תפארת ישראל על בבא בתרא י

משנה בבא בתרא, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על בבא בתרא · י

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

גט פשוט:    ר"ל כל שטר פשוט, דכל שטר נקרא גט:

עדיו מתוכו:    ר"ל דינו הוא שיחתמו עדיו בתוכו בסוף השטר:

ומקושר:    הוא שטר שכותב שטה א' או ב', וכופפן על הקלף החלק כשיעור הכתב, ותופר הכפל הזה בשני הקצוות, וחותם עד על הכפל מבחוץ, וחוזר וכותב שיטה א' או ב', וכופלן על החלק ותופר כנ"ל, וחוזר וחותם עד על הכפל מבחוץ, וכן הרבה פעמים כנגד מקום התורף, דהיינו מקום שם האיש והאשה, שם המלוה והלוה, ושם המקום והזמן, וסך ההלואה, על כל כפל חתום א' מבחוץ:

עדיו מאחוריו:    ותקנו כן לכהנים קפדנים שבמהירותם יגרשו, ואחר כך יתחרטו, ולא יכלו להחזיר נשותיהן, להכי תקנו להן שיתנו גט מקושר דוקא, שצריך זמן רב, וגם צריך עדים רבים בין כל כפל וכפל, ובתוך זמן זה יתישב כעסו ויתחרט קודם נתינה, ואגב זה תקנוהו ג"כ בכל השטרות לכל מי שירצה להתישב בענין, ואותו שכנגדו דוחק לכתוב שטר:

פשוט שכתבו עדיו מאחוריו:    אף שחתומים בו עדים מבפנים והו"ל פשוט, אעפ"כ עשה בו ג"כ כפלים תפורים בקצוות, והחתים עדים גם מבחוץ:

שניהם פסולים:    מדלא נעשה כתיקון חז"ל:

מפני שיכול לעשותו פשוט:    שיפתח התפירות ויפשיטנו. משא"כ פשוט, א"א שיכפילנו, מדאין מרוחקת שיטה מחבירתה. ולת"ק כיון דשיטותיו מרוחקין ביותר, א"כ אף שיפשיטנו תו אינו כתיקון פשוט ולא כתיקון מקושר:

רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה:    מדמשמע נמי מדברי ת"ק דקאמר פשוט שעשאו מקושר, ר"ל באמר לסופר שיכתוב פשוט, וכתבו הסופר מקושר, או איפכא פסול, להכי קאמר ר"ג. דאם מנהג המקום לכתוב כך וכך, מראה מקום הוא לו לעשותו כך, אבל אינו מקפיד אם יעשנו איפכא, מדלא אמר שיכתוב רק כך [וע' אה"ע קמ"א מ"ז מ"ח מ"ט ], וקיי"ל כת"ק:

משנה ב

גט פשוט עדיו בשנים:    בסוף השטר בפנים:

ומקושר בשלשה:    לכל הפחות, דבג' שיטין הראשונים רגיל להיות מקום התורף:

שניהם פסולין:    ר"ל כמו שפשוט שחתום בו ע"א וודאי פסול מדאו', כ"כ מקושר בלי ג' עדים מאחוריו. פסול מדרבנן, דחכמים עשו חיזוק לדבריהם אפילו יותר משל תורה [ככתובות דף נ"ו ע"א]:

כתב בו זוזין מאה:    ר"ל אם כתוב בשטר שהלוהו ק' זוזין, והיינו ק' דנרין:

אין לו אלא עשרין:    דאף דק' דנרין הן כ"ה סלעין. עכ"פ אזלינן בתר הפחות שבלשונות [כפ"ז מ"ג ], ואמרי' דנתכוון לדנרין גרועין שק' מהן הן רק כ' סלעין:

זוזין מאה דאינון תלתין סלעין:    והרי ל' סלעין הן ק"כ דנרין.

