מלאכת שלמה על בבא בתרא י
<< · מלאכת שלמה · על בבא בתרא · י
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
גט פשוט: פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ט.) וכתבו תוס' ז"ל גט פשוט בין דגיטין בין בשאר שטרות מיירי והאי מילתא שייך למיתני בהאי פירקין ולא במסכת גיטין והתם שייך למיתני פ' הניזקין ולא בנזיקין דהכא אגב דתנא בפ' מי שמת בכותב שטר שכתב כל נכסיו בבריאות ובשכיב מרע תני הכא גט פשוט דאיירי בשטרות ואיידי דאיירי התם בפ' השולח בתיקון העולם תנא בתרי' פ' הניזקין דאיירי בהכי ע"כ:
גט מקושר: רבנן תקון ומסמכי לה בגמרא אקראי חד מינייהו רמי בר יחזקאל אמר מהכא על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה אלא לומר לך שנים לפשוט שלשה למקושר ופרכינן איפוך אנא ומשני מסתברא מתוך שנתרבה בקשריו נתרבה בעדיו ואסמכתא אחרת ג"כ כתבתיה בס"פ הזורק דגיטין בשם הירושלמי וכתבו תוס' בשם ר"י ז"ל ולא שיהיה חובה בזמן הזה ג"כ לעשות כן אלא כדי שלא יפסידו נשותיהם התקינו לעשות כן ע"כ ובסמ"ג סימן נ' בסדר הגט דאין אנו בקיאין בגט מקושר יפה ואף בימי חכמים אמרי' בפ' גט פשוט ומי בקי רבי בגט מקושר ע"כ. עוד כתבו ז"ל פשוט שכתבו עדיו מאחוריו פסול טעמא משום שמא יעשנו מקושר ויהיה השטר מוקדם ואפילו לא חתימו כי אם שני עדים גזרו שנים אטו שלשה. וא"ת והלא במקושר יש חלק בין שיטה לשיטה וא"כ פשוט שאין בו חלק היאך יעשנו מקושר שלא היה בו חלק וי"ל שהיה כתוב כסדר פשוט והכי מוכח ר"ח בן גמליאל מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט ואם יש במקושר חלק היאך יכול לעשותו פשוט הלא יכירו שהיה מקושר אלא ודאי לא היה בו חלק ע"כ:
ר' חנינא בן גמליאל אומר מקושר וכו': בגמרא איתא השיב רבי לדברי ר' חנינא בן גמליאל והלא אינו דומה זמנו של שטר זה לזמנו של זה פשיט מלך שנה מונין לו שנה שתים מונין לו שתים מקושר מלך שנה מונין לו שתים שתים מונין לו שלש פי' ושמא לכבוד המלך היו עושין כלומר כבר החזיק במלכותו שתי שנים כלומר מלך הרבה וחכמים תקנו לכתוב במקושר כמנהג האומה כדי לתת חלוקים הרבה וחומרות במקושר משום תקנת הכהנים הקפדנים שלא יהא נוח לגרש נשותיהם והשתא מצי אתי לידי תקלה דדילמא יזיף לי' במקושר דמוסיף ליה שתא ופרעי' בתוך שנתו וא"ל אירכס לי שטרא וכתב לי' שובר ובתר הכי משוי ליה פשוט וא"ל בתר דכתבת לך האי שובר הדרת ויזפת מינאי ושטר שלי מוכיח דזמנו בתר זמן השובר ופרקינן קסבר אין כותבין שובר ולעולם לא פרע לי' עד דקרע לי' לשטרי' ופלוגתא היא לקמן בפירקין ואיתא בגמרא דרבי לא הוה בקי בשטר מקושר עד דאסברי' זונן דהיינו שם חכם שכן דרך האומה לכתוב בשטרותיהם שתים תחת אחת שלש תחת שתים ובתר דשמעה מזונן הוא דאותיב לר' חנינא:
מפני שיכול לעשותו פשוט: ואע"ג דהוי גט מאוחר שהרי לא ידעו דתחלתו היה מקושר מ"מ כשר ומכאן שמעינן דגט מאוחר כשר לדעת תוס' ז"ל בפ' שני דגיטין והיא דעת הראב"ד ז"ל אבל לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות גירושין דגט מאוחר פסול לא הכשיר ר' חנינא אלא בגט חוב עיין בהר"ן ז"ל פ' שני דגיטין דף תקס"א. וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו פשוט שכתבו עדיו מאחוריו נ"ל שאין צ"ל בשלא חתמו העדים אלא מאחוריו דהתם ודאי פסול משום דלאו אשטרא קמסהדי דכיון שהיה להם שיחתמו בפנים והם לא חתמו אלא מבחוץ לא העידו על מה שכתוב בשטר ואע"פ שבמקושר מהני התם כיון דהכי תקינו רבנן על כרחך על מה שבתוכו הם מעידים אבל הכא לא. כך נראה שפשוט שעשאו כולו כדינו ודחתום עדיו מתוכו כראוי ורצה לרבות בעדים והחתים עוד אחרים באחוריו בזה אמרו שהוא פסול ודברי הכל שאם יקשרנו נמצא מוקדם וכן פי' מקושר שכתבו עדיו מתוכו שעשה מקושר כהלכתו ועדיו מבחוץ וריבה בעדים והחתימם מתוכו ובדין הוא שיהא כשר שאפילו יפשוט שטר מאוחר הוא וכשר אלא היינו טעמא דפסול כרבי דתניא בגמרא השיב רבי על דברי ר' חנינא בן גמליאל וכו' ולפרושי טעמא דמתניתין אתא ור' חנינא בן גמליאל סבר אין כותבין שובר לפי שיכול הוא לעשותו פשוט ויהא שטר מאוחר וכשר ומן הירושלמי למדתיה דגרסינן התם פ' הזורק וכו' ע"ש בחדושי הרשב"א ז"ל. בסוף פי' רעז"ל ורשב"ג סבר הואיל ומנהג המדינה בתרוייהו לא קפיד וכשר ע"כ. אמר המלקט דמראה מקום הוא לו כלומר שאם טורח לו לכתוב מקושר יכתוב פשוט ומיהו אם יכתוב מקושר טפי ניחא לי' שהרי מנהג המדינה בשניהם אבל באתרא דנהיגי בפשוט וא"ל עביד לי פשוט ואזל ועבד לו מקושר אליבא דכ"ע קפידא וה"ה אפכא דת"ק מודה דהכל כמנהג המדינה. וכבר כתבתי בפ' התקבל סימן ד' ובפ' האיש מקדש סימן ב' דר' אלעזר ור"ש ס"ל כותי' דרשב"ג דמראה מקום הוא לו והוו שיטה:
משנה ב[עריכה]
גט פשוט עדיו שנים ומקושר שלשה פשוט שכתוב בו עד אחד ומקושר וכו': בגמרא פריך בשלמא מקושר שכתב בו שני עדים פסול איצטריך סד"א הואיל ובעלמא כשר ה"נ כשר קמ"ל אלא פשוט שכתוב בו עד אחד פשיטא ותירץ אמימר דהא קמ"ל דשנים במקושר כעד אחד בפשוט מה התם פסולא דאורייתא אף הכא נמי פסולא דאורייתא הטילו עליו חכמים ואם גט הוא אינה מגורשת ואם שטר מלוה הוא אינו טורף ממשעבדי אבל אם יש שם עד אחד בעל פה עם עד אחד החתום בשטר אז יהיה השטר לגמרי אפילו לטרוף מן הלקוחות דמצטרפינן כן פי' רשב"ם ז"ל. ועיין בהרא"ש ז"ל:
כתוב בו זוזין מאה די הימו סלעין עשרין אין לו וכו' זוזין מאה די הימו סלעין תלתין אין לו וכו': כך מצאתי מוגה:
זוזין מאה וכו': תוס' ס"פ השואל:
דרכונות: הן דרכמונות שבספר עזרא:
אין פחות משנים: ויתר נמי לא דיד בעל השטר על התחתונה נמוקי יוסף:
כתוב בו וכו': בהרי"ף ז"ל בתר בבא דדרכונות וכו' שנוי שם כך כסף אין פחות מדינר כסף כסף דינרין ודינרין כסף אין פחות משני דינרין כסף. כסף בדינרין אין פחות משני דינרין דהב כסף ובתר הכי מייתי נמי ברייחא דקתני נמי הכי אבל בגמרא בין בבלית בין ירושלמית ליתי' במשנה ולא בהרא"ש ז"ל וה"פ כסף כתב פלוני לוה מפלוני כסף. כתב לו כסף דינרין או דינרין כסף אין פחות משני דינרין כסף דהכי משמע כסף שני דינרין לוה פלוני מפלוני כסף בדינרין משמע כסף לוה פלוני מפלוני שוה שני דינרין זהב ע"כ. ונראה ששם ברב אלפס הוא לשון יתר בדפוס ויניצאה ומ"מ אינו אלא ברייתא ובסיפא דברייתא קתני נמי זהב אין פחות מדינר זהב דהב דינרין ודינרין דהב אין פחות משני דינרין זהב דהב בדינרין אין פחות משני דינרין כסף דהב. ופריך על האי סיפא בגמרא אמאי קאמר אין פחות משני דינרין כסף דהב ודילמא דהבא פריכא בתרי דינרי דהבא קאמר ומשני אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה. ופרכינן אי הכי רישא נמי גבי כסף בדינרין דקתני אין פחות משני דינרין זהב כסף אמאי אימא כספא נסכא בתרי דינרי כספא קאמר ומשני אמר רב אשי רישא דאמר דינרי דודאי דינרי זהב קאמר סיפא דאמר דינרין דסתמייהו של כסף ומנא תימרא דשאני בין דינרי בלא נון או מם לדינרין דתנן בספ"ק דכריתות האשה שהיו עליה ספק חמשה לידות ספק חמשה זיבות וכו' כמו שכתבתי שם:
כסף סלעין וכו': ירושלמי ר"פ שני דכתובות. וכתוב בש"ע דמר איסרלן בח"מ סימן מ"ב סעיף י"ג וז"ל ועכשיו בזמן הזה אין חילוק בין אמר לו דינרי לדינרים ונ"ל דנותן לו הפחות ע"כ והובא שם בספר הלבוש. כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו לקמן דף קע"א וז"ל בקיצור שאין אומרים יד בעל השטר על התחתונה לפסול השטר אפילו בדבר שהעדים רשאין לעשותו אלא לעולם בחזקת כשר מעמידין אותו ואם יש לו שתי פנים בלשונו גובין הממועט והוא שיהא לו פנים תדע דתנן סלעים דאינון ונמחקו אין פחות משנים ואמאי לימא דאינון ז' דינרין כדתנן ברישא אלא ש"מ שאין תולין במחק דבר שהוא סותר עיקר מה שכתוב בשטר אבל במה שאינו סותר ודאי כל מה שאתה יכול לתלות במחק תלה עכ"ל ז"ל:
א"כ למה כותבין את העליון: כיון דלא אזלינן אלא בתר התחתון שאם נמחקה אות אחת מן התחתון כגון שכתוב למטה חנן לא יוכל לטעון לאו אני הוא אלא מאיש אחר ששמו כך נפל ואתה מצאתו ששמי חנני הוא דהא נוכל ללמוד מעליון שכתוב חנני ודוקא אות אחת אבל שתי אותיות אמרינן בברייתא דאין למדין מן העליון ומפרש בגמרא משום דזימנין מתרמי ליה שם בן שלש אותיות ואם נלמוד שתי אותיות שהוא רובא דשמא מן העליון א"כ הוי העליון עיקר הלכך לא ילפינן אלא אות אחת. וכתוב בנמוקי יוסף ואע"ג דלעיל גבי סלעים תלתין לא פלגינן ביה אם כתב תחתון או עליון דבכל גוונא אמרינן דלא יגבה אלא מנה שאני התם דאפשר לומר התלתין סלעים היינו מנה אלא שהם גרועים אבל מנה ומאתים ודאי שני דברים הם ויש לנו לילך אחר הראשון או אחר האחרון ומסתברא לילך אחר האחרון דאיכא למימר חזר בו מן הראשון. אמר המחבר לא שייכא הכא פלוגתא דתפוס לשון ראשון או לשון אחרון דהתם בבת אחת הם סותרים אהדדי אבל הכא שזה למעלה וזה למטה לד"ה חזר בו מן הראשון דדק בחושבנא ואשכחי אמר המחבר מה ששנינו הכל הולך אחר התחתון אם התחתון מנה שהוא לחובתו למדין אפילו משיטה אחרונה כיון שמוציאו מתחת ידו או יורשיו אבל אם הוא מאתים שהוא לזכותו אין למדין אם הוא בשיטה אחרונה הריטב"א בשם הרא"ה ז"ל. וביד פכ"ז דהלכות מלוה ולוה סימן י"ד ט"ו ובטור ח"מ סימן מ"ב וע"ש בספר מ"ע. וכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל א"כ למה כותבין את העליון פי' התוס' האי טעמא לא שייך בהא דאמרינן הכל הולך אחר התחתון דאם כתב למטה מנה אין למדין מן העליון מאתים אם נמחק קצת מן התחתון ועוד דאות א' לא שייכא כלל להני גווני אלא מילתא באנפי נפשה היא ליתן טעם למה שרגילין לכפול בשטר שמות האנשים אם נמחקה אות א' מן התחתון ילמד מן העליון כגון חנן מחנני ענן מענני ע"כ:
משנה ג[עריכה]
כותבין גט לאיש וכו': ירושלמי דגיטין פ' השולח ותוס' פ' המביא תניין (גיטין דף י"ז.) ועיין במ"ש שם. ואיתה נמי בתוס' ר"פ כל הגט:
אע"פ שאין אשתו עמו: כתוב בנמוקי יוסף אמר המחבר וליכא למיחש שמא לא יתננו לה עד לאחר זמן ויבא לחפות עליה או תטרוף היא שלא כדין פירות נכסי' שמכר בעלה בין כתיבה לנתינה שהרי כל אשה צריכה להביא ראיה אימת מטא גיטא לידה הר"ר אהרן הלוי ז"ל ע"כ. והר"ן ז"ל כתב בפ' שני דגיטין דף תקס"א דבגט ליכא למיחש להכי משום דלא מקדים איניש פורענותא לנפשי' וכן תרצו ג"כ תוס' ז"ל כאן. ודברי שניהם מבוארין יותר בחדושי הרשב"א ז"ל בפירקין דף קס"ז. וכתוב בתוי"ט אע"פ שאין בעלה עמה כתב הר"ב דזכין לאדם שלא בפניו וכו' ע"ש ודברים פשוטים הם:
והבעל נותן את השכר: גמ' מ"ט דאמר קרא וכתב ונתן והאידנא נהגו שהאשה נותנת את השכר כי היכי דלא נשהיי' בשביל השכר שאינו רוצה ליתן ותתעגן. וביד פ' שני דהלכות גירושין סי' ג' ד' וברפכ"ד דהלכות מלוה ולוה כולה מתניתין עד סוף סימן ד'. ובטור א"ה סימן ס"ו וסימן ק"י וסימן ק"כ ובח"מ סימן מ"ט:
ובלבד שיהא מכירם: הרב ר' יהוסף ז"ל כתב מצאתי מכירה. וכתוב בנמוקי יוסף ז"ל אמר המחבר הבעל נותן שכר ואפילו שכר השובר כשיגיע לידו דזכות הוא לו דלא תיהדר ותגבה כתובתה זימנא אחריתי ודוקא במקום שאין כותבין כתובה שגובה בגט ובעדי מיתה או שיש עדים שלא כתב לה שצריך השובר כדי שלא תגבה ממנו בעדים אבל במקום שכותבין כתובה כיון שהיא לא נזהרה בכתובתה והוא פורע לה היא פורעת שכר השובר וכן אתה דן בשטרות דעלמא שאם אבד המלוה השטר הוא נותן שכר והא דאיצטריך למימר אין כותבין שטר ללוקח וכו' כתב הרמב"ן ז"ל דארישא קאי שאם קנו מיד הלוה או מיד המוכר שלא בפני לוקח ומלוה והא לוקח ומלוה תובעין שיכתבו ויתנו להם אין כותבין להם כלל שלא אמרו סתם קנין לכתיבה עומד אלא כשהוא לפניהם א"נ דלא ניחא ליה שיתנו לו עד שיקבל מעותיו. ודעת הרשב"א והרא"ה ז"ל דכל שקנו מיד המוכר והלוה סתם כותבין ונותנין למוכר וללוקח ומתניתין פשיטא אלא דאגב רישא נקט לה. ובסמוך אכתוב דברי המגיד משנה:
ובלבד שיהא מכירן: מה שפי' רעז"ל בסוף לשונו וכן בשובר ר"ל שגם בשובר צריך שידע שפלוני שם בעלה. וז"ל נמוקי יוסף ז"ל ובלבד שיהו הסופר והעדים מכירין שזה שמו ושם אשתו דאי לאו הכי איכא למיחש שמא יכתבנו לצורך אחת מקרובותיו הרוצה להתגרש מאישה ובגט זה תגבה כתובתה מבעלה כדתנן הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה וכן בשובר איכא למימר שלא יתן אותו לקרוב שלו שחייב בכתובת אשתו ע"כ. והעלה המגיד משנה ברפכ"ד מהלכות מלוה ולוה דלא בעינן הכרת שם הלוקח והמלוה רק בהכרת שם המוכר והלוה סגי וזהו שמשנתינו לא אמרה ובלבד שיהא מכירן אלא בגט ושובר לפי ששם אנו צריכין הכרת שניהם והוצרך להשמיענו כן שנחוש למי ששמו כשמו אבל בלוה ומוכר לא צריך אלא הכרת שמותן ולפיכך לא דברה בהן המשנה לפי שפשוט הוא שצריך שיכירו שם הלוה ושם המוכר שמא יעלו שמותן בשמות אחרים ואם היינו צריכין להכרת שמות המלוה והלוקח היה להם להשמיענו רבותא זו כך נ"ל עכ"ל ז"ל:
כותכין שטר ללוה: פ"ק דב"מ דף י"ב. ותוס' פ' המביא תניין (גיטין דף י"ז) ובטור ח"מ סימן ל"ט. וכתב שם מר איסרלן ז"ל בסעיף י"ג וז"ל ומיהו אם המלוה מוחה שלא לכתוב השטר ללוה מפני שאינו רוצה שיצא עליו קול שהוא משופע בנכסים וכיוצא בזה אין כותבין בעל כרחו ע"כ ופשיטא הוא:
אע"פ שאין מלוה עמו: וליכא למיחש למיחזי כשקרא כמו באשרתא דדייני דאם כתבו קודם דניחזי חתימת ידי סהדי פסולה דהכא כיון שהוא כותב חובתו לא שייך מיחזי כשקרא תוס' ז"ל. והא דתנן כותבין שטר ללוה וכו' היינו שימסרו השטר ללוה ולא למלוה אם הוא שטר שאין בו קנין. וכתב נמוקי יוסף ז"ל ודוקא בשטרי הקנאה ששעבד נפשו באותו קנין סודר שאפילו לא יגבה עד זמן מרובה כל קרקעותיו משועבדים מעתה משעת הקנין ואז לא הוי טורף שלא כדין אם יטרוף לקוחות מזמן זה אבל בלא קנין לא דשמא לא ילוה עד סוף ששה חדשים וכיון שזמן השטר הוי מעכשיו אתי לטרוף לקוחות מזמן זה וטריף שלא כדין ע"כ. והיא אוקמתא בגמרא שם בפ"ק דב"מ וכתבה שם הרי"ף ז"ל אמתניתין דמצא שטרי חוב וכתוב שם בנמוקי יוסף בשם ר"ח דאע"ג דאמרינן דבשטרי אקנייתא אע"פ שלא לוה קנה ה"מ היכא דמטא שטרא לידיה דמלוה אבל היכא דלא מטא שטרא לידי' דמלוה לא ושכן דעת הרי"ף ז"ל בתשובה. אבל רש"י ז"ל ורוב המפרשים ז"ל ס"ל דאע"ג דלא מטא לידיה דמלוה קנה ע"כ. עוד כתב שם אבל שטר שאין בו הקנאה אין כותבין אא"כ מלוה עמו ואין צריך שיתן המעות בפניהם דכיון שנמסר השטר ליד המלוה קנה ע"כ. וכתב שם בשם הרנב"ר ז"ל נ"ל עוד דאפי' בשטרא דלאו אקנייתא כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ובלבד שיזכו עדים למלוה ושיעמוד השטר בידם מאותה שעה ואילך בשביל המלוה דבכל כה"ג הוי מלוה עמו דזכין לאדם שלא בפניו ולא באנו למעט בשטרי דלאו אקנייתא אלא שלא יכתבו שטר ללוה ויתנוהו לו או שיעמוד בידן של עדים בעדו ע"כ: כתב הר"ן ז"ל בפ' שני דכתובות כל שמפרש לוה לכשילוה ישתעבד מנכסיו אפילו בשטרי דלאו אקנייתא כותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ע"כ. וכתוב בסימן ל"ט בס' הלבוש דהא דתנן אע"פ שאין מלוה עמו הרמב"ם ז"ל מפרשה אע"פ שאינו לפנינו אבל לעולם צריכין הם להכיר גם את המלוה ואתא לאשמועינן דלא חיישינן שמא לא ימסור לו השטר מיד אלא לאחר זמן ויבא לטרוף לקוחות שלא כדין דמיירי בשטר הקנאה דכיון דשטר הקנאה הוא הנכסים קנויין לו מעכשיו אע"פ שלא בא השטר עדיין לידו ע"כ בקיצור וע"ש עוד:
והלוה נותן את השכר: ואם אבד המלוה את השטר הוא נותן את השכר נמוקי יוסף ז"ל: וכתב הרמב"ן ז"ל הא דקתני אין כותבין ללוקח ולמלוה כשבאו הם לבדם לכתוב ושלא לצורך נשנית שאם נכתוב להם עדות שקר הוא אלא אגב רישא קתני לה. ויש לפרש דארישא קאי לומר דאם קנו מן המוכר שלא בפני לוקח ובא מוכר לכתוב כותבין לו בא לוקח לכתוב אין כותבין לו דלא אמרינן דסתם קנין לכתיבה עומד אלא בפניו אי נמי אפשיטי זייר ולא ניחא ליה דנימסור שטרא עד דשקיל דמי' ומיהו זכה זה במקחו מחמת הקנין לדעת ר"ש בפ"ק דמציעא עכ"ל ז"ל וכתבתי' לעיל בכלל דברי נמוקי יוסף ז"ל:
כותבין שטר למוכר: פ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף ע"ז) ובקדושי' פ"ק דף כ"ז ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"א:)
אע"פ שאין לוקח עמו וכו': וכתב נ"י ז"ל ודוקא שכותבין בשטר המכר שקבל המעות מידו שאין כאן שום חובה ללוקח אבל אם לא יעיד על עצמו שכבר קבל הדמים אין כותבין אלא מדעת הלוקח דשמא אינו רוצה לקבל אותה לקיחה והלוקח יתן שכר שהרי לעולם הוא נהנה יותר מן המוכר דהא אמרי אינשי זבנת קנית דזבין אוביד ע"כ והם דברי הר"ר יהוסף הלוי ז"ל והרמב"ם ז"ל חולק עליו שאין צריך שיעיד על עצמו שקבל המעות. דכיון שכותבי' שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו פשיטא שיכול לומר דשלא מדעתו נכתב השטר עד כאן:
והלוקח נותן את השכר: פי' הרשב"א ז"ל בחדושיו תקנת תכמים שכך הדין שמי שנשכר יתן השכר ומיהו נעשה כאומר לו הילך זוז והקנה שטר למוכר דספר מקנה בעינן כדמוכח בפ' המביא תניין והשתא דתקינו רבנן שהאשה תתן שכר הגט הכי נמי אמרו שתהא כאומרת לו הילך זוז והקנה הגט לבעל לפיכך אינו צריך להיות הקסת והדיו והקולמוס והקלף אלא של סופר והוא מוכר הכל באותו זוז עכ"ל ז"ל. וביד ר"פ שלשים דהלכות מכירה. ובטור ח"מ סימן רל"ח ושם כתוב ובלבד שיהיו העדים מכירין השמות שבשטר שזהו פלוני בן פלוני וזהו פלוני בן פלוני שאל"כ יש לחוש שמצוה על אחר לכתוב שמכר שדהו לפלוני ע"כ:
משנה ד[עריכה]
