עיקר תוי"ט על בבא בתרא י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה בבא בתרא י: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) ואלו הכפילות כל כפל בפ"ע. ונראה מבחוץ בין כפל לכפל כעין קסת הסופר. ר"ש. וז"ל הר"מ, כעין כלים כו' מקלף שמנשבים בהם להסיר הזבובים:

(ב)

(ב) (על המשנה) בשנים. א"צ להחתים בו אלא ב' עדים. והרוצה לעשות מקושר צריך להחתים בו ג' שכך תקנו חכמים. ר"ש:

(ג) (על הברטנורא) גמרא. ופירש ר"ש, הטילו חכמים עליו פסולא דאורייתא:

(ד) (על המשנה) אין פחות מב'. ויתר נמי לא, דיד בעל השטר על התחתונה. נ"י:

(ה) (על המשנה) זוזין. סלעים. דרכונות. צ"ע למאי צריכי. ומש"ה הטור כתב מטבע פלוני דאינון:

(ו) (על המשנה) התחתון. ולמה אין הולכין אחר הפחות שבשניהם, לפי שאין האחד תלוי בחבירו כמו בכותב זוזי מאה דאינון כו'. הר"מ:

(ז) (על הברטנורא) שאין למדין משטה אחרונה. מפני שאין העדים יכולין לקרב חתימתן ויכול אדם לזייף ולהוסיף בינתים שטה אחת. גמרא ולאפקועי מבעל השטר למדין. והאי ובלבד כו', לא קאי אלא אלמעלה מנה ומלמטה מאתים. נ"י:

(ג)

(ח) (על המשנה) שאין כו'. ולא חיישינן שמא לא יתננה לה עד לאחר זמן ויבא לחפות עליה, או תטרוף היא שלא כדין פירות נכסים שמכר בעלה בין כתיבה לנתינה, שהרי כל אשה צריכה להביא ראיה אימת מטי גיטא לידה. הרא"ה. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) כלומר וא"צ מדעת שניהם כמו במשנה דלקמן. ולאו למימרא דעכשיו זוכה לבעל שיהא פטור מעכשיו, דהא לא הוי דומיא דגט שאינו חל אלא לכשיבא לידה. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) גמרא. דחשש שמא תערים ותתן שובר זה ליד איש ששמו כשם בעלה ותפסיד כתובת אשתו. אבל כשמכירין שניהם, לא חשו כולי האי שמא יש עוד איש ואשה ששמותם כשמות אלו שלפנינו. אבל במלוה ומכר א"צ להכיר שניהם, דב' יוסף בן שמעון אין מוציאין עליהן שטר חוב, וכ"ש שטר מכר. הה"מ. וכלומר משא"כ שובר דיכול לפטור עצמו מאיזה יוסף בן שמעון שריצה:

(יא) (על המשנה) שכר. הגט, דכתיב וכתב ונתן. ושכר השובר, דזכותו הוא דלא תהדר ותגכה כתובתה זימנא אחרינא. הר"ש. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) ללוה. וניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתא למטרף לקוחות שלא כדין. א"ר אסי בשטר אקנייתא דהא שיעבד נפשיה. אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו. גמרא:

(יג) (על המשנה) ואין כו'. ואף אם בא מלוה לעדים וא"ל אני מלוה לפלוני מנה. כתבו השטר ויהיה בידכם ואם יבא לוה היום ויאמר לכם כי כן הוא האמת תקנו ממנו ותתנהו לי ואם אין תקרעהו. אעפ"כ אין כותבין, לפי שבשעת כתיבה הוא שקר ויש לחוש אולי מערים הוא. המגיד. וכולה קפידא בחתימה היא. ב"י:

(יד) (על הברטנורא) משום דמקבל העיסקא הוא המבקש ורוצה בעיסקא יותר מן הנותן. ודומיא דאריסות כו' לקמן:

(טו) (על המשנה) אע"פ כו'. לפי שאינו מפסיד ללוקח, שכתיבת השטר אין מחייב ללוקח ליתן מעות שלא מדעתו דכיון דכותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו. פשיטא שיכול לומר שלא מדעתו נכתב השטר. טור. ועתוי"ט:

(טז) (על המשנה) ללוקח. ואע"פ שקנו מן המוכר שהקנה לפלוני שלא בפני הלוקח ובא הלוקח שיכתבו לו השטר אין כותבין דלא אמרינן סתם קנין לבתיבה עומד שלא בפניו. הרמב"ן. ולפוסקים דעומד לכתיבה אפילו שלא בפניו, י"ל כמו שכתבתי גבי מלוה (אות יג):

(יז) (על המשנה) והלוקח כו'. פשיטא, לא צריך במוכר שדהו מפני רעתה. גמרא. פירש ר"ש, מום גדול שבה כו'. סר"א דהנאה דידיה הוא כו', קמ"ל כדאמרי אינשי זבנת קנית, זבין אוביד:

(ד)

(יח) (על המשנה) אירוסין. שטרי פסיקתא כמה אתה נותן לבנך כך וכך כו'. גמרא:

(יט) (על המשנה) ונשואין. כתובה:

(כ) (על המשנה) שניהם. אבי חתן ואבי כלה. ר"ש:

(כא) (על המשנה) והחתן כו'. שהרי הוא קונה וגם מרויח בקבלת נדונית האשה. נ"י. ובגמרא, פשיטא. לא צריכא דאפילו (החתן) צורבא מדרבנן דניחא ליה לחמוה לקרוביה להשיא בתו לת"ח וסר"א שחמיו יתן כל השכר. וכתב נ"י, דמתניתין כשכתבו הכל בשטר אחד, אבל אם כתבו לכל אחד בפני עצמו, כל אחד פורע שלו:

(כב) (על המשנה) והמקבל כו'. פשיטא, ל"צ בבורה, שצריך להובירה שנה או שנתים, ואין ריוח עתה למקבל:

(כג) (על המשנה) ושניהם כו'. בשטרי ברורין. ר"ש. וכן נראה בר"מ דלא קאי אמעשה ב"ד:

(כד) (על המשנה) שניהם כו'. שני העדים כותבין שני שטרות ר"ש:

(כה) (על המשנה) לזה כו'. משום דא"ל לא ניחא לי דתהוי זכותך גבי זכותי, דדמית עלי כאריא ארבא, שתחפש כל עילה בזכותי בראותך אותו כו'. גמרא וקשה מ"ט דרבנן. ותירצו המפרשים כגון שחברו א"ל יעמוד השטר בידך וכשאצטרך תראהו לי. הה"מ. ועתוי"ט:

(ה)

(כו) (על המשנה) וא"ל. לשליש. נ"י:

(ו)

(כז) (על המשנה) ב"ד. דאלת"ה אין עדותן מועלת לעשות שטר, ההוי מפיהם ולא מפי כתבם. אבל עד מפי עד לא הוי כמו שכתב נ"י, דעל עיקר הכתב הם מעידים ולא על המנה, וזו עדות גמורה, וקיום גמור הוא, והרי הוא כאלו העדות נתברר לנו שהיה לפלוני שטר מכר או שטר מתנה. נ"י:

(כח) (על המשנה) איש כו'. כ"ז כותבין המקיימין. ואח"כ כותבין את שמותן בסוף. נ"י. ועתוי"ט

(כט) (על המשנה) שומר. ומשום כן לא רצו לתקן דלכתוב פרעון ביני שיטי ואם נמצא מחק שם שיפסול השטר, משום דשובר בעלמא יהא צריך לשומרו כו'. רמב"ן סימן ק':

(ל) (על הברטנורא) דעבד לוה לאיש מלוה. גמרא. ולאו דוקא לוה אלא ה"ה בכל חוב, כמו כתובה וכן שטרי מקרן. תוספ':

(ז)

(לא) (על הברטנורא) רש"י מפרש, איגוד, אקנה. וכן מפרש הר"ב בעצמו ספ"ק:

(לב) (על המשנה) ועשם. מלשון עשוי דדי בתוליהן. (יחזקאל כג) שהוא לשון מיעוך וכתישה. ועתוי"ט:

(לג) (על הברטנורא) ולאביי דכל שטר כותבין ללוה בלא מלוה אין מוציאין שמא כתב ללות ולא לוה ומוציאו על השני ואומר שהוא לוה ממנו. כדאיתא נמי בגמרא:

(לד) (על המשנה) נמצא כו'. ללוה (שובר. ר"ש) שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע. גמרא:

(לה) (על הברטנורא) אדום כארגמן:

(לו) (על המשנה) כהן. וצריכין העדים לידע אם כהן הוא, הואיל וכותבין כן כדי להכירו, אע"ג דבלא"ה אין מדקדקין עידי השטר על זה דלא מסהדי אלא על מנה שבשטר. תוספ':

(לז) (על המשנה) לבנו. מצוה בשעת מיתתו. ר"ש:

(לח) (על המשנה) ואיני יודע כו'. והלוה האמינני ולא החזרתי שטרו ואיני רוצה ליענש. ר"ש:

(לט) (על המשנה) ערב. בההיא הנאה דקא מהימן ליה, גמר ומשעבד נפשיה. גמרא. וע"ע:

(מ) (על הברטנורא) ולעיל פירש עד שיתבע כו' ואם אין לו אז כו'. וכן לשון הר"ש. וכ"כ הר"מ. וכתב המגיד וז"ל, ואם תשאל מה חלוק בין ערב לזה שהתנה כו' תשובתך שהערב סתם אפילו אין ללוה נכסים ידועים יכול הערב לדחותו עד שיתבע את הלוה בדין ואם יתחייב לו ואין לו אז יפרענו הערב. וכשהתנה ממי שארצה אינו יכול לדחותו אא"כ יש ללוה נכסים ידועים:

(מא) (על הברטנורא) וטעמא כתב הר"ש דתן לו, מסור הממון בידו ואני אפרענו לך, אין כאן לשון הלוואה אלא שליחותיה דהאי דקאמר תן לו עביד המלוה. ר"ש:

(מב) (על המשנה) וכן. כלומר כמו שבהאי פלוגתא מיקל רשב"ג על הערב שלא יפסיד אף בזה היה מתקן שלא יפסיד. נ"י:

(מג) (על הברטנורא) כלפי דשאר ערב נמי אינו חייב לפרוע אלא כשאין ללוה כמ"ש לעיל, כתב כאן דאפילו אין לו פטור כו'. אבל לענין השעבוד אפכא מסתברא ועתוי"ט:

(מד) (על הברטנורא) דטב למיתב טן דו. ולטובתה נתכוין ולמצוה ונתכוין, שע"י הערבות יתרצו לשדך ולא נתכוין לפרוע הערבות. הר"ש:

(מה) (על הברטנורא) ואיזהו קבלן. זה שאמר לאשה הנשאי לזה ואני נותן כתובה זו. הר"מ:

(ח)

(מו) (על המשנה) בני חורין. דלא גובה ממשועבדים אלא מלוה הכתוב בשטר שיש בו עדים. דכיון דאיכא תרתי שטר ועדים מפקי ליה לקלא. ולקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו שלא חקרו בדבר ויניחו בני חורין למוכר לגבות מהם. ר"ש. ועתוי"ט:

(מז) (על הברטנורא) ור"י בקנין דוקא מיירי. ואפ"ה אינו גובה אלא מבני חורין דקנין דערב לית ליה קלא כמו קנין דלוה. ב"י. ועתוי"ט:

(מח) (על המשנה) החונק. פירוש שמחזיק בבע"ח שיפרעהו ועבר שמעון ואמר הניחהו ואני אתן לך. הגאון. משמע דלאו חונק ממש קאמר. ב"י:

(מט) (על המשנה) פטור. בגמרא חלוק היה ר"י אף בחונק, ובקנין דוקא. ואע"ג דמצוה קעבד, לא דמי לערב דכתובה דאפילו בקנין לא משתעבד. וכמ"ש הר"מ, דהכא משום צערא דחבריה שחנק, גמר ומקני. נ"י: