קטגוריה:מלכים א ג כו
נוסח המקרא
ותאמר האשה אשר בנה החי אל המלך כי נכמרו רחמיה על בנה ותאמר בי אדני תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתהו וזאת אמרת גם לי גם לך לא יהיה גזרו
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ.
וַתֹּ֣אמֶר הָאִשָּׁה֩ אֲשֶׁר־בְּנָ֨הּ הַחַ֜י אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ כִּֽי־נִכְמְר֣וּ רַחֲמֶ֘יהָ֮ עַל־בְּנָהּ֒ וַתֹּ֣אמֶר ׀ בִּ֣י אֲדֹנִ֗י תְּנוּ־לָהּ֙ אֶת־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת אַל־תְּמִיתֻ֑הוּ וְזֹ֣את אֹמֶ֗רֶת גַּם־לִ֥י גַם־לָ֛ךְ לֹ֥א יִהְיֶ֖ה גְּזֹֽרוּ׃
וַ/תֹּ֣אמֶר הָ/אִשָּׁה֩ אֲשֶׁר־בְּנָ֨/הּ הַ/חַ֜י אֶל־הַ/מֶּ֗לֶךְ כִּֽי־נִכְמְר֣וּ רַחֲמֶי/הָ֮ עַל־בְּנָ/הּ֒ וַ/תֹּ֣אמֶר׀ בִּ֣/י אֲדֹנִ֗/י תְּנוּ־לָ/הּ֙ אֶת־הַ/יָּל֣וּד הַ/חַ֔י וְ/הָמֵ֖ת אַל־תְּמִיתֻ֑/הוּ וְ/זֹ֣את אֹמֶ֗רֶת גַּם־לִ֥/י גַם־לָ֛/ךְ לֹ֥א יִהְיֶ֖ה גְּזֹֽרוּ׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום יונתן
מצודות
• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •
מצודת דוד
"גם לי וגו'" - היות עצם כוונתה היתה לבל תשמח חברתה במיתת בנה כי מה לה להניק בן אשה אחרת ובשמעה שצוה המלך להמיתו רצתה יותר בזה כי אז לא תשמח עוד חברתה והיא לא תניק בן אשה אחרת והמלך השכיל מדעתו מתחילה שתחפוץ יותר בזה
מצודת ציון
"נכמרו" - נתחממו כמו (איכה ה י) עורנו כתנור נכמרו והוא ענין חמלה וכן (בראשית מג ל)נכמרו רחמיומלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
לחברתה, ולא מצד שהודית לדברי חברתה רק מצד "שנכמרו רחמיה על בנה"":" "וזאת אומרת". היא התובעת שהקדימה בדבריה בנך המת, אמרה "גם לי גם לך לא יהיה", ר"ל אחר שכבר עמד ערעור על הילד ויהיה תמיד בספק מי אמו, עד שלא יהיה לשנינו בבירור, ולכן "גזרו", ובזה בררה שמה שהקדימה תמיד בנך המת הוא מצד כי זה היה עקר חפצה:
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:מלכים א ג כו.
|
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ. |
| -- מלכים א ג, כו |
משפט שלמה
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ
ההצהרות "אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי", ו"עַל בְּנָהּ" הן חסרות ערך משפטי. אין באפשרויותינו לדעת מה חשבה האישה. אם המלך היה יודע מי היא האם, הוא לא היה מאיים בגזירת הילד. כל הורה של התינוק, אישה או גבר, או אפילו זר אשר אינו הורה, יכול לרחם על התינוק ולותר על זכותו להחזיק את התינוק כדי להציל את התינוק ממוות, כשם שיוכבד, אם משה, ומרים, אחותו, היו מוכנות לתת את התינוק (שמות ב ג). לכן ההצהרות הללו חייבות להמחק מסיפור המשפט.
הסופר אולי יודע, אולם בלי בסיס עובדתי בסיפור. הסופר אולי חשש שבלי עזרתו אנו לא נדע מי היא האם האמיתית, ולא נבין את חוכמתו של המלך שלמה.