אין לו אלא מנה:    דאמרי' דנתכוון לסלעין גרועין של' מהן אינן רק ק' דנרין. וקמ"ל דלא אמרינן תפוס לשון אחרון שפירש הראשון, ולדנרין יפין נתכוון:

כסף זוזין דאינון ונמחק:    שנמחק מניין הזוזין:

אין פחות משתים:    נ"ל דכל הנהו צריכי, דבכתוב בשטר כסף זוזין דאינון ונמחק, סד"א וודאי סלע א' היה, דאל"כ מה דאינון, קמ"ל דאינון אמספר קאי, והדר נקט כסף סלעין דאינון ונמחק, דסד"א מדיד בעל השטר על התחתונה, אמרי' שיהיה פחות משנים, דשמא כתוב היה דאינון ז' דנרין, ולסלעין גרועין התכוון כלעיל סי' ט"ו, דאל"כ למה היה צ"ל דאינון, קמ"ל, והדר נקט נמי מלתא בדרכונות, שהיא מטבע של זהב, דסד"א מדאינן מצויין לפרוע מהן ואפ"ה הזכירם, להכי וודאי לכך היה צריך לכתוב דאינון כך וכך סלעי כסף, לומר שדרכונות גרועין היו, ויהיה פחות מב' יפים, קמ"ל דאינון אמספר קאי:

כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים:    כשחוזר וכופל דבריו בסוף השטר, או מלמעלה וכו':

מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון:    דבכה"ג שיש הפסק ביניהן, אמרי' שחזר בו [עי' מ"ש ב"מ פ"ח סי' מ"ט]. מיהו אין למדין משיטה אחרונה רק מה שהוא לחוב בעהש"ט, דאל"כ שמא הוסיפה הוא, מדהרחיקו העדים חתימתן מהשטר, אבל בכתוב בסוף השטר הכל שריר וקים, י"א דלמדין משיטה אחרונה [(שו"ע חו"מ מד, ד)]:

אם כן למה כותבין את העליון:    מדכותב לבסוף, ואחריות ממון כך וכך קבלית עלי:

משנה ג

אף על פי שאין אשתו עמו:    מדמתגרשת בעל כרחה, ואין חוששין שמא יגרשה בגט זה לאחר זמן, ותוציא כתובתה מהלקוחות מיום כתיבת הגט, שלא כדין, או שמא יחפה עליה כשתזנה ביני ביני, ליתא, דהרי בשניהן צריכה להביא ראיה אימת מטי גיטא לידה:

והשובר לאשה:    שובר שנותנת אשה לבעלה שקבלה כתובתה:

אף על פי שאין בעלה עמה:    ולכשישלם תתנהו לו [ועי' ב"מ פ"א מ"ז]:

ובלבד שיהא מכירן:    שהעד החותם [וי"א גם הסופר] יהיה מכיר שזהו פלוני, ושאשתו היא פלונית שמקבלת הגט בפניו, ואפילו ע"פ עדות אשה או קרוב [(שו"ע אה"ע קכ, ג)], דשמא זה אינו הבעל, וימסור הגט לאשת איש אחר, או היא תמסור השובר לאיש אחר, משא"כ כשמכיר שניהן, לא חיישינן לשנים ששמותיהן ושמות נשותיהן שוין, דזה אינו מצוי [ולאאמ"ו הגאון הגדול זצוק"ל בספרו מרגניתא על אה"ע [סק"כ] בשעת הדחק נאמנים גם האיש והאשה בעצמן על זה, ע"ש] :

והבעל נותן שכר:    שכר כתיבת הגט, דכתיב וכתב לה, ושכר השובר גם כן יתן הוא, מדלזכותו נכתב, שלא תוכל לחזור ולגבות ממנו. מיהו באבדה כתובתה בפשיעה, צריכה היא לשלם שכר השובר [(שו"ע אה"ע, קי)]:

אף על פי שאין מלוה עמו:    מיירי בשטר הקנאה, ששעבד לו הלוה נכסיו מעכשיו, אפילו לא ילוה, דאז עי"ז יצא הקול מיד ששעבד נכסיו, דאל"כ חיישינן שמא לא יתן השטר להמלוה היום, ויטרוף המלוה אח"כ מהלקוחות מיום הכתיבה שלא כדין [(שו"ע חו"מ לט, יג)]:

עד שיהא לוה עמו:    ואפילו אומר המלוה כתבוהו וחתמוהו וכשיבוא הלוה היום, שאז לא יהיה מוקדם, תקנו ממנו בקנין סודר ותתנו לי השטר, ואם לא יבוא היום תקרעוהו, אפ"ה אין כותבין, דמדחתמו קודם שקנו ממנו, הרי חתמו שקר [שם], אבל כשכותבין ללוה א"צ שיכירו העדים המלוה והלוה ושכך שמותיהן כלעיל סי' כ"ד, דהרי ב' יוסף בן שמעון אין מוציאין עליהן שט"ח [מ"מ פכ"ד הלכה ג' ממלוה], ולהכי סגי בשיכירו הלוה:

והלוה נותן שכר:    אפילו בשטר עסקא, דפלגא מלוה ופלגא פקדון, אפ"ה הו"ל טובה למקבל טפי מלנותן דזוזי דאינש אינון עבדין לי' ספסרותא [בב"מ ד' ס"ג ב']:

אף על פי שאין לוקח עמו:    והוא שהקנהו לו מיד בקנין, או שמודה שכבר קנה השדה באחד מדרכי הקנייה, דאל"כ שמא לא יתנהו לו היום, וכשיטרפוהו ממנו בע"ח של מוכר, יחזור גם הוא לטרוף מהלקוחות שלאחריו מהיום שלא כדין, וצריך שיכירו גם כן המוכר והלוקח [ולמ"מ הנ"ל שגי בשיכיר המוכר]. וי"א שצריך שיכתב ג"כ שכבר קבל המעות וי"א שצריך גם כן שלא יהא משמע מהשטר שנכתב מדעת שניהן [(שו"ע חו"מ, רלח)]:

עד שיהא מוכר עמו:    וי"א שאפילו קנו מהמוכר בקנין סודר, לא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד, אלא כשיכתבוהו בפני המוכר [שם]:

והלוקח נותן שכר:    אפילו קנה שדה זבורית, אפ"ה מרוויח, דזבנת קנית זבינת אובד [(בבא מציעא נא, א)]:

משנה ד

אין כותבין שטרי אירוסין:    שטרי פסיקתא, כתנאים שלנו, כמה יתן זה לבנו וכמה זה לבתו:

ונשואין:    כתובה:

והחתן נותן שכר:    מדמרוויח ע"י הכתב הנדוניא, וקונה גם האשה [אה"ע נ"א]:

אין כותבין שטרי אריסות:    שמקבל לזרוע שדה של חבירו, וליתן לבעליה מחצה, שליש, או רביע מהתבואה:

וקבלנות:    היינו שחוכר השדה בדבר קבוע לשנה, בין שתעשה השדה או לא [עי' ב"מ פ"ט סי' א']:

והמקבל נותן שכר:    ואפילו צריך להובירה איזה שנים, דאז אין להמקבל עתה רווח בהשדה:

אין כותבין שטרי בירורין:    שטר שכתוב בו איזה דיינין בררו להן הבעלי דין, או שטר שכותבין לעצמן הדיינין לברר טענות הבעלי דין, מה טוענים זע"ז:

וכל מעשה בית דין:    המפורשים סוף פ"א דב"מ:

ולזה לעצמו:    דלת"ק במתרצה א' שיכתבו רק א', כדי למעט בהוצאות הכתיבה, ויתנוהו לחבירו דכשיצטרך יראהו לו, שומעין לו, ולרשב"ג מצי אידך למימר אינני חפץ להיות לי שום עסק עמך:

משנה ה

והשליש את שטרו:    שלא רצו לכתוב שובר, והאמינו עליו השליש:

ואמר לו:    לוה לשליש:

אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני:    יתר החוב:

תן לו שטרו:    להמלוה ואשלם הכל:

רבי יוסי אומר יתן:    דס"ל אסמכתא קניא:

רבי יהודה אומר לא יתן:    וקיי"ל דלא יתן, דכל שמתנה אם יהיה כך אתן כך וכך, אסמכתא היא ולא קניא.
אולם בדיני אסמכתא, י"א דהדין נחלק לג' אופנים

