קטגוריה:מלכים א ג כו

• לדף התרגום על כל הפרק •

ההצהרות "אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי", ו"עַל בְּנָהּ" הן חסרות ערך משפטי. אין באפשרויותינו לדעת מה חשבה האישה. אם המלך היה יודע מי היא האם, הוא לא היה מאיים בגזירת הילד. כל הורה של התינוק, אישה או גבר, או אפילו זר אשר אינו הורה, יכול לרחם על התינוק ולותר על זכותו להחזיק את התינוק כדי להציל את התינוק ממוות, כשם שיוכבד, אם משה, ומרים, אחותו, היו מוכנות לתת את התינוק (שמות ב ג). לכן ההצהרות הללו חייבות להמחק מסיפור המשפט.

הסופר אולי יודע, אולם בלי בסיס עובדתי בסיפור. הסופר אולי חשש שבלי עזרתו אנו לא נדע מי היא האם האמיתית, ולא נבין את חוכמתו של המלך שלמה.

בבקשה אדוני, בכבוד.

האישה ברחמיה דורשת לדחות את פקודת המלך "גִּזְרוּ". זו כשלעצמה היא חוצפה יוצאת מהכלל. אולם בצערה האישה מוכנה לסכן את נפשה כדי להציל את התינוק, ולא מוכנה לתת יד להחזיק את התינוק, לגזירה. היא נותנת את התינוק לחברתה, ומתנדבת למות על שדרשה להפר את פקודת המלך. בנוסף האישה אינה טוענת שהתינוק הוא שלה. היא רק אומרת "תְּנוּ לָהּ". היא מותרת על התינוק מרחמים, או בגלל שהיא יודעת שהיא זו שלקחה את התינוק בפעם הראשונה והיא מודה באשמתה: כגנבת ושקרנית.

בשלב זה עדין אין לדעת מי היא האם האמיתית.

היא השתמשה בצורה משונה של המילה "הַיָּלוּד". היא לא אמרה "תנו לה את הילד החי" או "תנו לה את ילדי החי". "הַיָּלוּד" נשמע כאילו שהוא זר לה.

בשלב זה, השניה קיבלה את התינוק. כל שנשאר לה להגיד היה: "תודה רבה" ולבקש את התינוק, או לחזור על דברי הראשונה ולהגיד: "תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ" ואז המלך לא ידע מי היא האם האמיתית, אבל עלול להרוג את שתיהן. האישה השניה הבינה שחברתה מקריבה את נפשה למענה ולמען התינוק. לקחת את התינוק היה כאילו שהיא מקבלת שחברתה תומת כדי להציל את התינוק.
האישה השניה גם היא סרבה לעזור בגזירת התינוק. היא אומרת למלך: אתם "גְּזֹרוּ" אותו, ולא אני או חברתי. כך שתי הנשים דוחות את התינוק: זו אמרה "תנו לה" וזו אמרה "גיזרו" אחרי שהיא קיבלה את התינוק.

זאת לא היתה תוכניתן. הן רצו לגדל את הילדים יחד. הן רצו לחיות יחד בבית. הן היו הכל, אחת לשניה בכל העולם שכלו זרים להן.
האישה לא היתה מוכנה לגרום למותה של חברתה והעדיפה את מותו של הילד. היא ראתה את השגיאה שהן עשו כשבאו למלך, אולם לא היה מוצא מלבד מותו של הילד. הפרשנים רואים בתשובתה חוסר אהבה אימהית, אבל החמיצו את האהבה לחברתה.

תשובתה של השניה מנעה מהמלך לדעת מי היא האם האמיתית. המלך בחוכמתו הבין שהראשונה ריחמה על הילד, הציגה את עצמה כאשמה, ושהשניה אינה מקבלת את נכונותה של הראשונה למות. זאת היתה ההוכחה שהראשונה אינה אשמה בעייני השניה.

אם האישה שאמרה: "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ" היתה מדברת ראשונה, אז אפשר היה להסיק בוודאות גבוה שהיא רעת לב ורוצה במות הילד. אבל אפילו אם היא רעת לב, אין זה אומר שהיא לא אימו. אולם בתהליך שנוצר היא דיברה שניה, אחרי שהתינוק נותן לה, לכן אנו מבינים שהיא רצתה להציל את חברתה, והאמינה שהמלך לא יהרוג את התינוק.

המלך לא הוציא להורג את האישה השניה, וזה מוכיח שהוא למעשה לא ידע מי היא האם האמיתית ומי שיקרה לו במשפט. כך האישה השניה הצילה את עצמה, את חברתה, ואת התינוק ונתנה למלך דרך איך לפתור את הבעיה כדי שכולם יחשבו שהוא חכם.

המלך הבין שהראשונה תהיה אם טובה, ושהשניה היא חברה טובה.