהו. ואני פורע, דינו רק על הערב [שם כ']:

אמר רבי ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע:    זוית:

בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע:    שאין לך שום דבר מדיני התורה מאיסור והיתר, שנתנה בו תורה רשות לשכל האנושי לעוף כפי כחו לחתור ולחקור ולהחליט כפי הנראה בעיניו, כמו בדיני הממונות, שפתחה לו התורה בהם לאדם נחלה בלי מצרים, לשקול ולשפוט ולדקדק כפי שכלו, עד שרוב דיני טוען ונטען שנדברו בהם דברים הרבה כעגלה המלאה לה עמיר, כולם כללה התורה בדברים מועטים בפסוק א', באמרה בצדק תשפט עמיתך, רק מפני ששכל האדם עשוי לטעות באריגה דקה כזאת, לכן רבותינו הקדמונים בעלי המשנה והתלמוד, התאספו יחד לאלפים מגדולי האומה, והניחו לנו יסודות ושרשים בכל אלה. ובכל זה עדיין נשאר מקום להדיין להשמט לימין או לשמאל, לדמות מלתא למלתא, או לחלק ביניהם לפעמים בכחוט השערה. לכן עסק דיני ממונות ישנם שכל האנושי, לדקדק היטב שיכוון מטרת האמת על הנקודה, מלבד שכך מחוייב לו, דבכל דיני איסור והיתר, כשמסתפק בדבר, יחמיר באיסור תורה, משא"כ בדיני ממונות, לא יכול להשמט בבית הספק להחמיר, דהרי מה שהוא חומרא לזה הוא קולא לזה, וע"כ צריך להתעמל לכוון רק האמת לאמתתו:

ישמש את שמעון בן ננס:    שדקדק כל כך, דמדכתב לו שהוא ערב אחר חתום העדים. להכי לא לבד שלא שעבד לו נכסים משועבדים, אלא לא שעבד א"ע כלל, דלא על אמונתו הלוהו:

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים

בבלי קעה א  רמב"ם הלכות מלוה ולווה יא ד  שולחן ערוך חושן משפט לט א