• (א) אם הדבר תולה ביד אחרים, כגון אם לא אקנה לך דבר זה, אתן לך כך וכך, ודלמא לא ירצה הלה למכור, לכן וודאי הוה אסמכתא:
• (ב) ואם הדבר תלוי בידו, כגון אם לא אעבד אשלם במיטב [כב"מ פ"ט מ"ג], בזה יש חילוק דאם לא גיזם לא הוה אסמכתא, ואם גיזם, כגון אשלם אלפא זוזי, הוה אסמכתא.
• (ג) ובתלה תנאו במקרה, כמשחק בקוביא, או שהמרו זה עם זה, וכדומה, לא הוה אסמכתא. ודוקא כששוחקים במעות מזומנים, אבל בהלואה, אף שאינו אסמכתא, אפ"ה פטור כשהפסיד, וי"א שצריך נמי שהשולחן שהמעות עליו קנוי לשניהן [(שו"ע חו"מ רז, יג)].
• (ד) ולתוס' [שבועות דמ"ג ב' ד"ה מתני'], דוקא בחדא לטיבותא הוה אסמכתא, כגון באם אוביר ולא אעביד דאע"ג דחדא לטיבותא דהפסיד לחבירו, ומסתבר דמה"ט יהיה חייב לשלם כמו שאמר, עכ"פ מדעשה לו חבירו טובה לתת בידו השדה, גזם בהבטחתו לשלם כך וכך, והו"ל אסמכתא. וה"ה במשחק בקוביא איפכא, דלא עשה לו חבירו טובה שיבטיח לו לשלם כך וכך, עכ"פ הוא לא הפסיד לחבירו, והו"ל מה"ט כשישלם אסמכתא. משא"ש בב' לטיבותא כמשכן שהבטיח המלוה שכשיפסד יאבד חובו, הלוה לא עשה למלוה טובה במה שנתן לידו משכן, וגם המלוה עשה הפסד ללוה במה שאבד המשכן, בכה"ג לא הוה אסמכתא.
• (ה) מיהו כל אסמכתא י"א דאם אמר בפירוש שמקנה מעכשיו, מהני, אבל קנין סודר אף דהוה כמעכשיו אפ"ה באסמכתא לא קניא, אם לא שפירש, מעכשיו. וי"א דעל מנת הוה כמעכשיו, וי"א דצריך תרתי, מעכשיו ושיקנו ממנו בב"ד הבקיאין בדיני אסמכתא [הט"ז בח"מ ר"ז ], וי"א דצריך שימסור השטר לב"ד, וגם צריך שלא יתהווה אח"כ אונס שא"א לקיים תנאו. מיהו בצוה לכתוב בשטר שקנו ממנו בב"ד כנ"ל, אף דלא קנו מהני, דהודאת בע"ד כק' עדים דמי [כ(שו"ע חו"מ, מ)]. ובצוה לעדים שיכתבו לשכנגדו שטר על זה, יוכלו לכתוב מעצמן שקנו ממנו בב"ד כנ"ל, דמסתמא התכוון על שטר שיועיל [שם].
• (ו) אמנם בהתחייב לחבירו בקנין על סך כך וכך, והתנה שבאם יעשה דבר פלוני יהיה פטור מסך הנ"ל, או שבחם לא יעשהו יפטור מהחיוב הנ"ל, לכ"ע מהני. וי"א דגם נדר, ושבועה, ותקיעת כף או בכתוב בשטר בחרם חמור ובשבועה דאורייתא, מהני באסמכתא, וי"ח.
• (ז) מיהו כל אסמכתא אפילו כתוב בשטר דנעשה דלא כאסמכתא, לכ"ע לא מהני [שם]:

משנה ו

מי שנמחק שטר חובו:    שיש עדים שנמחק באונס:

מעידין עליו עדים:    שיודעים הזמן והסך שנכתב בו:

ובא לפני בית דין ועושין לו קיום:    שהב"ד כותבין לו איש פלוני וכו':

איש פלוני בן פלוני נמחק שטרו ביום פלוני:    שזמנו ביום פלוני, ועל סך כך וכך:

רבי יהודה אומר יחליף:    יקרעו אותו השטר, ויכתבו שטר אחר על סך הנשאר:

אמר לו רבי יוסי כך יפה לו:    ר"ל כך ראוי לו ללוה, דהרי בידו למהר לפרוע, והרי עבד לוה לאיש מלוה:

ולא יודע כחו של זה:    שיפסיד המלוה אם יכתבו שטר החדש מזמן דהשתא, וס"ל דדוקא היכא דבאמת נשרף או נמחק שט"ח. כותבין שטר אחר בב"ד, אבל לקורעו לכתחילה אדעתא דהכי למכתב לו שטר אחר, אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. וקיי"ל דאם הגיע זמן הפרעון כבר, הברירה ביד המלוה, או שיכתבו ב"ד שטר חדש מזמן ראשון, או שיכתבו שובר, ואם לא הגיע זמן הפרעון של סך הנשאר עדיין, אז הברירה ביד הלוה, או להחליף לו השטר או לכתוב הפרעון ע"ג השטר עצמו [נ"ד ש"ך סק"ב]. וכל זה בפרע מקצת, אבל ברוצה לפרוע הכל והשטר נאבד, יכתוב שובר, ואם הלוה טוען ברי שהשטר ביד המלוה, נשבע המלוה היסת שאינו יודע היכן הוא, דבישנו בידו פטור מלשלם עד שיחזירהו לו. ואפילו כשהשטר בעיר אחרת, י"א שפטור מלשלם עד שיחזירהו לו. מיהו כשהלוה אינו רוצה לשלם עד שיחזיר לו השטר תחלה, והמלוה אומר שישלם תחלה, ישליש השטר ואח"כ יפרע הלוה [(שו"ע חו"מ, נד)]:

משנה ז

השכר לאמצע:    ואין העשיר יכול לומר השכיר חלקך לבד:

הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים:    לחמם המרחץ:

וירחצו במרחץ:    ר"ל וירחצו בני ביתך בהמרחץ:

קח לך זיתים ובא ועשם בבית הבד:    ר"ל ותמעכם ותכבשם בבית הבד [כמו עשו דדי בתוליהן [יחזקאל כ"ג], וכ"כ גט מעושה [גיטין פ"ח ב']. ומעשין לפסולות [כתובות ע"ז א'] כולן לשון מעוך ודוחק הן. וכ"כ נ"ל דמעשה קדירה [נדרים מ"ט] ר"ל מאכל שנתמעך בקדירה. ע"י הבשול, וכדקאמר התם דאסור ברתחתא. אמנם נקט הך מתני' הכא. מדדמי להך דלעיל, דכמו לעיל באבד השובר, יאכל מלוה וחדי, כמן כן הכא באין להעני עבדים, יאכל אחיו וחדי]. והכי קיי"ל במרחץ ובכל דבר שאין בו דין חלוקה. ודוקא באין א' מהן רוצה לקנות, דברוצה א' מהן לקנות, יכול לומר לחבירו, קנה חלקי או אקנה חלקך בכך וכך. אפילו אומר הרבה יותר מדמיו, צריך השני או לקנות או למכור, אבל לא יכול לומר כן על פחות מדמיו, דבזה יפסיד העני שאין לו מעות. מיהו באינו רוצה לחנות, אבל יכול לכוף לחבירו לקנות חלקו אפילו בשער הזול [(שו"ע חו"מ קעא, ו)]:

זה על זה:    דכל א' יאמר החזרתיו כשפרע לי, ולא מצי תובע לומר א"כ היית קורע אותו קודם שהחזרתו לי, דמצי אידך לומר לאו אדעתאי אז בזה:

ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב:    דכל א' יאמר חבירי לוה:

שטרות שניהן פרועין:    ר"ל כשנמצא בבית לוה שובר שכתוב בו, שטרו של יוסף ב"ש פרוע, שניהן פרועין בהלוהו שניהן:

ישלשו:    שיכתבו גם שם זקנם של היוסף ב"ש:

ואם היו משולשים:    שגם שם זקנם שוה:

יכתבו סימן:    ארוך או גוץ [דאע"ג דארוך וגוץ לחוד לא הוה סימן [(יבמות קכ, ב)]. עכ"פ הכא נגד האחר וודאי הוה סימן מעליא. והא דלא קאמר ירבעו. ה"ט מדאין מצוי שיכיר אדם אבי אבי אביו, ואסור שאפילו הוא ידע, לא מהני, כיון דאינו מפורסם לעדים]:

ואם היו מסומנין:    שסימנן ג"כ שוה:

יכתבו כהן:    אם א' כהן והב' ישראל. ואעפ"כ באין סימנין שוה, סימן שבגופן עדיף טפי. ואם גם שניהם כהנים, יכתבו אבי זקנם [מ"ט]:

האומר לבנו:    בשעת מיתתו, ואורחא דמלתא נקט, שירא שיבוא בנו לידי חטא. וה"ה מלוה שמסופק בעצמו בשטר שבידו:

והקטן אינו פרוע:    דשטר א' אמר [ס"ה כ"ד].

