משנה בבא בתרא י ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק י · משנה ז | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

שני אחין, אחד עני ואחד עשיר, והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד; עשאן לשכר – השכר לאמצע. עשאן לעצמן – הרי העשיר אומר לעני: "קח לך עבדים וירחצו במרחץ, קח לך זיתים ובא ועשם לב בבית הבד".

שנים שהיו בעיר אחת, שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחר יוסף בן שמעון, אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב.

נמצא לאחד בין שטרותיו: "שטרו של יוסף בן שמעון פרוע"לד, שטרות שניהן פרועין.

כיצד יעשו? ישלשו.

ואם היו משולשים, יכתבו סימן.

ואם היו מסומנין, יכתבו כהןלו.

האומר לבנולז: "שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזהו"לח – שטרות כולן פרועין.

נמצא לאחד שם שנים, הגדול פרוע והקטן אינו פרוע.

המלוה את חבירו על ידי ערבלט, לא יפרע מן הערב.

ואם אמר: על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע מן הערב.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללוה, בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב.

וכן מב היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה – ידירנה הנאה, שמא יעשו קנוניא על נכסים של זה ויחזיר את אשתו.

נוסח הרמב"ם

שני אחים אחד עני ואחד עשיר הניח להם אביהם מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו בבית המרחץ קח לך זיתים ובוא ועשם בבית הבד שנים שהיו בעיר שם אחד יוסי בן שמעון ושם אחד יוסי בן שמעון אינן יכלין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכל להוציא עליהן שטר חוב נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהם פרועים כיצד יעשו ישלשו אם היו משולשין יכתוב סימן אם היו מסומנין יכתוב כוהן ואם היו שניהם כהנים יכתוב דורות האומר לבנו שטר בין שטרותיי פרוע ואיני יודע איזה הוא שטרות כלם פרועים נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע.

המלווה את חברו על ידי ערב לא יפרע מן הערב אם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללווה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב כיוצא בו אמר רבן שמעון בן גמליאל הערב לאישה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידיר הניה שמא יעשו קנוניה על נכסיו של זה ויחזיר את אשתו.


פירוש הרמב"ם

שני אחין אחד עני ואחד עשיר והניח להן כו': האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע כו': המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב כו': אמרו לא יפרע מן הערב רוצה לומר שלא יתבענו קודם שיתבע הלוה. ודברי רבן שמעון בן גמליאל אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב אין מחלוקת בזה אבל מחלוקת חכמים בקבלן ופירוש המשנה כך המלוה את חבירו לא יפרע בהן. קבלן הוא שיאמר לו תן לו ואני נותן לך וערב הוא שיאמר לו הלוהו ואני ערב או תן לו ואני ערב או הלוהו ואני נותן לך. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל: וממה שצריך שתדע כי ערב דכתובה אינו חייב כלל על איזה ענין שיהיה וקבלן דכתובה הוא חייב שיתן ויתבע ממנו תחילה אבל זה אחר שידירנה בעלה הנייה ואחר כך יגרשנה כמו שזכר רבן שמעון בן גמליאל:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

קח לך עבדים - שיחממו לך המרחץ. דכמו שהניחה אבינו כן תהיה לעולם. ואע"ג דאית לן בפ"ק דבמידי דלית בה דין חלוקה יכול למימר גוד או אגוד, כלומר מכור לי חלקך או אני אמכור לך חלקי, שאני הכא, שאין העני יכול לומר אגוד, שאין לו במה לקנות לא:

אינז יכוליז להוציא שטר חוב זה על זה - דכל אחד מהם יכול לטעון זה השטר שבידך אני החזרתי לך כשפרעת לי המעות שהלויתיך לג:

ולא אחר יכול להוציא שטר חוב עליהם - דכל אחד מצי מדחי ליה לגבי חבריה:

ישלשו - יכתוב שם אבי אביו:

ואם היו משולשים - ששמותן ושמות אבותיהן ואבות אבותיהן שווין:

יכתבו סימן - פלוני. שהוא גיחור לה או ארוך או גוץ. ואם הן שוין בסימנין, יכתבו כהן, אם אחד כהן ואחד ישראל:

נמצא - ללוה אחד שם שתי שטרות משתי הלואות שלוה ממנו:

הקטן אינו פרוע - דשטר אחד בין שטרותיו קאמר, ולא שנים:

לא יפרע מן הערב - תחלה, עד שיתבע את הלוה לדין ויחייבו אותו בית דין, ואם אין לו מה לשלם אז יפרע מן הערב:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה - לא יפרע מן הערב. לאו מכלל דתנא קמא סבר אפילו אם יש נכסים ללוה יפרע מן הערב, אלא מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב, ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע מן הערב. במה דברים אמורים כשאין נכסים ללוה מ, אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. וקבלן, אע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן. רשב"ג אומר אחד ערב ואחד קבלן אם יש נכסים ללוה לא יפרע מהן. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ערב, הוא שאומר תן לו ואני ערב. קבלן, הוא שאומר תן לו ואני נותן לך מא:

הערב לאשה בכתובתה - ואין לבעל נכסים וצריך הערב לפרוע כתובתה, לא יפרע הכתובה עד שידירנה הבעל תחלה הנאה על דעת רבים, נדר שאין לו התרה, שלא יוכל להחזיר אותה, דחיישינן שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה לאחר שתגבנה מן הערב. ולענין דינא, ערב דכתובה לא משתעבד ואינו חייב לפרוע, ואפילו אין לו נכסים לבעל מג. מאי טעמא, דמצוה עבד ולאו מידי חיסרה מד. ואי ערב כתובתא דבריה הוא, משתעבד, דאבא לגביה בריה שעבודי שעביד נפשיה. וקבלן דכתובה משתעבד מה ויכולה האשה שתתבע ממנו תחלה, ואפילו יש לו נכסים לבעל. והוא שידירנה הבעל הנאה תחלה על דעת רבים:

פירוש תוספות יום טוב

שני אחין וכו'. איידי דתנא רישא מי שפרע מקצת חובו רבי יהודה אומר יחליף. ור' יוסי אומר יכתוב שובר. וסבר רבי יוסי דכתבינן שובר. ואי אבד שוברו יאכל הלה וחדי. תנא נמי שני אחים אחד עני ואחד עשיר. דדמיא לה. דאי לית ליה לעני עבדים. ולא זיתים יאכל הלה וחדי. וכן נמי הא מתניתין שנים שהיו בעיר דמיא להו בהאי ענינא. הרי"ף:

קח לך עבדים וכו'. כתב הר"ב ואע"ג וכו' גוד וכו' כלומר מכור וכו' או אמכור וכו'. שאין העני יכול לומר אגוד. שאין לו במה לקנות. ודבריו סותרין זה את זה שמפרש אגוד אמכור. ומסיים שאין העני יכול לומר אגוד וכו' והול"ל שאינו יכול לומר גוד. איברא דרש"י כתב ל' שאין העני יכול לומר אגוד וכו' בפ"ק דף י"ג. אבל הוא מפרש גוד קנה. או אגוד אקנה. וכמ"ש בשמו בספ"ק. וכ"כ הר"ב עצמו שם. ועיין עוד שם שכתבתי ב' פירושים מאיזה ל' הוא גוד ולדברי הר"ב דהכא יהיה גוד מל' קוץ דמים ומכור וכו':

ועשם בבית הבד. ונרא' לי שהוא מלשון א)ושם עשו דדי בתוליהן דיחזקאל סימן כ"ג שהוא לשון מיעוך וכתישה ודלא כמו שהחכים בעל לבוש מלכות שהעתיק בסימן קע"א. ועשה אותם בבית הבד. אבל בספ"ב דטהרות שנינו כמו כן לא ב) יעשם בבית הבד. ושם העתיק הר"ב לא יעשה. ופירשו לא יתעסק לעשות:

אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה. פירש הר"ב דכל אחד יכול לטעון וכו' אני החזרתי וכו'. וכן פירש הרשב"ם ולאביי דכל שטר כותבין ללוה בלא מלוה. משום דבחתומיו זכין לו כמ"ש במשנה ג'. מצינו למימר דאין מוציאין. משום שמא כתב ללות ולא לוה. ומוציאו על השני ואומר שהוא לוה ממנו. כדאיתא נמי בגמרא דף קע"ג:

נמצא לאחד בין שטרותיו וכו'. גמרא טעמא דנמצא. הא לא נמצא. מצי מפיק. והא אנן ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב תנן. אמר אביי הכי קאמר נמצא ללוה בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע. שטרות שניהם פרועין כלומר דמיירי בלוה. ששני יוסף בן שמעון נושים בו:

יכתבו סימן. פירש הר"ב שהוא גיחור. אדום כארגמן. לשון הר"ב במשנה ו' פרק ז' דבכורות:

יכתבו כהן. וצריכין העדים לידע אם כהן הוא. הואיל וכותבין כן כדי להכירו. אע"ג דבלאו הכי אין מדקדקים עידי השטר על זה. דלא מסהדי אלא אמנה שבשטר. תוספות פרק ב' דכתובות דף כ"ד ע"ב. ובגמרא דהכא תנא אם היו שניהם כהנים [אי נמי ישראלים אלא אדתני כהן קאי. תוספות] יכתבו דורות. כלומר ירבע הדורות ויכתבו עד דור רביעי:

האומר לבנו. מצוה בשעת מיתתו. הרשב"ם:

ואיני יודע איזהו. והלוה האמינני ולא החזרתי שטרו. ואיני רוצה ליענש. הרשב"ם:

המלוה את חבירו על ידי ערב. בההיא הנאה דקא מהימן ליה. גמר ומשעבד נפשיה. גמרא. ואמרינן נמי. קבלנות מדכתיב (בראשית מג) אנכי אערבנו. וההוא בקבלנות. דכתיב (שם מב) תנה אותו על ידי. וערב. מדכתיב (משלי כ) לקח בגדו כי ערב זר. ותימה על הב"י ריש סימן קכ"ט שכתב מדכתיב אנכי אערבנו. ומ"ש הר"ב דקבלן הוא שאומר תן לו. ואני נותן לך. וטעמא כתב הרשב"ם דף קע"ד. דתן לו. מסור הממון בידו. ואני אפרענו לך. אין כאן לשון הלואה [דבמתניתין דלקמן. הלוהו ואני נותן לך תנן לה גבי ערב] אלא שליחותיה דהאי דקאמר תן לו. עביד מלוה:

ואם אמר על מנת ממי שארצה אפרע. כתב הר"ב במה דברים אמורים כשאין נכסים ללוה וכו'. גמרא. ולעיל פירש לא יפרע מן הערב עד שיתבע את הלוה וכו' ואם אין לו אז יפרע מן הערב וכן פירש הרשב"ם. וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ה מהלכות מלוה. וכתב המגיד וז"ל ואם תשאל מה חילוק יש בין ערב סתם. לזה שהתנה. ומה הועיל לו תנאו. תשובתך שהערב סתם אפילו אין ללוה נכסים ידועים יכול הערב לדחות המלוה ולומר לו אי אפשר לך ליפרע ממני עד שתתבע את הלוה. ואם יתחייב בדין ואין לו. בא והפרע ממני. וכשהתנה שיפרע ממי שירצה. אין הערב יכול לדחותו אא"כ יש נכסים ידועים ללוה. ע"כ:

רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. כתב הר"ב ואין הלכה כרשב"ג. דזו היא אחת מההלכות שהתנו בה בגמרא. דאין הלכה כמותו במשנתינו:

וכן היה רשב"ג אומר. כלו' כמו שבהאי פלוגתא מיקל רשב"ג על הערב שלא יפסיד. אף בזה מתקן שלא יפסיד. נ"י. וגורס כיוצא בו וכן הוא במשנה שבירושלמי. והכי נמי תנן בריש פ"ו דערכין. והתם קאי אדתנן לעיל מיניה ידיר הנאה. ועיין [מ"ש] סוף פרק שני דמכות:

הערב לאשה בכתובתה. כתב הר"ב ולענין דינא ערב דכתובה לא משתעבד ואינו חייב לפרוע ואפי' אין לו נכסים לבעל. כלפי דשאר ערב נמי אינו חייב לפרוע אלא כשאין לו ללוה כמ"ש הר"ב לעיל. כתב כאן דאפילו אין לו וכו' פטור. וכ"כ בקבלן דחייב ואפילו יש לו. כלומר שחייב לפרוע ואפילו יש לו. אבל לענין השעבוד הוי איפכא. דיותר סברא שמשתעבד כשיש לו. מכשאין לו. והכי איתא בהדיא בגמ'. ופירש הרשב"ם משום דכי לית ליה נכסים לא משתעבד. דלא גמר בלבו לשעבד נפשיה. שירא להפסיד ואינו אלא פטומי מילי. ע"כ. אלא דהר"ב לא כתב אפילו אין לו ואפילו יש לו לענין השעבוד אלא לענין הפרעון. וגם בטוא"ה סי' ק"ב היה כתוב לפני הב"י כלשון הר"ב. והוא הגיה לגרוס בהיפך דאינו מתחייב. אפי' יש וכו'. ומתחייב אפי' אין וכו'. אבל על דרך שכתבתי בדברי הר"ב נוכל לקיים גם גרסת הספר ההוא. ומ"ש הר"ב מאי. טעמא. דמצוה עביד. ולאו מידי חסרה. גמ' ופירש הרשב"ם מצוה הוא דעבד. המשדך בזיווגם. אין דעתו לפרוע הערבות. אבל מתכוין לזווגם שעל ידי ערבות זו הם מתרצים. ולא מידי חסרה לאשה. דהא טב למיתב טן דו. ולטובתה נתכוין ע"כ. ומ"ש הר"ב וקבלן דכתובה כו' ואיזהו קבלן זה הוא שאמר לאשה הנשאי לזה ואני נותן כתובה זו. הרמב"ם פרק י"ז מהלכות אישות:

שמא יעשו קנוניא. לשון הר"ב שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה וכו'. וז"ל נ"י ויפזר המעות ולא יהיה לערב במה שיכול לגבות ממנו ע"כ. ופירוש קנוניא במשנה י' פ"ק דב"מ שם תמצאנו:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(לא) (על הברטנורא) רש"י מפרש, איגוד, אקנה. וכן מפרש הר"ב בעצמו ספ"ק:

(לב) (על המשנה) ועשם. מלשון עשוי דדי בתוליהן. (יחזקאל כג) שהוא לשון מיעוך וכתישה. ועתוי"ט:

(לג) (על הברטנורא) ולאביי דכל שטר כותבין ללוה בלא מלוה אין מוציאין שמא כתב ללות ולא לוה ומוציאו על השני ואומר שהוא לוה ממנו. כדאיתא נמי בגמרא:

(לד) (על המשנה) נמצא כו'. ללוה (שובר. ר"ש) שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע. גמרא:

(לה) (על הברטנורא) אדום כארגמן:

(לו) (על המשנה) כהן. וצריכין העדים לידע אם כהן הוא, הואיל וכותבין כן כדי להכירו, אע"ג דבלא"ה אין מדקדקין עידי השטר על זה דלא מסהדי אלא על מנה שבשטר. תוספ':

(לז) (על המשנה) לבנו. מצוה בשעת מיתתו. ר"ש:

(לח) (על המשנה) ואיני יודע כו'. והלוה האמינני ולא החזרתי שטרו ואיני רוצה ליענש. ר"ש:

(לט) (על המשנה) ערב. בההיא הנאה דקא מהימן ליה, גמר ומשעבד נפשיה. גמרא. וע"ע:

(מ) (על הברטנורא) ולעיל פירש עד שיתבע כו' ואם אין לו אז כו'. וכן לשון הר"ש. וכ"כ הר"מ. וכתב המגיד וז"ל, ואם תשאל מה חלוק בין ערב לזה שהתנה כו' תשובתך שהערב סתם אפילו אין ללוה נכסים ידועים יכול הערב לדחותו עד שיתבע את הלוה בדין ואם יתחייב לו ואין לו אז יפרענו הערב. וכשהתנה ממי שארצה אינו יכול לדחותו אא"כ יש ללוה נכסים ידועים:

(מא) (על הברטנורא) וטעמא כתב הר"ש דתן לו, מסור הממון בידו ואני אפרענו לך, אין כאן לשון הלוואה אלא שליחותיה דהאי דקאמר תן לו עביד המלוה. ר"ש:

(מב) (על המשנה) וכן. כלומר כמו שבהאי פלוגתא מיקל רשב"ג על הערב שלא יפסיד אף בזה היה מתקן שלא יפסיד. נ"י:

(מג) (על הברטנורא) כלפי דשאר ערב נמי אינו חייב לפרוע אלא כשאין ללוה כמ"ש לעיל, כתב כאן דאפילו אין לו פטור כו'. אבל לענין השעבוד אפכא מסתברא ועתוי"ט:

(מד) (על הברטנורא) דטב למיתב טן דו. ולטובתה נתכוין ולמצוה ונתכוין, שע"י הערבות יתרצו לשדך ולא נתכוין לפרוע הערבות. הר"ש:

(מה) (על הברטנורא) ואיזהו קבלן. זה שאמר לאשה הנשאי לזה ואני נותן כתובה זו. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שני אחין וכו':    פ"ק דמכלתין דף י"ג:

קח לך עבדים:    דכמו שהניחה אבינו כן תהיה לעולם ולא יניחו לו להרבות בני אדם במרחץ אלא מבני ביתו. וביד פ"א דהלכות שכנים סימן ב'. וכתב שם המגיד משנה בשם המפרשים ז"ל פי' עשאן לשכר שהן גדולים וראויין להשכירן עשאן לעצמו קטנים וראויין לעצמו ואורחא דמילתא נקט לא שתהא כוונת האב מעלה ומורידה בזה ע"כ ועוד כתב שם בשם הרשב"א ז"ל ע"ש. ובטור ח"מ סי' קע"א. ועיין במה שכתב נמוקי יוסף ז"ל בספ"ק דמכלתין דהיכא דא"ל העני לעשיר גוד או איגוד כיון שהוא תובע אע"ג דלית לי' דמי ודאי כייפי' לי' לעשיר דהא דינא קאמר כן פסק הרב אלפס ז"ל ע"כ. וצ"ע לע"ד דלא משמע כן מלשון הרב אלפס ז"ל ושם במגיד משנה נראה שהוא משווה דברי ההלכות לדעת הרמב"ם ז"ל לגמרי ואני רואה שם בהרמב"ם ז"ל כתוב כן ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו אא"כ אמר לו קנה ממני או מכור לי והריני לווה וקונה או מוכר לאחרים וקונה הדין עמו ע"כ ועיין שם בטור. ושמא כוונת נמוקי יוסף ז"ל למה שכתב הרמב"ם ז"ל שיכול העני לומר אני לווה וקונה אע"פ שלא נכתב מבואר זה הדין בהרי"ף ז"ל או שמא טעות נפל שם בנמוקי יוסף ואע"פ שנגיה במקום עני עשיר עדיין אין לו שחר. וכתב הרי"ף ז"ל איידי דתנא רישא [כו' עי' בתוי"ט] וכתב עליו הרא"ש ז"ל התוס' פירשו לאו דוקא עשאי לשכר הה"נ אם מוצא להשכיר בעיר אפי' עשאה אביהם שהיה עשיר לעצמו עשאו לעצמו כלומר שאין מוצא להשכיר ואפשר לקיים דברי רב אלפס ז"ל על דרך זה דאם אינו מוצא העני להשכירן ולא עבדים ולא זיתים יאכל הלה וחדי עכ"ל ז"ל:

ועשם בבית הבד:    נ"ל שהיא מלשון עשו דדי בתוליהן דיחזקאל סימן כ"ג תוס' יו"ט ויש הכרח קצת לדבריו ז"ל מדלא תני ועשה אותם בבית הבד:

יוסף בן שמעון:    הר"ר יהיסף ז"ל יוסי וכתב ס"א יוסה:

ולא אחד יכול להוציא עליהן:    ש"ח ר"פ כל הגט. כתב הריטב"א ז"ל שאם אחד מהם היה קטן בזמן הכתוב בשטר גובין מן האחר שהי' גדול משום דאמרינן בפ' מי שמת חזקה אין העדים חותמין אא"כ נעשה בגדול וכל מי שלא עשה כן נקרא רשע ואין אדם משים עצמו רשע נמוקי יוסף ז"ל: [הגה"ה כתב הרשב"א ז"ל שמעי' מהא דבשטרי דלאו אקנייתא לכ"ע מוציאין אפילו זה על זה דהא אוקימנא מתניתי' דכותבין שטר ללוה דוקא בשטרי אקנייתא הא בשטרי דלאו אקנייתא כי ליכא מלוה בהדי' לא כתבינן כדאמרינן בפ"ק דמציעא הלכך אפילו לתנא דמתניתי' כל כה"ג כיון דאין כותבין מוציאין כך נ"ל עכ"ל ז"ל]: ובגמרא דייק הא הם על אחרים יכולין להוציא ותנא דברייתא פליג עלה דכי היכי דאין מוציאין ש"ח זה על זה כך אין מוציאין על אחרים ובגמ' מפרש במאי פליגי דכ"ע אית להו אותיות נקנות במסירה ועל כרחו יפרע לו למי שהשטר בידו אך אם צריך להביא ראי' בעדים שמסרו לזה בפניהם דלא נימא פקדון הוא אצלו או השמיטה ממנו בהא פליגי תנא דמתניתין ותנא ברא תנא דידן סבר אינו צריך להביא ראי'. אלא העמידהו בחזקת המוחזק בו ותנא ברא סבר צריך להביא ראי'. ואיכא תו אידך ברייתא דקתני כשם שמוציאין ש"ח על אחרים כך מוציאין זה על זה ובגמרא מפרש לה נמי במאי פליגי ושלש מחלוקות בדבר ובהא פליגי תנא דידן ותנא ברא דהאי ברייתא דתנא דידן סבר כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכיון שכן זימנין דאזיל לגבי ספרא וסהדי ואמר להו כתבו לי שטרא דבעינא למיזף מיוסף בן שמעון חברי ובתר דכתבי וחתמי לי' נקיט לי' ואמר לי' הב לי מאה זוזין דיזפת מנאי והוא אינו יודע מה ששנינו שאין יכול להוציא על חברו ששמו כשמו ותנא ברא סבר אין כותבין שטר ללוה עד שיהא המלוה עמו ומסתמא שניהם היו במעמד מקום שנכתב וכיון דאינהו ידעי ואין מקפידין זה על זה לא חיישינן תו לשום רמאות כיון דלנפילה לא חיישינן לומר שנפל מיד יוסף בן שמעון ואתרמי דאשכחי' יוסף בן שמעון אחר. וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל אף ע"ג דאמרינן הכא דכ"ע בין תנא דמתניתין בין תנא דברייתא סבירא להו דאותיות נקנות במסירה ואביי ורבא נמי הכי ס"ל לא סמכינן אהא דהא אמימר ורב אשי דבתראי אינון פסקו הלכה בס' המוכר את הספינה דאין אותיות נקנות במסירה והאי דאמרינן הכא דכ"ע אותיות נקנות במסירה אוקמתא בעלמא היא ולאו דסמכא היא והכין פסקו רבנן קשישי כדכתיבנא ע"כ:

נמצא לאחד בין שטרותיו וכו':    ספ"ק דמציעא מוקמינן לה כגון שנמצא השטר בין שטרות קרועין הלכך השובר כשר ובגמ' דייק טעמא דנמצא הא לא נמצא מצי מפיק והא אנן ולא אחר יכול להוציא עליהן ש"ח תנן ומשני א"ר ירמי' במשולשין שפירש בשטר שלשה דורות יוסף בן יעקב בן יצחק ובאידך כתיב יוסף בן יעקב בן דוד ובשובר כתוב סתם יוסף בן יעקב הלכך אתרע כחם והם בחזקת פרועים שכל אחד טוען שלי פרוע והמלוה אינו יכול להכחישו הואיל ונמצאו השטרות בין השטרות קרועין. אביי אמר מתניתין כשנמצאו בבית לוה מיירי והכי קתני נמצא. ללוה אחד בין שטרותיו שובר שהשטר שהי' נושה בו יוסף בן שמעון פרוע הוא והיו שני יוסף בן שמעון נושין בו ואלמלא זה השובר היו שניהם נפרעין ממנו שטרותם כדאוקימנא שהם יכולין להוציא ש"ח על אחרים ועכשיו זה השובר הורע חזקתם דקיימא לן יד בעל השטר על התחתונה וכשיוציא כל אחד מהן שטרו אומר לו הנה השובר עליו. ומיהו נראה שאם שניהם באים בהרשאה זה מזה על הלוה יכולין לגבות אחד מן השטרות ממה נפשך מן הלוה שהרי הוא מודה בעל כרחו בשני השטרות אלא שפרע אחד מהן ומיהו אי טעין לוה ואמר לשניכם פרעתי והשובר נכתב על שניכם סתם נראה בעיני דטענה מעלייתא היא אבל היכא דמודה בשני הלואות אלא שפרע אחת מהן נהי נמי דהורע כח המלוין לגבות כל אחד חובו אכל יעשו שטר ביניהם ויגבו בין שניהם מן הלוה שטר אחד על ידי שיכתבו הרשאה זה לזה רשב"ם ז"ל. וז"ל נמקי יוסף מפשט מתניתין משמע שאם מצא המלוה שובר ששטר יוסף בן שמעון שהיה חייב לו פרוע שניהם פרועין אם שני יוסף בן שמעון שהיו באותה העיר חייבי' לו דכל אחד מצי למימר אני הוא שפרעתי ולפיכך מקשה דמשמע דדוקא משום שמצא השובר הוא דאמרינן דשניהם פרועין הא אם הי' מוצא השטר חוב הי' גובה והא קתני אין אחר יכול להוציא עליהן ומשני אה"נ דאין אחר יכול להוציא עליהן אבל הכא ה"ק שהמלוין הם שני יוסף בן שמעון ואחד מן השוק שהי' מחוייב להם מצא השובר וה"ק אין אחר יכול להוציא עליהן ולא הן על אחר דאם אותו אדם הי' מחוייב לשני יוסף בן שמעון באותו שובר נפטר משניהם ע"כ:

יכתכו:    וביד פכ"ד דהלכות מלוה ולוה סי' ח' ט'. ובטור ח"מ סימן מ"ט:

ואיני יודע איזהו:    בטור ח"מ סוף סי' ס"ה:

שטרות כולן פרועין:    חוץ מאותם שיאמרו עדיין לא פרענו וכתוב בנמקי יוסף ז"ל אמר המחבר ומסתברא דלאו דוקא אמר בפירוש איני יודע אלא כל שלא בירר להם איזהו כן הדין ונראה דכל שמצאו שובר בעדים על אחד מהם ברשות אחד מן הלוים שגובין השאר שהרי נתברר שהיה פרוע ולשובר אמנה לא חיישינן. ומצאתי לרבינו מאיר הלוי הנשיא ז"ל שכתב כי מלוה שהוציא ש"ח וטענו עליו שהוא פרוע ואמר איני יודע אינו גובה בו אבל אם חזר ואמר עיינתי בחשבוני וזכור אני בררי שאינו פרוע דחוזר וגובה בו דמשום דאמר מעיקרא איני יודע לא אפסיל שטרא לגמרי אלא שלא היה ראוי לגבותו בספק הריטב"א ז"ל ע"כ:

נמצא:    ללוה אחד שם בבית המת שני שטרות שלוה הימנו שתי הלואות:

והקטן אינו פרוע:    דשטר בין שטרותי קאמר דמשמע אחד ולא שנים. ירושלמי תני לא דומה אימת שטר גדול לאימת שטר קטן ע"כ. ובגמ' מוכח שאם אמר חוב לך בידי פרוע כל שטרות שעליו כולן פרועין דשם חוב כולל הוא. וביד ס"פ ששה עשר דהלכות מלוה ולוה:

דמלוה את חברו ע"י ערב:    פ' יש בכור (בכורות דף מ"ח.) וביד שם פכ"ה:

רשבג"א אם יש נכסים:    רבה בר רב הונא פסיק הלכתא כרשב"ג בכל מקום במשנתנו אפילו בערב וצידן חוץ מראי' אחרונה דלא כר' יוחנן ואנן קיימא לן כר' יוחנן דאמר חוץ מערב וצידן וראי' אחרונה מיהו כתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל והדן כללא לאו דוקא הוא דלא אמרינן הלכתא כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא ע"כ. וכתוב בנמקי יוסף בשם הגאונים ז"ל דאינו נפרע מן הערב אלא בשבועה שלא נפרע עדיין מן הלוה כדין הבא ליפרע מן היורשים וכן הדין בקבלן אבל אם יש ללוה נכסים ידועים לא יפרע מן הערב דנכסוהי דבר איניס אינון ערבין מ' טפי ואע"ג דא"ל ע"מ שאפרע ממי שארצה וקבלן כגון שאמר לו תן לו ואני אתן לך אפילו לא התנה המלוה בעל מנת ויש נכסים ידועים ללוה יגבה מן הערב אם ירצה והכי צריך לומר כדי שיהא חלוק בין ערב לקבלן אליבא דרשב"ג והסכימו האחרונים ז"ל דלענין ערב אפילו התנה בפי' ע"מ שתגבה מן הערב תחלה אם יש לו נכסים ללוה לא יגבה מן הערב ודעת האחרונים שאם בירר בתוך התנאי ואמר ואפילו יהיו נכסים ידועים ללוה אני מתנה שאגבה תחלה מן הערב אם ארצה תנאו קיים ולא שייך למימר בכי ה"ג פטומי מילי ומסתבר טעמייהו אלא שהרשב"א ז"ל חולק בזה ע"כ בקיצור:

כיוצא בו:    י"ס וכן היה רשב"ג אומר וכו'. ופי' נמקי יוסף כלומר כמו שבהאי פלוגתא מקל רשב"ג על הערב שלא יפסיד אף בזה מתקן שלא יפסיד שהעושה ערבות לאשה בכתובתה והי' בעלה מגרשה ידירנה בעלה שלא יהנה ממנה על דעת רבים שאין לו הפרה דשמא אם לא יעשה כן חיישינן שהתנו ביניהם שלאחר שתגבה כתובתה מן הערב ויפזר המעות יחזירנה ולא יהי' לערב במה שיוכל לגבות ממנו והא דאמרינן ידירנה הנאה וכו' היינו כשבאה לגבות מן הערב משום דמצוה עבד או מן ההקדש משום רווחא דהקדש אבל אם באה לגבות מן הלקוחות לא ידירנה הנאה דאינהו אפסידו אנפשייהו דהא ידעי דכל חד וחד איכא עלי' כתובת אשה וכן הלכה עכ"ל נמקי יוסף ז"ל ומבואר הוא בערכין פ' שום היתומים (ערכין דף כ"ג ע"ב) והביאוהו רב אלפס והרא"ש ז"ל. ומילתיה דרשב"ג מיירי באבא לגבי ברא דמשתעבד נפשיה. וביד פי"ז דהלכות אישות סי' ט' י'. ובטור א"ה סימן ק"ב. ועי' בתוי"ט ד"ה הערב וכו':

תפארת ישראל

יכין

השכר לאמצע:    ואין העשיר יכול לומר השכיר חלקך לבד:

הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים:    לחמם המרחץ:

וירחצו במרחץ:    ר"ל וירחצו בני ביתך בהמרחץ:

קח לך זיתים ובא ועשם בבית הבד:    ר"ל ותמעכם ותכבשם בבית הבד [כמו עשו דדי בתוליהן [יחזקאל כ"ג], וכ"כ גט מעושה [גיטין פ"ח ב']. ומעשין לפסולות [כתובות ע"ז א'] כולן לשון מעוך ודוחק הן. וכ"כ נ"ל דמעשה קדירה [נדרים מ"ט] ר"ל מאכל שנתמעך בקדירה. ע"י הבשול, וכדקאמר התם דאסור ברתחתא. אמנם נקט הך מתני' הכא. מדדמי להך דלעיל, דכמו לעיל באבד השובר, יאכל מלוה וחדי, כמן כן הכא באין להעני עבדים, יאכל אחיו וחדי]. והכי קיי"ל במרחץ ובכל דבר שאין בו דין חלוקה. ודוקא באין א' מהן רוצה לקנות, דברוצה א' מהן לקנות, יכול לומר לחבירו, קנה חלקי או אקנה חלקך בכך וכך. אפילו אומר הרבה יותר מדמיו, צריך השני או לקנות או למכור, אבל לא יכול לומר כן על פחות מדמיו, דבזה יפסיד העני שאין לו מעות. מיהו באינו רוצה לחנות, אבל יכול לכוף לחבירו לקנות חלקו אפילו בשער הזול [(שו"ע חו"מ קעא, ו)]:

זה על זה:    דכל א' יאמר החזרתיו כשפרע לי, ולא מצי תובע לומר א"כ היית קורע אותו קודם שהחזרתו לי, דמצי אידך לומר לאו אדעתאי אז בזה:

ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב:    דכל א' יאמר חבירי לוה:

שטרות שניהן פרועין:    ר"ל כשנמצא בבית לוה שובר שכתוב בו, שטרו של יוסף ב"ש פרוע, שניהן פרועין בהלוהו שניהן:

ישלשו:    שיכתבו גם שם זקנם של היוסף ב"ש:

ואם היו משולשים:    שגם שם זקנם שוה:

יכתבו סימן:    ארוך או גוץ [דאע"ג דארוך וגוץ לחוד לא הוה סימן [(יבמות קכ, ב)]. עכ"פ הכא נגד האחר וודאי הוה סימן מעליא. והא דלא קאמר ירבעו. ה"ט מדאין מצוי שיכיר אדם אבי אבי אביו, ואסור שאפילו הוא ידע, לא מהני, כיון דאינו מפורסם לעדים]:

ואם היו מסומנין:    שסימנן ג"כ שוה:

יכתבו כהן:    אם א' כהן והב' ישראל. ואעפ"כ באין סימנין שוה, סימן שבגופן עדיף טפי. ואם גם שניהם כהנים, יכתבו אבי זקנם [מ"ט]:

האומר לבנו:    בשעת מיתתו, ואורחא דמלתא נקט, שירא שיבוא בנו לידי חטא. וה"ה מלוה שמסופק בעצמו בשטר שבידו:

והקטן אינו פרוע:    דשטר א' אמר [ס"ה כ"ד].

המלוה את חבירו על ידי ערב:    שהיה ערב בשעת הלואה:

לא יפרע מן הערב:    עד שיתבע ללוה בדין, וכשיתחייב והוא עני, אז ישלם הערב:

יפרע מן הערב:    ר"ל אז א"צ לתבוע הלוה בדין תחלה. וכל זה באין נכסים ידועין ללוה, אבל ביש לו, לא יפרע כלל מהערב בשום אופן. מהקבלן, דהיינו באמר הערב בשעת ההלואה, תן לו ואני נותן לך, אף שיש ללוה לפרוע, יוכל להפרע מהקבלן:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך:    בין ערב בין קבלן:

לא יפרע מן הערב:    וקיי"ל כת"ק. ועי' מ"ש בסוף פרקן:

והיה בעלה מגרשה:    ואין להבעל לשלם הכתובה, וצריך הערב לשלם:

ידירנה הנאה:    ר"ל א"צ לשלם עד שידור הבעל הנאה ממנה על דעת הרבים:

שמא יעשו קנוניא על נכסים של זה ויחזיר את אשתו:    כדי שלא יעשו הבעל קנוניא עליו שישלם לה, ויחזור וישאנה אחר שתגבה כתובתה מהערב. וקיי"ל דערב דכתובה ותוספת, לא משתעבד אפילו בקנין. מדלא חסרה מידי, אבל לאשת בנו משתעבד בקנין. מיהו בא"ל תנשאי לזה ואני אתן לך כתובתך, משתעבד אף בלא קנין אפילו אינו בנו. וי"א דכל ערב דכתובה על ידי קנין משתעבד, ולאשת בנו משתעבד אפילו בלא קנין [אה"ע ק"ב ו']. וכל שהיה ערב באופן שמשתעבד, כשיגרשה בעלה ידירנה הנאה כמבואר במשנתינו [שם ז']:

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים

בבלי קעב א  רמב"ם הלכות שכנים א ב  שולחן ערוך חושן משפט קעא ו בבלי קעב א  רמב"ם הלכות מלוה ולווה כד ח  שולחן ערוך חושן משפט מט ז בבלי קעג א  רמב"ם הלכות מלוה ולווה טז יב  שולחן ערוך חושן משפט סה כג בבלי קעג א  רמב"ם הלכות מלוה ולווה כה ו  שולחן ערוך אבן העזר קב ז