בִּי אֲדֹנִי
בבקשה אדוני, בכבוד.
תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ
האישה ברחמיה דורשת לדחות את פקודת המלך "גִּזְרוּ". זו כשלעצמה היא חוצפה יוצאת מהכלל. אולם בצערה האישה מוכנה לסכן את נפשה כדי להציל את התינוק, ולא מוכנה לתת יד להחזיק את התינוק, לגזירה. היא נותנת את התינוק לחברתה, ומתנדבת למות על שדרשה להפר את פקודת המלך. בנוסף האישה אינה טוענת שהתינוק הוא שלה. היא רק אומרת "תְּנוּ לָהּ". היא מותרת על התינוק מרחמים, או בגלל שהיא יודעת שהיא זו שלקחה את התינוק בפעם הראשונה והיא מודה באשמתה: כגנבת ושקרנית.
- בשלב זה עדין אין לדעת מי היא האם האמיתית.
הַיָּלוּד
היא השתמשה בצורה משונה של המילה "הַיָּלוּד". היא לא אמרה "תנו לה את הילד החי" או "תנו לה את ילדי החי". "הַיָּלוּד" נשמע כאילו שהוא זר לה.
וְזֹאת אֹמֶרֶת, גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ
בשלב זה, השניה קיבלה את התינוק. כל שנשאר לה להגיד היה: "תודה רבה" ולבקש את התינוק, או לחזור על דברי הראשונה ולהגיד: "תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ" ואז המלך לא ידע מי היא האם האמיתית, אבל עלול להרוג את שתיהן. האישה השניה הבינה שחברתה מקריבה את נפשה למענה ולמען התינוק. לקחת את התינוק היה כאילו שהיא מקבלת שחברתה תומת כדי להציל את התינוק.
האישה השניה גם היא סרבה לעזור בגזירת התינוק. היא אומרת למלך: אתם "גְּזֹרוּ" אותו, ולא אני או חברתי. כך שתי הנשים דוחות את התינוק: זו אמרה "תנו לה" וזו אמרה "גיזרו" אחרי שהיא קיבלה את התינוק.
זאת לא היתה תוכניתן. הן רצו לגדל את הילדים יחד. הן רצו לחיות יחד בבית. הן היו הכל, אחת לשניה בכל העולם שכלו זרים להן.
האישה לא היתה מוכנה לגרום למותה של חברתה והעדיפה את מותו של הילד. היא ראתה את השגיאה שהן עשו כשבאו למלך, אולם לא היה מוצא מלבד מותו של הילד. הפרשנים רואים בתשובתה חוסר אהבה אימהית, אבל החמיצו את האהבה לחברתה.
תשובתה של השניה מנעה מהמלך לדעת מי היא האם האמיתית. המלך בחוכמתו הבין שהראשונה ריחמה על הילד, הציגה את עצמה כאשמה, ושהשניה אינה מקבלת את נכונותה של הראשונה למות. זאת היתה ההוכחה שהראשונה אינה אשמה בעייני השניה.
רעת לב
אם האישה שאמרה: "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ" היתה מדברת ראשונה, אז אפשר היה להסיק בוודאות גבוה שהיא רעת לב ורוצה במות הילד. אבל אפילו אם היא רעת לב, אין זה אומר שהיא לא אימו. אולם בתהליך שנוצר היא דיברה שניה, אחרי שהתינוק נותן לה, לכן אנו מבינים שהיא רצתה להציל את חברתה, והאמינה שהמלך לא יהרוג את התינוק.
לסיכום
המלך לא הוציא להורג את האישה השניה, וזה מוכיח שהוא למעשה לא ידע מי היא האם האמיתית ומי שיקרה לו במשפט. כך האישה השניה הצילה את עצמה, את חברתה, ואת התינוק ונתנה למלך דרך איך לפתור את הבעיה כדי שכולם יחשבו שהוא חכם.
המלך הבין שהראשונה תהיה אם טובה, ושהשניה היא חברה טובה.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "מלכים א ג כו"
קטגוריה זו מכילה את 5 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 5 דפים.