המלוה את חבירו על ידי ערב:    שהיה ערב בשעת הלואה:

לא יפרע מן הערב:    עד שיתבע ללוה בדין, וכשיתחייב והוא עני, אז ישלם הערב:

יפרע מן הערב:    ר"ל אז א"צ לתבוע הלוה בדין תחלה. וכל זה באין נכסים ידועין ללוה, אבל ביש לו, לא יפרע כלל מהערב בשום אופן. מהקבלן, דהיינו באמר הערב בשעת ההלואה, תן לו ואני נותן לך, אף שיש ללוה לפרוע, יוכל להפרע מהקבלן:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך:    בין ערב בין קבלן:

לא יפרע מן הערב:    וקיי"ל כת"ק. ועי' מ"ש בסוף פרקן:

והיה בעלה מגרשה:    ואין להבעל לשלם הכתובה, וצריך הערב לשלם:

ידירנה הנאה:    ר"ל א"צ לשלם עד שידור הבעל הנאה ממנה על דעת הרבים:

שמא יעשו קנוניא על נכסים של זה ויחזיר את אשתו:    כדי שלא יעשו הבעל קנוניא עליו שישלם לה, ויחזור וישאנה אחר שתגבה כתובתה מהערב. וקיי"ל דערב דכתובה ותוספת, לא משתעבד אפילו בקנין. מדלא חסרה מידי, אבל לאשת בנו משתעבד בקנין. מיהו בא"ל תנשאי לזה ואני אתן לך כתובתך, משתעבד אף בלא קנין אפילו אינו בנו. וי"א דכל ערב דכתובה על ידי קנין משתעבד, ולאשת בנו משתעבד אפילו בלא קנין [אה"ע ק"ב ו']. וכל שהיה ערב באופן שמשתעבד, כשיגרשה בעלה ידירנה הנאה כמבואר במשנתינו [שם ז']:

משנה ח

גובה מנכסים משועבדים:    אפילו לא כתוב שם אחריות, קיי"ל אחריות ט"ס הוא בין בהלואה ובין במכר [(שו"ע חו"מ, לט) ו(שו"ע חו"מ, רכה)]:

גובה מנכסים בני חורין:    מיהו ביש עדים שקנו מידו, אפילו אין שטר גובה ממשעבדי, דהעדים שקנו מידו מוציאים הקול שלוה והשתעבד, ויזהרו הלקוחות:

גובה מנכסים בני חורין:    אפילו מודה לוה שקנו עדים מידו [ס"ט]:

ערב היוצא לאחר חיתום שטרות:    דאחר שחתמו העדים השטר, כתב הערב למטה, ואני פב"פ ערב:

גובה מנכסים בני חורין:    של ערב, דמדלא חתמו עדים על ערבותו הו"ל כמלוה על פה:

שלא על אמונתו הלוהו:    ולהכי אפילו אמר כן בפני ב"ד פטור, מיהו בקנו מידו, אפילו שלא בפני ב"ד מהני:

שכן על אמונתו הלוהו:    והנה דין ערב נחלק לג' אופנים, ערב בשעת הלואה, ערב לאחר הלואה. וערב קבלן.