אין כותבין שטרי אירוסין: שטרי פסיקתא כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' והכי מסיק בפ"ק דקדושין דף ט'. וכתוב בנמוקי יוסף דאע"פ שהם דברים הנקנים באמירה מ"מ אם נכתבו גובה מנכסים משועבדים הלכך איך יחייבם אם לא מדעת שניהם יחד ע"כ. אבל בכתובות פ' הנושא (כתובות דף ק"ב) מסיק דשטרי אירוסין ממש שטר שמקדש בו את האשה וכתוב בו הרי את מקודשת לי אני פלוני או בתך מקודשת לי אני פלוני וכתב הריטב"א ז"ל בפ"ק דקדושין שטר נשואין לאו היינו כתובה אלא שטר אירוסין ונשואין היינו שטר קדושין שהוא מקדש והוא עיקר נשואין והכריח על זה ואחר כך כתב וי"ל דלעולם שטר כתובה וכל היכא דליכא קנין אין כותבין אלא מדעת שניהם לומר שיכתבו ויתנו לה בו ביום משום קנוניא דלקוחות ולאפוקי שאין כותבין ונותנין לו כך נ"ל עכ"ל ז"ל וכן פי' רשב"ם ז"ל ג"כ ונישואין כתובה ע"כ. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל והחתן נותן שכר אי בשטרי פסיקאתא איהו הוא דקני מהשתא ומה שקנתה אשה קנה בעלה ולמאן דאמר שטרי קדושין ממש הוא הא קמ"ל דאפילו צורבא מרבנן נמי ס"ד היא תתן השכר ונימא שהשכר כדי שיקנה הסופר השטר לבעל כדאמרינן השתא בגיטין קמ"ל אבל ודאי בעינן שיהא שטר הקדושי' שלו ואפילו בצורבא מרבנן דאתקש ליציאה עכ"ל ז"ל. וביד פ' עשירי דהלכות אישות סימן ז':
אין כותבין שטרי אריסות וקבלות: כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל וגם מחק מלות אין כותבין דהאי בבא ודשטרי בירורין וכתב כן מצאתי:
שטרי אריסות וקבלנות: וכיון שכתבו שטר אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא כופים את המקבל לעבדה כראוי לה ואת בעל הבית ליתן לו שדהו ומהי שקבל עליו בזריעה ועבודת השדה למחצה לשליש ולרביע לפיכך אע"פ שקבל עליו בפניהם לקבל שדה זו אין כותבין שהרי הם יכולין לחזור בהן עד שלא כתבו ומשכתבו קנו ואי קביל נמי לשלומי כלום וכתבו ה"ל כְּמַלְוָה בשטר. ושטרי בירורין למ"ד שטרי טענתא אין כותבין אע"פ ששמעו מהם טענות בב"ד שמא הוא רוצה לחזור ולטעון ומשכתבו על פיהן אינם יכולים לחזור ולטעון ואע"ג דקא יהיב אמתלא ואע"ג דלא אתו עדים דמשעת כתיבה ה"ל לברורי טענתי' ולמ"ד שטרי בירורין נמי חד טעמא הוא משום שאע"פ שבירר לו אחד יכול לחזור בו עד שעת ישיבתן בדין שטענו בפניהם או עד לאחר גמר דין ומשכתבו אין יכולין לחזור בהן וכן פי' רש"י ז"ל בפ' שנים אוחזין כותבין שלא יוכלו לחזור בהן. ומעשה ב"ד כגון שטרי חליטאתא ואדרכתא ודכוותהון שמשנכתבו קנו ואין אחד מהם יכול לחזור ואחריותם נמי רמיא עלייהו וכן נ"ל לגבי בירורין של ב"ד שאמרתי שיכול להוסיף על שלשה עד שיכתבו כדאתמר בספרי טרחכם וכו' עד ומיהו ודאי שאם קנו מהם או כתבו בירורין אין להוסיף ואין לגרוע ע"כ:
והמקבל נותן את השכר: ואפילו בשדה בורה שצריך להובירה שנה או שנתים ואין ריוח עתה למקבל אפ"ה המקבל נותן שכר. פי' אחר שדה שהיתה בורה מזמן גדול מהו דתימא ריוח דנותן הוא שמתקן לו שדהו שהיתה חריבה והוא יתן קמ"ל דלא. ובטור ח"מ סימן ש"ך:
שטרי בירורין: שטרי טענאתא וכן זה בורר. אמר המחבר ולאחר כתיבה אין יכול לחזור ולטעון ואפילו בנותן אמתלא ואפילו לא הוכחש בעדים וכן זה בורר וכו' עד שלא כתבו יכולין לחזור בהן ולברור אחרים ומשכתבו אין יכולין לחזור בהן וכן פי' רש"י ז"ל בפ"ק דבבא מציעא. ומיהו בירושלמי שאם טענו כבר בפני ב"ד שאין יכולין לחזור בהן. ולמדו מכאן שאין כופים לשום אדם שיתן טענתו כתובה אפי' לב"ד וכ"ש לבעל דינו דדמי עלי' כאריא ארבא נמוקי יוסף ז"ל. ונראה שמה שכתב ולמדו מכאן וכו' ר"ל ממילתי' דרשב"ג שהוא פוסק הלכה כמותו אח"כ חפשתי בבית יוסף בח"מ סי' י"ג דמשמע משם דלמדו מכאן הוא מדקתני אלא מדעת שניהם. אבל מתשובת הרשב"א ז"ל שהביא שם מוכח דאע"ג דלית הלכתא בהא כרשב"ג שמעי' מיניה דהאי דינא במכ"ש לרשב"ג ואפילו ת"ק יודה בהא שאין למסור טענותיו כתובות ליד בעל דינו ע"ש:
רשב"ג אומר לשניהם כותבין שנים: לכל אחד טענותיו בשטר בפני עצמו וכל אחד יתן שכר שטרו ואין זו מדת סדום שהרי חסר הוא הרבה בדבר אם יכתבו שטר אחד לשניהם וטעמי' משום דא"ל לא ניחא לי דתהוי זכותי בשטר אחד אצל זכותך דדמית עלאי כאריא ארבא כל שעה שתראה הכתב תהי' בא עלי בעלילת טענותיך הכתובין בו ושם תראה טענותי ונבוא לידי מריבה כי איש מריבות אתה הכי איתא בגמ'. אבל ת"ק נראה דס"ל דכיון שאינם אלא שטרי טענות בלבד שטענו עכשיו כבר בפני ב"ד אין כ"כ הפסד בדבר ועוד שיש בו משום מדת סדום שצריך זה לרבות בשכר כותבין לשניהם יחד ושניהם נותנין את השכר. מן התשובה הנזכרת אבל י"ס דגרסי לשניהם כותבין בלמד וכמו שהעתקתי וכן הוא בגמרא:
משנה ה[עריכה]
מי שפרע מקצת חובו: פ"ד דנדרים דף כ"ז ובפ' איזהו נשך דף' ס"ו ובפ' הבית והעליה דף קי"ו. ובתשובות הרשב"א ז"ל סי' תרנ"א ואלף וקמ"ט ואלף וקס"א:
ר' יוסי אומר יתן ר' יהודה אומר לא יתן: כתוב בנמוקי יוסף ז"ל אמר המחבר כתב הריטב"א ז"ל דעת מורי הרב החכם ומורי הרשב"א ז"ל שהטוען לחברו שיתן לו טופס משטרו שמוציא עליו כ"ע מודו שיכול לומר בעל השטר אתה רוצה לבקש עקיפין של שקר על שטר שלי כדי שתפסידני וזו טענה גדולה היא אבל מראה הוא לו בב"ד לקרותו ולראותו וכן דנתי לפני רבותי פעמים הרבה ע"כ. וכתוב בנמוקי יוסף פ' הזהב דף פ"ט ע"ב דודאי ליכא לפרושי דיתן לו את שטרו רוצה לומר שאני רוצה להתחייב לו בדמי כל השטר אע"פ שפרעתי מקצתו דא"כ מה יתן דקאמר ר' יוסי והיאך גובה בשטר זה והרי נמחל שעבוד מקצתו ואחר שנמחל שעבודו אינו חוזר ומשתעבד בו אלא ודאי הכי קאמר לי' יהו מעות אלו מתנה וישאר שעבוד החוב כמו שהי' מתחלה ופליג ר' יהודה ואמר לא יתן דס"ל דבמחילה נמי שייך אסמכתא והכי נמי משמע בתוספתא וכו' עד והיינו דוקא במקרקעי הוא דהוי אסמכתא אם לא אמר לו מעכשיו אבל במטלטלי לית בהו משום אסמכתא כדאיתא בתוספתא וכו' עד ולא פליג בה ר' יהודה כלל. והרמב"ן ז"ל יהיב טעמא למילתא דכיון דקיימא לן כר' יצחק דבעל חוב קונה משכון ולא שאני לן בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו כמאן דאמר לי' מעכשיו דמי ע"כ ועיין עוד שם ובחדושי הרשב"א ז"ל דף קס"ח. וביד פי"א דהלכות מכירה סי' ה'. ובטור ח"מ סי' נ"ד והובא ג"כ בסימן ר"ז:
משנה ו[עריכה]
מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים: כן הגירסא ברוב המקומות וכן הגיה הרי"א ז"ל אכן בגמ' בבלית הגרסא מעידין. ואיתה בתוס' ר"פ אע"פ והרא"ש פ"ד אחין דף ג'. וביד פכ"ג דהלכות מלוה ולוה סימן י"ב ט"ו ט"ז ובפ"ג דהלכות עדות סימן ד'. ובטור ח"מ סי' מ"א:
ובא לפני ב"ד: דאי לא תימא הכי אין עדותן מועלת לעשות שטר דהוי מפיהם ולא מפי כתבם מתוספת יום טוב:
ופלוני ופלוני עדיו: וכותבין לו כל מה שהיה כתוב באותו שטר ואח"כ חותמין את שמותם בסוף. וכתוב בנמוקי יוסף ז"ל אמר המחבר מורי נר"ו אומר דבעדים שהכירו החתימות סגי שאין זה עד מפי עד כי על עיקר הכתב הם מעידין ולא על המנה וזו היא עדות גמורה וקיום גמור הוא והרי זה כאילו העידו נתברר לנו שהי' לפלוני שטר מכר או שטר מתנה וכן עיקר הריטב"א ז"ל ע"כ. ולשון הר"מ במז"ל שם מי שבלה שטר חובו והרי הוא הולך להמחק מעמיד עליו עדים ופי' הרב המגיד מעמיד עליו עדים שיראוהו בטרם הראותו אותו לב"ד ע"כ. וי"מ מי שנמחק שטר חובו כגון שנפלו מים על הטופס ולא על חתימת העדים מעמיד עליו עדים קודם שלא יהא רשומו ניכר שיראו מה שכתוב בו ויעידו לפני ב"ד וב"ד יראו חתימת העדים ויקיימוהו ע"כ. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל מי שנמחק שטר חובו פי' חוץ מחתימתן של עדים ה"ז מעמיד עליו עדים לראות הכתוב בו ובא לב"ד ועושין לו קיום וכותבים פלוני ופלוני עדיו החתומין בו וי"א צריכין לכתוב אף העדים שהעידו שהיה כתוב בו כך שמא יפסלם בעל הדין או יביא ראי' שהם קרוביו ותמהני אע"פ שמעידין העדים שהי' כתוב בשטר שלוה פלוני מפלוני מנה שמא היו בו לשונות סתומין שאין העדים בקיאין בהן ואם יבואו לב"ד ידונו עליהם וכי העדים הם דנין ולא נראה לומר שקודם שימחק יכתבו העדים בשטר משמוש שלהם הכתוב בו ויעידו עליו בב"ד דלישנא דתלמודא לא משמע הכי אלא שסומכין על העדים עכ"ל ז"ל. ובגמ' בברייתא ת"ר איזהו קיומו אנו פלוני ופלוני ופלוני הוציא פלוני בן פלוני שטר חוב מחוק לפנינו ופלוני ופלוני עדיו ופי' נ"י ז"ל ופלוני ופלוני עדיו פי' העדים המעידין שראוהו קיים והעדים החתומין בו וזה צריך כשלא רצו ב"ד לטרוח ולברר שהן כשרין וכדי שיוכל הלוה לפוסלם כיון שמזכירין שמותן אם הוא מכירן או יחקור עליהן אבל אם כתבו סתם שהיו עדים כשרים בהכי סגי ע"כ בהרחבת לשון קצת. וכתוב בבית יוסף שם סי' מ"א שגם התוס' ז"ל כתבו שצריך להזכיר ג"כ עדים שהעידו על מחיקת השטר שאם ירצה הלוה יוכל לפוסלם ותימא שלא הוזכרו במשנה וכתב הרא"ה ז"ל ושמא פלוני ופלוני עדיו הכל בכלל כל העדים הצריכים לדבר ע"כ. ולשון ספר הלבוש שם מעמיד עליו עדים שמכירים החתימות ובא לב"ד והם עושים לו קיום ע"כ:
מי שפרע מקצת חובו: פ' אע"פ דף נ"ו ותוס' פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ו:)
רבי יהודה אומר יחליף: בברייתא מפ' ר' יהודה דבריו דעדים מקרעין אותו שטר שכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון ורב תנא הוא ופליג עלי' דר' יוסי ועלי' דר' יהודה נמי דלא סגי בעדים לקרוע שטר ראשון דלא אלימי עדים להחליף ולגבות מזמן ראשון דבשלמא בי דינא אלימי לאפקועי ממונא לטרוף מזמן ראשון שלא כדין דמן הדין לא אלים שטרא למיטרף אלא מיום שנכתב ואילך אלא דב"ד אלימי לאפקועי ממונא דהפקר ב"ד הפקר כדנפקא לן מאלה הנחלות הלכך ב"ד הם שמקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון:
צריך להיות שומר וכו': ס"א לא גרסי' צריך להיות:
א"ל ר' יוסי וכך יפה לו: למלוה שיהא הלוה צריך לשמור שוברו דעבד לוה לאיש מלוה ובדין הוא שיטרח בשמירת שוברו בשביל שע"י כן יכוף המלוה ללוה לפורעו פי' שע"י שחושש הלוה שמא יאבד שוברו או יאכלוהו עכברים יהיה זריז וממהר לפורעו כל מה שיוכל יותר מהרה מה שהלוהו בשעת דוחקו בבת אחת שאם יחליפנו בשטר אחר כפי הסכום הנשאר לא יהי' זריז לפורעו אלא זוזא זוזא והלא המלוה הלוה לו בבת אחת ואע"פ שאם יכתוב לו שובר ויאבד אותו יגבה המלוה ממנו כל החוב וישמח במקצת שפרע לו יותר טוב הוא זה דעבד לוה לאיש מלוה ומ"מ אם הסכימו שניהם להחליף יכתוב הזמן הראשון הכתוב כבר בשטר שקרע שאם היה כותב זמן שני של עכשיו שמחליפו אשתכח דמפסיד המלוה כל אותו שעבוד קרקעות שמוכר משעת ההלואה מנמוקי יוסף ז"ל. וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו הא דתנן וכן יפה לו ולא ירע כחו של זה ה"ק כן יפה ללוה עצמו שלא ירע כחו של מלוה להחליף שטרו לזמן שני שאם הי' עושה כן לא הי' מלוה רוצה לקבל פרעון לחצאין שלא יפסיד שעבודו מזמן ראשון ותקנה גדולה היא ללוה לקבל ממנו לחצאין ועוד יפה לו שלא יהא נועל דלת בפני לווין ור' יוסי דמתני' סבור הוא דר' יהודה מזמן שני קאמר והר"ש ז"ל פי' וכן יפה לו למלוה ולא מחוור ע"כ. וכתבו התוס' בכתובות דף ט"ז דלאו דוקא לוה אלא ה"ה בכל חוב כמו כתובה ושטרי מקח ע"כ:
משנה ז[עריכה]
שני אחין וכו': פ"ק דמכלתין דף י"ג:
קח לך עבדים: דכמו שהניחה אבינו כן תהיה לעולם ולא יניחו לו להרבות בני אדם במרחץ אלא מבני ביתו. וביד פ"א דהלכות שכנים סימן ב'. וכתב שם המגיד משנה בשם המפרשים ז"ל פי' עשאן לשכר שהן גדולים וראויין להשכירן עשאן לעצמו קטנים וראויין לעצמו ואורחא דמילתא נקט לא שתהא כוונת האב מעלה ומורידה בזה ע"כ ועוד כתב שם בשם הרשב"א ז"ל ע"ש. ובטור ח"מ סי' קע"א. ועיין במה שכתב נמוקי יוסף ז"ל בספ"ק דמכלתין דהיכא דא"ל העני לעשיר גוד או איגוד כיון שהוא תובע אע"ג דלית לי' דמי ודאי כייפי' לי' לעשיר דהא דינא קאמר כן פסק הרב אלפס ז"ל ע"כ. וצ"ע לע"ד דלא משמע כן מלשון הרב אלפס ז"ל ושם במגיד משנה נראה שהוא משווה דברי ההלכות לדעת הרמב"ם ז"ל לגמרי ואני רואה שם בהרמב"ם ז"ל כתוב כן ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו אא"כ אמר לו קנה ממני או מכור לי והריני לווה וקונה או מוכר לאחרים וקונה הדין עמו ע"כ ועיין שם בטור. ושמא כוונת נמוקי יוסף ז"ל למה שכתב הרמב"ם ז"ל שיכול העני לומר אני לווה וקונה אע"פ שלא נכתב מבואר זה הדין בהרי"ף ז"ל או שמא טעות נפל שם בנמוקי יוסף ואע"פ שנגיה במקום עני עשיר עדיין אין לו שחר. וכתב הרי"ף ז"ל איידי דתנא רישא [כו' עי' בתוי"ט] וכתב עליו הרא"ש ז"ל התוס' פירשו לאו דוקא עשאי לשכר הה"נ אם מוצא להשכיר בעיר אפי' עשאה אביהם שהיה עשיר לעצמו עשאו לעצמו כלומר שאין מוצא להשכיר ואפשר לקיים דברי רב אלפס ז"ל על דרך זה דאם אינו מוצא העני להשכירן ולא עבדים ולא זיתים יאכל הלה וחדי עכ"ל ז"ל:
ועשם בבית הבד: נ"ל שהיא מלשון עשו דדי בתוליהן דיחזקאל סימן כ"ג תוס' יו"ט ויש הכרח קצת לדבריו ז"ל מדלא תני ועשה אותם בבית הבד:
יוסף בן שמעון: הר"ר יהיסף ז"ל יוסי וכתב ס"א יוסה:
ולא אחד יכול להוציא עליהן: ש"ח ר"פ כל הגט. כתב הריטב"א ז"ל שאם אחד מהם היה קטן בזמן הכתוב בשטר גובין מן האחר שהי' גדול משום דאמרינן בפ' מי שמת חזקה אין העדים חותמין אא"כ נעשה בגדול וכל מי שלא עשה כן נקרא רשע ואין אדם משים עצמו רשע נמוקי יוסף ז"ל: [הגה"ה כתב הרשב"א ז"ל שמעי' מהא דבשטרי דלאו אקנייתא לכ"ע מוציאין אפילו זה על זה דהא אוקימנא מתניתי' דכותבין שטר ללוה דוקא בשטרי אקנייתא הא בשטרי דלאו אקנייתא כי ליכא מלוה בהדי' לא כתבינן כדאמרינן בפ"ק דמציעא הלכך אפילו לתנא דמתניתי' כל כה"ג כיון דאין כותבין מוציאין כך נ"ל עכ"ל ז"ל]: ובגמרא דייק הא הם על אחרים יכולין להוציא ותנא דברייתא פליג עלה דכי היכי דאין מוציאין ש"ח זה על זה כך אין מוציאין על אחרים ובגמ' מפרש במאי פליגי דכ"ע אית להו אותיות נקנות במסירה ועל כרחו יפרע לו למי שהשטר בידו אך אם צריך להביא ראי' בעדים שמסרו לזה בפניהם דלא נימא פקדון הוא אצלו או השמיטה ממנו בהא פליגי תנא דמתניתין ותנא ברא תנא דידן סבר אינו צריך להביא ראי'. אלא העמידהו בחזקת המוחזק בו ותנא ברא סבר צריך להביא ראי'. ואיכא תו אידך ברייתא דקתני כשם שמוציאין ש"ח על אחרים כך מוציאין זה על זה ובגמרא מפרש לה נמי במאי פליגי ושלש מחלוקות בדבר ובהא פליגי תנא דידן ותנא ברא דהאי ברייתא דתנא דידן סבר כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכיון שכן זימנין דאזיל לגבי ספרא וסהדי ואמר להו כתבו לי שטרא דבעינא למיזף מיוסף בן שמעון חברי ובתר דכתבי וחתמי לי' נקיט לי' ואמר לי' הב לי מאה זוזין דיזפת מנאי והוא אינו יודע מה ששנינו שאין יכול להוציא על חברו ששמו כשמו ותנא ברא סבר אין כותבין שטר ללוה עד שיהא המלוה עמו ומסתמא שניהם היו במעמד מקום שנכתב וכיון דאינהו ידעי ואין מקפידין זה על זה לא חיישינן תו לשום רמאות כיון דלנפילה לא חיישינן לומר שנפל מיד יוסף בן שמעון ואתרמי דאשכחי' יוסף בן שמעון אחר. וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל אף ע"ג דאמרינן הכא דכ"ע בין תנא דמתניתין בין תנא דברייתא סבירא להו דאותיות נקנות במסירה ואביי ורבא נמי הכי ס"ל לא סמכינן אהא דהא אמימר ורב אשי דבתראי אינון פסקו הלכה בס' המוכר את הספינה דאין אותיות נקנות במסירה והאי דאמרינן הכא דכ"ע אותיות נקנות במסירה אוקמתא בעלמא היא ולאו דסמכא היא והכין פסקו רבנן קשישי כדכתיבנא ע"כ:
נמצא לאחד בין שטרותיו וכו': ספ"ק דמציעא מוקמינן לה כגון שנמצא השטר בין שטרות קרועין הלכך השובר כשר ובגמ' דייק טעמא דנמצא הא לא נמצא מצי מפיק והא אנן ולא אחר יכול להוציא עליהן ש"ח תנן ומשני א"ר ירמי' במשולשין שפירש בשטר שלשה דורות יוסף בן יעקב בן יצחק ובאידך כתיב יוסף בן יעקב בן דוד ובשובר כתוב סתם יוסף בן יעקב הלכך אתרע כחם והם בחזקת פרועים שכל אחד טוען שלי פרוע והמלוה אינו יכול להכחישו הואיל ונמצאו השטרות בין השטרות קרועין. אביי אמר מתניתין כשנמצאו בבית לוה מיירי והכי קתני נמצא. ללוה אחד בין שטרותיו שובר שהשטר שהי' נושה בו יוסף בן שמעון פרוע הוא והיו שני יוסף בן שמעון נושין בו ואלמלא זה השובר היו שניהם נפרעין ממנו שטרותם כדאוקימנא שהם יכולין להוציא ש"ח על אחרים ועכשיו זה השובר הורע חזקתם דקיימא לן יד בעל השטר על התחתונה וכשיוציא כל אחד מהן שטרו אומר לו הנה השובר עליו. ומיהו נראה שאם שניהם באים בהרשאה זה מזה על הלוה יכולין לגבות אחד מן השטרות ממה נפשך מן הלוה שהרי הוא מודה בעל כרחו בשני השטרות אלא שפרע אחד מהן ומיהו אי טעין לוה ואמר לשניכם פרעתי והשובר נכתב על שניכם סתם נראה בעיני דטענה מעלייתא היא אבל היכא דמודה בשני הלואות אלא שפרע אחת מהן נהי נמי דהורע כח המלוין לגבות כל אחד חובו אכל יעשו שטר ביניהם ויגבו בין שניהם מן הלוה שטר אחד על ידי שיכתבו הרשאה זה לזה רשב"ם ז"ל. וז"ל נמקי יוסף מפשט מתניתין משמע שאם מצא המלוה שובר ששטר יוסף בן שמעון שהיה חייב לו פרוע שניהם פרועין אם שני יוסף בן שמעון שהיו באותה העיר חייבי' לו דכל אחד מצי למימר אני הוא שפרעתי ולפיכך מקשה דמשמע דדוקא משום שמצא השובר הוא דאמרינן דשניהם פרועין הא אם הי' מוצא השטר חוב הי' גובה והא קתני אין אחר יכול להוציא עליהן ומשני אה"נ דאין אחר יכול להוציא עליהן אבל הכא ה"ק שהמלוין הם שני יוסף בן שמעון ואחד מן השוק שהי' מחוייב להם מצא השובר וה"ק אין אחר יכול להוציא עליהן ולא הן על אחר דאם אותו אדם הי' מחוייב לשני יוסף בן שמעון באותו שובר נפטר משניהם ע"כ:
יכתכו: וביד פכ"ד דהלכות מלוה ולוה סי' ח' ט'. ובטור ח"מ סימן מ"ט:
ואיני יודע איזהו: בטור ח"מ סוף סי' ס"ה:
שטרות כולן פרועין: חוץ מאותם שיאמרו עדיין לא פרענו וכתוב בנמקי יוסף ז"ל אמר המחבר ומסתברא דלאו דוקא אמר בפירוש איני יודע אלא כל שלא בירר להם איזהו כן הדין ונראה דכל שמצאו שובר בעדים על אחד מהם ברשות אחד מן הלוים שגובין השאר שהרי נתברר שהיה פרוע ולשובר אמנה לא חיישינן. ומצאתי לרבינו מאיר הלוי הנשיא ז"ל שכתב כי מלוה שהוציא ש"ח וטענו עליו שהוא פרוע ואמר איני יודע אינו גובה בו אבל אם חזר ואמר עיינתי בחשבוני וזכור אני בררי שאינו פרוע דחוזר וגובה בו דמשום דאמר מעיקרא איני יודע לא אפסיל שטרא לגמרי אלא שלא היה ראוי לגבותו בספק הריטב"א ז"ל ע"כ:
נמצא: ללוה אחד שם בבית המת שני שטרות שלוה הימנו שתי הלואות:
והקטן אינו פרוע: דשטר בין שטרותי קאמר דמשמע אחד ולא שנים. ירושלמי תני לא דומה אימת שטר גדול לאימת שטר קטן ע"כ. ובגמ' מוכח שאם אמר חוב לך בידי פרוע כל שטרות שעליו כולן פרועין דשם חוב כולל הוא. וביד ס"פ ששה עשר דהלכות מלוה ולוה:
דמלוה את חברו ע"י ערב: פ' יש בכור (בכורות דף מ"ח.) וביד שם פכ"ה:
רשבג"א אם יש נכסים: רבה בר רב הונא פסיק הלכתא כרשב"ג בכל מקום במשנתנו אפילו בערב וצידן חוץ מראי' אחרונה דלא כר' יוחנן ואנן קיימא לן כר' יוחנן דאמר חוץ מערב וצידן וראי' אחרונה מיהו כתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל והדן כללא לאו דוקא הוא דלא אמרינן הלכתא כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא ע"כ. וכתוב בנמקי יוסף בשם הגאונים ז"ל דאינו נפרע מן הערב אלא בשבועה שלא נפרע עדיין מן הלוה כדין הבא ליפרע מן היורשים וכן הדין בקבלן אבל אם יש ללוה נכסים ידועים לא יפרע מן הערב דנכסוהי דבר איניס אינון ערבין מ' טפי ואע"ג דא"ל ע"מ שאפרע ממי שארצה וקבלן כגון שאמר לו תן לו ואני אתן לך אפילו לא התנה המלוה בעל מנת ויש נכסים ידועים ללוה יגבה מן הערב אם ירצה והכי צריך לומר כדי שיהא חלוק בין ערב לקבלן אליבא דרשב"ג והסכימו האחרונים ז"ל דלענין ערב אפילו התנה בפי' ע"מ שתגבה מן הערב תחלה אם יש לו נכסים ללוה לא יגבה מן הערב ודעת האחרונים שאם בירר בתוך התנאי ואמר ואפילו יהיו נכסים ידועים ללוה אני מתנה שאגבה תחלה מן הערב אם ארצה תנאו קיים ולא שייך למימר בכי ה"ג פטומי מילי ומסתבר טעמייהו אלא שהרשב"א ז"ל חולק בזה ע"כ בקיצור:
כיוצא בו: י"ס וכן היה רשב"ג אומר וכו'. ופי' נמקי יוסף כלומר כמו שבהאי פלוגתא מקל רשב"ג על הערב שלא יפסיד אף בזה מתקן שלא יפסיד שהעושה ערבות לאשה בכתובתה והי' בעלה מגרשה ידירנה בעלה שלא יהנה ממנה על דעת רבים שאין לו הפרה דשמא אם לא יעשה כן חיישינן שהתנו ביניהם שלאחר שתגבה כתובתה מן הערב ויפזר המעות יחזירנה ולא יהי' לערב במה שיוכל לגבות ממנו והא דאמרינן ידירנה הנאה וכו' היינו כשבאה לגבות מן הערב משום דמצוה עבד או מן ההקדש משום רווחא דהקדש אבל אם באה לגבות מן הלקוחות לא ידירנה הנאה דאינהו אפסידו אנפשייהו דהא ידעי דכל חד וחד איכא עלי' כתובת אשה וכן הלכה עכ"ל נמקי יוסף ז"ל ומבואר הוא בערכין פ' שום היתומים (ערכין דף כ"ג ע"ב) והביאוהו רב אלפס והרא"ש ז"ל. ומילתיה דרשב"ג מיירי באבא לגבי ברא דמשתעבד נפשיה. וביד פי"ז דהלכות אישות סי' ט' י'. ובטור א"ה סימן ק"ב. ועי' בתוי"ט ד"ה הערב וכו':
משנה ח[עריכה]
המלוה את חברו בשטר: פ' חזקת (בבא בתרא דף מ"ב) ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז:)
גובה מנכסים משועבדין: פי' מכורין. ופי' נמקי יוסף ז"ל גובה בשבועה ובשאין שם נכסים בני חורין ואפילו זיבורית במדינה זו ואחר שישבע הלוה אם הוא בעיר או קרוב מהלך יום אחד שאין לו נכסים כתקנת הגאונים ז"ל ע"כ:
הוציא עליו כתב ידו: פ' שני דכתובות דף כ"א וכתבו שם תוס' ז"ל גובה מנכסים בני חורין פסק רב אלפס דוקא כשאומר לא היו דברים מעולם אבל נאמן לימר פרעתי ולא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר שיש בו עדים דגובה בו מנכסים משועבדים ואין נראה לרבינו יצחק כי מנין לו זה החיליק כי סברא דבכל שטרא אינו רגיל לפרוע עד שיחזיר לו שטרו ע"כ. ואיתה נמי בפירקין דף קס"ז. ופי' הוציא עליו מלוה הוציא כתב ידו של לוה שהוא חייב לו וכתב ידו פי' חתימת ידו אבל כתיבת ידו בלחוד לא מהני לענין דיני ממונות עיין בהר"ן ז"ל פ' בתרא דגיטין דף ת"ר וכן בנמקי יוסף דף רמ"א. וכתב עוד שם ומ"מ נ"ל ממתני' דהכא דהא דתנן דכתב ידו גובה מנכסים בני חורין לאו במודה שהוא חייב לו בלחוד אלא אפילו במחייב עצמו דכיון וכו' ע"ש. ואיתא בגמ' דאע"פ שקיימו ב"ד כתב ידו של לוה לא הוי כשטר שיש בו עדים לגבות ממשעבדי אלא מבני חרי הוא דגבי. והא דתנן בפ' בתרא דגיטין גבי כתב ידו וגובה מנכסים משועבדים שאני התם דמעיקרא כשנכתב השטר נכתב אדעתא למוסרו בפני עדים שיהו עדי מסירה במקום עדי חתימה לר' אלעזר דס"ל התם עדי מסירה כרתי כאילו נחתמו בתוך השטר אבל הוציא עליו כתב ידו אע"ג שהחזיקו אח"כ בב"ד לא הוי אלא כמלוה על פה דלא גבי אלא מבני חרי. ואם החתים עדים אחר חתימתו לקיים הענין שבהודאה ולא היתה הכונה לקיים החתימה משמע מדברי רש"י והרמב"ם והרא"ש ז"ל דדינו כשטר גמור אע"פ שאינו כתוב בלשון שטר אלא מודה אני החתום וכו' וכן כתב בעל העיטור בשם רבינו האיי גאון ז"ל וכן רבינו ירוחם ז"ל קיצור מבית יוסף בחשן המשפט סוף סימן ס"ט. וכתוב כאן בנמקי יוסף ז"ל הוציא עליו כתב ידו דעת הרמב"ם והגאונים ז"ל שהוא כמלוה על פה שיכול לומר פרעתי ושאינו גובה מן היורשין אלא כמלוה על פה דכיון דאין כאן שטר ראוי לגבות מנכסים לא חייש לאנוחי ביד מלוה אע"פ שפרעו ולא מצי למימר לי' אם איתא דפרעתני שטרך בידי מאי בעי כדאמרינן בשטר בעדים אלא משתבע שבועת היסת ומיפטר. ועיין עוד שם בנמקי יוסף דף רמ"א. וכתב עוד הרי"ף ז"ל ואי קא כפר ואמר לא יזיפנא מיני' מידי והאי לאו כתבא דידי הוא אי הוחזק כתב ידו בב"ד א"נ איכא סהדי דכתב ידי' הוא הוחזק כפרן ומשלם דקיימא לן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי:
גובה מנכסים משועבדים: דכיון דאיכא תרתי שטר ועדים ומפקי לקלא וה"ל ללקוחות לאיזדהורי דלא למיזבן מגברא דנכסיו משועבדים למלוה ואינהו נינהו דאפסידו אנפשייהו שלא חקרו אבל ע"י עדים בלא שטרא לית להו קלא ואין להאשים הלקוחות וה"ה בשטר בלא עדים כגון כתב נכתב ידו מודה אני החתום מטה:
ערב היוצא וכו': ר"פ הנושא את האשה ולפי פי' רש"י ז"ל דבסוגיא דהתם לא חתם הערב עצמו אלא כתב סתם ואני ערב ומסר לו השטר בפני עדים ולדעת ר"ת ז"ל בסוגיא ערב היוצא אחר חיתום שטרות היינו שחתם עצמו היטב אני פלוני בן פלוני ערב ולפירושו ז"ל האי דנקט אחר חיתום משום דאז מוכחא מילתא דלאחר מתן מעות דאי קודם מתן מעות ה"ל לאקדומי לחיתום ולפי' רש"י ז"ל להכי נקט אחר חיתום משום דקודם חיתום אין רגילות לכתוב לשון גרוע אבל לאחר חיתום רגילות הוא לכתוב לשון גרוע בשטר משום שההלואה כבר נעשית ועיין עוד שם. ואיתה בפ' המביא תמין דף כ"א. ובגמ' אמרינן דאמר רב דזימנין דאפילו קודם חתימת העדים אינו גובה אלא מבני חורין כגון שכתבו פלוני ערב בלא ויו שהרי אינו מעורב עם הלוה במלוה אבל אם כתוב בשטר פלוני לוה מפלוני כך וכך ופלוני ערב בויו שהרי ערבו לוה עם הערב בשטר נפרע מן הערב מנכסים משועבדים וכן א"ר יוחנן ופי' נמקי יוסף כשכתב פלוני בלא ויו לא שייך בשטרא ומשמע כמאן דפריש בהדיא ע"מ שאין עליו אחריות דמש"ה לא רצה לכתוב ויו שלא יכנס בשעבוד שקבל עליו לוה למלוה ומש"ה אשילו קודם חיתום שטרות אינו גובה אלא מנכסים בני חורין אבל כשכתב ויו מוסיף על ענין ראשון וכל אחריות ושעבוד שקבל עליו לוה למלוה קבל נמי בערב עליו הלכך גבי ממשעבדי ודוקא בקודם חיתום שטרות אבל לאחר חיתום שטרות אפילו בויו לא גבי ממשעבדי ומיהו נראה דבויו גבי מבני חרי דאשתעבד לקנין דשטר והוי כאילו קנו מיני' אבל בלא קנין ובלא ויו אמרי' בסמוך דערב שלא בשעת מתן מעות לא גבי אפילו מבני חרי ומיהו מסתברא טפי דאפילו מבני חרי לא גבי והויו לא מעלה ולא מוריד לאחר חיתום שטרות שהרי כבר נשלם השטר בעדיו. ומה שכתוב אח"כ כאילו נאמר על פה הוא וכיון שהוא לאחר מתן מעות אין הערב חייב כלום אלא דוקא בקנין כדאמרירן בגמ' בסמוך א"ר יוחנן אע"פ שקלס ר' ישמעאל את בן ננס דמשמע שהי' מודה לו מ"מ הלכה כר' ישמעאל דערב לאחר חתום שטרות גובה מנכסים בני חורין והוא דקנו מיני' כדפסקי' בגמ' דהא ערב דבשלא מתן מעות הוא א"כ משמע דר' ישמעאל דמתני' בקנין מיירי נמקי יוסף ז"ל: (הגה"ה נלע"ד פי' דאי לא תימא הכי קשיא הלכתא אהלכתא דאנן קיימא לן כר' יוחנן דאמר הלכתא כר' ישמעאל וקיימא לן נמי דערב לאחר מתן מעות בעי קנין אלא ודאי ר' ישמעאל נמי בקנין מיירי דוק):
ואמר לו הנח לו פטור: והר"ר יהוסף ז"ל הגיה לשון המשנה כך אמר לו הרי החונק אחד בשוק אמר הנח ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו איזהו ערב שהוא חייב הלוהו ואני נותן לך חייב שכן על אמונתו הלוהו וכתב ס"א אמנתו. א"ר ישמעאל הרוצה להחכים יעסוק בד"מ שאין מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע והרוצה לעסוק וכו':
שלא על אמונתו הלוהו: בערוך בערך מנת הנח לו ואני נותן לך פטור שלא על מנתו הלוהו פי' רבינו גרשום ז"ל שלא על מנתו של ערב הלוהו כלומר לא אמר לו ערב בשעת מתן מעות הלוהו כ"מ שאני אפרע לך ויש ששונים ומפרשים אמונתו ממש ע"כ:
אלא איזהו ערב שהוא חייב לו הלוהו וכו': אית דגרסי א"ל הלוהו וכו'. ובגמ' א"ר יוחנן חלוק הי' ר' ישמעאל אף בחנוק דמשום צערא דחברי' שנחנק נמי גמר ומקנה אמר רב יהודה אמר שמואל חנוק וקנו מידו משתעבד. וכתוב בנ"י ומדאמרינן דחנוק וקנו מידו משתעבד אתיא דלא כבן ננס דהא מתני' בקנין נמי מיירי והלכתא כר' ישמעאל נמי בחנוק ובעי קנין בין בחנוק בין לאחד חיתום שטרות דכולן שלא בשעת מתן מעות הוו. והא דא"ר ישמעאל דגובה מנכסים בני חורין היינו בערב שלא בשטר אבל בשטר גובה ממשועבדים ע"כ מנמקי יוסף ז"ל בשנוי לשון קצת. ואיתה בתשובות הרשב"א ז"ל סימן אל"ף ורכ"ה. והקשו תוס' ז"ל שם ר"פ הנושא מנליה לר' יוחנן דחלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק דילמא דוקא בחנוק פליגי דר' ישמעאל סבר משעבד נפשיה ובן ננס סבר דחנוק לא משעבד נפשיה אבל בהודאה לא פליגי כלל דמודה ר' ישמעאל דאינה הודאה. ונ"ל דיש לדקדק מדקתני רישא ערב היוצא אחר חיתום שטרות ואי לא פליג ר' ישמעאל בהודאה לא ה"ל למיתני הכי אלא הל"ל דערב שלא בשעת מתן מעות משעבד נפשי' אלא הא קמ"ל דאפילו תמצא לומר דלא מחייב משום דלא משעבד נפשי' הואיל ולא הוי בשעת מתן מעות מ"מ מחמת הודאה מחייב וכי תימא ומנלן דבחנוק פליגי דילמא בהא דוקא פליגי יש לדקדק מדקאמר ר' ישמעאל למה והשיב לו הרי שהי' חונק ואם תמצא לומר דמודה ר' ישמעאל בחנוק דלא מחייב א"כ הכי קאמר לי' למה לא יתחייב מטעם הודאה ומה השיבו הרי שהי' חונק אין הנדון דומה לראי' אלא ודאי בחנוק נמי פליגי וה"ק לי' למה לא יתחייב משום דמעכשיו הוא משעבד נפשי' עכ"ל ז"ל לפי' רש"י ז"ל שרמזתיו כבר בסמוך:
א"ר ישמעאל: ס"פ בתרא דברכות:
שהן כמעין הנובע וכו': כך צ"ל. וביד פי"א דהלכות מלוה ולוה סימן ג' ובפכ"ו. ובטור בח"מ סי' ל"ט וסימן ס"ט וסי' צ"ח וסימן קי"א וסימן קכ"ט:
סליק פירקא. וסליקא לה מסכת בבא בתרא