• (א) ערב בשעת ההלואה, שא"ל אז הלוהו. או תן לו, ואני ערב או ואני פורע, או ואני חייב [(שו"ע חו"מ קכט, יח)], או שאמר להמלוה אז שהוא בטוח, והמלוה אמר להערב שסומך רק עליו להלוותו, ואח"כ נמצא שלא היה בטוח בשעת ההלואה [שם ב'], או אפילו אמר להמלוה כן אחר ההלואה, וע"י שאמר שהוא ערב החזיר המלוה השטר או משכן להלוה או נתפשר עמו, או שרצו ב"ד להגביהו, ואמר זה הניחוהו ואני פורע [שם ג'], בכל אלו, אם בשעת הלואה, משתעבד וא"צ קנין. ואם הוא ערב כלעיל שלא בשעת ההלואה צריך קנין [שם א']. מיהו בכל אלו אף דמשתעבד, אינו נפרע מהערב, עד שיתברר שאין ללוה קרקעות אפילו זבורית, גם שאין לו אפילו מטלטלין [שם ח'], וביש לו ללוה נכסים במדינה רחוקה, נפרע מהערב [שם י"א], ואם הלוה במדינת הים או שמת, אם הוא מליה ע"פ, אין משלם הערב, דשמא פרעו הלוה, רק במת הלוה תוך זמנו או שהודה בשעת מיתה שחייב לו, או שנדוהו ב"ד שישלם, אז משלם הערב [שם י"א י"ב]. אבל בהתנה המלוה עם הערב ממי שארצה אפרע, אז יכול לפרוע מהערב אף ביש ללוה נכסים, וי"א דצריך להתנות ממי שארצה אפרע תחלה [שם י"ד].
• (ב) ערב לאחר ההלואה, אם בעל פה, אינו מתחייב רק בקנין סודר כלעיל [שם א'], ואם כתב ערבותו בשטר ההלואה, אפילו אחר שחתמו העדים. י"א דא"צ קנין, אבל קיי"ל דצריך קנין אפילו כתב ערבותו בשטר קודם שחתמו העדים [ש"ך שם סקי"א].
• (ג) קבלן, ר"ל שא"ל תן לו ואני נותן לך, או שאמר לו תן לו ואני קבלן [וי"ח], או שא"ל אחר ההלואה, מה שנתת לו אני נותן לך, וכן בא"ל כן בלע"ז. כל שלא הזכיר מלת הלוהו או אפרע לך [סמ"ע שקל"ט ובמרדכי הגירסא, אלא לשון פרעון ע"ש] בכל אלו הו"ל קבלן, ואין חילוק בינו לערב, דכשם שהערב משתעבד רק בשעת הלואה או בקנין, או בב"ד, או בשאר דברים הנ"ל. כמו כן בקבלן [שם ה']. רק דבקבלן לעולם כשירצה המלוה נפרע ממנו תחלה, אפילו יש נכסים ללוה, רק כשרוצה הלוה לפרעו אפילו בזבורית, נפטר הערב [שם ט"ו]. אמנם בלקח הקבלן המעות מהמלוה ונתנן ללוה בהלואה, אין לו למלוה על הלוה כלום. רק באין לו להקבלן, אז נפרע מהלוה משעבודא דר' נתן [שם י"ט]. וי"א דה"ה בלא דיבר הלוה עם המלוה כלום שילוהו, רק שאמר הערב להמלוה, הלוהו. ואני פורע, דינו רק על הערב [שם כ']:

אמר רבי ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע:    זוית:

בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע:    שאין לך שום דבר מדיני התורה מאיסור והיתר, שנתנה בו תורה רשות לשכל האנושי לעוף כפי כחו לחתור ולחקור ולהחליט כפי הנראה בעיניו, כמו בדיני הממונות, שפתחה לו התורה בהם לאדם נחלה בלי מצרים, לשקול ולשפוט ולדקדק כפי שכלו, עד שרוב דיני טוען ונטען שנדברו בהם דברים הרבה כעגלה המלאה לה עמיר, כולם כללה התורה בדברים מועטים בפסוק א', באמרה בצדק תשפט עמיתך, רק מפני ששכל האדם עשוי לטעות באריגה דקה כזאת, לכן רבותינו הקדמונים בעלי המשנה והתלמוד, התאספו יחד לאלפים מגדולי האומה, והניחו לנו יסודות ושרשים בכל אלה. ובכל זה עדיין נשאר מקום להדיין להשמט לימין או לשמאל, לדמות מלתא למלתא, או לחלק ביניהם לפעמים בכחוט השערה. לכן עסק דיני ממונות ישנס שכל האנושי, לדקדק היטב שיכוון מטרת האמת על הנקודה, מלבד שכך מחוייב לו, דבכל דיני איסור והיתר, כשמסתפק בדבר, יחמיר באיסור תורה, משא"כ בדיני ממונות, לא יכול להשמט בבית הספק להחמיר, דהרי מה שהוא חומרא לזה הוא קולא לזה, וע"כ צריך להתעמל לכוון רק האמת לאמתתו:

ישמש את שמעון בן ננס:    שדקדק כל כך, דמדכתב לו שהוא ערב אחר חתום העדים. להכי לא לבד שלא שעבד לו נכסים משועבדים, אלא לא שעבד א"ע כלל, דלא על אמונתו הלוהו: